פרק ח
[א]
וַיִּזְכֹּ֤ר
אֱלֹהִים֙
אֶת־נֹ֔חַ
וְאֵ֤ת
כָּל־הַֽחַיָּה֙
וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָ֔ה
אֲשֶׁ֥ר
אִתּ֖וֹ
בַּתֵּבָ֑ה
וַיַּעֲבֵ֨ר
אֱלֹהִ֥ים
ר֙וּחַ֙
עַל־הָאָ֔רֶץ
וַיָּשֹׁ֖כּוּ
הַמָּֽיִם:
[ב]
וַיִּסָּֽכְרוּ֙
מַעְיְנֹ֣ת
תְּה֔וֹם
וַאֲרֻבֹּ֖ת
הַשָּׁמָ֑יִם
וַיִּכָּלֵ֥א
הַגֶּ֖שֶׁם
מִן־הַשָּׁמָֽיִם:
[ג]
וַיָּשֻׁ֧בוּ
הַמַּ֛יִם
מֵעַ֥ל
הָאָ֖רֶץ
הָל֣וֹךְ
וָשׁ֑וֹב
וַיַּחְסְר֣וּ
הַמַּ֔יִם
מִקְצֵ֕ה
חֲמִשִּׁ֥ים
וּמְאַ֖ת
יֽוֹם:
[ד]
וַתָּ֤נַח
הַתֵּבָה֙
בַּחֹ֣דֶשׁ
הַשְּׁבִיעִ֔י
בְּשִׁבְעָה־עָשָׂ֥ר
י֖וֹם
לַחֹ֑דֶשׁ
עַ֖ל
הָרֵ֥י
אֲרָרָֽט:
[ה]
וְהַמַּ֗יִם
הָיוּ֙
הָל֣וֹךְ
וְחָס֔וֹר
עַ֖ד
הַחֹ֣דֶשׁ
הָעֲשִׂירִ֑י
בָּֽעֲשִׂירִי֙
בְּאֶחָ֣ד
לַחֹ֔דֶשׁ
נִרְא֖וּ
רָאשֵׁ֥י
הֶהָרִֽים:
[ו]
וַיְהִ֕י
מִקֵּ֖ץ
אַרְבָּעִ֣ים
י֑וֹם
וַיִּפְתַּ֣ח
נֹ֔חַ
אֶת־חַלּ֥וֹן
הַתֵּבָ֖ה
אֲשֶׁ֥ר
עָשָֽׂה:
[ז]
וַיְשַׁלַּ֖ח
אֶת־הָעֹרֵ֑ב
וַיֵּצֵ֤א
יָצוֹא֙
וָשׁ֔וֹב
עַד־יְבֹ֥שֶׁת
הַמַּ֖יִם
מֵעַ֥ל
הָאָֽרֶץ:
[ח]
וַיְשַׁלַּ֥ח
אֶת־הַיּוֹנָ֖ה
מֵאִתּ֑וֹ
לִרְאוֹת֙
הֲקַ֣לּוּ
הַמַּ֔יִם
מֵעַ֖ל
פְּנֵ֥י
הָאֲדָמָֽה:
[ט]
וְלֹֽא־מָצְאָה֩
הַיּוֹנָ֨ה
מָנ֜וֹחַ
לְכַף־רַגְלָ֗הּ
וַתָּ֤שָׁב
אֵלָיו֙
אֶל־הַתֵּבָ֔ה
כִּי־מַ֖יִם
עַל־פְּנֵ֣י
כָל־הָאָ֑רֶץ
וַיִּשְׁלַ֤ח
יָדוֹ֙
וַיִּקָּחֶ֔הָ
וַיָּבֵ֥א
אֹתָ֛הּ
אֵלָ֖יו
אֶל־הַתֵּבָֽה:
[י]
וַיָּ֣חֶל
ע֔וֹד
שִׁבְעַ֥ת
יָמִ֖ים
אֲחֵרִ֑ים
וַיֹּ֛סֶף
שַׁלַּ֥ח
אֶת־הַיּוֹנָ֖ה
מִן־הַתֵּבָֽה:
[יא]
וַתָּבֹ֨א
אֵלָ֤יו
הַיּוֹנָה֙
לְעֵ֣ת
עֶ֔רֶב
וְהִנֵּ֥ה
עֲלֵה־זַ֖יִת
טָרָ֣ף
בְּפִ֑יהָ
וַיֵּ֣דַע
נֹ֔חַ
כִּי־קַ֥לּוּ
הַמַּ֖יִם
מֵעַ֥ל
הָאָֽרֶץ:
[יב]
וַיִּיָּ֣חֶל
ע֔וֹד
שִׁבְעַ֥ת
יָמִ֖ים
אֲחֵרִ֑ים
וַיְשַׁלַּח֙
אֶת־הַיּוֹנָ֔ה
וְלֹא־יָסְפָ֥ה
שׁוּב־אֵלָ֖יו
עֽוֹד:
[יג]
וַ֠יְהִי
בְּאַחַ֨ת
וְשֵׁשׁ־מֵא֜וֹת
שָׁנָ֗ה
בָּֽרִאשׁוֹן֙
בְּאֶחָ֣ד
לַחֹ֔דֶשׁ
חָרְב֥וּ
הַמַּ֖יִם
מֵעַ֣ל
הָאָ֑רֶץ
וַיָּ֤סַר
נֹחַ֙
אֶת־מִכְסֵ֣ה
הַתֵּבָ֔ה
וַיַּ֕רְא
וְהִנֵּ֥ה
חָרְב֖וּ
פְּנֵ֥י
הָאֲדָמָֽה:
[יד]
וּבַחֹ֙דֶשׁ֙
הַשֵּׁנִ֔י
בְּשִׁבְעָ֧ה
וְעֶשְׂרִ֛ים
י֖וֹם
לַחֹ֑דֶשׁ
יָבְשָׁ֖ה
הָאָֽרֶץ:
ס
[רביעי]
[טו]
וַיְדַבֵּ֥ר
אֱלֹהִ֖ים
אֶל־נֹ֥חַ
לֵאמֹֽר:
[טז]
צֵ֖א
מִן־הַתֵּבָ֑ה
אַתָּ֕ה
וְאִשְׁתְּךָ֛
וּבָנֶ֥יךָ
וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ
אִתָּֽךְ:
[יז]
כָּל־הַחַיָּ֨ה
אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜
מִכָּל־בָּשָׂ֗ר
בָּע֧וֹף
וּבַבְּהֵמָ֛ה
וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ
הָרֹמֵ֥שׂ
עַל־הָאָ֖רֶץ
הַוְצֵ֣א
הַיְצֵ֣א
אִתָּ֑ךְ
וְשָׁרְצ֣וּ
בָאָ֔רֶץ
וּפָר֥וּ
וְרָב֖וּ
עַל־הָאָֽרֶץ:
[יח]
וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ
וּבָנָ֛יו
וְאִשְׁתּ֥וֹ
וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו
אִתּֽוֹ:
[יט]
כָּל־הַחַיָּ֗ה
כָּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙
וְכָל־הָע֔וֹף
כֹּ֖ל
רוֹמֵ֣שׂ
עַל־הָאָ֑רֶץ
לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם
יָצְא֖וּ
מִן־הַתֵּבָֽה:
[כ]
וַיִּ֥בֶן
נֹ֛חַ
מִזְבֵּ֖חַ
לַֽיהוָ֑ה
וַיִּקַּ֞ח
מִכֹּ֣ל׀
הַבְּהֵמָ֣ה
הַטְּהֹרָ֗ה
וּמִכֹּל֙
הָע֣וֹף
הַטָּה֔וֹר
וַיַּ֥עַל
עֹלֹ֖ת
בַּמִּזְבֵּֽחַ:
[כא]
וַיָּ֣רַח
יְהוָה֘
אֶת־רֵ֣יחַ
הַנִּיחֹחַ֒
וַיֹּ֨אמֶר
יְהוָ֜ה
אֶל־לִבּ֗וֹ
לֹֽא־אֹ֠סִף
לְקַלֵּ֨ל
ע֤וֹד
אֶת־הָֽאֲדָמָה֙
בַּעֲב֣וּר
הָאָדָ֔ם
כִּ֠י
יֵ֣צֶר
לֵ֧ב
הָאָדָ֛ם
רַ֖ע
מִנְּעֻרָ֑יו
וְלֹֽא־אֹסִ֥ף
ע֛וֹד
לְהַכּ֥וֹת
אֶת־כָּל־חַ֖י
כַּאֲשֶׁ֥ר
עָשִֽׂיתִי:
[כב]
עֹ֖ד
כָּל־יְמֵ֣י
הָאָ֑רֶץ
זֶ֡רַע
וְ֠קָצִיר
וְקֹ֨ר
וָחֹ֜ם
וְקַ֧יִץ
וָחֹ֛רֶף
וְי֥וֹם
וָלַ֖יְלָה
לֹ֥א
יִשְׁבֹּֽתוּ:
פרק ח
(יג-יד)
וספר
שבשנת
שש
מאות
ואחת
שנה
לחיי
נח
,
בשבעה
ועשרים
יום
לחדש
השני
יבשה
הארץ;
הנה
אם
כן
,
היה
מהתחלת
המבול
עד
יבשת
הארץ
שנה
שִׁמְשִׁית
,
שהוא
שנים
עשר
חדש
מחדשי
הלבנה
וקרוב
מאחד
עשר
יום
,
כמו
שנזכר
בבראשית
רבה
(לג
,
ז).
(טו-יט)
וכאשר
יבשה
הארץ
,
צוה
השם
יתעלה
לנח
שיצא
מהתיבה
,
הוא
ובניו
ונשיהם
וכל
מיני
הבעלי
חיים
אשר
עמם
,
ויפרו
וירבו
על
הארץ
,
ולא
יצטרכו
עוד
לפרות
ולרבות
בתיבה.
אמרו
בבראשית
רבה
(לד
,
ח):
על
הארץ
-
ולא
בתיבה.
ומהנראה
,
שהבעלי
חיים
שמשו
בתיבה
,
כי
זה
הוא
טבעי
להם
,
ואינם
בעלי
שכל
שישלים
להם
צווי
שלא
ישמשו
בתיבה;
ולזה
ידמה
שאמר
שהם
יצאו
למשפחותיהם
-
רוצה
לומר:
לפי
שהם
לא
נתחברו
בתיבה
עם
זולת
מינם
,
ולזה
הולידו
תולדות
ממינם.
ועשה
נח
כל
אשר
צוהו
השם
יתעלה
,
לא
הפיל
דבר.
והנה
כל
מה
שעשה
-
עשה
בדבר
השם
יתעלה
,
ועד
שצוהו
השם
לצאת
,
לא
התעורר
לצאת
,
אע"פ
שכבר
ראה
ש"יבשה
הארץ"
(לעיל
,
יד).
(כ)
ואחר
כן
בנה
נח
מזבח
לכבוד
השם
,
להורות
כי
הוא
לבדו
ראוי
שיֵעָבֵד
,
לא
עבודה
זרה
,
כמו
שעשו
הקודמים;
ולזה
העלה
עולות
במזבח
מהבהמה
הטהורה
ומהעוף
הטהור
,
כי
הם
המינים
היותר
נבחרים
,
כמו
שיתבאר
במקומו
בגזרת
השם
(ראה
וי'
א
,
ב
,
יד);
או
עשה
זה
כדי
שתגיעהו
הנבואה
,
כמו
שנבאר
אחר
השלימנו
דברי
הספור
הזה
(חקירה
בענין
הקרבנות
-
בקובץ
רלב"ג
תועלות).
(כא-כב)
וספר
שכבר
קבל
השם
יתעלה
קרבנו
ושעה
אליו
,
ואמר
שלא
יוסיף
עוד
להשחית
האדמה
בעון
האדם
,
לפי
שיצר
לב
האדם
רע
מנעוריו
,
ויטה
האדם
מפני
זה
אל
התאוות
הגופיות;
והנה
יקשה
צאתו
מזאת
התכונה
הרעה
,
אם
לא
יקבל
המוסר
בזה
מזולתו;
וזה
היה
סבה
לדורות
הקודמים
,
אשר
נשחתו
במימי
המבול
,
לנטות
אל
מה
שנטו
אליו
מהתאוות
,
כי
עדיין
לא
נתפשטה
בדורות
ההם
ידיעת
האמת
בזה
,
ואיך
ראוי
שיתנהגו
בעניין
הטובות
והרעות.
ואולם
עתה
שלא
נשאר
רק
נח
וביתו
,
וכבר
השיג
נח
האמת
בזה
,
הנה
יקבלו
המוסר
ממנו
הבאים
אחריו
מזרעו.
ולזה
לא
יתכן
שיִמָּצֵא
לעולם
המין
האנושי
בכמו
זה
האופן
מרוע
ההנהגה
אשר
היה
בו
הדור
הנשחת
במי
המבול.
ובהיות
העניין
כן
,
הנה
לא
יצטרך
השם
יתעלה
אל
כמו
זה
האופן
מהגעת
העונש
לאנשים
במה
שיבא;
ולזה
גזר
השם
יתעלה
שלא
יוסיף
עוד
להכות
את
כל
חי
כאשר
עשה
במי
המבול
,
ושכל
ימי
הארץ
ימשך
בה
זרע
וקציר
וקור
וחום
וקיץ
וחורף
,
עד
שיִשְלַם
בזה
מה
שיצטרך
להוית
הצמחים
ההוים
בה
,
ולבעלי
חיים;
ויום
ולילה
לא
ישבותו
-
שלא
ימשך
מהם
בחלק
הנגלה
מהארץ
התועלת
אשר
בעבורו
נמצאו
,
כמו
שקדם
בפרשת
בראשית
(בה"פ
בר'
א
,
יד);
וזה
כולו
להורות
שלא
יפסד
זה
החלק
הנגלה
מהארץ
לעולם.