פרק ט
[א]
וַיְבָ֣רֶךְ
אֱלֹהִ֔ים
אֶת־נֹ֖חַ
וְאֶת־בָּנָ֑יו
וַיֹּ֧אמֶר
לָהֶ֛ם
פְּר֥וּ
וּרְב֖וּ
וּמִלְא֥וּ
אֶת־הָאָֽרֶץ:
[ב]
וּמוֹרַאֲכֶ֤ם
וְחִתְּכֶם֙
יִֽהְיֶ֔ה
עַ֚ל
כָּל־חַיַּ֣ת
הָאָ֔רֶץ
וְעַ֖ל
כָּל־ע֣וֹף
הַשָּׁמָ֑יִם
בְּכֹל֩
אֲשֶׁ֨ר
תִּרְמֹ֧שׂ
הָאֲדָמָ֛ה
וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י
הַיָּ֖ם
בְּיֶדְכֶ֥ם
נִתָּֽנוּ:
[ג]
כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙
אֲשֶׁ֣ר
הוּא־חַ֔י
לָכֶ֥ם
יִהְיֶ֖ה
לְאָכְלָ֑ה
כְּיֶ֣רֶק
עֵ֔שֶׂב
נָתַ֥תִּי
לָכֶ֖ם
אֶת־כֹּֽל:
[ד]
אַךְ־בָּשָׂ֕ר
בְּנַפְשׁ֥וֹ
דָמ֖וֹ
לֹ֥א
תֹאכֵֽלוּ:
[ה]
וְאַ֨ךְ
אֶת־דִּמְכֶ֤ם
לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙
אֶדְרֹ֔שׁ
מִיַּ֥ד
כָּל־חַיָּ֖ה
אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ
וּמִיַּ֣ד
הָאָדָ֗ם
מִיַּד֙
אִ֣ישׁ
אָחִ֔יו
אֶדְרֹ֖שׁ
אֶת־נֶ֥פֶשׁ
הָאָדָֽם:
[ו]
שֹׁפֵךְ֙
דַּ֣ם
הָאָדָ֔ם
בָּאָדָ֖ם
דָּמ֣וֹ
יִשָּׁפֵ֑ךְ
כִּ֚י
בְּצֶ֣לֶם
אֱלֹהִ֔ים
עָשָׂ֖ה
אֶת־הָאָדָֽם:
[ז]
וְאַתֶּ֖ם
פְּר֣וּ
וּרְב֑וּ
שִׁרְצ֥וּ
בָאָ֖רֶץ
וּרְבוּ־בָֽהּ:
ס
[חמישי]
[ח]
וַיֹּ֤אמֶר
אֱלֹהִים֙
אֶל־נֹ֔חַ
וְאֶל־בָּנָ֥יו
אִתּ֖וֹ
לֵאמֹֽר:
[ט]
וַאֲנִ֕י
הִנְנִ֥י
מֵקִ֛ים
אֶת־בְּרִיתִ֖י
אִתְּכֶ֑ם
וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם
אַחֲרֵיכֶֽם:
[י]
וְאֵ֨ת
כָּל־נֶ֤פֶשׁ
הַֽחַיָּה֙
אֲשֶׁ֣ר
אִתְּכֶ֔ם
בָּע֧וֹף
בַּבְּהֵמָ֛ה
וּֽבְכָל־חַיַּ֥ת
הָאָ֖רֶץ
אִתְּכֶ֑ם
מִכֹּל֙
יֹצְאֵ֣י
הַתֵּבָ֔ה
לְכֹ֖ל
חַיַּ֥ת
הָאָֽרֶץ:
[יא]
וַהֲקִמֹתִ֤י
אֶת־בְּרִיתִי֙
אִתְּכֶ֔ם
וְלֹא־יִכָּרֵ֧ת
כָּל־בָּשָׂ֛ר
ע֖וֹד
מִמֵּ֣י
הַמַּבּ֑וּל
וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה
ע֛וֹד
מַבּ֖וּל
לְשַׁחֵ֥ת
הָאָֽרֶץ:
[יב]
וַיֹּ֣אמֶר
אֱלֹהִ֗ים
זֹ֤את
אֽוֹת־הַבְּרִית֙
אֲשֶׁר־אֲנִ֣י
נֹתֵ֗ן
בֵּינִי֙
וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם
וּבֵ֛ין
כָּל־נֶ֥פֶשׁ
חַיָּ֖ה
אֲשֶׁ֣ר
אִתְּכֶ֑ם
לְדֹרֹ֖ת
עוֹלָֽם:
[יג]
אֶת־קַשְׁתִּ֕י
נָתַ֖תִּי
בֶּעָנָ֑ן
וְהָֽיְתָה֙
לְא֣וֹת
בְּרִ֔ית
בֵּינִ֖י
וּבֵ֥ין
הָאָֽרֶץ:
[יד]
וְהָיָ֕ה
בְּעַֽנֲנִ֥י
עָנָ֖ן
עַל־הָאָ֑רֶץ
וְנִרְאֲתָ֥ה
הַקֶּ֖שֶׁת
בֶּעָנָֽן:
[טו]
וְזָכַרְתִּ֣י
אֶת־בְּרִיתִ֗י
אֲשֶׁ֤ר
בֵּינִי֙
וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם
וּבֵ֛ין
כָּל־נֶ֥פֶשׁ
חַיָּ֖ה
בְּכָל־בָּשָׂ֑ר
וְלֹא־יִֽהְיֶ֨ה
ע֤וֹד
הַמַּ֙יִם֙
לְמַבּ֔וּל
לְשַׁחֵ֖ת
כָּל־בָּשָֽׂר:
[טז]
וְהָיְתָ֥ה
הַקֶּ֖שֶׁת
בֶּעָנָ֑ן
וּרְאִיתִ֗יהָ
לִזְכֹּר֙
בְּרִ֣ית
עוֹלָ֔ם
בֵּ֣ין
אֱלֹהִ֔ים
וּבֵין֙
כָּל־נֶ֣פֶשׁ
חַיָּ֔ה
בְּכָל־בָּשָׂ֖ר
אֲשֶׁ֥ר
עַל־הָאָֽרֶץ:
[יז]
וַיֹּ֥אמֶר
אֱלֹהִ֖ים
אֶל־נֹ֑חַ
זֹ֤את
אֽוֹת־הַבְּרִית֙
אֲשֶׁ֣ר
הֲקִמֹ֔תִי
בֵּינִ֕י
וּבֵ֥ין
כָּל־בָּשָׂ֖ר
אֲשֶׁ֥ר
עַל־הָאָֽרֶץ:
פ
[ששי]
[יח]
וַיִּֽהְי֣וּ
בְנֵי־נֹ֗חַ
הַיֹּֽצְאִים֙
מִן־הַתֵּבָ֔ה
שֵׁ֖ם
וְחָ֣ם
וָיָ֑פֶת
וְחָ֕ם
ה֖וּא
אֲבִ֥י
כְנָֽעַן:
[יט]
שְׁלֹשָׁ֥ה
אֵ֖לֶּה
בְּנֵי־נֹ֑חַ
וּמֵאֵ֖לֶּה
נָפְצָ֥ה
כָל־הָאָֽרֶץ:
[כ]
וַיָּ֥חֶל
נֹ֖חַ
אִ֣ישׁ
הָאֲדָמָ֑ה
וַיִּטַּ֖ע
כָּֽרֶם:
[כא]
וַיֵּ֥שְׁתְּ
מִן־הַיַּ֖יִן
וַיִּשְׁכָּ֑ר
וַיִּתְגַּ֖ל
בְּת֥וֹךְ
אָהֳלֹֽה:
[כב]
וַיַּ֗רְא
חָ֚ם
אֲבִ֣י
כְנַ֔עַן
אֵ֖ת
עֶרְוַ֣ת
אָבִ֑יו
וַיַּגֵּ֥ד
לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו
בַּחֽוּץ:
[כג]
וַיִּקַּח֩
שֵׁ֨ם
וָיֶ֜פֶת
אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה
וַיָּשִׂ֙ימוּ֙
עַל־שְׁכֶ֣ם
שְׁנֵיהֶ֔ם
וַיֵּֽלְכוּ֙
אֲחֹ֣רַנִּ֔ית
וַיְכַסּ֕וּ
אֵ֖ת
עֶרְוַ֣ת
אֲבִיהֶ֑ם
וּפְנֵיהֶם֙
אֲחֹ֣רַנִּ֔ית
וְעֶרְוַ֥ת
אֲבִיהֶ֖ם
לֹ֥א
רָאֽוּ:
[כד]
וַיִּ֥יקֶץ
נֹ֖חַ
מִיֵּינ֑וֹ
וַיֵּ֕דַע
אֵ֛ת
אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה
ל֖וֹ
בְּנ֥וֹ
הַקָּטָֽן:
[כה]
וַיֹּ֖אמֶר
אָר֣וּר
כְּנָ֑עַן
עֶ֥בֶד
עֲבָדִ֖ים
יִהְיֶ֥ה
לְאֶחָֽיו:
[כו]
וַיֹּ֕אמֶר
בָּר֥וּךְ
יְהוָ֖ה
אֱלֹ֣הֵי
שֵׁ֑ם
וִיהִ֥י
כְנַ֖עַן
עֶ֥בֶד
לָֽמוֹ:
[כז]
יַ֤פְתְּ
אֱלֹהִים֙
לְיֶ֔פֶת
וְיִשְׁכֹּ֖ן
בְּאָהֳלֵי־שֵׁ֑ם
וִיהִ֥י
כְנַ֖עַן
עֶ֥בֶד
לָֽמוֹ:
[כח]
וַֽיְחִי־נֹ֖חַ
אַחַ֣ר
הַמַּבּ֑וּל
שְׁלֹ֤שׁ
מֵאוֹת֙
שָׁנָ֔ה
וַחֲמִשִּׁ֖ים
שָׁנָֽה:
[כט]
וַיִּֽהְיוּ֙
כָּל־יְמֵי־נֹ֔חַ
תְּשַׁ֤ע
מֵאוֹת֙
שָׁנָ֔ה
וַחֲמִשִּׁ֖ים
שָׁנָ֑ה
וַיָּמֹֽת:
פ
פרק ט
(ב)
וחתכם
-
ואימתכם
,
כמו
"תראו
חתת"
(איוב
ו
,
כא).
ומדרש
אגדה
(ב"ר
לד
,
יב):
לשון
'חיות';
שכל
זמן
שתינוק
בן
יומו
חי
,
אין
צריך
לשומרו
מן
העכברים
,
עוג
מלך
הבשן
מת
,
צריך
לשומרו
מן
העכברים
,
שנאמר:
ומוראכם
וחתכם;
אימתי
מוראכם
על
החיות?
כל
זמן
שאתם
חיים.
(ג)
לכם
יהיה
לאכלה
-
מה
שלא
הרשיתי
לאדם
הראשון
לאכול
בשר
,
אלא
ירק
עשב;
ולכם
,
כירק
עשב
שהפקרתי
לאדם
הראשון
,
נתתי
לכם
את
כל
(ראה
סנה'
נט
,
ב).
(ד)
בשר
בנפשו
-
אסר
להם
אבר
מן
החי
,
כלומר:
כל
זמן
שנפשו
בדמו
,
לא
תאכלו
הבשר
(שם
נז
,
א).
בנפשו
דמו
-
בעוד
נפשו
בו.
בשר
בנפשו
דמו
לא
תאכלו
-
הרי
אבר
מן
החי
,
ואף
דמו
לא
תאכלו
-
הרי
דמו
דם
מן
החי
(שם
נט
,
א).
(ה)
ואך
את
דמכם
-
אע"פ
שהתרתי
לכם
נטילת
נשמה
בבהמות
,
את
דמכם
אדרש
[מהשופך
דם
עצמו].
לנפשותיכם
-
אף
החונק
עצמו
(ראה
ב"ר
לד
,
יג)
,
[אע"פ
שלא
יצא
ממנו
דם].
מיד
כל
חיה
-
לפי
שחטאו
דור
המבול
והופקרו
למאכל
חיות
רעות
לשלוט
בהם
,
שנאמר:
"נמשל
כבהמות
נדמה"
(בנוסחנו:
נדמו;
תה'
מט
,
יג);
לפיכך
הזהיר
עליהם
את
החיות
(ראה
שבת
קנא
,
ב).
ומיד
האדם
-
מיד
ההורג
במזיד
,
ואין
עדים
,
אני
אדרוש;
ומיד
איש
אחיו
-
שהוא
אוהב
לו
כאח
והרג
שוגג
,
אני
אדרש
אם
לא
יִגְלֶה
ויבקש
על
עונו
לימחל;
שאף
השוגג
צריך
כפרה
,
ואם
אין
עדים
לחיבו
גלות
,
והוא
אינו
נכנע
,
הקדוש
ברוך
הוא
דורש
ממנו;
כמו
שדרשו
רבותינו
"והאלהים
אנה
לידו"
(שמ'
כא
,
יג)
,
במסכת
מכות
(י
,
ב):
מזמנן
לפונדוק
אחד
וכו'.
(ו)
באדם
דמו
ישפך
-
אם
יש
עדים
,
המיתוהו
אתם
(ראה
ת"א);
למה?
כי
בצלם
אלהים
עשה
את
האדם
-
זה
מקרא
חסר:
עשה
העושה
את
האדם
,
וכן
הרבה
במקרא.
(ז)
ואתם
פרו
ורבו
-
לפי
פשוטו:
הראשונה
(בר'
א
,
כח)
לברכה
(ראה
כתובות
ה
,
א)
,
וכאן
לציווי;
ולפי
מדרשו
(ב"ר
לד
,
יד):
להקיש
מי
שאינו
עוסק
בפריה
ורביה
לשופך
דמים.
(ט)
ואני
הנני
-
מסכים
אני
עמך.
שהיה
נח
דואג
לעסוק
בפריה
ורביה
,
עד
שהבטיחהו
הקדוש
ברוך
הוא
שלא
לשחת
העולם
עוד
(ראה
תנח'
נח
יא)
,
וכן
עשה.
באחרונה
אמר
לו:
הנני
מסכים
לעשות
חיזוק
וקיום
לברית
אבטחתי
,
ואתן
לך
אות
(להלן
,
יב).
(י)
מכל
יצאי
התיבה
-
להביא
שקצים
ורמסים.
חית
הארץ
אתכם
-
הם
המתהלכים
עם
הבריות.
לכל
חית
הארץ
-
להביא
המזיקין
,
שאינן
בכלל
בהמה
וחיה
אשר
אתכם
,
שהרי
אין
הילוכן
עם
הבריות.
(יא)
והקימתי
-
אעשה
קיום
לבריתי;
ומהו
קיומו?
"את
קשתי"
(להלן
,
יג)
,
כמו
שמסיים
והולך.
(יב)
לדרת
עלם
-
נכתב
חסר
,
שיש
דורות
שלא
הוצרכו
לאות
לפי
שצדיקים
גמורים
היו:
דורו
של
חזקיה
מלך
יהודה
,
ודורו
של
רבי
שמעון
בן
יוחי
(ראה
ב"ר
לה
,
ב).
(יד)
בענני
ענן
-
כשתעלה
במחשבה
לפני
להביא
חשך
ואבדן
לעולם.
(טז)
בין
אלהים
ובין
כל
נפש
חיה
-
בין
מדת
הדין
של
מעלה
וביניכם
(ראה
ב"ר
לה
,
ג);
שהיה
לו
לכתוב
'ביני
ובין
כל
נפש
חיה'
,
אלא
זהו
מדרשו:
כשתבא
מדת
הדין
לקטרג
[עליכם
לחייב
אתכם]
אני
רואה
את
האות
ונזכר.
(יז)
זאת
אות
הברית
-
הראהו
הקשת
ואמר
לו:
הרי
האות
שאמרתי.
(יח)
וחם
הוא
אבי
כנען
-
למה
הוצרך
לומר
כאן?
לפי
שהפרשה
עסוקה
ובאה
בשכרותו
של
נח
,
שקלקל
בה
חם
,
ועל
ידו
נתקלל
כנען;
ועדיין
לא
כתב
תולדות
חם
,
ולא
ידענו
שכנען
בנו
,
לפיכך
הוצרך
לומר
כאן:
וחם
הוא
אבי
כנען.
(כ)
ויחל
נח
-
עשה
עצמו
חולין
,
שהיה
לו
לעסוק
תחלה
בנטיעה
אחרת
(ראה
ב"ר
לו
,
ג).
איש
האדמה
-
אדֹנֵי
האדמה
,
כמו:
"איש
נעמי"
(רות
א
,
ג).
ויטע
כרם
-
כשנכנס
לתבה
הכניס
עמו
זמורות
ויחורי
תאנים
(ראה
ב"ר
שם).
(כא)
ויתגל
-
לשון
'ויתפעל'.
בתוך
אהלו
-
אהלה
כתיב
-
רמז
שעשרת
השבטים
,
שנקראו
על
שם
שומרון
שנקראת
"אהלה"
,
גלו
על
עסקי
יין
,
שנאמר
"השותים
במזרקי
יין"
(עמ'
ו
,
ו;
ראה
ב"ר
לו
,
ד).
(כב)
וירא
חם
אבי
כנען
-
יש
מרבותינו
אומרים
(תנח'
נח
טו):
כנען
ראה
והגיד
לאביו
,
לכך
הוזכר
על
הדבר
ונתקלל.
וירא
את
ערות
אביו
-
יש
חכמים
אומרים
(סנה'
ע
,
א):
סרסו;
ויש
אומרים:
רבעו.
(כג)
ויקח
שם
ויפת
-
אין
כתיב
כאן
'ויקחו'
אלא
ויקח;
לימד
(ראה
תנח'
נח
טו)
על
שֵׁם
,
שנתאמץ
במצוה
יותר
מיפת
,
לכך
זכו
בניו
לטלית
של
ציצית.
ויפת
זכה
להנתן
קבורה
לבניו
,
שנאמר
"אתן
לגוג
שם
מקום
קבר"
(יח'
לט
,
יא).
וחם
,
שביזה
את
אביו
,
נאמר
בזרעו:
"כן
ינהג
מלך
אשור
את
שבי
מצרים
ואת
גלות
כוש...
ערום
ויחף
וחשופי
שת"
(יש'
כ
,
ד).
ופניהם
אחורנית
-
למה
נאמר
פעם
שנייה?
ללמד
שכשקרבו
אצלו
והוצרכו
להפוך
עצמם
ולכסותו
,
הפכו
פניהם
אחרנית
(ראה
ב"ר
לו
,
ו).
(כד)
בנו
הקטן
-
הפסול
והבזוי
,
כמו
"קטן
נתתיך
בגוים"
(יר'
מט
,
טו).
(כה)
ארור
כנען
-
אתה
גרמתה
לי
שלא
להוליד
בן
רביעי
לשמשני
,
ארור
בנך
הרביעי
להיות
משמש
את
זרעם
של
אילו
הגדולים
,
שהוטל
עליהם
טורח
עבודתי
מעתה
(ראה
ב"ר
לו
,
ז).
ומה
ראה
חם
שסרסו?
אמר
להם
לאחיו:
אדם
הראשון
שני
בנים
היו
לו
,
ובשביל
ירושת
העולם
עמד
זה
והרג
את
זה;
ואבינו
זה
יש
לו
שלשה
בנים
,
ועודנו
מבקש
בן
רביעי.
(כו)
ברוך
יי'
אלהי
שם
-
שעתיד
לשמור
הבטחתו
לזרעו
,
לתת
להם
את
ארץ
כנען
ואת
ארצו
,
ויהי
להם
כנען
למס
עובד.
(כז)
יפת
אלהים
ליפת
-
ירחיב
,
מתורגם:
"יפתי"
(ת"א).
וישכן
באהלי
שם
-
יַשְרֶה
שכינתו
בישראל.
ומדרש
חכמים
(יומא
י
,
א):
אע"פ
שיפת
אלהים
ליפת
,
שבנה
כורש
,
שהוא
מבני
יפת
,
את
בית
שני
,
מכל
מקום
לא
שרתה
בו
שכינה.
והיכן
שרתה?
במקדש
ראשון
שבנאו
שלמה
,
שהוא
מבני
שם.
ויהי
כנען
עבד
למו
-
אף
משיגלו
בני
שם
,
ימכרו
להם
עבדים
מבני
כנען.