מאגר הכתר בראשית פרק ח עם פירוש ר' יוסף בכור שור

פרק ח
(ג) ויחסרו... מקץ חמשים ומאת יום - שאז ניכר חסרונם , כמו שפירשתי (בר' ז , כד) וכן דרך ההוה. והגשמים פסקו בעשרים ושמונה בסיון , שמשבעה עשר באייר עד עשרים ושמונה בסיון - ארבעים יום , כי יום שבעה עשר באייר אינו מן המניין. ומעשרים ושמונה בסיון עד אחד בטבת , שנראו ראשי ההרים - מאה שמונים ושנים ימים , ומעטו במאה שמונים ושנים ימים חמש עשרה אמה , והם אמה אחת לשנים עשר ימים , כי חמש עשרה פעמים שתים עשרה הם מאה ושמונים ימים , ושני ימים היתירים אין לדקדק , כי אינם עולים לא לאמה ולא לחצי אמה , לא לשליש ולא לרביע. וחשוב: משנחה התיבה בשבעה עשר בתשרי עד אחד בטבת , שנראו ראשי ההרים , הם שבעים ושנים ימים , והם שש פעמים שתים עשרה; נמצאת התיבה שקועה במים , לפי הפשט , שש אמות ולא יותר; ומזה נודע כי חמש עשרה אמה היו על ההרים , כי ניכר מקום שקיעת התיבה - כי יכול אדם להבין בדבר ששׁרה במים ימים רבים , אע"פ שיבש , עד היכן הגיעו המים - וכיון שראו כי חסרו שש אמות בשבעים ושנים ימים , נודע להם כי בשנים עשר ימים היו מחסרין אמה , ומנו משנראו ראשי ההרים , למפרע , עד שכלו הגשמים , ומצאו מאה שמונים ושנים ימים , ונתנו לכל שנים עשר ימים אמה , ומצאו כי חמש עשרה אמה היו המים על ההרים. (ו-ח) ויהי מקץ ארבעים יום שנראו ראשי ההרים , ויפתח את חלון התיבה ושילח העורב בו ביום , שהוא באחד עשר לשבט לאחר שכלו הארבעים. ויצא יצוא ושוב - כי עדיין המים גדולים מאד , והיה ירא לעוף למרחוק פן ייעף ויפל למים , אבל היה יוצא לאכול נבילות האדם והבהמות והחיות והעופות שראה צפים על המים ושב אל קנו , אל התיבה , וכן עשה עד יבושת המים , שיצאו כולם. ושלח את היונה לאחר שבעת ימים ששלח העורב , מדכתיב בשילוח היונה השני "ויחל עוד שבעת ימים אחרים" (להלן , י) - מכלל שאיחר בין שילוח העורב לשִלוח היונה שבעת ימים. (ט) ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה - מכאן שהרי אררט גבוהים משאר הרים , שהם כבר נראו זה משבעת ימים; והיונה לא מצאה שאר הרים מגולים לנוח עליהם; והיונה לא היתה יריאה לעוף למרחק , כמו העורב , כי מדרש אומר (ב"ר לט , ח) , כי היונה אינה טורחת לעוף כי אם בכנף אחת , וכשהיא עייפה באותו כנף , חוזרת ועפה בשני; ולכך כתב ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה , אבל בכנפיה היתה נחה; וזהו שאמרו רבותינו (שבת מט , א): מה יונה זו כנפיה מגינות עליה וכו'; אבל העורב אינו כן , וירא להרחיק. אי נמי: כיון שראה הנבילות , ירד עליהם ולא הרחיק. וישלח ידו ויקחה - לבדוק רגליה וכנפיה אם מצא בהם טיט או עפר , או בפיה שום עלה , שיוכל להבין בו אם קלו המים , וכיון שלא מצא , ויבא אותה אליו אל התיבה. (י) ויחל עוד שבעת ימים... ויוסף שלח את היונה - שילוח ראשון של יונה היה בשמונה עשר בשבט , ושני בעשרים וחמשה בו , והשלישי בשלשה באדר , ועמד עשרים ושבעה יום , עד אחד בניסן , והסיר מכסה התיבה , כדכתיב "בראשון באחד לחודש... ויסר נח את מכסה התיבה וירא והנה חרבו פני האדמה" (להלן , יג); כי לפי הפשט כל 'חודש שני' שבתורה - אייר , וכל 'שביעי' - תשרי , וכל 'עשירי' - טבת , וכל 'ראשון' - ניסן; ולאחר שהסיר המכסה וחרבו פני האדמה , והיתה טיט ולא היתה ראויה לדריסת בני אדם , ועמד חמשים וששה יום , שלשים מניסן ועשרים וששה מאייר , ואז יבשה הארץ , ונתן לו הקדוש ברוך הוא רשותו לצאת , ויצא (ראה להלן , יד - יט); ועמד שם עשרה ימים יותר משנת הלבנה , כי בשבעה עשר באייר נכנס ובשבעה ועשרים באייר יצא , והם עשרה ימים שיתירה שנת חמה על שנת לבנה , והם עשרה ימים מעשרה (ימים) עשרים ואחת (שעות) מאתיים וארבעה (חלקים) , כי בשעות והחלקים לא דיקדק הכתוב. ומה שהיה ממתין בין שילוח לשילוח שבעת ימים , לפי שבשבעת ימים יש היכירא בתוספות וגֵרועַ , כדאשכחן גבי נגעים , דכתיב "והסגיר הכהן... שבעת ימים" , ואז "וראה... והנה פשה" , והנה "נרפא" (וי' יג , לא - לז) , כי בשבעה מכירין בין תוספות בין חסרון; ולכך היה וייחל עוד שבעת ימים. זהו פתרונו של מבול וחשבונו לפי עניינו , ורבותינו פירשו בסדר עולם (סע"ר ד) כי אחת עשרה אמה התיבה שקועה , ושביעי ועשירי יש לירידת הגשמים ויש להפסקה; והוא כתוב בפירוש רבנו שלמה (לעיל , ד). (יא) טרף בפיה - שנכר היה בה שטרפה ונתקה מן העץ ולא מצאה על פני המים; כי טרף - לשון 'תלישה' , כמו "ובשר בשדה טריפה" (שמ' כב , ל) , דמתרגמינן: "ובשר תליש מן חייא חיתא". (כא-כב) לא אוסיף לקלל... את האדמה - שאשחית את עשב הארץ והבהמות והחיות; רק החטאין , אביא עליהן דֶבֶר או חרב , והעולם ינהג את מנהגו , כמו שהוא אומר זרע וקציר וגו'.