פרק מט
[רביעי]
[א]
וַיִּקְרָ֥א
יַעֲקֹ֖ב
אֶל־בָּנָ֑יו
וַיֹּ֗אמֶר
הֵאָֽסְפוּ֙
וְאַגִּ֣ידָה
לָכֶ֔ם
אֵ֛ת
אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א
אֶתְכֶ֖ם
בְּאַחֲרִ֥ית
הַיָּמִֽים:
[ב]
הִקָּבְצ֥וּ
וְשִׁמְע֖וּ
בְּנֵ֣י
יַעֲקֹ֑ב
וְשִׁמְע֖וּ
אֶל־יִשְׂרָאֵ֥ל
אֲבִיכֶֽם:
[ג]
רְאוּבֵן֙
בְּכֹ֣רִי
אַ֔תָּה
כֹּחִ֖י
וְרֵאשִׁ֣ית
אוֹנִ֑י
יֶ֥תֶר
שְׂאֵ֖ת
וְיֶ֥תֶר
עָֽז:
[ד]
פַּ֤חַז
כַּמַּ֙יִם֙
אַל־תּוֹתַ֔ר
כִּ֥י
עָלִ֖יתָ
מִשְׁכְּבֵ֣י
אָבִ֑יךָ
אָ֥ז
חִלַּ֖לְתָּ
יְצוּעִ֥י
עָלָֽה:
פ
[ה]
שִׁמְע֥וֹן
וְלֵוִ֖י
אַחִ֑ים
כְּלֵ֥י
חָמָ֖ס
מְכֵרֹתֵיהֶֽם:
[ו]
בְּסֹדָם֙
אַל־תָּבֹ֣א
נַפְשִׁ֔י
בִּקְהָלָ֖ם
אַל־תֵּחַ֣ד
כְּבֹדִ֑י
כִּ֤י
בְאַפָּם֙
הָ֣רְגוּ
אִ֔ישׁ
וּבִרְצֹנָ֖ם
עִקְּרוּ־שֽׁוֹר:
[ז]
אָר֤וּר
אַפָּם֙
כִּ֣י
עָ֔ז
וְעֶבְרָתָ֖ם
כִּ֣י
קָשָׁ֑תָה
אֲחַלְּקֵ֣ם
בְּיַעֲקֹ֔ב
וַאֲפִיצֵ֖ם
בְּיִשְׂרָאֵֽל:
פ
[ח]
יְהוּדָ֗ה
אַתָּה֙
יוֹד֣וּךָ
אַחֶ֔יךָ
יָדְךָ֖
בְּעֹ֣רֶף
אֹיְבֶ֑יךָ
יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ
לְךָ֖
בְּנֵ֥י
אָבִֽיךָ:
[ט]
גּ֤וּר
אַרְיֵה֙
יְהוּדָ֔ה
מִטֶּ֖רֶף
בְּנִ֣י
עָלִ֑יתָ
כָּרַ֨ע
רָבַ֧ץ
כְּאַרְיֵ֛ה
וּכְלָבִ֖יא
מִ֥י
יְקִימֶֽנּוּ:
[י]
לֹֽא־יָס֥וּר
שֵׁ֙בֶט֙
מִֽיהוּדָ֔ה
וּמְחֹקֵ֖ק
מִבֵּ֣ין
רַגְלָ֑יו
עַ֚ד
כִּֽי־יָבֹ֣א
שִׁילֹ֔ה
שִׁיל֔וֹ
וְל֖וֹ
יִקְּהַ֥ת
עַמִּֽים:
[יא]
אֹסְרִ֤י
לַגֶּ֙פֶן֙
עִירֹ֔ה
עִיר֔וֹ
וְלַשֹּׂרֵקָ֖ה
בְּנִ֣י
אֲתֹנ֑וֹ
כִּבֵּ֤ס
בַּיַּ֙יִן֙
לְבֻשׁ֔וֹ
וּבְדַם־עֲנָבִ֖ים
סוּתֹֽה
סוּתֽוֹ:
[יב]
חַכְלִילִ֥י
עֵינַ֖יִם
מִיָּ֑יִן
וּלְבֶן־שִׁנַּ֖יִם
מֵחָלָֽב:
פ
[יג]
זְבוּלֻ֕ן
לְח֥וֹף
יַמִּ֖ים
יִשְׁכֹּ֑ן
וְהוּא֙
לְח֣וֹף
אֳנִיֹּ֔ת
וְיַרְכָת֖וֹ
עַל־צִידֹֽן:
פ
[יד]
יִשָּׂשכָ֖ר
חֲמֹ֣ר
גָּ֑רֶם
רֹבֵ֖ץ
בֵּ֥ין
הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם:
[טו]
וַיַּ֤רְא
מְנֻחָה֙
כִּ֣י
ט֔וֹב
וְאֶת־הָאָ֖רֶץ
כִּ֣י
נָעֵ֑מָה
וַיֵּ֤ט
שִׁכְמוֹ֙
לִסְבֹּ֔ל
וַיְהִ֖י
לְמַס־עֹבֵֽד:
ס
[טז]
דָּ֖ן
יָדִ֣ין
עַמּ֑וֹ
כְּאַחַ֖ד
שִׁבְטֵ֥י
יִשְׂרָאֵֽל:
[יז]
יְהִי־דָן֙
נָחָ֣שׁ
עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ
שְׁפִיפֹ֖ן
עֲלֵי־אֹ֑רַח
הַנֹּשֵׁךְ֙
עִקְּבֵי־ס֔וּס
וַיִּפֹּ֥ל
רֹכְב֖וֹ
אָחֽוֹר:
[יח]
לִישׁוּעָתְךָ֖
קִוִּ֥יתִי
יְהוָֽה:
ס
[חמישי]
[יט]
גָּ֖ד
גְּד֣וּד
יְגוּדֶ֑נּוּ
וְה֖וּא
יָגֻ֥ד
עָקֵֽב:
ס
[כ]
מֵאָשֵׁ֖ר
שְׁמֵנָ֣ה
לַחְמ֑וֹ
וְה֥וּא
יִתֵּ֖ן
מַֽעֲדַנֵּי־מֶֽלֶךְ:
ס
[כא]
נַפְתָּלִ֖י
אַיָּלָ֣ה
שְׁלֻחָ֑ה
הַנֹּתֵ֖ן
אִמְרֵי־שָֽׁפֶר:
ס
[כב]
בֵּ֤ן
פֹּרָת֙
יוֹסֵ֔ף
בֵּ֥ן
פֹּרָ֖ת
עֲלֵי־עָ֑יִן
בָּנ֕וֹת
צָעֲדָ֖ה
עֲלֵי־שֽׁוּר:
[כג]
וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ
וָרֹ֑בּוּ
וַֽיִּשְׂטְמֻ֖הוּ
בַּעֲלֵ֥י
חִצִּֽים:
[כד]
וַתֵּ֤שֶׁב
בְּאֵיתָן֙
קַשְׁתּ֔וֹ
וַיָּפֹ֖זּוּ
זְרֹעֵ֣י
יָדָ֑יו
מִידֵי֙
אֲבִ֣יר
יַעֲקֹ֔ב
מִשָּׁ֥ם
רֹעֶ֖ה
אֶ֥בֶן
יִשְׂרָאֵֽל:
[כה]
מֵאֵ֨ל
אָבִ֜יךָ
וְיַעְזְרֶ֗ךָּ
וְאֵ֤ת
שַׁדַּי֙
וִיבָ֣רֲכֶ֔ךָּ
בִּרְכֹ֤ת
שָׁמַ֙יִם֙
מֵעָ֔ל
בִּרְכֹ֥ת
תְּה֖וֹם
רֹבֶ֣צֶת
תָּ֑חַת
בִּרְכֹ֥ת
שָׁדַ֖יִם
וָרָֽחַם:
[כו]
בִּרְכֹ֣ת
אָבִ֗יךָ
גָּֽבְרוּ֙
עַל־בִּרְכֹ֣ת
הוֹרַ֔י
עַֽד־תַּאֲוַ֖ת
גִּבְעֹ֣ת
עוֹלָ֑ם
תִּֽהְיֶ֙יןָ֙
לְרֹ֣אשׁ
יוֹסֵ֔ף
וּלְקָדְקֹ֖ד
נְזִ֥יר
אֶחָֽיו:
פ
[ששי]
[כז]
בִּנְיָמִין֙
זְאֵ֣ב
יִטְרָ֔ף
בַּבֹּ֖קֶר
יֹ֣אכַל
עַ֑ד
וְלָעֶ֖רֶב
יְחַלֵּ֥ק
שָׁלָֽל:
[כח]
כָּל־אֵ֛לֶּה
שִׁבְטֵ֥י
יִשְׂרָאֵ֖ל
שְׁנֵ֣ים
עָשָׂ֑ר
וְ֠זֹאת
אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר
לָהֶ֤ם
אֲבִיהֶם֙
וַיְבָ֣רֶךְ
אוֹתָ֔ם
אִ֛ישׁ
אֲשֶׁ֥ר
כְּבִרְכָת֖וֹ
בֵּרַ֥ךְ
אֹתָֽם:
[כט]
וַיְצַ֣ו
אוֹתָ֗ם
וַיֹּ֤אמֶר
אֲלֵהֶם֙
אֲנִי֙
נֶאֱסָ֣ף
אֶל־עַמִּ֔י
קִבְר֥וּ
אֹתִ֖י
אֶל־אֲבֹתָ֑י
אֶ֨ל־הַמְּעָרָ֔ה
אֲשֶׁ֥ר
בִּשְׂדֵ֖ה
עֶפְר֥וֹן
הַחִתִּֽי:
[ל]
בַּמְּעָרָ֞ה
אֲשֶׁ֨ר
בִּשְׂדֵ֧ה
הַמַּכְפֵּלָ֛ה
אֲשֶׁ֥ר
עַל־פְּנֵי־מַמְרֵ֖א
בְּאֶ֣רֶץ
כְּנָ֑עַן
אֲשֶׁר֩
קָנָ֨ה
אַבְרָהָ֜ם
אֶת־הַשָּׂדֶ֗ה
מֵאֵ֛ת
עֶפְרֹ֥ן
הַחִתִּ֖י
לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר:
[לא]
שָׁ֣מָּה
קָבְר֞וּ
אֶת־אַבְרָהָ֗ם
וְאֵת֙
שָׂרָ֣ה
אִשְׁתּ֔וֹ
שָׁ֚מָּה
קָבְר֣וּ
אֶת־יִצְחָ֔ק
וְאֵ֖ת
רִבְקָ֣ה
אִשְׁתּ֑וֹ
וְשָׁ֥מָּה
קָבַ֖רְתִּי
אֶת־לֵאָֽה:
[לב]
מִקְנֵ֧ה
הַשָּׂדֶ֛ה
וְהַמְּעָרָ֥ה
אֲשֶׁר־בּ֖וֹ
מֵאֵ֥ת
בְּנֵי־חֵֽת:
[לג]
וַיְכַ֤ל
יַֽעֲקֹב֙
לְצַוֹּ֣ת
אֶת־בָּנָ֔יו
וַיֶּאֱסֹ֥ף
רַגְלָ֖יו
אֶל־הַמִּטָּ֑ה
וַיִּגְוַ֖ע
וַיֵּאָ֥סֶף
אֶל־עַמָּֽיו:
פרק מט
(א)
באחרית
הימים
-
הם
ימות
המשיח
,
כי
יעקב
ירמוז
אליו
בדבריו
,
כמו
שאמר
"כי
יבא
שילה
ולו
יקהת
עמים"
(להלן
,
י).
ורבותינו
אמרו
(פסחים
נו
,
א)
,
שבקש
לגלות
את
הקץ
ונסתלקה
ממנו
שכינה;
כי
לדברי
הכל
'אחרית
הימים'
ימות
המשיח
הם.
(ג)
ראובן
בכורי
אתה
-
שיעור
הפסוק
הזה:
ראובן
אתה
בכורי
וכחי
וראשית
אוני
יתר
שאתי
ויתר
עזי.
וענינו:
אתה
בכור
כחי
וראשית
אוני
,
בהיותו
ביתרון
שאת
ומעלה
-
כלשון
"הלא
שאתו
תבעת
אתכם"
(איוב
יג
,
יא);
"משתו
יגורו
אלים"
(איוב
מא
,
יז);
רוממות
וגדולה
-
ובהיותו
יתרון
עז
למלחמה
,
כמו
"ויתן
עוז
למלכו"
(ש"א
ב
,
י);
"ועזוז
מלחמה"
(יש'
מב
,
כה).
(ד)
פחז
כמים
אל
תותר.
פחז
-
שם
דבר
,
מן
"אנשים
רקים
ופוחזים"
(שו'
ט
,
ד)
,
רקים
ונמהרים
,
קלי
הדעת.
ורבותינו
משתמשים
בו
תדיר
(נזיר
ד
,
ב):
נסתכלתי
בבואה
שלי
ופחז
יצרי
עלי
-
כלומר:
קפץ
יצרי
עלי;
ואמרו
עוד
(סנה'
נז
,
א):
אפחיזיהו
הוא
דקא
מגלי
-
כלומר:
קלות
דעתם;
(שבת
פח
,
א):
עמא
פחיזא
,
דאקדמיה
פומיה
לאודניה
,
עדין
בפחזותיכו
קימיתו
-
נמהרים
קלי
דעת.
ויתכן
שהוא
הפוך
מן
'חפזון'
,
יאמר:
שטף
הבא
כמים
אל
תותיר
בו
,
כי
עלית
משכבי
אביך
בפחזותך
וקלות
דעתך
,
אז
חללת
אותם
כאשר
יצועי
עלה
הפחז
שלך
,
שהוא
כמים
העולים
ושוטפים.
וזה
כלשון
הכתוב
במים:
"הנה
יי'
מעלה
עליכם
את
מי
הנהר
העצומים
והרבים...
ועלה
על
כל
אפיקיו
והלך
על
כל
גדותיו.
וחלף
ביהודה
ושטף
ועבר"
(ראה
יש'
ח
,
ז
-
ח).
ורבותינו
אמרו
(שבת
נה
,
ב):
אז
חללת
יצועי
עלה
-
שכינה
,
שדרכו
לעלות
על
יצועי.
והכתוב
אומר
"ובחללו
יצועי
אביו"
(דה"א
ה
,
א)
-
שהיצוע
הוא
המחולל!
ואולי
יכנה
אותו
שָם
,
ואם
בדרך
כנוי
יתכן
שיהיה
העולה
עצמו
,
כלשון
"אם
אעלה
על
ערש
יצועי"
(תה'
קלב
,
ג)
,
ויאמר:
אז
חללת
אותי;
רק
דבר
בנסתר
דרך
כבוד;
וכן
"ובחללו
יצועי
אביו"
-
כנוי:
'בחללו
העולה
על
יצועי
אביו'.
ומן
הכתוב
הזה
כפי
פשוטו
נראה
כמו
שפירשתי
ב'סדר
וישלח'
(בר'
לה
,
כב)
,
כי
ראובן
נתכון
לפסול
את
בלהה
מאביו
כדי
שלא
תלד
לו
עוד
בנים
וימעטו
בכורתו
,
על
כן
אמר
לו
,
שהוא
פחיתות
וקלות
דעת
שיחשוב
להרויח
בו
,
ולא
יבא
לו
ממנו
יתרון
,
רק
הפסד.
(ה-ז)
שמעון
ולוי
אחים
-
יאמר:
בעלי
אחוה
,
כי
יחם
לבם
על
אחותם.
ילמד
עליהם
זכות
,
כי
בקנאתם
על
האחוה
עשו
מה
שעשו
,
לומר
שאין
ראוים
לעונש
גדול
,
ולא
החטא
ראוי
לימחל
,
כי
הוא
חמס.
והנכון
בעיני
,
שאומר
כי
שמעון
ולוי
אחים
גמורים
,
דומים
ומתאחים
זה
לזה
בעצתם
ומעשיהם.
וכבר
פירשתי
(בר'
לד
,
יג)
,
כי
יעקב
קצף
על
שמעון
ולוי
בהרגם
אנשי
העיר
,
בעבור
שעשו
חמס
,
כי
הם
לא
חטאו
להם
כלל
ובאו
בברית
ונמולו
,
ואולי
ישובו
אל
יי'
ויהיו
כלם
בכלל
אנשי
בית
אברהם
,
ומן
הנפש
אשר
עשו
(ראה
בר'
יב
,
ה).
ועוד
חרה
לו
,
שלא
יאמרו
כי
בעצתו
נעשה
הדבר
,
ויהיה
חלול
השם
שיעשה
הנביא
חמס
ושוד;
וזה
טעם
בסודם
אל
תבא
נפשי
-
התנצלות
שלא
היה
בסודם
בענותם
במרמה
(ראה
בר'
לד
,
יג)
,
ובקהלם
לא
נתיחד
כשבאו
על
העיר
והרגום
(ראה
שם
,
כה)
,
ולכן
יקלל
אפם
ועברתם.
וכן
תרגם
אנקלוס:
"ברזהון
לא
הות
נפשי
ובאיתכנשותהון
למהך"
וכו'.
ופירוש
כלי
חמס
מכרותיהם
,
על
דעת
אנקלוס
וכל
המפרשים
(ראב"ע
ורד"ק):
כלי
חמס
מגרותיהם;
וכן
"מכורותיך
ומולדותיך"
(יח'
טז
,
ג)
,
וכן
"על
ארץ
מכורתם"
(יח'
כט
,
יד);
ואמרו
כי
פירושו
,
שעשו
חמס
בארץ
מגורותיהם.
ואם
כן
,
יהיה
שיעור
הכתוב:
כלי
חמס
להם
במגורותיהם;
ויקרא
אותה
'ארץ
מגורותיהם'
,
שגרו
בה
אחרי
כן.
אבל
לפי
דעתי
,
יאמר:
כלי
חמס
הם
מגורותיהם
-
חייהם
,
כלשון
"ימי
מגורי"
(ראה
בר'
מז
,
מט);
יאמר
כי
כלי
החמס
עצמם
הם
מגוריהם
,
כי
בם
יחיו
ויזונו;
ודומה
לזה
"ערבה
לו
לחם
לנערים"
(איוב
כד
,
ה).
ובעבור
זה
יחלקם
ביעקב
-
שלא
יוסדו
,
ויפיצם
בישראל
-
שלא
יקהלו.
ויהי
להם
כן
,
כי
נחלת
שמעון
בתוך
בני
יהודה
,
כדכתיב
"ויהי
נחלת
בני
שמעון
בתוך
נחלת
בני
יהודה"
(ראה
יהו'
יט
,
א)
,
והיו
עריהם
מחולקות
זו
מזו
בכל
שבט
יהודה;
ונחלת
לוי
-
ערי
מקלט
מנופצות
בכל
ישראל.
וטעם
כי
באפם
הרגו
איש
וברצונם
עקרו
שור
-
שעשו
החמס
באפם
,
שכעסו
על
שכם
,
וברצונם
,
שהם
חפצים
בו
,
לא
פשע
המומתים
ולא
חטאתם
(ע"פ
תה'
נט
,
ד).
ואמר
אנקלוס
,
כי
טעם
שוֹר
-
כמו
"שוּר"
בשרק
,
מן
"בנות
צעדה
עלי
שור"
(להלן
,
כב);
ותרגם
בו
עוד:
"סנאה"
,
מן
"ותבט
עיני
בשורי"
(תה'
צב
,
יב).
והטעם
-
שעקרו
עיר
מוקפת
חומה
,
את
טפם
ואת
נשיהם
,
אחרי
הרגם
אנשיה;
ויהיה
עקרו
מן
"ועקרון
תעקר"
(צפ'
ב
,
ד).
ואחרים
פירשו
(ראה
רד"ק)
,
כי
שור
-
גדול
בבהמות
,
רמז
לחמור
ושכם
בנו
נשיא
הארץ
,
כמו
"בכור
שורו
הדר
לו"
(דב'
לג
,
יז);
"פרות
הבשן
אשר
בהר
שומרון"
(עמ'
ד
,
א);
וכן
יכנו
הכתובים
השרים
הגדולים
ב'אלים'
(ראה
שמ'
טו
,
טו)
ו'עתודים'
(ראה
יש'
יד
,
ט).
והנכון
בעיני
,
שהכתוב
כמשמעו;
אמר:
כי
באפם
הרגו
כל
איש
אפם
,
וברצונם
-
אחרי
אשר
שככה
חמתם
בהריגת
האנשים
,
עקרו
כל
שור
-
רמז
למקניהם
וקנינם
,
כל
אשר
בבית
וכל
אשר
בשדה
(ראה
בר'
לד
,
כח).
והזכיר
זה
לומר
,
כי
בסודם
לא
באה
נפשו
בכל
אלה
,
אפילו
לעקור
להם
מקנה
וקנין
ולבוז
שללם
כלל.
ועקרו
-
מן
"את
סוסיהם
תעקר"
(יהו'
יא
,
ו)
,
אך
הכל
לשון
אחד
וענין
אחד.
(י)
לא
יסור
שבט
מיהודה
-
אין
ענינו
שלא
יסור
לעולם
,
כי
כתוב
"יולך
יי'
אותך
ואת
מלכך
אשר
תקים
עליך
אל
גוי
אשר
לא
ידעת
אתה
ואבותיך"
(דב'
כח
,
לו)
,
והנה
הם
ומלכם
בגולה
,
אין
להם
עוד
מלך
ושרים
,
וימים
רבים
אין
מלך
בישראל
(ע"פ
הו'
ג
,
ד);
והנביא
לא
יבטיח
את
ישראל
שלא
ילכו
בשבי
בשום
עון
,
בעבור
שימלוך
יהודה
עליהם.
אבל
ענינו
,
שלא
יסור
שבט
מיהודה
אל
אחד
מאחיו
,
כי
מלכות
ישראל
המושל
עליהם
ממנו
יהיה
,
ולא
ימשול
אחד
מאחיו
עליו;
וכן
לא
יסור
מחוקק
מבין
רגליו
-
שכל
מחוקק
בישראל
אשר
בידו
טבעת
המלך
ממנו
יהיה
,
כי
הוא
ימשול
ויצוה
בכל
ישראל
,
ולו
חותם
המלכות
,
עד
כי
יבא
בנו
,
ולו
יקהת
כל
העמים
,
לעשות
בכולם
כרצונו.
וזהו
המשיח
,
כי
השבט
ירמוז
לדוד
,
שהוא
המלך
הראשון
אשר
לו
שבט
מלכות
,
ושילה
הוא
בנו
,
אשר
לו
יקהת
העמים.
ולא
יתכן
מאמר
רבי
אברהם
,
שאמר
שיהיה
שילה
-
דוד
,
כי
לא
היה
ליהודה
שבט
קודם
דוד
,
כי
אעפ"י
ששבטו
נכבד
ונוסע
בתחלה
(ראה
במ'
ב
,
ט)
,
אין
שבט
,
רק
למלך
ומושל
,
כדכתיב
"שבט
מישור
שבט
מלכותך"
(תה'
מה
,
ז);
"שבט
מושלים"
(יש'
יד
,
ה);
"שבט
למשול"
(יח'
יט
,
יד).
והכתוב
הזה
רומז
,
כי
יעקב
המליך
שבט
יהודה
על
אחיו
,
והוריש
ליהודה
הממשלה
על
ישראל
,
והוא
מה
שאמר
דוד
"ויבחר
יי'
אלהי
ישראל
בי...
להיות
מלך...
כי
ביהודה
בחר
לנגיד
ובבית
יהודה
בית
אבי
ובבית
אבי
בי
רצה
להמליך
על
כל
ישראל"
(ראה
דה"א
כח
,
ד).
ואמר
לא
יסור
-
לרמוז
כי
ימלוך
שבט
אחר
על
ישראל
,
אבל
מעת
שיחל
להיות
ליהודה
שבט
מלכות
,
לא
יסור
ממנו
אל
שבט
אחר;
וזהו
שנאמר
"כי
יי'
אלהי
ישראל
נתן
ממלכה
לדוד
על
ישראל...
לו
ולבניו
ברית
מלח"
(דה"ב
יג
,
ה).
וענין
שאול
היה
,
כי
בעבור
שדבר
שאלת
המלכות
בעת
ההיא
נתעב
אצל
הקדוש
ברוך
הוא
,
לא
רצה
להמליך
עליהם
מן
השבט
אשר
לו
המלכות
שלא
יסור
ממנו
לעולמים
,
ונתן
להם
מלכות
שעה
,
ולזה
רמז
הכתוב
"אתן
לך
מלך
באפי
ואקח
בעברתי"
(הו'
יג
,
יא)
-
שנתנו
לו
שלא
ברצונו
,
ולכן
לקחו
בעברתו
,
שנהרג
הוא
ובניו
ונפסקה
ממנו
המלכות.
והיה
כל
זה
,
מפני
שהיה
שמואל
שופט
ונביא
ולוחם
מלחמותיהם
על
פי
יי'
ומושיע
אותם
,
ולא
היה
להם
לשאול
מלך
בימיו
,
כמו
שאמר
להם
"ויי'
אלהיכם
מלככם"
(ש"א
יב
,
יב)
,
והקדוש
ברוך
הוא
אמר
לו
"לא
אותך
מאסו
כי
אותי
מאסו
ממלוך
עליהם"
(ש"א
ח
,
ז)
,
ולפיכך
לא
נתן
להם
מלכות
של
קיימא.
ומה
שאמר
הכתוב
"נסכלת
לא
שמרת
את
מצות
יי'...
כי
עתה
הכין
יי'...
ממלכתך
אל
ישראל
עד
עולם"
(ש"א
יג
,
יג)
-
שאם
לא
חטא
,
היה
לזרעו
מלכות
בישראל
,
לא
על
כולם
,
וזה
טעם
"אל
ישראל";
אולי
היה
מולך
על
שבטי
אמו
,
על
בנימן
ואפרים
ומנשה
,
כי
יהודה
ואפרים
,
כשני
עממים
נחשבים
בישראל;
או
היה
מלך
תחת
מלך
יהודה.
ולפי
דעתי
,
היו
המלכים
המולכים
על
ישראל
משאר
השבטים
אחרי
דוד
עוברים
על
דעת
אביהם
,
ומעבירים
נחלה
(ראה
במ'
לו
,
ז);
והם
היו
סומכים
להם
על
דבר
אחיה
הנביא
שמשח
לירבעם
,
ואמר
"ואענה
את
זרע
דוד
למען
זאת
אך
לא
כל
הימים"
(מ"א
יא
,
לט)
,
וכאשר
האריכו
ישראל
להמליך
עליהם
משאר
השבטים
מלך
אחר
מלך
,
ולא
היו
חוזרים
אל
מלכות
יהודה
,
עברו
על
צואת
הזקן
ונענשו
בהם
,
וכמו
שאמר
הושע
"הם
המליכו
ולא
ממני"
(הו'
ח
,
ד).
וזה
היה
עונש
החשמונים
שמלכו
בבית
שני
,
כי
היו
חסידי
עליון
,
ואלמלא
הם
נשתכחו
תורה
ומצות
מישראל
,
ואע"פ
כן
נענשו
עונש
גדול
,
כי
ארבעת
בני
חשמונאי
הזקן
החסיד
המולכים
זה
אחר
זה
,
עם
כל
גבורתם
והצלחתם
נפלו
ביד
אויביהם
בחרב.
והגיע
העונש
בסוף
למה
שאמרו
ז"ל
(ב"ב
ג
,
ב):
כל
דאמר
מבית
חשמונאי
קא
אתינא
,
עבדא
הוא
-
שנכרתו
כולם
בעון
הזה;
ואעפ"י
שהיה
בזרע
שמעון
עונש
מן
הצדוקים
,
אבל
כל
זרע
מתתיה
חשמונאי
הצדיק
לא
אבדו
אלא
בעבור
זה
שמלכו
ולא
היו
מזרע
יהודה
ומבית
דוד
,
והסירו
השבט
והמחוקק
לגמרי;
והיה
עונשם
מדה
כנגד
מדה
,
שהמשיל
הקדוש
ברוך
הוא
עליהם
את
עבדיהם
,
והם
הכריתום.
ואפשר
גם
כן
שהיה
עליהם
חטא
במלכותם
מפני
שהיו
כהנים
,
ונצטוו
"תשמרו
את
כהנתכם
לכל
דבר
המזבח
ולמבית
לפרכת
ועבדתם
עבודת
מתנה
אתן
את
כהנתכם"
(במ'
יח
,
ז)
,
ולא
היה
להם
למלוך
,
רק
לעבוד
את
עבודת
יי'.
וראיתי
בירושלמי
במסכת
הוריות
(ג
,
ב):
אין
מושחין
מלכים
כהנים;
אמר
רבי
יהודה
ענתוריא:
על
שם
לא
יסור
שבט
מיהודה;
אמר
רבי
חייא
בר
אבא:
"למען
יאריך
ימים
על
ממלכתו
הוא
ובניו
בקרב
ישראל"
(דב'
יז
,
כ)
,
מה
כתיב
בתריה?
"לא
יהיה
לכהנים
ללוים"
(ראה
דב'
יח
,
א).
הנה
שנו
כאן
,
שאין
מושחין
מלכים
מן
הכהנים
בני
אהרן;
ופירושו
תחלה
,
שהוא
לכבוד
יהודה
,
שאין
השררה
סרה
מן
השבט
ההוא
,
ולפיכך
אעפ"י
שישראל
מקימין
עליהם
מלך
משאר
השבטים
כפי
צרך
השעה
,
אין
מושחין
אותן
,
שלא
יהיה
עליהם
הוד
מלכות
,
אלא
כמו
שופטים
ושוטרים
יהיו;
והזכירו
הכהנים
,
שאע"פ
שהן
בעצמן
ראוין
למשיחה
,
אין
מושחין
אותן
לשם
מלכות
,
וכל
שכן
שאר
השבטים
,
וכמו
שאמרו
בגמרא
(הוריות
יא
,
ב)
,
שאין
מושחין
,
אלא
מלכי
בית
דוד.
ורבי
חייא
בר
אבא
פירש
,
שהוא
מנוע
מן
התורה
,
שלא
יהיה
לכהנים
הלוים
כל
שבט
לוי
חלק
ונחלה
במלכות;
והוא
דבר
ראוי
והגון.
ולו
יקהת
עמים
-
אסיפת
העמים
,
שנאמר
"אליו
גוים
ידרושו"
(יש'
יא
,
י);
ודומה
לו:
"עין
תלעג
לאב
ותבוז
ליקהת
אם"
(מש'
ל
,
יז)
-
לקבוץ
קמטים
שבפניה
מפני
זקנתה;
ובתלמוד
(ראה
יבמות
קי
,
ב):
דמקהו
קהיאתא
בשוקא
דנהרדעא
(לפנינו:
בפומבדיתא);
ויכול
הוא
לומר:
קהית
עמים;
לשון
רבנו
שלמה.
ואינו
נראה
לפרש
ב"יקהת
אם"
-
אסיפת
אם
,
ולשון
'מקהו
קהיאתא'
אינו
אלא
לשון
פירכות
וקושיות
,
שהיו
מקשים
ומפרכים
בה
קושיות
הרבה
,
כי
המתקשה
בדבר
יקרא
'קוהה'
בלשון
חכמים
,
כמו
שאמרו
במדרש
'חזית'
(שה"ר
ג
,
יג):
"כולם
אחזי
חרב"
(שה"ש
ג
,
ח)
-
שהיו
כלם
שונים
הלכה
כחרב
,
שאם
בא
מעשה
על
ידיהם
,
לא
תהא
הלכה
קוהה
להם;
וכן
עוד
שם
רבים;
וממנו
אמרו
בגמרא
(ראה
משנה
נגעים
ד
,
יא):
רבי
יהושע
קיהה
וטיהר
-
שהקשה
בו
דברים
רבים
ושבר
כל
דברי
המטמאין
,
עד
שטיהר
בהכרח;
וכן
מצינו
בנוסחאות
ישנות
בגמרא
בבא
מציעא
(נב
,
ב):
מאן
דקהי
אזוזא
,
מיקרי
'נפש
רעה'
-
שמדקדק
בו
ומתקשה
לקבל
אותו
מחברו.
ובעלי
הדקדוק
(ראה
רד"ק)
אומרים
ביקהת
,
ששרשו
'יקה'
,
ופירשו
בו:
לשון
'משמעת
וקבול
המצוה':
יקהת
עמים
-
שישמעו
העמים
אליו
ויעשו
כל
אשר
יצוה
עליהם;
"תבוז
ליקהת
אם"
-
לקבל
מצותה.
והנכון
בעיני
,
שהוא
מלשון
"האכל
הבוסר
תקהינה
שניו"
(יר'
לא
,
כט)
,
ושרשו
'קהה'
,
והיו"ד
בו
כיו"ד
'יצהר';
וענין
כולם
החולשה
והשבירה
,
יאמר
,
שלא
יסור
שבט
נוגש
מיהודה
עד
שיבא
בנו
אשר
לו
חלושת
העמים
ושבירתם
,
שיחליש
את
כלם
לפי
חרב
(ע"פ
שמ'
יז
,
יג);
וכן
"אם
קהה
הברזל"
(קה'
י
,
י)
,
שנחלש
ואינו
יכול
לכרות
,
כ'סכין
שעמדה'
בלשון
חכמים
(ביצה
כח
,
ב)
,
או
שנשבר
קצת
ונעשו
בו
פגימות.
וכן
מצאתי
עוד
שם
במדרש
'חזית'
(שה"ר
א
,
נז):
הופיע
עליהם
הקדוש
ברוך
הוא
ריח
טוב
מבשמי
גן
עדן
,
והיתה
נפשם
קוהה
לאכול;
אמרו
לו:
רבנו
משה
,
תן
לנו
מה
נאכל!
אמר
להם:
כך
אמר
לי
הקדוש
ברוך
הוא:
"כל
בן
נכר
לא
יאכל
בו"
(שמ'
יב
,
מג);
עמדו
והפרישו
הנכרים
מביניהם
,
והיתה
נפשם
קוהה
לאכול
וכו'
-
והענין
,
שהיתה
נפשם
נחלשת
ומשתברת
בגופם
מרוב
תאותם
לאכול
מן
הפסח
שנדבק
בו
הריח
הטוב.
וכן
'לא
תהא
הלכה
קוהה
להם'
(ראה
שה"ר
ד
,
ב)
-
נחלשת
ורופפת
בידם;
ו'מקהו
קהיאתא'
(יבמות
קי
,
ב)
-
מקשים
קושיות
מחלישות
הנפש
מרוב
הצער
והעיון;
או
הוא
לשון
'שבירה'
,
שמשברין
ומפרכין
,
כלשון
'פריך
רב
אחאי'
(קידושין
יג
,
א);
וכך
אמרו
(מכיל'
בא
פסחא
יח):
'אף
אתה
הקהה
את
שניו'
-
שבור
אותם
או
תחלישם
בדבריך.
כי
הבשר
מחליש
ואינו
משבר
,
אלא
שה'חלישות'
וה'שבירה'
ענין
שוה
,
וה'קהיה'
תכלול
את
שניהם.
(יב)
חכלילי
עינים
-
אמרו
המפרשים
(רש"י
וראב"ע)
,
שהוא
ענין
'אדמימות'
,
שיתאדמו
עיניו
מרוב
שתות
היין
,
וכמהו
"למי
חכלילות
עינים"
(מש'
כג
,
כט).
והנראה
בעיני
,
שהוא
הפוך
,
מן
"כחלת
עיניך
להם"
(יח'
כג
,
מ)
,
ונכפלה
בו
הלמ"ד
כמנהג
רבים
,
והוא
ענין
מ'כִּחוּל
העינים'
הידוע
ומורגל
בדברי
רבותינו
(מכות
ז
,
א)
,
וכן
שמו
בערבי
'אל
כחול'.
יאמר:
שהוא
כחול
העינים
מן
היין
,
כי
כאשר
האחרים
כוחלים
אותם
בפוך
,
שהוא
ה'אל
כחול'
,
כן
יכחול
אותם
הוא
ביין;
וכמו
שהאחרים
מלבנין
שניהם
בתמרוקיהם
,
כן
ילבן
אותם
בחלב;
והמשל
-
לרבוי
היין
והחלב
בארצו
,
כאשר
הזכיר
אנקלוס.
וכן
"למי
חכלילות
עינים"
(מש'
כג
,
כט)
-
כמו
'כחליליות'
,
יאמר
שעיניו
כחולות
ביין
ולא
יוכל
להסתיר
שכרותו;
או
יאמר
"למי
חכלילות
עינים"
-
שיצטרך
לכחול
עיניו
תמיד?
"למאחרים
על
היין"
(שם
,
ל)
,
כי
היין
יחשיך
את
עיניהם
,
ויורידו
דמעה
ותמקנה
בחוריהן
(ע"פ
זכ'
יד
,
יב)
,
ויצטרך
שיהיו
עיניו
במכחול
תדיר.
יספר
הכתוב
בגנות
היין
ברעות
הבאות
לו
מבחוץ
ב"מדינים"
וב"פצעים"
,
ושישמע
בביתו
"אוי"
ו"אבוי"
(מש'
כג
,
כט)
,
ויזכיר
הנזק
ההוא
ההווה
לו
ממנו
בגופו
בחשכת
עיניו
ותחלואיהם
הרבים
,
וזה
פירוש
וענין
נכון.
(טז-יז)
דן
ידין
עמו
-
כמו
"כי
ידין
יי'
עמו"
(דב'
לב
,
לו):
"ארי
ידין
יי'
דינא
דעמיה"
(ת"א);
כלשון
"שפטני
יי'
(בנוסחנו:
אלהים)
וריבה
ריבי
מגוי
לא
חסיד"
(תה'
מג
,
א);
"ריב
אלמנה"
(יש'
א
,
כג);
יאמר
כי
דן
יקום
נקמת
עמו
,
כל
שבטי
ישראל
כאחד.
והטעם:
כי
פלשתים
הרעו
לכל
ישראל
כמה
פעמים
,
כי
בימי
שמגר
בן
ענת
החלו
(ראה
שו'
ג
,
לא)
,
ובימי
יפתח
כתוב
"וימכרם
ביד
פלשתים"
(שו'
י
,
ז)
,
וגם
אחרי
עבדון
בן
הלל
(ראה
שו'
יב
,
יג)
,
"ויתנם
יי'
ביד
פלשתים
ארבעים
שנה"
(שו'
יג
,
א).
ולא
היה
בשופטים
מי
שהכניעם
או
שנצחם
כלל
,
ואע"פ
שכתוב
בשמגר
"ויך
את
פלשתים
שש
מאות...
במלמד
הבקר"
(שו'
ג
,
לא)
,
איננה
נקמה
,
כי
איננה
מכה
רבה
,
על
כן
כתוב
בשמשון
"והוא
יחל
להושיע
את
ישראל
מיד
פלשתים"
(שו'
יג
,
ה);
ולקח
נקמת
ישראל
מהם
,
כי
הרג
מהם
עם
רב
וכל
סרני
פלשתים
המית
(ראה
שו'
טז
,
ל).
והזכיר
ידין
,
כי
היה
הנוקם
הזה
שופט
,
לא
מלך;
ואפשר
שזה
דעת
אנקלוס
,
שאמר
בידין:
"יתפרק
עמיה".
ויתכן
שיהיה
כאחד
שבטי
ישראל
-
כמיוחד
שבשבטים
,
הוא
יהודה
,
שאמר
בו
"ידך
בעורף
אויביך"
(לעיל
,
ח)
,
כי
גם
זה
יגבר
על
אויביו
וינצחם.
ושפיפון
-
שם
לנחש
,
שישוף
עקב
(ע"פ
בר'
ג
,
טו)
,
ונכפלה
בו
העי"ן.
ואמרו
בירושלמי
במסכת
תרומות
(ח
,
ג):
מין
קטן
הוא
ו'שפיפון'
שמו
,
ודומה
לשערה
,
וניתנה
רשות
לארץ
ליבקע
מפניו.
ודימה
שמשון
לנחש
,
בעבור
שלא
היה
שמשון
בא
על
אויביו
במלחמה
כשאר
השופטים
או
המלכים
,
רק
הוא
לבדו
יוצא
עליהם
,
כמו
צפעוני
היוצא
ממאורתו
על
הולכי
דרך;
או
המין
הקטן
שבנחשים
,
שאינו
ניכר
כלל
להולכי
אורח.
וטעם
הנושך
עקבי
סוס
-
רמז
לשני
העמודים
"אשר
הבית
נכון
עליהם"
(שו'
טז
,
כט)
,
ושלשת
אלפים
אשר
על
הגג
(שם
,
כז)
הם
הרוכב
הנופל
אחור
-
כאשר
ישוך
הנחש
בעקבי
הסוס
,
יגביה
הסוס
ראשו
ורגליו
הראשונים
,
ויפול
רוכבו
אחור.
(יח)
לישועתך
קויתי
יי'
-
לא
היה
בכל
שופטי
ישראל
מי
שנפל
ביד
אויביו
,
זולתי
שמשון
,
שהוא
הנחש
הזה
,
כדכתיב
"והיה
יי'
עם
השופט
והושיעם
מיד
אויביהם
כל
ימי
השופט"
(שו'
ב
,
יח);
והוא
היה
אחרון
לשופטים
,
כי
שמואל
נביא
היה
ולא
נלחם
להם
,
ובימיו
מלכו
המלכים;
וכאשר
ראה
הנביא
תשועת
שמשון
כי
נפסקה
,
אמר:
לישועתך
קויתי
יי'
,
לא
לישועת
נחש
ושפיפון
,
כי
בך
אושע
,
לא
בשופט
,
כי
תשועתך
תשועת
עולמים
(ע"פ
יש'
מה
,
יז).
(יט)
גד
גדוד
יגודנו
-
פרשו
רבנו
שלמה
על
דרך
אנקלוס:
יתנבא
כי
גדוד
יגוד
ממנו
,
ואותו
הגדוד
יגוד
על
עקבו
-
שיחזור
בדרך
אשר
בא
בו
לשלום
אל
ארצו.
והנכון
,
שיהיה
כמו
"לעלות
לעם
יגודנו"
(חב'
ג
,
טז)
,
יאמר
כי
גדוד
יגודנו
תמיד
,
שיהיו
לו
מלחמות
רבות
,
ופשט
גדוד
עליו
בארצו
,
והוא
יגוד
אותו
על
עקבו
,
שיתגבר
עליו
וירדוף
אותו
,
והם
"ישובו
על
עקב
בשתם"
(תה'
ע
,
ד).
שבח
אותם
בגבורה
ונצוח
כל
הבאים
עליהם
למלחמה
,
וזה
כענין
ברכת
משה
רבנו
בהם:
"ברוך
מרחיב
גד
כלביא
שכן"
(דב'
לג
,
כ)
,
כי
בעבור
שירש
ארץ
רחבת
ידים
וגדולה
מאד
והיא
בעבר
הירדן
,
היו
באים
עליהם
תמיד
גדודי
עמון
ומואב
,
שכניו
הרעים
התובעים
בנחלה
ופושטים
עליהם
,
והוא
כלביא
שכן
על
טרפו
,
מקולם
לא
ירא
ומהמונם
לא
יחת
(ע"פ
יש'
לא
,
ד).
וזה
פירוש
נאה
למדתיו
מן
הירושלמי
,
שאמרו
במסכת
סוטה
(ח
,
י):
גד
גדוד
יגודנו
-
גייסא
אתי
מגיסתא
,
והוא
מגייס
לה;
לומר
כי
הגייס
יבא
לאסוף
חייל
ולגייס
עליו
,
והוא
יגוד
עליהם
ויביא
גדודיו
בארצם.
ואולי
ירמוז
הנביא
על
מלחמת
יפתח
הגלעדי
עם
בני
עמון
,
כי
בני
גד
ירשו
"כל
ערי
הגלעד
וחצי
ארץ
בני
עמון"
(יהו'
יג
,
כה)
,
והיו
בני
עמון
תמיד
באים
ונלחמים
באנשי
גלעד
,
והוא
במעט
עבר
עליהם
,
והכה
אותם
ואת
עריהם
מכה
גדולה
מאד
(ראה
שו'
יא
,
לב
-
לג);
והיה
הענין
ההוא
נס
גדול
,
הזכירו
הנביא
כאשר
הזכיר
דבר
שמשון.
(כא)
נפתלי
אילה
שלוחה
-
מנהג
במושלי
ארץ
לשלוח
זה
לזה
האילים
,
וכך
הענין
,
כי
האיילות
שנולדו
בארץ
מלך
הצפון
,
יגדלו
אותן
בהיכלי
מלך
הנגב
ויקשרו
כתב
הבשורה
בקרניה
,
והיא
תרוץ
מהר
ותשוב
למעונה
,
ויתבשרו
בהן;
וזה
טעם
אמרי
שפר
,
כלומר:
אילה
שלוחה
מבשר
בשורות
טובות.
והענין
הזה
ידוע
,
והוא
מוזכר
בירושלמי
במסכת
שביעית
(ט
,
ב)
,
אמרו:
אין
אזלון
לון
,
חזרין
,
ואי
בעית
למיבדקה
,
אייתו
טביין
ושלחון
לארעא
רחיקא
,
בסוף
אינון
חזרין;
עבד
כן
ואייתי
טביין
וחפי
קרניהון
בכסף
ושלחון
לאפריקי
,
ובסוף
תלת
עשרה
שנין
חזרון
לאתריהון
-
שהתירום
לאחר
שלש
עשרה
שנה
,
ומיד
חזרו.
והמשל
,
כי
נפתלי
שבע
רצון
ומלא
כל
טוב
(ע"פ
דב'
לג
,
כג)
,
וממנו
תבא
בשורה
לכל
ישראל
,
כי
עשתה
ארצו
פירות
לשבעה
,
כמו
שהזכירו
רבותינו
בפירות
גנוסר
(תנח'
ויחי
יג).
(כב)
בן
פורת
יוסף
-
בן
חן;
והוא
לשון
ארמי
(ב"מ
קיט
,
א):
אפרין
נמטיה
לרבי
שמעון.
בן
פורת
עלי
עין
-
חנו
נטוי
על
העין
הרואה
אותו;
לשון
רבנו
שלמה.
ורחוק
הוא
מאד
לסמכו
אל
הלשון
ההוא
,
שלשונות
כאלה
בתלמוד
-
יוני
או
פרסי
ושאר
לשונות
,
אין
להם
חברה
בלשון
הקדש.
ועוד
כי
לפי
הנמצא
ממנו
איננו
,
רק
לשון
ברכה
ושבח
,
והנו"ן
בו
שורש;
וכן
בבראשית
רבא
(ס
,
יג):
"ויברכו
את
רבקה"
(בר'
כד
,
ס)
-
דווין
ושפופין
,
ולא
היו
מפרנין
אלא
בפה.
ודומה
לי
שהוא
ממה
שאמרו
(כתובות
נד
,
א):
'פורנא
ליתמי'
,
שפירושו:
השבח
שהשביחו
הוא
ליתומים;
וקראו
עוד
הכתובה
'פורנא'
(שם
סז
,
א):
אשה
גובה
פורנא
מהם
-
הכתובה
שהיא
שבח
בית
אביה;
וכמו
שאמרו
(ב"ר
פ
,
ז):
"מוהר"
(בר'
לד
,
יב)
-
פרנון.
אבל
בן
פרת
-
או
כדעת
אנקלוס
מלשון
"פוריה
וענפה"
(יח'
יט
,
י)
,
או
כדברי
בעלי
הדקדוק
(ראה
רד"ק
,
שרשים:
'בנה')
,
שעשו
פרת
מלשון
"ותארכנה
פארותיו"
(יח'
לא
,
ה);
והם
אמרו
כי
בן
-
כמו
'נֶטַע'
,
והביאו
לו
דומה:
"וכנה
אשר
נטעה
ימינך
ועל
בן
אמצת
לך"
(תה'
פ
,
טז)
,
והענין
כאלו
אמר:
נטע
שבו
פארות
רבות
יוסף.
ועל
דעתי
,
בן
-
כמשמעו
,
יאמר:
יוסף
הוא
בן
שהוא
כמו
פארות
אילן
שתול
על
המעין
אשר
לא
יכזבו
מימיו
(ע"פ
יש'
נח
,
יא)
,
ועשתה
בנות
,
צעדה
אותן
על
החומות
הגבוהות
בשמים.
וכנה
הבדים
שתצאנה
מן
הפארה
בבנות
,
כי
הן
בנות
לפארות
הגדולות
,
והוא
דרך
צחות
לבן
פרת.
ולא
נסמך
בן
אל
פרת
,
אבל
הוא
כמו
"אשור
ארז
בלבנון"
(יח'
לא
,
ג);
"נפתלי
אילה"
(לעיל
,
כא);
"בנימן
זאב"
(להלן
,
כז);
ולפיכך
נקוד
ב'צרי'
,
כי
אלו
היה
פירושו
'נטע
שיש
לו
פארות'
,
משפטו
-
ב'סגול'.
ואמר
בן
-
דרך
חבוב
,
כמו
"מטרף
בני
עלית"
(לעיל
,
ט).
ועל
הכלל
,
ראוי
שנפרש
בברכת
יוסף
שיהיה
בה
זֵכֶר
לשני
השבטים
היוצאים
ממנו
,
והוא
לשון
פרת
ובנות
,
אבל
מפני
שהזכיר
לוי
,
ושבטי
ישראל
אינם
אלא
שנים
עשר
,
לא
יעשה
ממנו
כן
בברכתו
שנים
שבטים
חלוקים
,
אבל
ירמוז
להם.
וכן
משה
רבנו
בברכתו
דמה
אותו
לשור
ולראם
,
והזכיר
בו
הקרנים
(דב'
לג
,
יז)
,
כי
כל
אחד
מהם
גוף
אחד
שממנו
יתחלקו
קרנים
,
ובעבור
ששם
לא
הזכיר
שמעון
,
אמר
בפירוש
"והם
רבבות
אפרים
והם
אלפי
מנשה"
(שם).
(כד-כה)
מידי
אביר
יעקב
-
זאת
היתה
לו
מאת
הקדוש
ברוך
הוא
שהוא
אביר
יעקב
,
ומשם
זכה
להיות
רועה
אבן
ישראל
-
עיקרן
של
ישראל;
לשון
"האבן
הראשה"
(זכ'
ד
,
ז);
לשון
רבנו
שלמה.
מאל
אביך
היתה
זאת
לך
,
והוא
יעזרך
,
ועם
הקדוש
ברוך
הוא
היה
לבך
כשלא
שמעת
לדברי
אדנתך
,
והוא
יברכך;
גם
זה
לשונו.
ורבי
אברהם
אמר
,
כי
מ"ם
מאל
אביך
נמשך:
ומאת
שדי
והוא
יברכך.
ועל
דרך
האמת
,
הברכה
הזו
דומה
לברכה
אשר
ברך
למעלה
את
הנערים
,
כי
אביר
יעקב
-
אלהי
אמת
,
ולא
בא
בכתוב
'אביר
אברהם'
או
'יצחק'
וזולתם
,
רק
אביר
יעקב
או
"אביר
ישראל"
(יש'
א
,
כד)
,
הוא
יעקב.
והנה
מידי
אביר
יעקב
הגדולה
והגבורה.
משם
,
מידי
אביר
יעקב
,
רועה
אבן
ישראל
,
היא
האבן
הראשה
(ע"פ
זכ'
ד
,
ז)
שהיתה
לראש
פנה
מאת
יי'
(ע"פ
תה'
קיח
,
כב
-
כג).
ונקרא
אבן
ישראל
,
כמו
שאמרו
חכמים
(ב"ר
יא
,
ח
ועוד):
'כנסת
ישראל'.
וטעם
אבן
-
שהוא
בבנין
משלים
הכל.
וענין
רועה
-
כי
העֹז
בגבורה
מתעלה
בימינו
של
הקדוש
ברוך
הוא
,
כדכתיב
ו"קרנים
מידו
לו
ושם
חביון
עוזו"
(חב'
ג
,
ד)
,
כלומר:
ושם
בימינו
חביון
העֹז;
ו'חביון'
הוא
הכח
המתעלה
הנחבא
במקום
אצילותו;
וזהו
שנאמר
"וכנה
אשר
נטעה
ימינך"
(תה'
פ
,
טז).
מאל
אביך
-
"האלהים
הרועה
אותי
מעודי"
(בר'
מח
,
טו)
,
ואת
שדי
ויברכך
-
ודעת
הברכה
,
כי
מידי
אביר
יעקב
,
מן
החסד
שרועה
אבן
ישראל
ומאלהי
אביו
יפק
רצון
,
ויבא
עזרו
,
ועם
שדי
תהיה
ברכתו;
והנה
הוא
מבורך
בשמים
ובארץ.
וזה
טעם
"ברכות
אביך
גברו
על
ברכות
הורי"
(להלן
,
כו)
,
כי
הבנין
שלם
בו.
כך
העליתי
הענין
הזה
ממדרשו
של
רבי
נחוניא
בן
הקנה
(הבהיר
קצג
,
קמח)
,
והמשכיל
יבין.
(כט)
קברו
אותי
אל
אבותי
-
עם
אבותי;
לשון
רבנו
שלמה.
ולא
פירש
אל
המערה
,
ואיננו
'עם'.
ויתכן
שיהיה
לשון
המקרא
הזה
קצר:
קברו
אותי
ושאוני
אל
אבותי
אל
המערה
,
כי
כן
אמר
"ונשאתני
ממצרים"
(בר'
מז
,
ל);
"וישאו
אותו
בניו"
(בר'
נ
,
יג).
ויתכן
שישמש
אל
בפנים
רבים:
קברו
אותי
עם
אבותי
,
כמו
"ואשה
אל
אחותה
לא
תקח"
(וי'
יח
,
יח)
-
עם
אחותה;
אל
המערה
-
במערה
,
כמו
"ואל
הארון
תתן
את
העדות"
(שמ'
כה
,
כא);
"הנה
הוא
נחבא
אל
הכלים"
(ש"א
י
,
כב);
וכן
"ואחרי
כן
קבר
אברהם
את
שרה
אשתו
אל
המערה"
(ראה
בר'
כג
,
יט).
ואמר
רבי
אברהם
,
כי
טעם
קברו
אותי
אל
אבותי
-
שילכו
עם
יוסף.
ולא
היה
יעקב
צריך
לכך
,
אבל
צוה
לכלם
עתה
שיקברו
אותו
אל
המערה
,
כאשר
השביע
ליוסף
,
כי
פחד
אולי
לא
יתן
פרעה
רשות
ליוסף
לצאת
מן
הארץ
,
שלא
יתעכב
בארצו;
והלא
תראה
,
שהוצרך
יוסף
לחלות
פני
אנשי
בית
פרעה
שיבקשו
עליו
מפרעה
שילך
,
והוא
ענה
"כאשר
השביעך"
(בר'
נ
,
ד
-
ו)
,
כי
בעבור
השבועה
יתרצה
בזה.
(לא)
וטעם
שמה
קברו
את
יצחק
-
שלא
אמר
'קברתי'
,
בעבור
היות
עשו
עמו
בקבורת
אביהם
(ראה
בר'
לה
,
כט)
,
ולא
ירצה
עתה
להזכירו;
ועוד
שלא
יצטרך
להאריך
לאמר
'שמה
קברנו
את
יצחק
ושמה
קברו
את
רבקה
אשתו'
,
כי
לא
היה
הוא
בקבורת
אמו.
והזכיר
להם
בצואתו
המערה
והנקברים
בה
לגדל
המקום
,
כדי
שיזדרזו
לקברו
שם.
ואמר
"אשר
קנה
אברהם
לאחזת
קבר"
(לעיל
,
ל)
,
להודיע
כי
אברהם
צוה
שיהיה
המקום
ההוא
בית
הקברות
להם
לאחזת
עולם
,
אבל
למטה
כשאמר
"ויקברו
אותו
בניו
אל
מערת
שדה
המכפלה
אשר
קנה
אברהם...
לאחזת
קבר"
(ראה
בר'
נ
,
יג)
,
נתכון
הכתוב
לרמוז
כי
ביעקב
נשלמה
כונת
הצדיק
,
כי
לשלשתם
קְנָאָה
,
ולא
יקברו
בה
עוד
איש
,
ועל
כן
לא
צוה
יוסף
שיקברו
אותו
במערה
עם
אבותיו.
וראיתי
במכילתא
לרבי
שמעון
בן
יוחאי
(בשלח
יט)
,
שאמר
להם
יוסף:
וכשאתם
מעלין
אותי
,
קברו
אותי
בכל
מקום
שתרצו
,
מקובל
אני
שאיני
נכנס
לקבר
אבותי;
שאינו
נכנס
לקבר
אבות
אלא
שלשה
אבות
ושלש
אמהות
,
שנאמר:
שמה
קברו
את
אברהם
וגו'
,
ואומר
"בקברי
אשר
כריתי
לי"
(בר'
נ
,
ה)
-
בי
הוא
פוסק.
ויתכן
שרמז
להם
באמרו
ושמה
קברתי
את
לאה
,
שכבר
החזיק
הוא
במערה
,
ואמר
זה
כנגד
עשו
,
שלא
יערער
הוא
או
בניו
בקבורתו
,
לטעון
שהמערה
שלו
כי
הוא
הבכור
,
והוא
הראוי
להקבר
עם
אבותיו.
ואעפ"י
שהלך
אל
ארץ
אחרת
(ראה
בר'
לו
,
ו)
,
יהיו
נושאים
אותו
משם
כאשר
ישאו
בניו
את
יעקב
,
כי
ירצה
להקבר
עם
אבותיו
הקדושים
ולאחד
אתם
בקבורה;
ואם
יקבר
שם
עשו
לא
יקבר
שם
יעקב
,
כי
אין
לשתי
משפחות
בית
קבורה
אחד;
וזהו
גם
כן
מה
שאמר
"בקברי
אשר
כריתי
לי"
(בר'
נ
,
ה)
,
שכבר
כרה
לו
הקבר
להחזיק
בו.
וזה
טעם
"ויעל
עמו
גם
רכב
גם
פרשים"
(שם
,
ט)
,
כי
ידע
זדון
עשו
ובניו;
וכן
היה
מעשה
,
כי
מצינו
בספר
דברי
הימים
ליוסף
בן
גוריון
(יוסיפון
ע' 10
)
וזולתו
ממספרי
הקדמוניות
,
כי
בא
צפו
בן
אליפז
בן
עשו
ועשה
עמהם
קטטה
על
זה
עד
שערכו
מלחמה
,
ותגבר
יד
יוסף
ותפשו
עם
מבחר
גבוריו
והביאו
למצרים
,
ועמד
שם
בתפיסה
כל
ימי
יוסף
,
וברח
משם
במותו
והלך
לארץ
כנפנייא
ומלך
על
כתים
ברומה
,
ובסוף
הָמְלַך
על
כל
ארץ
איטלייא;
והוא
אשר
מלך
ראשון
על
רומה
,
והוא
אשר
בנה
ההיכל
הראשון
והגדול
מאשר
נבנו
ברומה.
וגם
רבותינו
הזכירו
(סוטה
יג
,
א)
מזה
הענין
מקטטת
עשו
במערה.
והכתוב
שאמר
בכאן
"וישב
יוסף
מצרימה
הוא
ואחיו
וכל
העולים
אתו
לקבור
את
אביו
אחרי
קברו
את
אביו"
(בר'
נ
,
יד)
,
בא
לרמוז
,
שלא
מת
אחד
מכולם
במלחמה
ולא
בדרך
,
שעמד
להם
זכות
הנביא
וזכות
יוסף
שעלו
עמו.
ולא
צוה
יוסף
כאשר
צוה
אביו
,
לשאת
אותו
לקברו
בארץ
עתה
,
כי
לא
יניחוהו
בית
פרעה
,
כי
לכבוד
הוא
להם;
ועוד
שאם
ילכו
עמו
אחיו
ובית
אביו
,
יגזלו
ויגנבו
אנשי
הארץ
את
כל
אשר
להם;
ואיננו
דרך
כבוד
שיוליכוהו
שם
אחרים.
ואמר
יוסף
אל
אחיו
"אנכי
מת"
(בר'
נ
,
כד)
,
כי
אחיו
חיים
היו
,
כי
האריכו
ימים
יותר
ממנו
,
כאשר
אתה
רואה
בלוי
(שמ'
ו
,
טז).
ואמר
"וישבע
יוסף
את
בני
ישראל"
(בר'
נ
,
כה)
,
כי
בראותו
שאחיו
זקנים
,
השביע
כל
בניהם
וכל
בית
אביו
,
שיצוו
גם
את
בני
בניהם
לעת
הגאולה
,
כי
כלם
יודעים
הגלות.
(לג)
ויגוע
ויאסף
-
'מיתה'
לא
נאמרה
בו
,
ואמרו
רבותינו
(תענית
ה
,
ב):
יעקב
אבינו
לא
מת;
לשון
רבנו
שלמה.
ולדעת
רבותינו
,
הרי
יעקב
הזכיר
מיתה
בעצמו:
"הנה
אנכי
מת
והיה
אלהים
עמכם"
(בר'
מח
,
כא)!?
ואולי
לא
ידע
בנפשו
,
או
שלא
רצה
לתת
כבוד
לשמו
(ע"פ
מל'
ב
,
ב);
וכן
"ויראו
אחי
יוסף
כי
מת
אביהם"
(בר'
נ
,
טו)
,
כי
להם
מת
הוא
,
או
שלא
ידעו
הם
בזה
כלל.
וענין
המדרש
הזה
,
כי
נפשות
הצדיקים
צרורות
בצרור
החיים
(ע"פ
ש"א
כה
,
כט)
,
וזו
,
תחופף
עליו
כל
היום
(ע"פ
דב'
לג
,
יב)
,
לובשת
לבוש
השני
,
שלא
יפשיטנה
ערומה
(ע"פ
הו'
ב
,
ה)
,
כיעקב
,
או
תתלבש
לעתים
מזומנות.
ויובן
הענין
הזה
במסכת
שבת
(קנב
,
ב)
ובמסכת
כתובות
(קג
,
א).
ונשלם
ספר
בראשית
בספור
דברי
האבות
,
להגיד
ראשונות
וחדשות
בטרם
תצמחנה
בלבבות
(ע"פ
יש'
מב
,
ט)
,
וליוצר
כל
ראשית
רוכב
ערבות
(ע"פ
תה'
סח
,
ה)
תהלות
רבות
,
והודאות
לרבבות
ולו
נתכנו
עלילות
וסבות
(ע"פ
ש"א
ב
,
ג)
,
מגלה
עמוקות
(ע"פ
איוב
יב
,
כב)
ודעות
נשגבות
,
ומוציא
לאור
מחשבות
,
המוליך
אותי
באורח
צדקה
(ע"פ
מש'
ה
,
כ)
בתוך
נתיבות
,
הגומל
לחייבים
טובות.