מאגר הכתר בראשית פרק ח עם פירוש רד"ק

פרק ח
(א) ויזכר - אין שכחה ואין זכרון לפניו יתברך , כי לשון 'זכרון' הוא אחר השכחה; אלא דברה תורה כלשון בני אדם , להבין השומעים; וכן "וזכרתי להם ברית ראשונים" (וי' כו , מה); "וזכרתי את בריתי יעקב" (שם , מב) , והדומים להם. וראה כי די להם סבול הצער הגדול בתבה , וראה , שלא יאריך להם עוד תגבורת המים , אלא יחסרו מכאן ואילך כמו שגברו. ויעבר אלהים רוח על הארץ - רוצה לומר: על המים שעל פני הארץ העביר רוח , ועמד הרוח בפני המים , ולא יכלו להתגבר למעלה , ונחו המים מלהתגבר ולעלות; וכן "וחמת המלך שככה" (אס' ז , י) - נחה; הפך "אם תעלה חמת המלך" (ש"ב יא , כ); וכאשר היא נחה היא כ'יורדת' , וככה המים. וכאשר 'נחו' ירדו בטבעם; זהו וישכו המים. (ב) ויסכרו - נסגרו מלהתגבר ולעלות , והארץ שבה להתיבש מפני הרוח , ועמדה בפני המים המתגברים. אבל לא נסגרו מכל וכל , שהרי שבו אל התהום שיצאו ממנו באותם הדרכים שיצאו , וכמנין הימים שיצאו. ואע"פ שביציאתם מצאו יותר פתחים , כי התמסמסה הארץ , ועתה החלה להתקבץ ולהתיבש מעט מעט מפני הרוח שהעביר האל על הארץ , ומעטו פתחיה , והיה להם להאריך ימי שובם מימי צאתם - אע"פ כן הטבע עזרם , כי בשובם ירדו. וארובות השמים - וכבר נסגרו בסוף ארבעים; והנה פסקו המים בין מלמעלה בין מלמטה. ויכלא הגשם - שאפלו גשם מועט לא ירד. ויסכרו - בכ"ף כמו בגימ"ל , וכן "כי יסכר פי דוברי שקר" (תה' סג , יב). (ג) וישובו המים הלוך ושוב - מעט מעט , עד שחסרו לסוף חמשים ומאת יום , כנגד התגברותם שהיו "חמשים ומאת יום" (בר' ז , כד). וארבעים יום שהיה הגשם - הרי שלש מאות וארבעים יום; ועשרים ואחד יום של שליחות העורב והיונה (ראה להלן , ז - יב) - הרי שלש מאות ששים ואחד יום; הרי שנים עשר חדש שהיה נח בתבה (ראה בר' ז , יא; ולהלן , יד). ותחלת חסרונם - בשנים בסיון , כי בו שלם התגבורתם , וכיון שנחו החלו לחסור. (ד) ותנח התבה בחדש השביעי - הוא סיון , שהוא שביעי לירידת גשמים שהיו בכסליו. ואע"פ שהחלו במרחשון , מנה לכסלו , שבו ירדו ובו פסקו. ונחה התבה בשבעה עשר בו על הרי אררט - אולי הם "ההרים הגבוהים" (בר' ז , יט) , או היתה התבה אז באותו הגבול. ואע"פ כן "מההרים הגבוהים" הם , ואפשר שהיו גבוהים מהם , ועל כל פנים יש שפלים מהם , שהרי לא נראו כלם "עד החדש העשירי" (להלן , ה). (ה) והמים היו הלוך וחסור - היו חוסרים הלוך וחסור; וכן "החיות רצוא ושוב" (יח' א , יד). עד החדש העשירי - לא אמר שבחדש העשירי חסרו כלם , שלא חסרו כולם עד שנראתה הארץ , ובחדש העשירי לא נראו אלא ראשי ההרים. אלא פרושו: היו הלוך וחסור עד שבעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים; ומכאן ואילך גם כן היו הלוך וחסור עד שנראתה הארץ. וראשי ההרים הם גבנינות ההרים , שהוא המקום הגבוה שבהרים. והחדש העשירי - הוא אב , שהוא עשירי למרחשון , שבו החלו הגשמים לרדת. (ו) ויהי מקץ ארבעים יום - משהחלו לחסור המים. והנכון בעיני , כי פירושו: משנחה התבה על הרי אררט; כי היאך ידע נח כשהחלו המים לחסור? אבל כשנחה על הרי אררט ידע , שהרגיש שהתבה נחה על דבר קשה. והמתין עוד ארבעים יום למען יחסרו עוד המים , וישלח אחד מן העופות לראות אם ימצא אילן מגולה עדין. את חלון התבה אשר עשה - הוא הצהר שאמר "צהר תעשה לתבה" (בר' ו , טז) , ושלח משם את העורב. יש לשאול: אם נח ידע יום שפסקו הגשמים כמו שכתבנו (בר' ז , כד) , למה לא פתח את חלון התבה מיד , אחר שאין גשם יורד? ויש לפרש , כי עדין פחד נח , כי בהתרומם גלי המים ושאונם , יגיעו המים למעלה ויכנסו בתבה דרך החלון; לפיכך לא פתחו עד שנחה התבה על ההרים , והמתין עוד ארבעים יום , ואז ידע כי חסרו המים מלהתרומם , ולא פחד שיכנסו בתבה , ופתח החלון להאיר ולשלח העורב. (ז-ח) וישלח - למה שלח את העורב? אמר: העורב אוכל בשר , וימצא נבלות האדם והבהמה; ואם יחסרו כל כך המים , שימצא נבלות שהם מושלכות בארץ , יביא בפיו שום בשר , ונדע כי חסרו המים. ושלחו ולא הביא דבר בפיו , וראהו יוצא יצוא ושוב , ולא הכיר ממנו דבר; כי היה נכנס בקנו , ויוצא לראות אם ימצא מקום לשכנו , ושב אל קנו; וזה עשה עד יבושת המים. ואמרו בדרש (ב"ר לג , ה) על דרך המליצה: "שלח חשך ויחשיך" (תה' קה , כח). וכראות נח כי לא למד מהעורב דבר , שלח את היונה; כי היונה יש בה כח הדמיון להשיב שולחה דבר , אחר שמוליכין אותו באותו הדרך פעם או שתים. גם יש בה טבע תשוקה לשוב אל קנה. וכן מנהג המלכים לגדלה בביתם , ולשלחה במקומות הרחוקים , וקושרים כתב בכנפיה , והיא שבה אל שולחה בכתב התשובה שקושרים אותו בכנפיה , גם מי שנשתלחה להם. ולכך פירשו הגאונים מה שנאמר בתלמוד (שבת קל , א): מה יונה זו , כנפיה מגינות עליה - כלומר: שאין שוחטין אותה; כי בעבור שליחותה מגדלים ומחיים אותה ושולחים אותה , והיא שבה אל שולחה; וזה תעשה כל הפעמים ששולחים אותה. ושלח נח אותה , כי ידע שתביא לו שום דבר לסימן , אם תמצא עלה או גרגיר זרע. (ט) ולא. ותשב אליו אל התבה - אמר אליו , ואמר אל התבה. אליו - להשיב שולחה דבר , כי לא מצאה שום דבר שתביא בפיה לסימן; ואמר אל התבה - שנחה על גבי התבה , כי לא רצתה להכנס , לפי שלא היתה מביאה שום דבר לסימן , ולא נכנסה תוך התבה כמו העורב. וכיון שראה נח כן , שלח ידו בעד החלון ולקחה והביאה אליו. וזמן שליחות העורב ושליחות היונה בפעם הראשונה היו שבעת ימים. והיאך נדע זה? לפי שאמר: (י) ויחל עוד שבעת ימים אחרים - כיון שאמר אחרים , ידענו , שהראשונים גם כן היו שבעה. ויחל - שרשו 'חיל' , מבנין 'הפעיל'. וכן משרשו ומבניינו "ויחילו עד בוש" (שו' ג , כה). (יא) ותבא. לעת ערב - בו ביום שבה אליו לעת ערב. טרף - כלו קמוץ , והוא תאר במקום פעול , כמו 'טרוף'; כלומר: שטרפה אותה היונה מאילן הזית בפיה , להביאו אל נח; ולפיכך אמר לשון טרף , כי הכיר בו נח כי טרפתו ושברתו מהזית , לא שמצאתו על פני המים. כי קלו המים - מעטו , כי הדבר המועט הוא קל מהמרובה. והמרובה יקרא 'כבד' , כמו "יכבדו בניו" (איוב יד , כא); "מקנה כבד" (שמ' יב , לח); "חיל כבד" (מ"ב ו , יד) , והדומים להם. ולמה הביאה מן הזית? אולי מצאו ראשון למקום התבה , או לפי שהזית נמצא בעליו כל השנה. ובדרש (סנה' קח , ב): אמרה יונה: יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים ביד האל , ולא מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם. (יב-יג) וייחל עוד - מבנין 'נפעל' , שרשו 'יחל'; ואלו היה מבנין 'התפעל' , היתה היו"ד שהיא פ"א הפועל פתוחה , והיא קמוצה. ולא יספה שוב אליו - אז ידע נח כי חרבו פני האדמה , והיונה מצאה מנוח בארץ ובעצים הרבה , לפיכך לא שבה אליו. וזה היה באחת ושש מאות שנה לנח , כמו שאמר בראשון באחד לחדש , והנה נכנסה שנה אחת ושש מאות לנח , כיון שנכנס תשרי שהוא ראשון. כי שנת שש מאות שלמה לו בשלשים באלול , ובאחד לתשרי נכנס בשנת אחת ושש מאות. ובשבעה עשר יום לחדש השני (ראה להלן , יד) שלמה לו שנה שהיה בתבה. ואע"פ שחרבו פני האדמה , היתה טיט עדין , כי הפנים חרבו ותחתיהם טיט , ואינה ראויה ללכת עליה. לפיכך לא צוהו האל לצאת עד שבעה ועשרים לחדש השני , שיבשה הארץ לגמרי (ראה להלן , יד). ונח לא רצה לצאת עד שצוהו האל לצאת , כי ידע שהאל יצוהו לצאת כמו שצוהו להכנס. (יד) ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש השני , הוא מרחשון. ואמרו רבותינו ז"ל (ראה ב"ר לג , ז): אלו עשרה ימים הַיְתֵרִים , הם עשרה ימים שיְתֵירָה שנת החמה על שנת הלבנה. (טז) צא מן התבה אתה ואשתך - חִבֵּר הנשים עם הזכרים , להתירם בתשמיש המטה , כמו שסמכו רבותינו ז"ל , (ב"ר לא , יב) כמו שכתבנו למעלה (ראה בר' ו , יח). (יז) כל החיה - כלל ואחר כך פרט. ופירוש כל החיה - כל נפש החיה , כמו שפירש מכל בשר; וכן אומר למטה "ואת כל נפש החיה אשר אתכם" (בר' ט , י). וכן אמר בעוף. וכלם אמר בבי"ת , לפי שדבר על הנפש. ובבהמה - וחית השדה בכללה. הוצא - כתיב בו"ו , בחלוף היו"ד פ"א הפועל בו"ו נסתרת , כמנהג ברוב; וקרי ביו"ד נראית כמשפט , וכן "הישר לפני דרכך" (תה' ה , ט); "יישירו נגדך" (מש' ד , כה). היצא אותם אתך כמו שהכנסתם אתך (ראה בר' ז , טו). ושרצו בארץ - כמו בתחלת הבריאה (ראה בר' א , כ). ואמר לשון 'שריצה' , שהוא רבוי התולדה , מה שלא אמר כן בתחלת הבריאה אלא בדגים , לפי שהם רבים מחיות היבשה. אמר הנה ושרצו... ופרו ורבו; לפי שהיו מעטים היוצאים מן התבה , אמר האל שישרצו ויפרו וירבו לרוב. וכבר פירשנו כל אלה הלשונות במקומם (בר' א , כ , כח). ובבראשית רבא (לד , ח): ושרצו בארץ - ולא בתבה , כלומר , שלא שמשו בתבה. (יח) ויצא נח. מה שהפרידם בספור יציאתם הזכרים מהנקבות , אפשר שהנקבות יראו לצאת עד שיצאו תחלה הזכרים , כי עדין פחד המבול עליהם , והן רכות לבב יותר מהזכרים. (יט) כל החיה - כמו שפירשנו: כל נפש החיה (לעיל , יז); ואחר כן פרט כל הרמש וכל העוף; ואמר אחר כן כל רומש על הארץ - כלל בו הבהמה והחיה. למשפחותיהם - למיניהם; כל מין ומין בפני עצמו. (כ) ויבן נח - באותו מקום שיצא בו. ואפשר שיצא בהרי אררט , מקום שנחה התבה (ראה לעיל , ד) , ואפשר שנשתרבבה התבה מעל הרי אררט אל מקום שתחת ההרים , והלכה על פני המים למקום אחר. או אפלו יצא שם נח , ביבוש הארץ הלך לו למקום אחר לשבת שם , ובנה שם מזבח. ובדרש (ב"ר לד , ט) , כי על מזבח הגדול שבירושלם אמר , ושם הקריב אדם הראשון קרבנו , שנאמר: "ותיטב ליי' משור פר מקרן מפריס" (תה' סט , לב). ויקח מכל הבהמה הטהורה - וחיה טהורה בכלל , כי מכל הטהורים הקריב; וזה בטעם הודאה לאל שהצילם , שלא מתו במבול. אבל הטמאה אינה ראויה לקרבן , כי אף למאכל אדם אינה ראויה אלא מתוך הדוחק , כמו שפירשנו (לעיל ז , ב) , כל שכן לקרבן האל. ויעל עלות במזבח - ויש מחלוקת בדברי ז"ל (זבחים קטז , א) אם הקריב עולות לבד , או גם שלמים עם העולות. (כא) וירח יי' - דברה תורה כלשון בני אדם , ודרך משל הוא; כמו שאמר "האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה" (תה' נ , יג); רוצה לומר , שקבלה ברצון וערבה לו. וטעם הקבלה , שהוריד אש מן השמים ואכלה , להודיע כי רצה בבריאות הנותרים מן המבול ושמח בהם , כמו שכתוב "ישמח יי' במעשיו" (תה' קד , לא) , הפך מה שאמר בדור המבול "ויתעצב אל לבו" (בר' ו , ו). כי ידע , כי לא יהיה בעולם עוד כמו אותו הדור. את ריח הניחוח - שם בשקל "ניצוץ" (יש' א , לא); וטעמו: שהניח כעס האל בעולם. ויאמר יי' אל לבו - ראה בשכלו , שלא ישחית עוד את האדמה , כי לא יהיו עוד רובם רעים; כי יִוָסְרו מדור המבול , שיהיה קבלה בידם דור אחר דור , ולא יהיו עוד רובם רעים , ולא ישחית הכלל בעבור הפרט. ואם יהיה הפרט רע כלו , ישחיתנו , כמו שעשה בסדום (ראה בר' יט , כד - כה). בעבור האדם - כי יסופו הרעים בבני אדם , ותעמד האדמה לטובים. ואם תשחת קצת האדמה עם הרעים , כמו ארץ סדום שנשחתה עם אנשיה , אין זה השחתת אדמה , אם מעט מן האדמה תשחת , כמו ערי הככר (ראה בר' יט , כה) , ויחשבו כמו מקומות הנשקעים , הם ואנשיהם. כי יצר לב האדם רע מנעוריו - נקרא יצר , לפי שנוצר עמו. ואמר מנעוריו , כי יצר הרע הוא באדם קודם יצר הטוב , כי אין בו יצר הטוב בפועל עד שיגדל , ויקנהו מעט מעט; כמו שאמר "ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד" (איוב יא , יב) , פירוש: וכעיר פרא הוא האדם כשנולד , והוא נבוב בלא לב , כלומר: בלא שכל; ואחר כן "ילבב" , כלומר: קונה לב מעט מעט. וכיון שיצר האדם רע , כי כן ראיתי בחכמתי לברא אותו עמו , כי כן צריך לפי טבע המציאות , הוא חוטא ברוב , אם לא אחד מני אלף (ע"פ איוב לג , כג) - לפיכך לא אוסיף עוד להכות את כל חי בעבורו כאשר עשיתי. ובדברי רבותינו ז"ל (ב"ר לד , י): שאל אנטונינוס את רבי: יצר הרע , מאימתי נתן באדם; משעת יצירה או משעת יציאה? אמר לו: משעת יצירה. אמר לו: לאו; שאם כן היה בועט במעי אמו ויוצא; אלא משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס; ומקרא מסיעהו , שנאמר "לפתח חטאת רובץ" (בר' ד , ז) , ואומר: כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אמר רבי יודן (ב"ר לד , י): מנעריו כתיב - משעה שהוא ננער לעולם. ובפסוק זה לא אוסיף - שני פעמים , וסמכו רבותינו ז"ל (שבועות לו , א) , כי 'לאו לאו' - שבועה , שהרי כתוב "אשר נשבעתי מעבור מי נח" (יש' נד , ט). (כב) עוד כל ימי הארץ - כתב החכם רבי אברהם: באמרו כל ימי הארץ - לאות , כי יש לה קץ קצוץ. זרע וקציר - חלק השנה לשני חלקים: זרע וקציר; ואחר כן לארבע תקופות: קר וחם , קיץ וחרף. ואמר יום ולילה , כי בארבע התקופות יחלקו היום והלילה בשעורם , בתוספת היום וחסרונו , ובתוספת הלילה וחסרונו , ובהשואתם; הכל לפי התקופות הארבע. ובכלם , בין היום ובין הלילה עשרים וארבע שעות. והחסרון והתוספת לפי שנוי המקומות והתקופות. ואמר לא ישבותו - מלמד ששבתו בשנת המבול. ואמת , כי זרע וקציר - שבתו , כן קר וחם וקיץ וחרף - שבתו למקבלים , וכן יום ולילה , כי לא הבדילו בין יום ולילה בתבה. ואפשר , כי בארבעים יום וארבעים לילה שהיה הגשם (ראה בר' ז , יב) , לא היו השמש והירח והכוכבים מאירים , כי היו מעננים כל אותן הימים. ובדברי רבותינו ז"ל (ב"ר לד , יא): אמר רבי יוחנן: לא שמשו מזלות כל שנים עשר חדש. אמר לו רבי יונתן: שמשו , אלא שלא היה רשומן ניכר. רבי אליעזר ורבי יהושע; רבי אליעזר אומר: לא ישבותו - לא שבתו. רבי יהושע אומר: לא ישבותו - מכאן ששבתו. ועוד בדבריהם ז"ל (שם): רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר , וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו: חצי תשרי מרחשון וחצי כסלו - זרע; חצי כסלו טבת וחצי שבט - חרף; חצי שבט אדר וחצי ניסן - קור; חצי ניסן אייר וחצי סיון - קציר; חצי סיון תמוז וחצי אב - קיץ; חצי אב אלול וחצי תשרי - חם. רבי יהודה היה מונה מתשרי , ורבי שמעון היה מונה ממרחשון.