מאגר הכתר בראשית פרק מט עם פירוש רמב"ן

פרק מט
[רביעי] [א] וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים:
[ב] הִקָּבְצ֥וּ וְשִׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וְשִׁמְע֖וּ אֶל־יִשְׂרָאֵ֥ל אֲבִיכֶֽם:
[ג] רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז:
[ד] פַּ֤חַז כַּמַּ֙יִם֙ אַל־תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה: פ
[ה] שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם:
[ו] בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר:
[ז] אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל: פ
[ח] יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ:
[ט] גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ:
[י] לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֙בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שִׁילֹ֔ה שִׁיל֔וֹ וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים:
[יא] אֹסְרִ֤י לַגֶּ֙פֶן֙ עִירֹ֔ה עִיר֔וֹ וְלַשֹּׂרֵקָ֖ה בְּנִ֣י אֲתֹנ֑וֹ כִּבֵּ֤ס בַּיַּ֙יִן֙ לְבֻשׁ֔וֹ וּבְדַם־עֲנָבִ֖ים סוּתֹֽה סוּתֽוֹ:
[יב] חַכְלִילִ֥י עֵינַ֖יִם מִיָּ֑יִן וּלְבֶן־שִׁנַּ֖יִם מֵחָלָֽב: פ
[יג] זְבוּלֻ֕ן לְח֥וֹף יַמִּ֖ים יִשְׁכֹּ֑ן וְהוּא֙ לְח֣וֹף אֳנִיֹּ֔ת וְיַרְכָת֖וֹ עַל־צִידֹֽן: פ
[יד] יִשָּׂשכָ֖ר חֲמֹ֣ר גָּ֑רֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם:
[טו] וַיַּ֤רְא מְנֻחָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב וְאֶת־הָאָ֖רֶץ כִּ֣י נָעֵ֑מָה וַיֵּ֤ט שִׁכְמוֹ֙ לִסְבֹּ֔ל וַיְהִ֖י לְמַס־עֹבֵֽד: ס
[טז] דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
[יז] יְהִי־דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ שְׁפִיפֹ֖ן עֲלֵי־אֹ֑רַח הַנֹּשֵׁךְ֙ עִקְּבֵי־ס֔וּס וַיִּפֹּ֥ל רֹכְב֖וֹ אָחֽוֹר:
[יח] לִישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְהוָֽה: ס
[חמישי] [יט] גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב: ס
[כ] מֵאָשֵׁ֖ר שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי־מֶֽלֶךְ: ס
[כא] נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה הַנֹּתֵ֖ן אִמְרֵי־שָֽׁפֶר: ס
[כב] בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי־עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָעֲדָ֖ה עֲלֵי־שֽׁוּר:
[כג] וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ וָרֹ֑בּוּ וַֽיִּשְׂטְמֻ֖הוּ בַּעֲלֵ֥י חִצִּֽים:
[כד] וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל:
[כה] מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ וְיַעְזְרֶ֗ךָּ וְאֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִיבָ֣רֲכֶ֔ךָּ בִּרְכֹ֤ת שָׁמַ֙יִם֙ מֵעָ֔ל בִּרְכֹ֥ת תְּה֖וֹם רֹבֶ֣צֶת תָּ֑חַת בִּרְכֹ֥ת שָׁדַ֖יִם וָרָֽחַם:
[כו] בִּרְכֹ֣ת אָבִ֗יךָ גָּֽבְרוּ֙ עַל־בִּרְכֹ֣ת הוֹרַ֔י עַֽד־תַּאֲוַ֖ת גִּבְעֹ֣ת עוֹלָ֑ם תִּֽהְיֶ֙יןָ֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו: פ
[ששי] [כז] בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל:
[כח] כָּל־אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם:
[כט] וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל־אֲבֹתָ֑י אֶ֨ל־הַמְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַחִתִּֽי:
[ל] בַּמְּעָרָ֞ה אֲשֶׁ֨ר בִּשְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר עַל־פְּנֵי־מַמְרֵ֖א בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁר֩ קָנָ֨ה אַבְרָהָ֜ם אֶת־הַשָּׂדֶ֗ה מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר:
[לא] שָׁ֣מָּה קָבְר֞וּ אֶת־אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָבְר֣וּ אֶת־יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת־לֵאָֽה:
[לב] מִקְנֵ֧ה הַשָּׂדֶ֛ה וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ מֵאֵ֥ת בְּנֵי־חֵֽת:
[לג] וַיְכַ֤ל יַֽעֲקֹב֙ לְצַוֹּ֣ת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו:

פרק מט
(א) באחרית הימים - הם ימות המשיח , כי יעקב ירמוז אליו בדבריו , כמו שאמר "כי יבא שילה ולו יקהת עמים" (להלן , י). ורבותינו אמרו (פסחים נו , א) , שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה; כי לדברי הכל 'אחרית הימים' ימות המשיח הם. (ג) ראובן בכורי אתה - שיעור הפסוק הזה: ראובן אתה בכורי וכחי וראשית אוני יתר שאתי ויתר עזי. וענינו: אתה בכור כחי וראשית אוני , בהיותו ביתרון שאת ומעלה - כלשון "הלא שאתו תבעת אתכם" (איוב יג , יא); "משתו יגורו אלים" (איוב מא , יז); רוממות וגדולה - ובהיותו יתרון עז למלחמה , כמו "ויתן עוז למלכו" (ש"א ב , י); "ועזוז מלחמה" (יש' מב , כה). (ד) פחז כמים אל תותר. פחז - שם דבר , מן "אנשים רקים ופוחזים" (שו' ט , ד) , רקים ונמהרים , קלי הדעת. ורבותינו משתמשים בו תדיר (נזיר ד , ב): נסתכלתי בבואה שלי ופחז יצרי עלי - כלומר: קפץ יצרי עלי; ואמרו עוד (סנה' נז , א): אפחיזיהו הוא דקא מגלי - כלומר: קלות דעתם; (שבת פח , א): עמא פחיזא , דאקדמיה פומיה לאודניה , עדין בפחזותיכו קימיתו - נמהרים קלי דעת. ויתכן שהוא הפוך מן 'חפזון' , יאמר: שטף הבא כמים אל תותיר בו , כי עלית משכבי אביך בפחזותך וקלות דעתך , אז חללת אותם כאשר יצועי עלה הפחז שלך , שהוא כמים העולים ושוטפים. וזה כלשון הכתוב במים: "הנה יי' מעלה עליכם את מי הנהר העצומים והרבים... ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו. וחלף ביהודה ושטף ועבר" (ראה יש' ח , ז - ח). ורבותינו אמרו (שבת נה , ב): אז חללת יצועי עלה - שכינה , שדרכו לעלות על יצועי. והכתוב אומר "ובחללו יצועי אביו" (דה"א ה , א) - שהיצוע הוא המחולל! ואולי יכנה אותו שָם , ואם בדרך כנוי יתכן שיהיה העולה עצמו , כלשון "אם אעלה על ערש יצועי" (תה' קלב , ג) , ויאמר: אז חללת אותי; רק דבר בנסתר דרך כבוד; וכן "ובחללו יצועי אביו" - כנוי: 'בחללו העולה על יצועי אביו'. ומן הכתוב הזה כפי פשוטו נראה כמו שפירשתי ב'סדר וישלח' (בר' לה , כב) , כי ראובן נתכון לפסול את בלהה מאביו כדי שלא תלד לו עוד בנים וימעטו בכורתו , על כן אמר לו , שהוא פחיתות וקלות דעת שיחשוב להרויח בו , ולא יבא לו ממנו יתרון , רק הפסד. (ה-ז) שמעון ולוי אחים - יאמר: בעלי אחוה , כי יחם לבם על אחותם. ילמד עליהם זכות , כי בקנאתם על האחוה עשו מה שעשו , לומר שאין ראוים לעונש גדול , ולא החטא ראוי לימחל , כי הוא חמס. והנכון בעיני , שאומר כי שמעון ולוי אחים גמורים , דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם. וכבר פירשתי (בר' לד , יג) , כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר , בעבור שעשו חמס , כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו , ואולי ישובו אל יי' ויהיו כלם בכלל אנשי בית אברהם , ומן הנפש אשר עשו (ראה בר' יב , ה). ועוד חרה לו , שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר , ויהיה חלול השם שיעשה הנביא חמס ושוד; וזה טעם בסודם אל תבא נפשי - התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה (ראה בר' לד , יג) , ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום (ראה שם , כה) , ולכן יקלל אפם ועברתם. וכן תרגם אנקלוס: "ברזהון לא הות נפשי ובאיתכנשותהון למהך" וכו'. ופירוש כלי חמס מכרותיהם , על דעת אנקלוס וכל המפרשים (ראב"ע ורד"ק): כלי חמס מגרותיהם; וכן "מכורותיך ומולדותיך" (יח' טז , ג) , וכן "על ארץ מכורתם" (יח' כט , יד); ואמרו כי פירושו , שעשו חמס בארץ מגורותיהם. ואם כן , יהיה שיעור הכתוב: כלי חמס להם במגורותיהם; ויקרא אותה 'ארץ מגורותיהם' , שגרו בה אחרי כן. אבל לפי דעתי , יאמר: כלי חמס הם מגורותיהם - חייהם , כלשון "ימי מגורי" (ראה בר' מז , מט); יאמר כי כלי החמס עצמם הם מגוריהם , כי בם יחיו ויזונו; ודומה לזה "ערבה לו לחם לנערים" (איוב כד , ה). ובעבור זה יחלקם ביעקב - שלא יוסדו , ויפיצם בישראל - שלא יקהלו. ויהי להם כן , כי נחלת שמעון בתוך בני יהודה , כדכתיב "ויהי נחלת בני שמעון בתוך נחלת בני יהודה" (ראה יהו' יט , א) , והיו עריהם מחולקות זו מזו בכל שבט יהודה; ונחלת לוי - ערי מקלט מנופצות בכל ישראל. וטעם כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור - שעשו החמס באפם , שכעסו על שכם , וברצונם , שהם חפצים בו , לא פשע המומתים ולא חטאתם (ע"פ תה' נט , ד). ואמר אנקלוס , כי טעם שוֹר - כמו "שוּר" בשרק , מן "בנות צעדה עלי שור" (להלן , כב); ותרגם בו עוד: "סנאה" , מן "ותבט עיני בשורי" (תה' צב , יב). והטעם - שעקרו עיר מוקפת חומה , את טפם ואת נשיהם , אחרי הרגם אנשיה; ויהיה עקרו מן "ועקרון תעקר" (צפ' ב , ד). ואחרים פירשו (ראה רד"ק) , כי שור - גדול בבהמות , רמז לחמור ושכם בנו נשיא הארץ , כמו "בכור שורו הדר לו" (דב' לג , יז); "פרות הבשן אשר בהר שומרון" (עמ' ד , א); וכן יכנו הכתובים השרים הגדולים ב'אלים' (ראה שמ' טו , טו) ו'עתודים' (ראה יש' יד , ט). והנכון בעיני , שהכתוב כמשמעו; אמר: כי באפם הרגו כל איש אפם , וברצונם - אחרי אשר שככה חמתם בהריגת האנשים , עקרו כל שור - רמז למקניהם וקנינם , כל אשר בבית וכל אשר בשדה (ראה בר' לד , כח). והזכיר זה לומר , כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה , אפילו לעקור להם מקנה וקנין ולבוז שללם כלל. ועקרו - מן "את סוסיהם תעקר" (יהו' יא , ו) , אך הכל לשון אחד וענין אחד. (י) לא יסור שבט מיהודה - אין ענינו שלא יסור לעולם , כי כתוב "יולך יי' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך" (דב' כח , לו) , והנה הם ומלכם בגולה , אין להם עוד מלך ושרים , וימים רבים אין מלך בישראל (ע"פ הו' ג , ד); והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום עון , בעבור שימלוך יהודה עליהם. אבל ענינו , שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו , כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה , ולא ימשול אחד מאחיו עליו; וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו - שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה , כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל , ולו חותם המלכות , עד כי יבא בנו , ולו יקהת כל העמים , לעשות בכולם כרצונו. וזהו המשיח , כי השבט ירמוז לדוד , שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות , ושילה הוא בנו , אשר לו יקהת העמים. ולא יתכן מאמר רבי אברהם , שאמר שיהיה שילה - דוד , כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד , כי אעפ"י ששבטו נכבד ונוסע בתחלה (ראה במ' ב , ט) , אין שבט , רק למלך ומושל , כדכתיב "שבט מישור שבט מלכותך" (תה' מה , ז); "שבט מושלים" (יש' יד , ה); "שבט למשול" (יח' יט , יד). והכתוב הזה רומז , כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו , והוריש ליהודה הממשלה על ישראל , והוא מה שאמר דוד "ויבחר יי' אלהי ישראל בי... להיות מלך... כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבית אבי בי רצה להמליך על כל ישראל" (ראה דה"א כח , ד). ואמר לא יסור - לרמוז כי ימלוך שבט אחר על ישראל , אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות , לא יסור ממנו אל שבט אחר; וזהו שנאמר "כי יי' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל... לו ולבניו ברית מלח" (דה"ב יג , ה). וענין שאול היה , כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא , לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים , ונתן להם מלכות שעה , ולזה רמז הכתוב "אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי" (הו' יג , יא) - שנתנו לו שלא ברצונו , ולכן לקחו בעברתו , שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות. והיה כל זה , מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי יי' ומושיע אותם , ולא היה להם לשאול מלך בימיו , כמו שאמר להם "ויי' אלהיכם מלככם" (ש"א יב , יב) , והקדוש ברוך הוא אמר לו "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם" (ש"א ח , ז) , ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא. ומה שאמר הכתוב "נסכלת לא שמרת את מצות יי'... כי עתה הכין יי'... ממלכתך אל ישראל עד עולם" (ש"א יג , יג) - שאם לא חטא , היה לזרעו מלכות בישראל , לא על כולם , וזה טעם "אל ישראל"; אולי היה מולך על שבטי אמו , על בנימן ואפרים ומנשה , כי יהודה ואפרים , כשני עממים נחשבים בישראל; או היה מלך תחת מלך יהודה. ולפי דעתי , היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם , ומעבירים נחלה (ראה במ' לו , ז); והם היו סומכים להם על דבר אחיה הנביא שמשח לירבעם , ואמר "ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים" (מ"א יא , לט) , וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך , ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה , עברו על צואת הזקן ונענשו בהם , וכמו שאמר הושע "הם המליכו ולא ממני" (הו' ח , ד). וזה היה עונש החשמונים שמלכו בבית שני , כי היו חסידי עליון , ואלמלא הם נשתכחו תורה ומצות מישראל , ואע"פ כן נענשו עונש גדול , כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסיד המולכים זה אחר זה , עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו ז"ל (ב"ב ג , ב): כל דאמר מבית חשמונאי קא אתינא , עבדא הוא - שנכרתו כולם בעון הזה; ואעפ"י שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים , אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא אבדו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד , והסירו השבט והמחוקק לגמרי; והיה עונשם מדה כנגד מדה , שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם , והם הכריתום. ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים , ונצטוו "תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהנתכם" (במ' יח , ז) , ולא היה להם למלוך , רק לעבוד את עבודת יי'. וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (ג , ב): אין מושחין מלכים כהנים; אמר רבי יהודה ענתוריא: על שם לא יסור שבט מיהודה; אמר רבי חייא בר אבא: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דב' יז , כ) , מה כתיב בתריה? "לא יהיה לכהנים ללוים" (ראה דב' יח , א). הנה שנו כאן , שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן; ופירושו תחלה , שהוא לכבוד יהודה , שאין השררה סרה מן השבט ההוא , ולפיכך אעפ"י שישראל מקימין עליהם מלך משאר השבטים כפי צרך השעה , אין מושחין אותן , שלא יהיה עליהם הוד מלכות , אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו; והזכירו הכהנים , שאע"פ שהן בעצמן ראוין למשיחה , אין מושחין אותן לשם מלכות , וכל שכן שאר השבטים , וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יא , ב) , שאין מושחין , אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש , שהוא מנוע מן התורה , שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות; והוא דבר ראוי והגון. ולו יקהת עמים - אסיפת העמים , שנאמר "אליו גוים ידרושו" (יש' יא , י); ודומה לו: "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם" (מש' ל , יז) - לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה; ובתלמוד (ראה יבמות קי , ב): דמקהו קהיאתא בשוקא דנהרדעא (לפנינו: בפומבדיתא); ויכול הוא לומר: קהית עמים; לשון רבנו שלמה. ואינו נראה לפרש ב"יקהת אם" - אסיפת אם , ולשון 'מקהו קהיאתא' אינו אלא לשון פירכות וקושיות , שהיו מקשים ומפרכים בה קושיות הרבה , כי המתקשה בדבר יקרא 'קוהה' בלשון חכמים , כמו שאמרו במדרש 'חזית' (שה"ר ג , יג): "כולם אחזי חרב" (שה"ש ג , ח) - שהיו כלם שונים הלכה כחרב , שאם בא מעשה על ידיהם , לא תהא הלכה קוהה להם; וכן עוד שם רבים; וממנו אמרו בגמרא (ראה משנה נגעים ד , יא): רבי יהושע קיהה וטיהר - שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברי המטמאין , עד שטיהר בהכרח; וכן מצינו בנוסחאות ישנות בגמרא בבא מציעא (נב , ב): מאן דקהי אזוזא , מיקרי 'נפש רעה' - שמדקדק בו ומתקשה לקבל אותו מחברו. ובעלי הדקדוק (ראה רד"ק) אומרים ביקהת , ששרשו 'יקה' , ופירשו בו: לשון 'משמעת וקבול המצוה': יקהת עמים - שישמעו העמים אליו ויעשו כל אשר יצוה עליהם; "תבוז ליקהת אם" - לקבל מצותה. והנכון בעיני , שהוא מלשון "האכל הבוסר תקהינה שניו" (יר' לא , כט) , ושרשו 'קהה' , והיו"ד בו כיו"ד 'יצהר'; וענין כולם החולשה והשבירה , יאמר , שלא יסור שבט נוגש מיהודה עד שיבא בנו אשר לו חלושת העמים ושבירתם , שיחליש את כלם לפי חרב (ע"פ שמ' יז , יג); וכן "אם קהה הברזל" (קה' י , י) , שנחלש ואינו יכול לכרות , כ'סכין שעמדה' בלשון חכמים (ביצה כח , ב) , או שנשבר קצת ונעשו בו פגימות. וכן מצאתי עוד שם במדרש 'חזית' (שה"ר א , נז): הופיע עליהם הקדוש ברוך הוא ריח טוב מבשמי גן עדן , והיתה נפשם קוהה לאכול; אמרו לו: רבנו משה , תן לנו מה נאכל! אמר להם: כך אמר לי הקדוש ברוך הוא: "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמ' יב , מג); עמדו והפרישו הנכרים מביניהם , והיתה נפשם קוהה לאכול וכו' - והענין , שהיתה נפשם נחלשת ומשתברת בגופם מרוב תאותם לאכול מן הפסח שנדבק בו הריח הטוב. וכן 'לא תהא הלכה קוהה להם' (ראה שה"ר ד , ב) - נחלשת ורופפת בידם; ו'מקהו קהיאתא' (יבמות קי , ב) - מקשים קושיות מחלישות הנפש מרוב הצער והעיון; או הוא לשון 'שבירה' , שמשברין ומפרכין , כלשון 'פריך רב אחאי' (קידושין יג , א); וכך אמרו (מכיל' בא פסחא יח): 'אף אתה הקהה את שניו' - שבור אותם או תחלישם בדבריך. כי הבשר מחליש ואינו משבר , אלא שה'חלישות' וה'שבירה' ענין שוה , וה'קהיה' תכלול את שניהם. (יב) חכלילי עינים - אמרו המפרשים (רש"י וראב"ע) , שהוא ענין 'אדמימות' , שיתאדמו עיניו מרוב שתות היין , וכמהו "למי חכלילות עינים" (מש' כג , כט). והנראה בעיני , שהוא הפוך , מן "כחלת עיניך להם" (יח' כג , מ) , ונכפלה בו הלמ"ד כמנהג רבים , והוא ענין מ'כִּחוּל העינים' הידוע ומורגל בדברי רבותינו (מכות ז , א) , וכן שמו בערבי 'אל כחול'. יאמר: שהוא כחול העינים מן היין , כי כאשר האחרים כוחלים אותם בפוך , שהוא ה'אל כחול' , כן יכחול אותם הוא ביין; וכמו שהאחרים מלבנין שניהם בתמרוקיהם , כן ילבן אותם בחלב; והמשל - לרבוי היין והחלב בארצו , כאשר הזכיר אנקלוס. וכן "למי חכלילות עינים" (מש' כג , כט) - כמו 'כחליליות' , יאמר שעיניו כחולות ביין ולא יוכל להסתיר שכרותו; או יאמר "למי חכלילות עינים" - שיצטרך לכחול עיניו תמיד? "למאחרים על היין" (שם , ל) , כי היין יחשיך את עיניהם , ויורידו דמעה ותמקנה בחוריהן (ע"פ זכ' יד , יב) , ויצטרך שיהיו עיניו במכחול תדיר. יספר הכתוב בגנות היין ברעות הבאות לו מבחוץ ב"מדינים" וב"פצעים" , ושישמע בביתו "אוי" ו"אבוי" (מש' כג , כט) , ויזכיר הנזק ההוא ההווה לו ממנו בגופו בחשכת עיניו ותחלואיהם הרבים , וזה פירוש וענין נכון. (טז-יז) דן ידין עמו - כמו "כי ידין יי' עמו" (דב' לב , לו): "ארי ידין יי' דינא דעמיה" (ת"א); כלשון "שפטני יי' (בנוסחנו: אלהים) וריבה ריבי מגוי לא חסיד" (תה' מג , א); "ריב אלמנה" (יש' א , כג); יאמר כי דן יקום נקמת עמו , כל שבטי ישראל כאחד. והטעם: כי פלשתים הרעו לכל ישראל כמה פעמים , כי בימי שמגר בן ענת החלו (ראה שו' ג , לא) , ובימי יפתח כתוב "וימכרם ביד פלשתים" (שו' י , ז) , וגם אחרי עבדון בן הלל (ראה שו' יב , יג) , "ויתנם יי' ביד פלשתים ארבעים שנה" (שו' יג , א). ולא היה בשופטים מי שהכניעם או שנצחם כלל , ואע"פ שכתוב בשמגר "ויך את פלשתים שש מאות... במלמד הבקר" (שו' ג , לא) , איננה נקמה , כי איננה מכה רבה , על כן כתוב בשמשון "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים" (שו' יג , ה); ולקח נקמת ישראל מהם , כי הרג מהם עם רב וכל סרני פלשתים המית (ראה שו' טז , ל). והזכיר ידין , כי היה הנוקם הזה שופט , לא מלך; ואפשר שזה דעת אנקלוס , שאמר בידין: "יתפרק עמיה". ויתכן שיהיה כאחד שבטי ישראל - כמיוחד שבשבטים , הוא יהודה , שאמר בו "ידך בעורף אויביך" (לעיל , ח) , כי גם זה יגבר על אויביו וינצחם. ושפיפון - שם לנחש , שישוף עקב (ע"פ בר' ג , טו) , ונכפלה בו העי"ן. ואמרו בירושלמי במסכת תרומות (ח , ג): מין קטן הוא ו'שפיפון' שמו , ודומה לשערה , וניתנה רשות לארץ ליבקע מפניו. ודימה שמשון לנחש , בעבור שלא היה שמשון בא על אויביו במלחמה כשאר השופטים או המלכים , רק הוא לבדו יוצא עליהם , כמו צפעוני היוצא ממאורתו על הולכי דרך; או המין הקטן שבנחשים , שאינו ניכר כלל להולכי אורח. וטעם הנושך עקבי סוס - רמז לשני העמודים "אשר הבית נכון עליהם" (שו' טז , כט) , ושלשת אלפים אשר על הגג (שם , כז) הם הרוכב הנופל אחור - כאשר ישוך הנחש בעקבי הסוס , יגביה הסוס ראשו ורגליו הראשונים , ויפול רוכבו אחור. (יח) לישועתך קויתי יי' - לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו , זולתי שמשון , שהוא הנחש הזה , כדכתיב "והיה יי' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט" (שו' ב , יח); והוא היה אחרון לשופטים , כי שמואל נביא היה ולא נלחם להם , ובימיו מלכו המלכים; וכאשר ראה הנביא תשועת שמשון כי נפסקה , אמר: לישועתך קויתי יי' , לא לישועת נחש ושפיפון , כי בך אושע , לא בשופט , כי תשועתך תשועת עולמים (ע"פ יש' מה , יז). (יט) גד גדוד יגודנו - פרשו רבנו שלמה על דרך אנקלוס: יתנבא כי גדוד יגוד ממנו , ואותו הגדוד יגוד על עקבו - שיחזור בדרך אשר בא בו לשלום אל ארצו. והנכון , שיהיה כמו "לעלות לעם יגודנו" (חב' ג , טז) , יאמר כי גדוד יגודנו תמיד , שיהיו לו מלחמות רבות , ופשט גדוד עליו בארצו , והוא יגוד אותו על עקבו , שיתגבר עליו וירדוף אותו , והם "ישובו על עקב בשתם" (תה' ע , ד). שבח אותם בגבורה ונצוח כל הבאים עליהם למלחמה , וזה כענין ברכת משה רבנו בהם: "ברוך מרחיב גד כלביא שכן" (דב' לג , כ) , כי בעבור שירש ארץ רחבת ידים וגדולה מאד והיא בעבר הירדן , היו באים עליהם תמיד גדודי עמון ומואב , שכניו הרעים התובעים בנחלה ופושטים עליהם , והוא כלביא שכן על טרפו , מקולם לא ירא ומהמונם לא יחת (ע"פ יש' לא , ד). וזה פירוש נאה למדתיו מן הירושלמי , שאמרו במסכת סוטה (ח , י): גד גדוד יגודנו - גייסא אתי מגיסתא , והוא מגייס לה; לומר כי הגייס יבא לאסוף חייל ולגייס עליו , והוא יגוד עליהם ויביא גדודיו בארצם. ואולי ירמוז הנביא על מלחמת יפתח הגלעדי עם בני עמון , כי בני גד ירשו "כל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון" (יהו' יג , כה) , והיו בני עמון תמיד באים ונלחמים באנשי גלעד , והוא במעט עבר עליהם , והכה אותם ואת עריהם מכה גדולה מאד (ראה שו' יא , לב - לג); והיה הענין ההוא נס גדול , הזכירו הנביא כאשר הזכיר דבר שמשון. (כא) נפתלי אילה שלוחה - מנהג במושלי ארץ לשלוח זה לזה האילים , וכך הענין , כי האיילות שנולדו בארץ מלך הצפון , יגדלו אותן בהיכלי מלך הנגב ויקשרו כתב הבשורה בקרניה , והיא תרוץ מהר ותשוב למעונה , ויתבשרו בהן; וזה טעם אמרי שפר , כלומר: אילה שלוחה מבשר בשורות טובות. והענין הזה ידוע , והוא מוזכר בירושלמי במסכת שביעית (ט , ב) , אמרו: אין אזלון לון , חזרין , ואי בעית למיבדקה , אייתו טביין ושלחון לארעא רחיקא , בסוף אינון חזרין; עבד כן ואייתי טביין וחפי קרניהון בכסף ושלחון לאפריקי , ובסוף תלת עשרה שנין חזרון לאתריהון - שהתירום לאחר שלש עשרה שנה , ומיד חזרו. והמשל , כי נפתלי שבע רצון ומלא כל טוב (ע"פ דב' לג , כג) , וממנו תבא בשורה לכל ישראל , כי עשתה ארצו פירות לשבעה , כמו שהזכירו רבותינו בפירות גנוסר (תנח' ויחי יג). (כב) בן פורת יוסף - בן חן; והוא לשון ארמי (ב"מ קיט , א): אפרין נמטיה לרבי שמעון. בן פורת עלי עין - חנו נטוי על העין הרואה אותו; לשון רבנו שלמה. ורחוק הוא מאד לסמכו אל הלשון ההוא , שלשונות כאלה בתלמוד - יוני או פרסי ושאר לשונות , אין להם חברה בלשון הקדש. ועוד כי לפי הנמצא ממנו איננו , רק לשון ברכה ושבח , והנו"ן בו שורש; וכן בבראשית רבא (ס , יג): "ויברכו את רבקה" (בר' כד , ס) - דווין ושפופין , ולא היו מפרנין אלא בפה. ודומה לי שהוא ממה שאמרו (כתובות נד , א): 'פורנא ליתמי' , שפירושו: השבח שהשביחו הוא ליתומים; וקראו עוד הכתובה 'פורנא' (שם סז , א): אשה גובה פורנא מהם - הכתובה שהיא שבח בית אביה; וכמו שאמרו (ב"ר פ , ז): "מוהר" (בר' לד , יב) - פרנון. אבל בן פרת - או כדעת אנקלוס מלשון "פוריה וענפה" (יח' יט , י) , או כדברי בעלי הדקדוק (ראה רד"ק , שרשים: 'בנה') , שעשו פרת מלשון "ותארכנה פארותיו" (יח' לא , ה); והם אמרו כי בן - כמו 'נֶטַע' , והביאו לו דומה: "וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצת לך" (תה' פ , טז) , והענין כאלו אמר: נטע שבו פארות רבות יוסף. ועל דעתי , בן - כמשמעו , יאמר: יוסף הוא בן שהוא כמו פארות אילן שתול על המעין אשר לא יכזבו מימיו (ע"פ יש' נח , יא) , ועשתה בנות , צעדה אותן על החומות הגבוהות בשמים. וכנה הבדים שתצאנה מן הפארה בבנות , כי הן בנות לפארות הגדולות , והוא דרך צחות לבן פרת. ולא נסמך בן אל פרת , אבל הוא כמו "אשור ארז בלבנון" (יח' לא , ג); "נפתלי אילה" (לעיל , כא); "בנימן זאב" (להלן , כז); ולפיכך נקוד ב'צרי' , כי אלו היה פירושו 'נטע שיש לו פארות' , משפטו - ב'סגול'. ואמר בן - דרך חבוב , כמו "מטרף בני עלית" (לעיל , ט). ועל הכלל , ראוי שנפרש בברכת יוסף שיהיה בה זֵכֶר לשני השבטים היוצאים ממנו , והוא לשון פרת ובנות , אבל מפני שהזכיר לוי , ושבטי ישראל אינם אלא שנים עשר , לא יעשה ממנו כן בברכתו שנים שבטים חלוקים , אבל ירמוז להם. וכן משה רבנו בברכתו דמה אותו לשור ולראם , והזכיר בו הקרנים (דב' לג , יז) , כי כל אחד מהם גוף אחד שממנו יתחלקו קרנים , ובעבור ששם לא הזכיר שמעון , אמר בפירוש "והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה" (שם). (כד-כה) מידי אביר יעקב - זאת היתה לו מאת הקדוש ברוך הוא שהוא אביר יעקב , ומשם זכה להיות רועה אבן ישראל - עיקרן של ישראל; לשון "האבן הראשה" (זכ' ד , ז); לשון רבנו שלמה. מאל אביך היתה זאת לך , והוא יעזרך , ועם הקדוש ברוך הוא היה לבך כשלא שמעת לדברי אדנתך , והוא יברכך; גם זה לשונו. ורבי אברהם אמר , כי מ"ם מאל אביך נמשך: ומאת שדי והוא יברכך. ועל דרך האמת , הברכה הזו דומה לברכה אשר ברך למעלה את הנערים , כי אביר יעקב - אלהי אמת , ולא בא בכתוב 'אביר אברהם' או 'יצחק' וזולתם , רק אביר יעקב או "אביר ישראל" (יש' א , כד) , הוא יעקב. והנה מידי אביר יעקב הגדולה והגבורה. משם , מידי אביר יעקב , רועה אבן ישראל , היא האבן הראשה (ע"פ זכ' ד , ז) שהיתה לראש פנה מאת יי' (ע"פ תה' קיח , כב - כג). ונקרא אבן ישראל , כמו שאמרו חכמים (ב"ר יא , ח ועוד): 'כנסת ישראל'. וטעם אבן - שהוא בבנין משלים הכל. וענין רועה - כי העֹז בגבורה מתעלה בימינו של הקדוש ברוך הוא , כדכתיב ו"קרנים מידו לו ושם חביון עוזו" (חב' ג , ד) , כלומר: ושם בימינו חביון העֹז; ו'חביון' הוא הכח המתעלה הנחבא במקום אצילותו; וזהו שנאמר "וכנה אשר נטעה ימינך" (תה' פ , טז). מאל אביך - "האלהים הרועה אותי מעודי" (בר' מח , טו) , ואת שדי ויברכך - ודעת הברכה , כי מידי אביר יעקב , מן החסד שרועה אבן ישראל ומאלהי אביו יפק רצון , ויבא עזרו , ועם שדי תהיה ברכתו; והנה הוא מבורך בשמים ובארץ. וזה טעם "ברכות אביך גברו על ברכות הורי" (להלן , כו) , כי הבנין שלם בו. כך העליתי הענין הזה ממדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (הבהיר קצג , קמח) , והמשכיל יבין. (כט) קברו אותי אל אבותי - עם אבותי; לשון רבנו שלמה. ולא פירש אל המערה , ואיננו 'עם'. ויתכן שיהיה לשון המקרא הזה קצר: קברו אותי ושאוני אל אבותי אל המערה , כי כן אמר "ונשאתני ממצרים" (בר' מז , ל); "וישאו אותו בניו" (בר' נ , יג). ויתכן שישמש אל בפנים רבים: קברו אותי עם אבותי , כמו "ואשה אל אחותה לא תקח" (וי' יח , יח) - עם אחותה; אל המערה - במערה , כמו "ואל הארון תתן את העדות" (שמ' כה , כא); "הנה הוא נחבא אל הכלים" (ש"א י , כב); וכן "ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל המערה" (ראה בר' כג , יט). ואמר רבי אברהם , כי טעם קברו אותי אל אבותי - שילכו עם יוסף. ולא היה יעקב צריך לכך , אבל צוה לכלם עתה שיקברו אותו אל המערה , כאשר השביע ליוסף , כי פחד אולי לא יתן פרעה רשות ליוסף לצאת מן הארץ , שלא יתעכב בארצו; והלא תראה , שהוצרך יוסף לחלות פני אנשי בית פרעה שיבקשו עליו מפרעה שילך , והוא ענה "כאשר השביעך" (בר' נ , ד - ו) , כי בעבור השבועה יתרצה בזה. (לא) וטעם שמה קברו את יצחק - שלא אמר 'קברתי' , בעבור היות עשו עמו בקבורת אביהם (ראה בר' לה , כט) , ולא ירצה עתה להזכירו; ועוד שלא יצטרך להאריך לאמר 'שמה קברנו את יצחק ושמה קברו את רבקה אשתו' , כי לא היה הוא בקבורת אמו. והזכיר להם בצואתו המערה והנקברים בה לגדל המקום , כדי שיזדרזו לקברו שם. ואמר "אשר קנה אברהם לאחזת קבר" (לעיל , ל) , להודיע כי אברהם צוה שיהיה המקום ההוא בית הקברות להם לאחזת עולם , אבל למטה כשאמר "ויקברו אותו בניו אל מערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם... לאחזת קבר" (ראה בר' נ , יג) , נתכון הכתוב לרמוז כי ביעקב נשלמה כונת הצדיק , כי לשלשתם קְנָאָה , ולא יקברו בה עוד איש , ועל כן לא צוה יוסף שיקברו אותו במערה עם אבותיו. וראיתי במכילתא לרבי שמעון בן יוחאי (בשלח יט) , שאמר להם יוסף: וכשאתם מעלין אותי , קברו אותי בכל מקום שתרצו , מקובל אני שאיני נכנס לקבר אבותי; שאינו נכנס לקבר אבות אלא שלשה אבות ושלש אמהות , שנאמר: שמה קברו את אברהם וגו' , ואומר "בקברי אשר כריתי לי" (בר' נ , ה) - בי הוא פוסק. ויתכן שרמז להם באמרו ושמה קברתי את לאה , שכבר החזיק הוא במערה , ואמר זה כנגד עשו , שלא יערער הוא או בניו בקבורתו , לטעון שהמערה שלו כי הוא הבכור , והוא הראוי להקבר עם אבותיו. ואעפ"י שהלך אל ארץ אחרת (ראה בר' לו , ו) , יהיו נושאים אותו משם כאשר ישאו בניו את יעקב , כי ירצה להקבר עם אבותיו הקדושים ולאחד אתם בקבורה; ואם יקבר שם עשו לא יקבר שם יעקב , כי אין לשתי משפחות בית קבורה אחד; וזהו גם כן מה שאמר "בקברי אשר כריתי לי" (בר' נ , ה) , שכבר כרה לו הקבר להחזיק בו. וזה טעם "ויעל עמו גם רכב גם פרשים" (שם , ט) , כי ידע זדון עשו ובניו; וכן היה מעשה , כי מצינו בספר דברי הימים ליוסף בן גוריון (יוסיפון ע' 10 ) וזולתו ממספרי הקדמוניות , כי בא צפו בן אליפז בן עשו ועשה עמהם קטטה על זה עד שערכו מלחמה , ותגבר יד יוסף ותפשו עם מבחר גבוריו והביאו למצרים , ועמד שם בתפיסה כל ימי יוסף , וברח משם במותו והלך לארץ כנפנייא ומלך על כתים ברומה , ובסוף הָמְלַך על כל ארץ איטלייא; והוא אשר מלך ראשון על רומה , והוא אשר בנה ההיכל הראשון והגדול מאשר נבנו ברומה. וגם רבותינו הזכירו (סוטה יג , א) מזה הענין מקטטת עשו במערה. והכתוב שאמר בכאן "וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים אתו לקבור את אביו אחרי קברו את אביו" (בר' נ , יד) , בא לרמוז , שלא מת אחד מכולם במלחמה ולא בדרך , שעמד להם זכות הנביא וזכות יוסף שעלו עמו. ולא צוה יוסף כאשר צוה אביו , לשאת אותו לקברו בארץ עתה , כי לא יניחוהו בית פרעה , כי לכבוד הוא להם; ועוד שאם ילכו עמו אחיו ובית אביו , יגזלו ויגנבו אנשי הארץ את כל אשר להם; ואיננו דרך כבוד שיוליכוהו שם אחרים. ואמר יוסף אל אחיו "אנכי מת" (בר' נ , כד) , כי אחיו חיים היו , כי האריכו ימים יותר ממנו , כאשר אתה רואה בלוי (שמ' ו , טז). ואמר "וישבע יוסף את בני ישראל" (בר' נ , כה) , כי בראותו שאחיו זקנים , השביע כל בניהם וכל בית אביו , שיצוו גם את בני בניהם לעת הגאולה , כי כלם יודעים הגלות. (לג) ויגוע ויאסף - 'מיתה' לא נאמרה בו , ואמרו רבותינו (תענית ה , ב): יעקב אבינו לא מת; לשון רבנו שלמה. ולדעת רבותינו , הרי יעקב הזכיר מיתה בעצמו: "הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם" (בר' מח , כא)!? ואולי לא ידע בנפשו , או שלא רצה לתת כבוד לשמו (ע"פ מל' ב , ב); וכן "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם" (בר' נ , טו) , כי להם מת הוא , או שלא ידעו הם בזה כלל. וענין המדרש הזה , כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים (ע"פ ש"א כה , כט) , וזו , תחופף עליו כל היום (ע"פ דב' לג , יב) , לובשת לבוש השני , שלא יפשיטנה ערומה (ע"פ הו' ב , ה) , כיעקב , או תתלבש לעתים מזומנות. ויובן הענין הזה במסכת שבת (קנב , ב) ובמסכת כתובות (קג , א). ונשלם ספר בראשית בספור דברי האבות , להגיד ראשונות וחדשות בטרם תצמחנה בלבבות (ע"פ יש' מב , ט) , וליוצר כל ראשית רוכב ערבות (ע"פ תה' סח , ה) תהלות רבות , והודאות לרבבות ולו נתכנו עלילות וסבות (ע"פ ש"א ב , ג) , מגלה עמוקות (ע"פ איוב יב , כב) ודעות נשגבות , ומוציא לאור מחשבות , המוליך אותי באורח צדקה (ע"פ מש' ה , כ) בתוך נתיבות , הגומל לחייבים טובות.