מאגר הכתר בראשית פרק ח עם פירוש רמב"ן

פרק ח
(א) ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה - ה'זכירה' בנח , מפני שהיה צדיק תמים וכרת לו ברית להצילו , ונח יכלול זרעו אשר אתו שם , ולא הזכירם , כי בזכותו נצלו; אבל ה'זכירה' שאמר בחיה ובבהמה אינה בזכות , שאין בבעלי נפש זכות או חובה , זולתי באדם לבדו , אבל ה'זכירה' בהם - "כי זכר את דבר קדשו" (תה' קה , מב) , שאמר והיה העולם , והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו , ורצה בקיום העולם במינין אשר ברא בו , והנה ראה עתה להוציאם , שלא יכלו בתיבה. ולא הזכיר העוף והשרץ , כי זכירת החיה שוה עמהם , ויגיד עליו רעו (ע"פ איוב לו , לג). (ד) ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש - כתב רבנו שלמה: מכאן אתה למד שהיתה משוקעת במים אחת עשרה אמה; כפי החשבון הכתוב בפירושיו , והוא כן בבראשית רבא (ב"ר לג , ל). אבל כיון שרבנו שלמה מדקדק במקומות אחר מדרשי ההגדות וטורח לבאר פשטי המקרא , הרשה אותנו לעשות כן , כי שבעים פנים לתורה , ומדרשים רבים חלוקים בדברי חכמים. ואומר אני , שאין החשבון הזה שאמרו נאות בלשון הכתוב; כי אם נסבול לפרש ותנח התיבה בחדש השביעי ליום הזה הנזכר , שכלא בו הגשם ושבו המים מעל הארץ הלוך וחסור (ראה לעיל , ב - ג) , שלא כמנין החדש השני הנזכר בתחלת הפרשה (בר' ז , יא) וכמנין האמור בסוף הפרשה (להלן , יג) , איך יתכן שיחזור מיד בפסוק השני ויאמר "עד החדש העשירי" (להלן , ה) למנין אחר , שיהיה העשירי לירידת הגשמים? והראיה מן התיבה שתהיה משוקעת במים , מפני שנותן חסרון שוה לכל הימים , אמה לארבעה ימים , והידוע בחסרון המים כי הנחל הגדול כאשר יחסר בתחלתו אמה לארבעה ימים , יחסר בסופו ארבע אמות ליום אחד! והרי לפי החשבון הזה , באחד לחדש אב "נראו ראשי ההרים" (להלן , ה) , ובאחד בתשרי "חרבו המים" (להלן , יג) , והנה בששים יום חסרו כל גובה ההרים הגבוהים שהם כמה אלפים אמה!? ועוד , כי שלח היונה בשבעה עשר יום לאלול (ראה להלן , ו - ז) , ומים על פני כל הארץ והאילנות מכוסים , והנה חרבו כולם בשנים עשר ימים!? ועל דרך הסברא , אם היתה משוקעת אחת עשרה אמה , והוא יותר משליש קומתה (ראה בר' ו , טו) , תטבע , בעבור היותה רחבה מלמטה וכלה אל אמה (ראה שם , טז) , כי היא הפך הספינות ויש בה כבדות גדולה. והנראה מדרך הפשט , כי "חמשים ומאת יום" , האמורים בתגבורת המים (בר' ז , כד) , יכלול ארבעים יום של ירידת הגשם , כי בהם עיקר הרבוי והתגבורת , והנה החלו לחסור בשבעה עשר בניסן , ותנח התיבה אחר שלשים יום על הרי אררט בשבעה עשר יום לחדש אייר , הוא החדש השביעי לירידת הגשם; ואחרי שבעים ושלשה ימים , באחד לחדש אב , הוא "החדש העשירי" לירידה , "נראו ראשי ההרים" (להלן , ה); והנה תקננו תקון מועט בלשון הכתוב. והנכון בעיני , כי חמשים ומאת יום היו משבעה עשר יום לחדש השני (ראה בר' ז , יא) , הוא חדש מרחשון , עד שבעה עשר יום לחדש השביעי , הוא חדש ניסן , והוא יום מנוח התיבה , כי אז העביר השם רוח קדים עזה כל הלילה וישם את המים לחרבה (ע"פ שמ' יד , כא) , שחסרו מאד , ותנח התיבה. והראיה , כי לא אמר הכתוב בכאן 'ויחסרו המים בחדש פלני ביום פלני , והיו המים הלוך וחסור עד החדש השביעי ותנח התיבה' וגו' , כאשר אמר בחסרון האחד שנראו בו ראשי ההרים (ראה להלן , ה) , כי ביום החסרון נחה התיבה. והסדר בענין הזה: כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארבות השמים וירד הגשם ארבעים יום (ראה בר' ז , יא - יב) , ובהם גברו המים חמש עשרה אמה מלמעלה (ראה שם , כ) , ונפסק הגשם בסוף הארבעים , ונשארו מעינות התהום וארבות השמים פתוחים , והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים , ואינם נגרים במורד ולא ייבשו לעולם , ועמדו כן בגבורתם עד מלאת חמשים ומאת יום לירידת הגשם (ראה בר' ז , כד) , ואז העביר השם רוח חזק מאד בשמים ובארץ "ויסכרו מעינות תהום" (לעיל , ב) , כי חזרו המים הנובעים מהם אל מקומם , עד אשר נתמלא התהום כמו שהיה בתחלה ונסגרו פתחי מעיינותיו , "וארובות השמים" נסגרו (שם) , וייבש האויר מאד ברוח המיבש , והמים אשר בארץ לחכה (ע"פ מ"א יח , לח) , והנה חסרו המים הרבה ביום ההוא , ותנח התיבה , שהיתה משוקעת מעט כשתים ושלש אמות; ואחר שבעים ושלשה יום , "באחד לחדש" העשירי , הוא חדש תמוז , "נראו ראשי ההרים" (להלן , ו); ומקץ ארבעים יום , בעשתי עשר חדש בעשרה לחדש , פתח נח חלון התיבה , ואחרי שלש שבועות הלכה היונה מאתו , ואחר שלשים יום הסיר מכסה התיבה. וטעם "ויעבר אלהים רוח על הארץ" (לעיל , א) - שהיה רוח גדולה וחזק יוצאה מבטן הארץ על פני התהום ומרחפת במים , ויסכרו בו מעינות התהום , כי לא אמר הכתוב 'ויעבר אלהים רוח על המים'; "וישכו המים" שהיו נובעין מן התהום וינוחו; מלשון "וחמת המלך שככה" (אס' ז , י) , שנחה , או הוא לשון 'הסתר הדבר והִבָּלְעוֹ' , ללמד שנבלעו מי התהום במקומם. וכך אמרו זה בסדר עולם (סע"ר ד): המים העולים למעלה נגבה אותם הרוח , והיורדין למטה נבלעו במקומן. וטעם "ויכלא הגשם מן השמים" (לעיל , ב) - שלא ירד עוד גשם עד צאתם מן התיבה , כי היו השמים ברוח הזה כברזל ולא הורידו טל ומטר כלל , וייבש האויר וחרבו המים , כי גשם המבול כבר כלא מיום הארבעים. "וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב" (לעיל , ג) - יאמר שהיו חסרים מעט מעט עד שחרבו פני האדמה; "ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום" (שם) - דבק עם ותנח התיבה , לומר , שחסרו ביום ההוא חסרון גדול שנחה בו התיבה; כאשר פירשתי. (ה) והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי - טעמו כמו מסורס , שהיו הלוך וחסור עד שנראו ראשי ההרים בחדש העשירי , הוא חדש תמוז. והודיענו הכתוב , שחסרו בשבעים ושלשה יום חמש עשרה אמה , אבל החסרון אשר מתחלה למנוח התיבה לא ידענו כמה היה , כי לא הוצרך הכתוב להודיע השקוע ולא החסרון. והנראה , לדעתי , ב'שוט התיבה' , כי היה מפני היות המים נובעים מן התהומות , והיותם עוד רותחים כדברי רבותינו (ב"ר לג , ז) , כי בעבור כן תלך על פני המים , ואם לא מפני זה היתה נטבעת בכבדותה , כי רבים אשר בתוכה , והמאכל והמשקה היה הרבה מאד , וכאשר שככו המים מנביעתם או מרתיחתם גם כן וחסרו ברוח , מיד נכנסה התיבה אל תוך המים בכובד משאה , ותנח על ההר. ועל דעת המפרשים (ראה ראב"ע לעיל , ג ורד"ק לבר' ז , כד) , המספר בתגבורת המים חמשים ומאת יום , ומנוח התיבה , וראִיַת ראשי ההרים , וארבעים יום אחרי כן , הכל ידענו בדרך הנבואה , כי הכתוב מודיע אותנו כן , אבל נח לא ידע , רק שהרגיש כי נחה התיבה , והמתין לפי דעתו זמן שחשב כי קלו המים. והנה גם לדברינו , גם לדברי רבותינו ז"ל (שם) וכל המפרשים , יהיו הרי אררט מן "ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים" (בר' ז , יט) , שהיו המים עליהם חמש עשרה אמה; ולכן יקשה זה , כי הידוע בהר היְוָנִי שגבוה מהם הרבה מאד , וארץ אררט בשפל הכידור קרוב לבבל. ואולי נאמר , כי היה החסרון בשבעה עשר לחדש השביעי גדול מאד מחמש עשרה אמה , וקודם לכן נראו ראשי ההרים הגבוהים , לא הרי אררט , ויקר מקרה התיבה שהיתה בארץ אררט בחדש השביעי ותנח על ראשי ההרים ההם; והנה נח , מעת שכלא הגשם , היה פותח החלון וסוגר אותו כרצונו , ואחר שבעים ושלשה יום ממנוח התיבה השגיח מן החלון , ונראו אליו ראשי הרי אררט , וחזר וסגר אותו. והגיד הכתוב כי אחר ארבעים יום שלח העורב , ולא אמר הכתוב 'ויהי בחדש פלוני ויפתח נח' , ואמר "ויהי מקץ ארבעים יום" (להלן , ו) , להגיד כי מעת שנראו לנח ראשי ההרים המתין ארבעים יום , כי חשב בלבו שבזמן הזה נראו המגדלים ונגלו האילנות , וימצאו העופות להם מנוח באשר תְקַנֵּינָה , ופתח החלון לשלח העורב; ובחדש הראשון הוא חדש תשרי "חרבו המים" (להלן , יג) , ובחדש השני הוא מרחשון בשבעה ועשרים בו "יבשה הארץ" (להלן , יד) , ובו ביום יצאו מן התיבה. והנה כל מנין הפרשה כפשוטו ומשמעו. ודע כי אחרי שהסכימו שבתשרי נברא העולם , כאשר תקנו 'זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון' (תפילת ר"ה) , וכן הוא סדר הזמנים "זרע וקציר" (להלן , כב) , יהיה ראש השנים מתשרי , וכן החדשים - ממנו הם נמנים עד שהגענו ליציאת מצרים , ואז צוה הקדוש ברוך הוא למנות בחדשים מנין אחר , שנאמר "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמ' יב , ב) , ומשם ואילך בכל הכתוב ימנה תשרי 'החדש השביעי'; ועדין נשאר בשנים החשבון ממנו , דכתיב "וחג האסיף תקופת השנה" (שמ' לד , כב) , וכן תרגם יונתן בן עוזיאל "בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי" (מ"א ח , ב) , אמר: "בירחא דעתיקיא קרן ליה ירחא קדמאה וכען הוא ירחא שביעאה". ובמכילתא (מכיל' בא פסחא א): "החדש הזה לכם" - ולא מנה בו אדם הראשון. (ט) ולא מצאה היונה מנוח - אין מנהג העופות לנוח בראשי ההרים הגבוהים על הארץ ואין אילן שם , אף כי בהיות המים על פני כל הארץ , ולכן לא מצאה היונה מנוח אשר ייטב לה (ע"פ רות ג , א) , ובעת הראות האילנות הלכה לנפשה , כי בדליותיהם תקנינה. (יא) והנה עלה זית טרף בפיה - מפשטו של פסוק זה יראה שלא נעקרו האילנות ולא נמחו במבול , כי לא היה שם נחל שוטף , בעבור שנתמלא כל העולם מים; אבל בבראשית רבא (ב"ר לג , ו) אמרו: מהיכן הביאה אותו? רבי לוי אמר: מהר המשחה הביאה אותו , דלא טפת ארעא דישראל במיא דמבולא; הוא שהקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל "בן אדם אמר לה את ארץ לא מטהרה היא לא גושמה ביום זעם" (יח' כב , כד) , רבי כיריי אמר: נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו. והנה כונתם , שנעקרו האילנות ונמחו במקומות המבול , ואף כי יהיה העלה נבל (ע"פ יר' ח , ג); וכך אמרו (ב"ר כח , ג): אפילו אצטרובילין של רחים נמוחו במבול; ודרשו בו "אבנים שחקו מים" (איוב יד , יט). ומאמרם 'דלא טפת ארעא דישראל במיא דמבולא' - שלא היה עליה גשם המבול , כדכתיב "לא גושמה" , ולא נפתחו בה מעיינות רבה , אבל המים נתפשטו בכל העולם וכסו כל ההרים אשר תחת כל השמים , כאשר כתוב מפורש (בר' ז , יט) , ואין סביב ארץ ישראל גדר לעכב המים שלא יבאו בה. וכך אמרו בפירקי רבי אליעזר (פר"א כג): ארץ ישראל לא ירד עליה מי המבול מן השמים , אלא נתגלגלו המים מן הארצות ונכנסו לתוכה , שנאמר "בן אדם אמר לה" וגו'. והנה לדעת רבי לוי , מפני שלא ירד בארץ ההיא הגשם השוטף ולא נפתחו עליה ארבות השמים , נשארו בה האילנות , ובכל העולם נשברו ונעקרו במבול ומטרות עזו. ואני תמה על מאמרם 'מגן עדן' , אם כן לא ידע נח שקלו המים מעל הארץ , כי שם לא נכנסו מי המבול! ואולי היו שעריו סגורים שלא יכנסו שם המים , וכאשר קלו המים נפתחו. ומדעתם זו אמרו שם (ב"ר לו , ג): "ויטע כרם" (בר' ט , כ) - ומהיכן היה לו? אמר רבי אבא בר כהנא: בכניסתו לתיבה הכניס עמו זמורות לנטיעות , יחורים לתאנים , גרופיות לזיתים. טרף בפיה - כתב רבנו שלמה: אומר אני שזכר היה , ולכך קורא אותו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה , לפי שכל 'יונה' שבמקרא לשון נקבה הוא; טרף - חטף; ומדרש אגדה (עירובין יח , ב): לשון מזון ודרשו בפיה - לשון 'מאמר'; אמרה: יהיו מזונותי מרורין כזית זו ובידו של הקדוש ברוך הוא , ואל יהיו מתוקים כדבש ביד בשר ודם. ואין כל זה נכון בעיני , כי חֲזָרַת זכר היונים מנקבה לזכר במקום אחד מכל הפרשה אין בו טעם , ואם הלשון לקרֹאתם כולם בשם הנקבות , למה שינה בכאן?! וכן מדרשם בהגדה , לא שיעשו בפיה לשון 'מאמר' כלל , אבל מדרשם מפני שהביאה העלה הזה; כי אם נאמר שאירע כן , לא על חנם פירש אותו הכתוב , כי היה לו לומר: 'והנה עלה טרף בפיה' , והזית איננו מן האילנות הגבוהים מאד שישכנו בו העופות לארך דליותיו; ולכך אמרו כי היה בזה רמז , שהעופות נוח להם להיות מזונותם מרים כלענה ביד הקדוש ברוך הוא , ולא שיהיו טובים בידי האדם; וכל שכן בני אדם שאין רצונם להתפרנס זה מזה. ולשון בראשית רבא (ב"ר לג , ו): אמר רבי אבהו: אלו מגן עדן הביאה אותו , לא היה לה להביא דבר מעולה , או קנמון או פפולסמון!? אלא רמז רמזה לו , אמרה לו: נח , מר מזה מתחת ידו של הקדוש ברוך הוא , ולא מתוק מתחת ידך. אבל בגמרא (סנה' קח , ב) הוסיפו: מאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא? דכתיב "הטריפני לחם חקי" (מש' ל , ח); כי מפני הטעם שאמרנו יעשו לזה סמך , מלשון "הטריפני" , ירמוז כאלו אמר: והנה עלה זית טרוף בפיה; ופשוטו של מקרא פירשו בו (ראה ראב"ע ורד"ק) , שהוא תואר לעלה: והנה עלה זית טרוף בפיה. וסמך לדבר - שהוא קמוץ , כי כן משפטו , אבל נמצאו מהם בזרות: "כי הוא טרף וירפאנו" (הו' ו , א) , כגון "והשיב את הגזלה אשר גזל" (וי' ה , כג); "על שגגתו אשר שגג" (וי' ה , יח); וזולתם רבים. (כא) ויאמר יי' אל לבו - לא גלה הדבר לנביא בזמן ההוא , רק ביום צוותו את משה רבינו בכתיבת התורה גלה אליו , כי כאשר הקריב נח קרבנו לפניו עלה לרצון , וגזר שלא יוסיף להכות את כל חי; וכבר כתבתי (ראה פירושו לבר' ו , ו) בזה סוד נרמז לרבותינו. וטעם בעבור האדם - כי בעבורו נענשו , ואם אדם לא חטא היו נצלים , אע"פ שהשחיתו גם הם דרכם. כי יצר לב האדם רע מנעוריו - מלמד עליהם זכות , שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה , ואם כן אין להכות את כל חי , מפני שני הטעמים האלה. וטעם המ"ם - כי מתחלת הנעורים הוא בהם , כמו שאמרו (ב"ר לד , י): משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע; או יאמר , כי מן הנעורים , כלומר: מחמתם תהיה רעת היצר באדם , שהם יחטיאו אותו. ויש אומרים , שהוא כמו 'בנעוריו' , וכמוהו "מטרם שום אבן על (בנוסחנו: אל) אבן בהיכל יי'" (חגי ב , טו) , וכן "זאת הארץ אשר תפילו מנחלה לשבטי בני ישראל" (ראה יח' מח , כט).