פרק יט
[א]
וַיַּגֵּ֤ד
אַחְאָב֙
לְאִיזֶ֔בֶל
אֵ֛ת
כָּל־אֲשֶׁ֥ר
עָשָׂ֖ה
אֵלִיָּ֑הוּ
וְאֵ֨ת
כָּל־אֲשֶׁ֥ר
הָרַ֛ג
אֶת־כָּל־הַנְּבִיאִ֖ים
בֶּחָֽרֶב:
[ב]
וַתִּשְׁלַ֤ח
אִיזֶ֙בֶל֙
מַלְאָ֔ךְ
אֶל־אֵלִיָּ֖הוּ
לֵאמֹ֑ר
כֹּֽה־יַעֲשׂ֤וּן
אֱלֹהִים֙
וְכֹ֣ה
יֽוֹסִפ֔וּן
כִּֽי־כָעֵ֤ת
מָחָר֙
אָשִׂ֣ים
אֶֽת־נַפְשְׁךָ֔
כְּנֶ֖פֶשׁ
אַחַ֥ד
מֵהֶֽם:
[ג]
וַיַּ֗רְא
וַיָּ֙קָם֙
וַיֵּ֣לֶךְ
אֶל־נַפְשׁ֔וֹ
וַיָּבֹ֕א
בְּאֵ֥ר
שֶׁ֖בַע
אֲשֶׁ֣ר
לִיהוּדָ֑ה
וַיַּנַּ֥ח
אֶֽת־נַעֲר֖וֹ
שָֽׁם:
[ד]
וְהֽוּא־הָלַ֤ךְ
בַּמִּדְבָּר֙
דֶּ֣רֶךְ
י֔וֹם
וַיָּבֹ֕א
וַיֵּ֕שֶׁב
תַּ֖חַת
רֹ֣תֶם
אֶחָ֑ת
אֶחָ֑ד
וַיִּשְׁאַ֤ל
אֶת־נַפְשׁוֹ֙
לָמ֔וּת
וַיֹּ֣אמֶר
׀
רַ֗ב
עַתָּ֤ה
יְהוָה֙
קַ֣ח
נַפְשִׁ֔י
כִּֽי־לֹא־ט֥וֹב
אָנֹכִ֖י
מֵאֲבֹתָֽי:
[ה]
וַיִּשְׁכַּב֙
וַיִּישַׁ֔ן
תַּ֖חַת
רֹ֣תֶם
אֶחָ֑ד
וְהִנֵּה־זֶ֤ה
מַלְאָךְ֙
נֹגֵ֣עַ
בּ֔וֹ
וַיֹּ֥אמֶר
ל֖וֹ
ק֥וּם
אֱכֽוֹל:
[ו]
וַיַּבֵּ֕ט
וְהִנֵּ֧ה
מְרַאֲשֹׁתָ֛יו
עֻגַ֥ת
רְצָפִ֖ים
וְצַפַּ֣חַת
מָ֑יִם
וַיֹּ֣אכַל
וַיֵּ֔שְׁתְּ
וַיָּ֖שָׁב
וַיִּשְׁכָּֽב:
[ז]
וַיָּשָׁב֩
מַלְאַ֨ךְ
יְהוָ֤ה
׀
שֵׁנִית֙
וַיִּגַּע־בּ֔וֹ
וַיֹּ֖אמֶר
ק֣וּם
אֱכֹ֑ל
כִּ֛י
רַ֥ב
מִמְּךָ֖
הַדָּֽרֶךְ:
[ח]
וַיָּ֖קָם
וַיֹּ֣אכַל
וַיִּשְׁתֶּ֑ה
וַיֵּ֜לֶךְ
בְּכֹ֣חַ׀
הָאֲכִילָ֣ה
הַהִ֗יא
אַרְבָּעִ֥ים
יוֹם֙
וְאַרְבָּעִ֣ים
לַ֔יְלָה
עַ֛ד
הַ֥ר
הָאֱלֹהִ֖ים
חֹרֵֽב:
[ט]
וַיָּבֹא־שָׁ֥ם
אֶל־הַמְּעָרָ֖ה
וַיָּ֣לֶן
שָׁ֑ם
וְהִנֵּ֤ה
דְבַר־יְהוָה֙
אֵלָ֔יו
וַיֹּ֣אמֶר
ל֔וֹ
מַה־לְּךָ֥
פֹ֖ה
אֵלִיָּֽהוּ:
[י]
וַיֹּאמֶר֩
קַנֹּ֨א
קִנֵּ֜אתִי
לַיהוָ֣ה׀
אֱלֹהֵ֣י
צְבָא֗וֹת
כִּֽי־עָזְב֤וּ
בְרִֽיתְךָ֙
בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
אֶת־מִזְבְּחֹתֶ֣יךָ
הָרָ֔סוּ
וְאֶת־נְבִיאֶ֖יךָ
הָרְג֣וּ
בֶחָ֑רֶב
וָאִוָּתֵ֤ר
אֲנִי֙
לְבַדִּ֔י
וַיְבַקְשׁ֥וּ
אֶת־נַפְשִׁ֖י
לְקַחְתָּֽהּ:
[יא]
וַיֹּ֗אמֶר
צֵ֣א
וְעָמַדְתָּ֣
בָהָר֘
לִפְנֵ֣י
יְהוָה֒
וְהִנֵּ֧ה
יְהוָ֣ה
עֹבֵ֗ר
וְר֣וּחַ
גְּדוֹלָ֡ה
וְחָזָ֞ק
מְפָרֵק֩
הָרִ֨ים
וּמְשַׁבֵּ֤ר
סְלָעִים֙
לִפְנֵ֣י
יְהוָ֔ה
לֹ֥א
בָר֖וּחַ
יְהוָ֑ה
וְאַחַ֤ר
הָר֙וּחַ֙
רַ֔עַשׁ
לֹ֥א
בָרַ֖עַשׁ
יְהוָֽה:
[יב]
וְאַחַ֤ר
הָרַ֙עַשׁ֙
אֵ֔שׁ
לֹ֥א
בָאֵ֖שׁ
יְהוָ֑ה
וְאַחַ֣ר
הָאֵ֔שׁ
ק֖וֹל
דְּמָמָ֥ה
דַקָּֽה:
[יג]
וַיְהִ֣י׀
כִּשְׁמֹ֣עַ
אֵלִיָּ֗הוּ
וַיָּ֤לֶט
פָּנָיו֙
בְּאַדַּרְתּ֔וֹ
וַיֵּצֵ֕א
וַֽיַּעֲמֹ֖ד
פֶּ֣תַח
הַמְּעָרָ֑ה
וְהִנֵּ֤ה
אֵלָיו֙
ק֔וֹל
וַיֹּ֕אמֶר
מַה־לְּךָ֥
פֹ֖ה
אֵלִיָּֽהוּ:
[יד]
וַיֹּאמֶר֩
קַנֹּ֨א
קִנֵּ֜אתִי
לַיהוָ֣ה׀
אֱלֹהֵ֣י
צְבָא֗וֹת
כִּֽי־עָזְב֤וּ
בְרִֽיתְךָ֙
בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
אֶת־מִזְבְּחֹתֶ֣יךָ
הָרָ֔סוּ
וְאֶת־נְבִיאֶ֖יךָ
הָרְג֣וּ
בֶחָ֑רֶב
וָאִוָּתֵ֤ר
אֲנִי֙
לְבַדִּ֔י
וַיְבַקְשׁ֥וּ
אֶת־נַפְשִׁ֖י
לְקַחְתָּֽהּ:
ס
[טו]
וַיֹּ֤אמֶר
יְהוָה֙
אֵלָ֔יו
לֵ֛ךְ
שׁ֥וּב
לְדַרְכְּךָ֖
מִדְבַּ֣רָה
דַמָּ֑שֶׂק
וּבָ֗אתָ
וּמָשַׁחְתָּ֧
אֶת־חֲזָאֵ֛ל
לְמֶ֖לֶךְ
עַל־אֲרָֽם:
[טז]
וְאֵת֙
יֵה֣וּא
בֶן־נִמְשִׁ֔י
תִּמְשַׁ֥ח
לְמֶ֖לֶךְ
עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל
וְאֶת־אֱלִישָׁ֤ע
בֶּן־שָׁפָט֙
מֵאָבֵ֣ל
מְחוֹלָ֔ה
תִּמְשַׁ֥ח
לְנָבִ֖יא
תַּחְתֶּֽיךָ:
[יז]
וְהָיָ֗ה
הַנִּמְלָ֛ט
מֵחֶ֥רֶב
חֲזָאֵ֖ל
יָמִ֣ית
יֵה֑וּא
וְהַנִּמְלָ֛ט
מֵחֶ֥רֶב
יֵה֖וּא
יָמִ֥ית
אֱלִישָֽׁע:
[יח]
וְהִשְׁאַרְתִּ֥י
בְיִשְׂרָאֵ֖ל
שִׁבְעַ֣ת
אֲלָפִ֑ים
כָּל־הַבִּרְכַּ֗יִם
אֲשֶׁ֤ר
לֹא־כָֽרְעוּ֙
לַבַּ֔עַל
וְכָ֨ל־הַפֶּ֔ה
אֲשֶׁ֥ר
לֹֽא־נָשַׁ֖ק
לֽוֹ:
[יט]
וַיֵּ֣לֶךְ
מִ֠שָּׁם
וַיִּמְצָ֞א
אֶת־אֱלִישָׁ֤ע
בֶּן־שָׁפָט֙
וְה֣וּא
חֹרֵ֔שׁ
שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר
צְמָדִים֙
לְפָנָ֔יו
וְה֖וּא
בִּשְׁנֵ֣ים
הֶעָשָׂ֑ר
וַיַּעֲבֹ֤ר
אֵלִיָּ֙הוּ֙
אֵלָ֔יו
וַיַּשְׁלֵ֥ךְ
אַדַּרְתּ֖וֹ
אֵלָֽיו:
[כ]
וַיַּעֲזֹ֣ב
אֶת־הַבָּקָ֗ר
וַיָּ֙רָץ֙
אַחֲרֵ֣י
אֵלִיָּ֔הוּ
וַיֹּ֗אמֶר
אֶשְּׁקָה־נָּא֙
לְאָבִ֣י
וּלְאִמִּ֔י
וְאֵלְכָ֖ה
אַחֲרֶ֑יךָ
וַיֹּ֤אמֶר
לוֹ֙
לֵ֣ךְ
שׁ֔וּב
כִּ֥י
מֶה־עָשִׂ֖יתִי
לָֽךְ:
[כא]
וַיָּ֨שָׁב
מֵאַחֲרָ֜יו
וַיִּקַּ֣ח
אֶת־צֶ֧מֶד
הַבָּקָ֣ר
וַיִּזְבָּחֵ֗הוּ
וּבִכְלִ֤י
הַבָּקָר֙
בִּשְּׁלָ֣ם
הַבָּשָׂ֔ר
וַיִּתֵּ֥ן
לָעָ֖ם
וַיֹּאכֵ֑לוּ
וַיָּ֗קָם
וַיֵּ֛לֶךְ
אַחֲרֵ֥י
אֵלִיָּ֖הוּ
וַֽיְשָׁרְתֵֽהוּ:
פ
פרק יט
(א)
את
כל
אשר
עשה
אליהו
-
הוא
מה
שעשה
להוריד
האש
על
העולה
בדרך
שאכלה
העולה
והעצים
והאבנים
,
והמים
אשר
בתעלה
ליחכה
-
לבחון
כי
יי'
הוא
האלהים
-
ומה
שעשה
מהבאת
המטר.
ואת
כל
אשר
הרג
את
כל
הנביאים
בחרב
-
ידמה
,
שהודיע
לה
שהוא
צוה
לתפשם
כלם
ולהורידם
לנחל
קישון
,
ושחטם
שם;
כאלו
רצה
בזה
שלא
יטמא
דמם
את
הארץ
,
ולזה
נשפך
אל
הנחל
שיוליכהו
למקום
רחוק.
(ב)
כה
יעשון
אלהים
-
אמרה
זה
בלשון
רבים
,
לרבוי
האלוהות
אשר
היו
עובדים
להם.
(ג)
וירא
ויקם
וילך
אל
נפשו
-
רוצה
לומר
,
שכאשר
ראה
הסכנה
שהוא
בה
,
לא
רצה
לסמוך
על
הנס
,
אבל
קם
תכף
והלך
למלט
נפשו.
ויבא
באר
שבע
אשר
ליהודה
-
רוצה
לומר:
שכבר
היה
למלך
יהודה
,
ולזה
בא
שם
להמלט
מיד
איזבל.
ואע"פ
שבא
לנחלת
בני
שמעון
,
הנה
ידמה
כי
מפני
היותו
תוך
ערי
יהודה
,
היו
בני
העיר
ההיא
תחת
מלך
יהודה;
או
אולי
במלחמות
שנלחמו
מלכי
יהודה
עם
מלכי
ישראל
,
לקחו
מלכי
יהודה
העיר
הזאת.
(ד)
והוא
הלך
במדבר
דרך
ים
-
בחר
ללכת
במדבר
,
כדי
שלא
יראהו
איש
שיוכל
להגיד
זה
לאיזבל.
וישב
תחת
רותם
אחד
-
הוא
עץ
שפל
,
'יינשאה'
בלעז.
וישאל
את
נפשו
למות
-
הנה
מחוזק
הרעב
היה
בוחר
במות
,
ולזה
אמר
כי
רב
לו
במה
שחיה;
ובקש
מהשם
יתברך
שיקח
את
נפשו
וימיתהו
,
כי
לא
טוב
הוא
מאבותיו
,
שיזכה
מפני
זה
לאורך
הנפלא
מן
החיים.
(ו)
עוגת
רצפים
-
רוצה
לומר:
עוגה
שנאפית
ברצפי
אש.
(ח)
וילך
בכח
האכילה
ההיא
-
רוצה
לומר:
בכח
שקנה
מפני
האכילה
ההיא
הלך
ארבעים
יום
וארבעים
לילה.
ואולם
אמר
שקנה
הכח
מהאכילה
ההיא
,
כי
קודם
האכילה
היה
חלוש
מאד
,
והיה
קרוב
מאד
למות
מפני
הרעב.
והנה
בא
בדרך
המדבר
עד
הר
חורב
שנתנה
בו
התורה
לישראל.
(ט-יב)
ויבא
שם
אל
המערה
וילן
שם
-
ידמה
,
שכבר
היתה
מערה
בהר
חורב
ולן
שם
אליהו.
והנה
דבר
יי'
אליו
ויאמר
-
אחשוב
,
כי
בתחלה
בא
אליו
דבר
יי'
על
דרך
הנבואה
,
ושאל
לו
השם
יתברך
מה
לך
פה
אליהו
,
ואע"פ
שכבר
ידע
זה
השם
יתברך
,
על
דרך
אמרו
לקין
"אי
הבל
אחיך"
(בר'
ד
,
ט).
והנה
השיב
אליהו
כי
הוא
מקנא
לשם
יתברך
,
כי
בני
ישראל
עזבו
ברית
התורה
והרסו
מזבחות
השם
יתברך
,
כי
לא
רצו
לעבוד
כי
אם
אלהים
אחרים;
והרגו
נביאי
השם
בחרב
-
כי
כבר
הרגה
אותם
איזבל
כמו
שקדם
-
ונשאר
אליהו
לבדו
מן
הנביאים
הידועים
לה
,
ובקשה
להרוג
אותו;
וכאלו
שאל
על
זה
מהשם
יתברך
,
שיקום
נקמתו
על
אלו
הרעות
שעשו
ישראל;
והנה
קרה
זה
לאליהו
מרוב
כעסו
על
חטאת
ישראל.
אז
אמר
לו
השם
יתברך
שיצא
ויעמוד
בהר
לפני
יי'
-
רוצה
לומר
,
כי
כשיראה
לו
כבוד
יי'
,
אז
יצא
מהמערה.
וידמה
,
שכבר
עשה
זה
השם
יתברך
כדי
שיבקש
אליהו
רחמים
על
ישראל
,
לא
שיתפלל
להשחיתם
על
רוע
מעשיהם;
כי
היה
רצון
השם
יתברך
להאריך
להם
אפו
כדי
שישובו
אליו.
ולזה
הראה
לו
הדברים
המשחיתים
,
כמו
הרוח
הגדולה
וחזקה
,
שהיא
מפרקת
הרים
ומשברת
סלעים.
ולא
היה
ברוח
יי'
,
כי
אין
מדרך
השם
יתברך
להביא
הרעות
אם
לא
לתכלית
שיגיע
מהם
טוב;
ולפי
שנתבאר
לשם
יתברך
שלא
יהיו
מקבלים
תוכחת
,
לא
רצה
לענשם
על
אלו
החטאים
לפי
מה
שראוי
,
אבל
המתין
להם
לראות
אם
ישובו
מדרכם
הרעה.
והנה
היה
אחר
הרוח
רעש
-
והוא
יותר
מזיק
כי
הוא
כלי
להפכת
הארצות;
וזכר
גם
כן
שלא
ברעש
יי'
-
כמו
שזכרנו
ברוח;
והנה
אחר
הרעש
אש
-
שהוא
יותר
מזיק
,
וזכר
גם
כן
כי
לא
באש
יי'
-
לסבה
שזכרנו.
וכאלו
באר
בזה
,
שאלו
הרעות
שיבאו
להם
בהדרגה
אינם
מכוונות
מהשם
יתברך
,
אך
הסתיר
פניו
מהם
ועזבם
כמו
מטרה
לחצי
הרעות
הנכונות
לבא
עליהם;
והיה
זה
כן
,
לפי
שהרעות
הבאות
על
צד
הקנאת
המוסר
לא
יועילו
להם;
הלא
תראה
,
כי
מפני
עצירת
הטל
והמטר
שלש
שנים
לא
נכנעו
מפני
השם
יתברך.
והנה
היה
אחר
האש
קול
דממה
דקה
-
רוצה
לומר:
קול
נמוך
מהשם
יתברך
,
כאלו
הוא
מורכב
מהקול
והשתיקה.
והנה
העיר
בזה
,
כי
אחר
נפלם
באלו
הרעות
,
ולא
ירגישו
שעונותיהם
הטו
שיהיו
משולחים
ונעזבים
למקרי
הזמן
,
הנה
יבא
להם
מוסר
מה
מהשם
יתברך;
אך
לא
יהיה
שלם
באופן
שהיה
מביא
השם
יתברך
המוסר
לישראל
במדבר
בימי
משה
,
שהיה
מגיע
באופן
שהיו
מרגישים
תכף
כי
בסבת
העון
היה
,
אך
יהיה
בזה
הענין
כמו
מורכב
מהקול
ומשתיקה.
(יג-יד)
וידמה
,
כי
מרוב
כעס
אליהו
על
רוב
חטאת
ישראל
,
לא
שם
אל
לבו
להבין
את
דבר
המראה
הזאת
,
ולזה
השיב
דבריו
באופן
שאמר
אותם
בראשונה.
ויהי
כשמוע
אליהו
-
רוצה
לומר:
כשמוע
אליהו
קול
השם
יתברך
,
הסתיר
פניו
מהביט
אל
האלהים
,
ולזה
כסה
פניו
באדרת
שהיה
לבוש
בה
,
ויצא
מהמערה
כמו
שצוהו
השם
יתברך
,
ועמד
פתח
המערה.
(טו-טז)
ויאמר
יי'
אליו
לך
לדרכך
מדברה
דמשק
-
רוצה
לומר
,
שילך
לדרכו
אל
מדבר
דמשק
,
ומשם
ימשח
חזאל
למלך
על
ארם
-
והרצון
בזה:
היותו
נבחר
למלך
על
ארם
-
ומשם
ימשח
יהוא
בן
נמשי
למלך
על
ישראל
,
ומשם
ימשח
אלישע
בן
שפט
מאבל
מחולה
לנביא
תחת
אליהו;
אחר
שאין
רצון
אליהו
להיות
לנביא
ולמזהיר
לישראל
,
עד
שכבר
קץ
בחייו
מפני
רוע
מעשיהם
,
ואמר
לשם
יתברך
שיקח
את
נפשו.
ולפי
שלא
מצא
שם
בדרכו
כי
אם
אלישע
בן
שפט
,
השליך
אדרתו
עליו
(ראה
להלן
,
יט)
,
לעשות
לו
סימן
שיהיה
נביא
וילבש
נבואת
אליהו;
עם
שלבישת
האדרת
היתה
סימן
לנביא
,
ולזה
אמר
"ולא
ילבשו
עוד
אדרת
שער
למען
כחש"
(זכ'
יג
,
ד).
וידמה
,
שהודיע
אליהו
לאלישע
זאת
הנבואה
,
וצוהו
שיודיע
לחזאל
שהוא
יהיה
מלך
על
ארם
,
ושימשח
יהוא
בן
נמשי
למלך
על
ישראל
,
ולזה
היה
כאלו
משחם
אליהו.
או
יהיה
הרצון
בזה
,
כי
מפני
רצון
אליהו
בעונש
ישראל
,
לפי
מה
שיורה
מה
שלמד
עליהם
חובה
לפני
השם
יתברך
,
הנה
הוא
סבת
המשח
חזאל
למלך
על
ארם
והמשח
יהוא
למלך
על
ישראל
והמשח
אלישע
לנביא
תחתיו;
ולזה
אמר
לו
השם
יתברך
בכל
אלו
הדברים
ומשחת
כי
הוא
היה
סבת
המשחם
,
כמו
שזכרנו.
(יז)
והנה
ימית
חזאל
רבים
,
וכְאִלו
יעזרהו
אלישע
בזה
,
במה
שהודיע
לו
הרעה
אשר
יעשה
לישראל;
ויהוא
גם
כן
ימית
רבים
,
כי
הוא
השמיד
כל
בית
אחאב
,
והרג
כל
עובדי
הבעל
ונביאיו
וכהניו
,
והרג
איזבל
אשר
עליה
אמר
אליהו
קצת
אלו
הדברים
לשם
יתברך.
ומה
שאמר
כי
הנמלט
מחרב
חזאל
ימית
יהוא
-
אין
הרצון
בו
שיקדם
הרע
שיעשה
חזאל
לישראל
אל
הרע
שיעשה
יהוא
לישראל
,
כי
הענין
היה
בהפך
זה
,
כי
בימי
יהואחז
בן
יהוא
היה
הרע
שעשה
חזאל
לישראל;
אך
הרצון
בו
,
שמה
שיהיה
נמלט
מחרב
חזאל
אם
היו
חיים
אז
ימית
יהוא;
כי
ידמה
שלא
היה
לחזאל
כח
בבית
אחאב
לו
היה
קיים
,
כי
אחאב
ובניו
היו
מצליחים
תמיד
כנגד
מלך
ארם.
וכן
מה
שאמר
והנמלט
מחרב
יהוא
ימית
אלישע
-
אין
הרצון
בו
שיקדם
הרע
שיעשה
יהוא
אל
ישראל
אל
הרע
שיתחדש
להם
בסבת
אלישע
,
כי
הדבר
היה
בהפך.
והנה
מה
שהמית
אלישע
הם
ארבעים
ושנים
נערים
שקללם
ביי'!?
וידמה
שהרעב
החזק
שהיה
בשמרון
היה
בסבת
אלישע
,
ולזה
אמר
המלך
"כה
יעשה
לי
אלהים
וכה
יוסיף
אם
יעמוד
ראש
אלישע
בן
שפט
עליו
היום"
(מ"ב
ו
,
לא).
(יח)
וזכר
שכבר
יגיע
זה
הרע
לשיעור
שלא
ישארו
בישראל
כי
אם
שבעת
אלפים
איש
,
והם
אשר
לא
כרעו
לבעל
ולא
נשקו
לו
,
והנה
אמר
"יהוא
בן
נמשי"
(לעיל
,
טז)
-
והוא
אבי
אביו
,
כי
כבר
יקרא
אבי
האב
'אב'
,
כאמרו
"ותבאנה
אל
רעואל
אביהן"
(שמ'
ב
,
יח).
(יט-כ)
והוא
חרש
שנים
עשר
צמדים
לפניו
והוא
בשנים
העשר
-
רוצה
לומר
,
שהיו
שם
שנים
עשר
חורשים
,
היה
לכל
אחד
מהם
צמד
בקר
לחרוש
,
ואלישע
היה
אחד
משנים
העשר
החורשים.
ואחשוב
שזכר
זה
,
להעיר
כי
אבי
אלישע
היה
עשיר
מאד
,
ועם
כל
זה
נפרד
אלישע
מבית
אביו
לשרת
אליהו
,
מפני
חוזק
אהבתו
החכמה.
ויעבר
אליהו
אליו
וישלך
אדרתו
עליו
-
רוצה
לומר
,
כי
כבר
עבר
אליהו
סמוך
לו
,
ובהיותו
קרוב
אליו
מאד
השליך
כנפי
אדרתו
עליו
,
עד
שכבר
היסך
אדרתו
עליו
מידי
עברו.
והנה
הרגיש
תכף
אלישע
כי
רצון
אליהו
היה
שיבא
אליו
ויחסה
תחת
כנפיו
,
ולזה
עזב
את
הבקר
ורץ
אחרי
אליהו
,
ואמר
לו
שיעזבהו
לנשק
אביו
ואמו
ואחר
ילך
אחרי
אליהו.
ויאמר
לו
לך
שוב
כי
מה
עשיתי
לך
-
ירצה
לפי
מה
שאחשב:
לך
לנשק
אביך
ואמך
ושוב
אחרי
,
כי
זה
הוא
מה
שעשיתי
לך;
רוצה
לומר
,
שכבר
עשיתי
זה
,
להעיר
אותך
שתבא
לחסות
תחת
כנפי.
(כא)
ובכלי
הבקר
בשלם
הבשר
-
רוצה
לומר:
בשל
להם
הבשר
וכאשר
נתבשל
,
נתן
לעם
אשר
בשדה
ואכלו
,
וקם
והלך
אחרי
אליהו
ושרת
אותו
,
כדי
שילמד
יותר
מחכמתו
ממה
שילמדו
שאר
תלמידיו;
כי
המשרת
הוא
תמיד
עם
הרב
ורואה
מנהגיו
ושומע
דבריו
תמיד
,
ולזה
ילמד
יותר
ממה
שילמד
התלמיד
שאינו
משרת.