מאגר הכתר בראשית פרק ח עם פירוש רש"י

פרק ח
(א) ויזכר אלהים - זה השם מדת הדין הוא , ונהפכה לרחמים על ידי תפלת הצדיקים; ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים לדין (ב"ר לג , ג): "וירא יי' כי רבה" (בר' ו , ה) , "ויאמר יי' אמחה" (בר' ו , ז) , והוא שם מדת רחמים. ויזכר אלהים את נח וגו' - מה זכר להם לבהמות? זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן (ראה תנ"ב נח יא) , ושלא שמשו בתבה. ויעבר אלהים רוח - רוח תנחומין והנחה עברה לפניו על עסקי הארץ. וישכו - כמו "כשך חמת המלך" (אס' ב , א) - לשון הנחת חימה. (ב) ויסכרו מעינות תהום - כשנפתחו , כתיב "כל מעינות" (בר' ז , יא) , וכאן אין כתיב 'כל' , שנשתיירו מהן [אותן שיש בהם] צורך לעולם , כגון חמי טבריא וכיוצא בהן (ראה סנה' קח , א). ויכלא - וימנע , כמו: "לא תכלא רחמיך" (תה' מ , יב); "לא יכלה ממך" (בר' כג , ו). (ג) מקצה חמשים ומאת יום התחילו לחסור , והוא אחד בסיון. כיצד? בשבעה ועשרים בכסליו פסקו הגשמים; הרי שלשה מכסליו ועשרים ותשעה מטבת - שלשים ושנים; ושבט ואדר וניסן ואייר - מאה ושמנה עשר , הרי מאה וחמשים. (ד) בחדש השביעי - סיון , והוא שביעי לכסליו שבו פסקו הגשמים. בשבעה עשר יום - מכאן אתה למד , שהיתה התיבה משוקעת במים אחת עשרה אמה , שהרי כתיב "בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים" (להלן , ה) , והוא אב , שהוא עשירי לירידת גשמים; והן היו גבוהין על ההרים חמש עשרה אמה , וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב חמש עשרה אמה לששים יום , הרי אמה לארבעה ימים; נמצא שבששה עשר של סיון לא חסרו אלא ארבע אמות , ונחה התבה ליום המחרת. למדת שהיתה שוקעת אחת עשרה אמה במים שעל ראשי ההרים. (ה) בעשירי... נראו ראשי ההרים - זה אב , שהוא עשירי למרחשון שהתחיל הגשם. ואם תאמר: הוא אלול ועשירי לכסליו שפסק הגשם , כשם שאתה אומר: "בחדש השביעי" (לעיל , ד) - סיון , והוא שביעי להפסקה!? אי איפשר לומר כן; על כרחיך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה , שהרי לא כלו ארבעים יום של גשמים ומאה וחמשים של תגבורת המים עד אחד בסיון , אם אתה אומר שביעי לירידת גשמים אין זה סיון , והעשירי אי איפשר לימנות אלא לירידה , שאם אתה אומר להפסקה , והוא אלול , אי אתה מוצא: "בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ" (להלן , יג) , שהרי מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים שלח את העורב , ועשרים ואחד יום הוחיל בשליחות היונה , הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה; ואם תאמר באלול נראו , הרי שחרבו במרחשון , והוא קורא אותו ראשון , ואין זה אלא תשרי , שהוא ראשון לבריאת עולם , ולרבי יהושע (סע"ר ד) הוא ניסן. (ו) מקץ ארבעים יום - משנראו ראשי ההרים. את חלון התבה אשר עשה לצהר , ולא זהו פתח התיבה העשוי לביאה וליציאה. (ז) יצא ושוב - הולך ומקיף סביבות התיבה , ולא הלך בשליחותו , שהיה חושדו לבא על בת זוגו , כמו שמצינו באגדת חלק (סנה' קח , ב). עד יבשת המים - כמשמעו לפשוטו. אבל מדרש אגדה (ב"ר לג , ה): מוכן היה העורב לשליחות אחרת כשיבשו המים בעצירת גשמים בימי אליהו , כמא דאת אמר "והעורבים מביאים לו לחם ובשר" וגו' (מ"א יז , ו). (ח) וישלח את היונה - לסוף שבעת ימים , שהרי כתיב "ויחל עוד שבעת ימים אחרים" (להלן , י) , מכלל זה אתה למד , שאף בראשונה הוחיל שבעת ימים. וישלח - אין זה לשון 'שליחות' , אלא לשון 'שילוח': שלחה ללכת לדרכה , ובזו יִרְאֶה אם קלו המים , שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו. (י) ויחל - לשון המתנה; וכן "לי שמעו ויחלו" (איוב כט , כא); והרבה יש במקרא. (יא) טרף בפיה - אומר אני שזכר היה , לכך הוא קורהו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה; שכל לשון יונה שבמקרא - לשון נקבה , כמו "כיונים על אפיקי מים רוחצות בחלב" (שה"ש ה , יב); ["כיוני הגאיות כלם הומות" (יח' ז , טז)]; וכמו "כיונה פותה" (הו' ז , יא). טרף - חטף. ומדרש אגדה (עירובין יח , ב): לשון 'מזון'; ודרשו בפיה - לשון 'מאמר'; אמרה: יהיו מזונותי מרורין כזית זו ובידו של הקדוש ברוך הוא , ולא מתוקין כדבש ובידו של בשר ודם. (יב) וייחל - הוא לשון "וַיָחֶל" (לעיל , י) , אלא שזה 'וַיִפְעַל' וזה לשון 'וַיִתְפַעֵל'. וַיָחֶל - וימתן , ויִיָחֵל - ויתמתן. (יג) בראשון - לרבי אליעזר (ר"ה יא , ב) הוא תשרי , ולרבי יהושע הוא ניסן. חרבו - נעשית כמין טיט , שקרמו פניו מלמעלה (ראה ב"ר לג , ז). (יד) יבשה הארץ - נעשה גריד כהלכתה (שם). בשבעה ועשרים - וירידתן בחדש השני בשבעה עשר; אֵילו אחד עשר יום שימות החמה יתרים על ימות לבנה , שמשפט דור המבול שנה תמימה היה (ראה משנה עדיות ב , י). (טז) אתה ואשתך - איש ואשתו; כאן התיר להם תשמיש המטה (ראה ב"ר לד , ז). (יז) הוצא כתיב , היצא קרי. היצא - אמור להם שיצאו; הוצא - אם אין רוצים , הוציאם אתה. ושרצו בארץ - ולא בתיבה; מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש. (יט) למשפחותיהם - קבלו עליהן על מנת לידבק במינן. (כ) מכל הבהמה הטהורה - אמר: לא צוה לי הקדוש ברוך הוא להכניס מאילו שבעה שבעה , אלא כדי להקריב קרבן מהן (ראה ב"ר לד , ט). (כא) מנעוריו - מנעריו כתיב: משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע (ראה ב"ר לד , י). לא אוסיף , לא אוסיף - כפל הדבר לשבועה; הוא שכתוב: "אשר נשבעתי מעבר מי נח" (יש' נד , ט) , ולא מצינו בה שבועה אלא זה שכפל דבריו , והיא שבועה; וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (לו , א). (כב) עוד כל ימי הארץ... לא ישבתו - ששה עתים הללו שני חדשים לכל אחד ואחד , כמו ששנינו: חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו - זרע; חצי כסליו וטבת וחצי שבט - קור וכו'; בבבא מציעא (קו , ב). קור - קשה מחורף. חורף - עת זרע שעורים וקיטניות החריפין להתבשל מהר , והוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן. [קציר - חצי ניסן ואייר וחצי סיון.] קיץ - [חצי סיון תמוז וחצי אב] הוא זמן לקיטת תאנים וזמן שמיבשין אותן בשדות , ושמו קיץ , כמו "הלחם והקיץ לאכול הנערים" (ש"ב טז , ב). חום - הוא סוף ימות החמה: חצי אב ואלול וחצי תשרי , שהעולם חם יותר , כמו ששנינו במסכת יומא (כט , א): שילהי קייטא קשה מקייטא. ויום ולילה לא ישבתו - מכלל ששבתו כל שנת המבול , שלא שמשו המזלות , ולא ניכר בין יום ובין לילה (ראה ב"ר לד , יא). לא ישבותו - לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן.