מאגר הכתר בראשית פרק ט עם פירוש רמב"ן

פרק ט
(ג) כל רמש אשר הוא חי - ירמוז לבהמה ולחיה ולעוף וגם לדגי הים , כי כולם נקראים רמש , כדכתיב "כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים" (בר' א , כא). (ד) אך בשר בנפשו דמו - כתב רבנו שלמה: בעוד נפשו בו; בשר בנפשו... לא תאכלו - הרי 'אבר מן החי'; ואף דם לא תאכלו - הרי 'דם מן החי'. אם כן יאמר: בשר בנפשו ודמו לא תאכלו , וזה כפי הפשט איננו נכון , ולפי המדרש (ב"ר לד , יג) איננו אמת , שלא נצטוו בני נח אלא על 'אבר מן החי' כדברי חכמים , לא על 'דם מן החי' כדברי רבי חנינא בן גמליאל (סנה' נט , א) , אבל פירושו: אך בשר בנפשו , שהיא דמו , לא תאכלו , "כי נפש כל בשר דמו היא" (וי' יז , יד). (ה) דמכם לנפשותיכם - דמכם נפשותיכם , כלומר: דמכם שהוא נפשותיכם , כדרך "לכל כלי המשכן בכל עבודתו" (שמ' כז , יט) , וכן "השלישי לאבשלום בן מעכה" (דה"א ג , ב). ויש לפרש: את דמכם בנפשותיכם אדרש - כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא , וכמוהו "וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה" (וי' ז , כו) , פתרונו: בעוף או בבהמה. והנכון שיאמר: הדם שהוא לנפש בכם אדרוש , הגיד "כי הדם הוא הנפש" (דב' יב , כג) , ורמז כי על שופך הנפש הוא מחייב מיתה , לא על דם האיברים , שאין הנשמה תלויה בהם. ורבותינו דרשו בו (ב"ק צא , ב): הורג את עצמו - את דמכם מנפשותיכם אדרוש. מיד כל חיה אדרשנו - תמה אני אם ה'דרישה' כמשמעה , מיד החיה כמו מיד האדם להיות ענש בדבר , ואין בחיה דעת שתענש או תקבל שכר!? ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו , שכל החיה שתטרוף אותו תִטָרֵף , כי גזרת מלך היא , וזה טעם "סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו" (שמ' כא , כח) , ואיננו להעניש את בעליו בממון , כי אפילו שור המדבר חייב מיתה (ראה משנה ב"ק ד , ז) , וצוה כן בבני נח כישראל; ויהיה טעם "שופך דם האדם" (להלן , ו) - כל שופך , בין חיה בין אדם , והנה דמו נדרש בבית דין ובידי שמים. ויתכן שיהיה טעם מיד כל חיה - שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה , כמו "כי לקחה מיד יי' כפלים בכל חטאתיה" (יש' מ , ב) , יאמר: אך דמכם אדרש ואנקום אותו ביד כל חיה , כי אשלח ברוצח כל חית הארץ ואשלח בו גם האדם , ולא ינצל מידם; וכמוהו "מכל צוררי הייתי חרפה" (תה' לא , יב) - מידם; "זה חלק אדם רשע מאלהים ונחלת אמרו מאל" (איוב כ , כט). ואולי הדרישה מיד החיה - שלא תטרוף האדם , כי כן שָׂם בטבעם. וסוד הענין , כי בעת היצירה נתן לאדם "את כל עשב זורע זרע... ואת כל העץ אשר בו פרי עץ" (בר' א , כט) לאכלה , ונתן לחיה "את כל ירק עשב לאכלה" (שם , ל) , ואמר הכתוב "ויהי כן" (שם) , כי הוא טבעם ומנהגם; ועתה כאשר אמר באדם שישחוט בעלי החיים , והושם בטבע או במנהג שיהיו בעלי החיים זה לזה לאכלה , הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי חיים לבני אדם טרף לשִנֵיהֶם , והם ייראו מהם ולא יטרופו בהם; ואמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש , לרמוז כי לא ידרוש דם חיה מיד חברתה; אם כן נשאר בהם לטרוף זו את זו. וזה טעם הַזְכִּירוֹ איסור שפיכות דמים בכאן; מפני היתר השחיטה , שהיה המנהג לשפוך דם; כי על דעת רבותינו (סנה' נו , ב) כבר הזהיר אדם הראשון בזה , אבל מפני השחיטה הוצרך לומר: התרתי לכם לשפוך דם כל חי , זולתי דמכם , שיהיה אסור לכם ולכל החיים , שלא יהיה להם טבע לשפוך אותו. (ז) ואתם פרו ורבו - פשוטו כמדרשו (סנה' נט , ב) , שהיא מצוה; כי האמור באדם , גם בבני נח , עם "ויברך אותם אלהים" (בר' א , כח) - ברכה , כענין הנאמר בדגים (בר' א , כב). ובעבור שדבר בשאר נפש החיה ואמר "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" (בר' ח , יז) , אמר כאן: ואתם , האדם , פרו ורבו. ואמר: שרצו בארץ ורבו בה , כי יכפול המצוה לחזוק , לומר שיתעסקו בה בכל יכולת; או שיצום בישוב כל הארץ , כאשר פירשתי בסדר בראשית (א , כח). ורבנו שלמה כתב: לפי פשוטו: הראשונה - לברכה , וכאן - לצווי; ולפי מדרשו: להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים. והמדרש הזה לא הוציאו אותו אלא מן הסמוכים , אבל המקרא למצוה נכתב , והראשונה לברכה; וכך אמרו: והרי 'פריה ורביה' שנאמרה לבני נח , דכתיב: ואתם פרו ורבו וכו'; בסנהדרין (נט , ב). (ח) וטעם ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו - על ידי אביהם , כי בניו לא היו נביאים , לא הגיע חם למעלת נבואה; וכן "ויאמר יי' אל אחז" (ראה יש' ז , י) , וכן "ויאמר יי' אל משה ואל אהרן" (שמ' ז , ח) - כדברי רבותינו (תו"כ ויקרא נדבה פרק ב , א) - אל משה אמר שיאמר לאהרן; וכן פירש בסוף "ויאמר אלהים לנח" (ראה להלן , יז). (יב-יג) זאת אות הברית אשר אני נותן - המשמע מן האות הזה , שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית , ועתה ברא יי' חדשה , לעשות קשת בשמים ביום ענן. ואמרו בטעם האות הזה , כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה , שיראה כאלו מן השמים מורים בו וישלח חציו ויפיצם לארץ (ע"פ תה' יח , טו) , אבל עשאו בהפך מזה , להראות שלא יורו בו מן השמים; וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם; ועוד , שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים , שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת , כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת , וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן , כי אמר: את קשתי נתתי בענן , ולא אמר 'אני נותן בענן' , כאשר אמר: זאת אות הברית אשר אני נותן , ומלת קשתי תורה שהיתה לו הקשת תחלה; ולכן נפרש הכתוב: הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה , תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם , שכל זמן שאראנה אזכור כי ברית שלום ביני וביניכם. ואם תבקש מה טעם בַּקֶשֶת להיותו אות , הנה הוא כטעם "עד הגל הזה ועדה המצבה" (בר' לא , נב); "כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה" (בר' כא , ל); כי כל הדבר הנראה שיושם לפני שְנַיִם להזכירם ענין נדור ביניהם , יקרא 'אות' , וכל הסכמה - 'ברית'; וכן במילה אמר "והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בר' יז , יא) , בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם , "לעבדו שכם אחד" (צפ' ג , ט); ועוד , כי כאשר תֵרָאֶה בַּהִפּוּך הנזכר , יהיה זֶכֶר לשלום , כאשר כתבנו. [ובין שתהיה הקשת עתה בין שהיתה מעולם בטבע , הטעם באות שבה אחד הוא.] אבל יש לרבותינו בפרשה הזאת סוד נעלם , אמרו בבראשית רבא (ב"ר לה , ג): את קשתי נתתי בענן - קִשׁוּתִי , דבר שהוא מוּקָש לי; איפשר כן!? אלא 'קשין דפריא'. והיה בענני ענן על הארץ - רבי יודן בשם רבי יהודה ברבי סימון: לאחד שבידו סולת רותח , ובקש ליתנו על בנו ונתנו על עבדו. ושם עוד: "והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים" (להלן , טז) - זו מדת הדין של מעלן; "ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ" (שם) - זאת מדת הדין של מטה; מדת הדין של מעלן קשה , ומדת הדין של מטה רפה. וכבר ידעת מאמרם במסתכל בקשת (חגיגה טז , א): כל שלא חס על כבוד קונו , רתוי לו שלא בא לעולם. ואם זכית להבין דבריהם , תדע כי פירוש הכתוב כן: את קשתי - שהיא מדת הדין הנתונה בענן - בעת הדין , תהיה לאות ברית; "והיה בענני ענן על הארץ" (להלן , יד) - שלא יאר השם פניו אליה מחטאות יושביה , "ונראתה" מדת הדין "בענן" (שם) , ואזכור את הברית בזכר הרחמים , ואחמול על הטף אשר בארץ. והנה האות הזה והברית הוא אות המילה והברית שבה , ולשון המקראות נאות מאד לענין. והנה פירשו (ב"ר לב , ג): "בין אלהים" (להלן , טז) מדת הדין של מעלן , שהיא הגבורה , ו"אשר על הארץ" (שם) - מדת הדין של מטה , שהיא מדה נוחה , מנהגת הארץ עם הרחמים; כי לא אמר 'אשר בארץ' , רק "אשר על הארץ"; וכבר רמזתי סודם בשם "הארץ" (בר' ו , יג). ורבנו שלמה כתב (להלן , טז): בין מדת הדין של מעלה וביניכם; אבל רבותינו לא לכך נתכונו. (יח) וחם הוא אבי כנען - פירש רבנו שלמה: לפי שהפרשה עסוקה ובאה במשפחתו של נח , שקלקל בה חם ועל ידו נתקלל כנען , ועדין לא כתב תולדות חם , הוצרך לומר שחם הוא אבי כנען. ורבי אברהם אמר (ראה להלן , כד) , כי חם ראה והגיד לאחיו , וכנען עשה לו רעה , לא גלה אותה הכתוב; וזה טעם "את אשר עשה לו בנו הקטן" (שם) , כי כנען הוא הקטן לחם , כאשר ימנה אותם: "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען" (בר' י , ו). והנה עזב רבי אברהם דרכו בפשטי המקרא , והחל להנבא שקרים! והנכון בעיני , כי חם הוא הקטן לנח , כאשר פרשתי בראש הסדר (בר' ו , י) , וכנען הוא הבן הגדול לחם , ואשר אמר "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען" - אחרי נמכר ל"עבד עבדים" (להלן , כד) , נתן לכל אחיו מעלה עליו; וכאשר אירע המעשה הזה לנח , לא היה לחם זרע זולתי כנען , וזהו טעם וירא חם אבי כנען , כי אין לו בן אחר , וכאשר חטא לאביו קלל זרעו. ואם אמר 'ארור חם עבד עבדים יהיה' , לא יזיק , רק לגופו , כי הזרע שכבר נולד איננו בכללו , ואולי לא יוליד ולא לקח ממנו נקמתו , כי מי יודע מה יהיה אחריו (ע"פ קה' ג , כב) , על כן קלל הבן שהיה לו , ואם יוליד מאה (ע"פ קה' ו , ג) , די שיקולל בנו הבכור וכל זרעו אתו. והנה החטא - שראה חם ערות אביו ולא נהג בו כבוד , שהיה ראוי לו לכסות ערותו ולכסות קלונו , שלא יגידנו לאחיו , והוא הגיד הדבר לשני אחיו בפני רבים להלעיג עליו , וזה טעם "בחוץ" (להלן , כא) , וכן תרגם אנקלוס: "בשוקא". וטעם "וידע את אשר עשה לו" (להלן , כד) - שגלה חרפתו לרבים , והיה בוש בדבר. ורבותינו (סנה' ע , א) הוסיפו עליו חטא. (כ) איש האדמה - פירש רבנו שלמה: אדני האדמה , כמו "איש נעמי" (רות א , ג). ואינו כן , כי "איש נעמי" - לשון 'אישות' , כמו "איש ואשתו" (בר' ז , ב). ואחרים אמרו (ראה שרשים: 'איש'): גדול האדמה וראשה; והביאו דומים לו , אף אמרו "גדעון בן יואש איש ישראל" (שו' ז , יד); "גם בני אדם גם בני איש" (תה' מט , ג); "הלא איש אתה ומי כמוך בישראל" (ש"א כו , טו); ורבים לפי דעתם. ועל דעתי: "גדעון בן יואש איש ישראל" - יחוס איש ישראלי; "הלא איש אתה" - שאין כמוך בישראל; וכן "והתחזקתם והייתם לאנשים" (צירוף של במ' יג , כ וש"א ד , ט) - שלא יהיו כנשים; "גם בני אדם גם בני איש" - פלני הידוע במעלתו; אבל איש האדמה - כמו "אנשי העיר" (בר' יט , ד) , בעבור היותו דר בכל האדמה , לא בנה עיר ומדינה יתיחס אליה; וכן "איש שדה" (בר' כה , כז) - העומד שם כל היום תמיד; ובמשנה (אבות א , ד): יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם. או שנתן לבו לעבוד את האדמה , לזרוע ולנטוע , בעבור מצאו הארץ שממה; שֶׁכֹּל נבדל לדבר יקרא כן: "אנשי העיר" - הם יושביה , ו"אנשי דוד" (ש"א כג , ג) - עבדיו , ו"איש האלהים" (דב' לג , א) - המיוחד לעבודתו. וכך אמרו בבראשית רבא (ב"ר לו , ג): איש האדמה - בורגר , לשום בורגרותיה. ואמרו (שם) , שהיה להוט אחר האדמה; והנה הוא יחוס. וטעם ויחל - כי הוא החל לנטוע כרם , כי הראשונים נטעו גפן , והוא החל לנטוע גפנים רבים , שורות שורות הנקרא 'כרם' , כי ברצותו ביין לא נטע הגפן כשאר האילנות , ועשה כרם. (כו-כז) ויהי כנען עבד למו - פרש רבי אברהם , כי למו - שיהיה כנען עבד לאלהים ולשם , כי הוא יכריחנו לעבוד האל; ובשני פירש , שיהיה עבד ליפת ולשם. ואם כן , נח לקוב אויביו בא , והנה ברך ברך (ע"פ במ' כד , י) , שיהיה כנען עבד לאלהים! ורבנו שלמה כתב: ברוך יי' אלהי שם - שעתיד לשמור הבטחתו לזרעו של שם לתת להם ארץ כנען , ויהי להם כנען למס עובד (ע"פ בר' מט , טו); והחזיר כן פעם אחרת (להלן , כז) , לומר: אף משיגלו בני שם , ימכרו להם עבדים מבני כנען. והנכון בעיני , כי מתחלה קלל אותו שיהיה "עבד עבדים" (לעיל , כה) לכל העולם , והיה כל מוצאו יעבד בו (ע"פ בר' ד , יד) , כי טעם "לאחיו" (שם) - לכל בני האדם , כענין "והשלחתי את כל האדם איש באחיו" (?; וראה זכ' ח , י) , כטעם "איש באיש" (יש' ג , ה); או "לאחיו" - שם ויפת , כי אחי אביו יקראו 'אחיו' , כטעם "כי נשבה אחיו" (בר' יד , יד). ויש אומרים (ראה ראב"ע): "לאחיו" - בני אביו , כי אחרי היותו עבד לבני אביו ולשם ויפת , הנה הוא עבד לכל העולם. וברך תחלה אלהי שם - הודיע כי יהיה שם עובד האלהים , וכנען יהיה עובד לו; ולמו - ירמוז לזרעו של שם , שהם רבים; ויתכן שיהיה למו חוזר גם לאחיו הנזכרים. וחזר וברך יפת בהרחבת הגבול , ושֵם - בשכון האלהים באהליו , ושיהיה כנען עבד לשניהם. והנה העביד כנען לשם שני פעמים , רמז כי הוא ינחל ארצו וכל אשר לו , כי מה שקנה עבד קנה רבו (ע"פ פסחים פח , ב). ונכתבה זאת הפרשה , להודיע כי בחטאו היה כנען עבד עולם , וזכה אברהם בארצו; ונכתב ענין היין בנח , כי יש בו אזהרה ממנו יותר מ'פרשת נזירות' (ראה במ' ו , א - כא) , כי הצדיק תמים אשר צדקו הציל כל העולם , גם אותו החטיא היין , והביא אותו לידי בזיון וקללת זרעו.