מאגר הכתר ישעיהו פרק נז עם פירוש ר' אליעזר מבלגנצי

פרק נז
[א] הַצַּדִּ֣יק אָבָ֔ד וְאֵ֥ין אִ֖ישׁ שָׂ֣ם עַל־לֵ֑ב וְאַנְשֵׁי־חֶ֤סֶד נֶאֱסָפִים֙ בְּאֵ֣ין מֵבִ֔ין כִּֽי־מִפְּנֵ֥י הָרָעָ֖ה נֶאֱסַ֥ף הַצַּדִּֽיק:
[ב] יָב֣וֹא שָׁל֔וֹם יָנ֖וּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם הֹלֵ֖ךְ נְכֹחֽוֹ: ס
[ג] וְאַתֶּ֥ם קִרְבוּ־הֵ֖נָּה בְּנֵ֣י עֹנֲנָ֑ה זֶ֥רַע מְנָאֵ֖ף וַתִּזְנֶֽה:
[ד] עַל־מִי֙ תִּתְעַנָּ֔גוּ עַל־מִ֛י תַּרְחִ֥יבוּ פֶ֖ה תַּאֲרִ֣יכוּ לָשׁ֑וֹן הֲלוֹא־אַתֶּ֥ם יִלְדֵי־פֶ֖שַׁע זֶ֥רַע שָֽׁקֶר:
[ה] הַנֵּֽחָמִים֙ בָּאֵלִ֔ים תַּ֖חַת כָּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֑ן שֹׁחֲטֵ֤י הַיְלָדִים֙ בַּנְּחָלִ֔ים תַּ֖חַת סְעִפֵ֥י הַסְּלָעִֽים:
[ו] בְּחַלְּקֵי־נַ֣חַל חֶלְקֵ֔ךְ הֵ֥ם הֵ֖ם גּוֹרָלֵ֑ךְ גַּם־לָהֶ֞ם שָׁפַ֥כְתְּ נֶ֙סֶךְ֙ הֶעֱלִ֣ית מִנְחָ֔ה הַ֥עַל אֵ֖לֶּה אֶנָּחֵֽם:
[ז] עַ֤ל הַר־גָּבֹהַּ֙ וְנִשָּׂ֔א שַׂ֖מְתְּ מִשְׁכָּבֵ֑ךְ גַּם־שָׁ֥ם עָלִ֖ית לִזְבֹּ֥חַ זָֽבַח:
[ח] וְאַחַ֤ר הַדֶּ֙לֶת֙ וְהַמְּזוּזָ֔ה שַׂ֖מְתְּ זִכְרוֹנֵ֑ךְ כִּ֣י מֵאִתִּ֞י גִּלִּ֣ית וַֽתַּעֲלִ֗י הִרְחַ֤בְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ֙ וַתִּכְרָת־לָ֣ךְ מֵהֶ֔ם אָהַ֥בְתְּ מִשְׁכָּבָ֖ם יָ֥ד חָזִֽית:
[ט] וַתָּשֻׁ֤רִי לַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּשֶּׁ֔מֶן וַתַּרְבִּ֖י רִקֻּחָ֑יִךְ וַתְּשַׁלְּחִ֤י צִרַ֙יִךְ֙ עַד־מֵ֣רָחֹ֔ק וַתַּשְׁפִּ֖ילִי עַד־שְׁאֽוֹל:
[י] בְּרֹ֤ב דַּרְכֵּךְ֙ יָגַ֔עַתְּ לֹ֥א אָמַ֖רְתְּ נוֹאָ֑שׁ חַיַּ֤ת יָדֵךְ֙ מָצָ֔את עַל־כֵּ֖ן לֹ֥א חָלִֽית:
[יא] וְאֶת־מִ֞י דָּאַ֤גְתְּ וַתִּֽירְאִי֙ כִּ֣י תְכַזֵּ֔בִי וְאוֹתִי֙ לֹ֣א זָכַ֔רְתְּ לֹא־שַׂ֖מְתְּ עַל־לִבֵּ֑ךְ הֲלֹ֨א אֲנִ֤י מַחְשֶׁה֙ וּמֵ֣עֹלָ֔ם וְאוֹתִ֖י לֹ֥א תִירָֽאִי:
[יב] אֲנִ֥י אַגִּ֖יד צִדְקָתֵ֑ךְ וְאֶֽת־מַעֲשַׂ֖יִךְ וְלֹ֥א יוֹעִילֽוּךְ:
[יג] בְּזַֽעֲקֵךְ֙ יַצִּילֻ֣ךְ קִבּוּצַ֔יִךְ וְאֶת־כֻּלָּ֥ם יִשָּׂא־ר֖וּחַ יִקַּח־הָ֑בֶל וְהַחוֹסֶ֥ה בִי֙ יִנְחַל־אֶ֔רֶץ וְיִירַ֖שׁ הַר־קָדְשִֽׁי:
[יד] וְאָמַ֥ר סֹֽלּוּ־סֹ֖לּוּ פַּנּוּ־דָ֑רֶךְ הָרִ֥ימוּ מִכְשׁ֖וֹל מִדֶּ֥רֶךְ עַמִּֽי: ס
[טו] כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר רָ֣ם וְנִשָּׂ֗א שֹׁכֵ֥ן עַד֙ וְקָד֣וֹשׁ שְׁמ֔וֹ מָר֥וֹם וְקָד֖וֹשׁ אֶשְׁכּ֑וֹן וְאֶת־דַּכָּא֙ וּשְׁפַל־ר֔וּחַ לְהַחֲיוֹת֙ ר֣וּחַ שְׁפָלִ֔ים וּֽלְהַחֲי֖וֹת לֵ֥ב נִדְכָּאִֽים:
[טז] כִּ֣י לֹ֤א לְעוֹלָם֙ אָרִ֔יב וְלֹ֥א לָנֶ֖צַח אֶקְצ֑וֹף כִּי־ר֙וּחַ֙ מִלְּפָנַ֣י יַעֲט֔וֹף וּנְשָׁמ֖וֹת אֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי:
[יז] בַּעֲוֺ֥ן בִּצְע֛וֹ קָצַ֥פְתִּי וְאַכֵּ֖הוּ הַסְתֵּ֣ר וְאֶקְצֹ֑ף וַיֵּ֥לֶךְ שׁוֹבָ֖ב בְּדֶ֥רֶךְ לִבּֽוֹ:
[יח] דְּרָכָ֥יו רָאִ֖יתִי וְאֶרְפָּאֵ֑הוּ וְאַנְחֵ֕הוּ וַאֲשַׁלֵּ֧ם נִחֻמִ֛ים ל֖וֹ וְלַאֲבֵלָֽיו:
[יט] בּוֹרֵ֖א נִ֣וב נִ֣יב שְׂפָתָ֑יִם שָׁל֨וֹם ׀ שָׁל֜וֹם לָרָח֧וֹק וְלַקָּר֛וֹב אָמַ֥ר יְהוָ֖ה וּרְפָאתִֽיו:
[כ] וְהָרֲשָׁעִ֖ים כַּיָּ֣ם נִגְרָ֑שׁ כִּ֤י הַשְׁקֵט֙ לֹ֣א יוּכָ֔ל וַיִּגְרְשׁ֥וּ מֵימָ֖יו רֶ֥פֶשׁ וָטִֽיט:
[כא] אֵ֣ין שָׁל֔וֹם אָמַ֥ר אֱלֹהַ֖י לָרְשָׁעִֽים: פ

פרק נז
(א) ואין איש מהם שם על לב , לאמר: מה זה? הלא צדיק היה זה! והיה להם לחשוב כי מפני הרעה נאסף הצדיק , כענין "ולא תראינה עיניך ברעה" (מ"ב כב , כ); "לא אביא הרעה בימיו" (מ"ב כא , כט); "ואתה תבא אל אבתיך בשלום" (בר' טו , טו); ולכך מיהר הצדיק למות בקוצר ימים , כדי שלא תראינה עיניו ברעה , וקרוב לבא עת הרעה עליהם וימיה לא ימשכו. באין מבין - שאין בהם מבין ומרגיש שמפני הרעה נאסף , אלא אוכלים ושותים ושמחים. (ב) יבא שלום - שיבא בשלום הצדיק אל אבותיו. ינוחו אנשי החסד על משכבותם - שלא יראו ברעה. הלך נכחו - הלך בְּיֹשרו; 'נכוחה' ו'יושר' אחד הם , כמו "עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך" (מש' ד , כה); "שם ישר נכח עמו" (איוב כג , ז). הלך נכחו - כמו "נכח יי' דרככם" (שו' יח , ו) - ביישור המקום דרככם , כלומר: המקום מישר דרככם ותצליחו. (ג) ואתם - הנותרים אחריהם , קרבו הנה למשפט , בני עוננה - ו"מכשפה לא תחיה" (שמ' כב , יז) , זרע מנאף - שזנתה אמכם המכשפה תחת אישה. בכל מקום 'זנות' אצל 'כשפים': "כי יפתה איש בתולה" (שמ' כב , טו) , "מכשפה לא תחיה" (שם , יז); "עד זנוני אמך... וכשפיה" (מ"ב ט , כב); "המוכרת גוים בזנוניה ומלכים בכשפיה" (ראה נח' ג , ד); אף כאן: עוננה , ותזנה. (ד) על מי תתענגו - סבורים אתם שאני אביכם , שאתם מתענגים ומתחטאים עלי? הלא זנתה אמכם , ולא ארחם על בניה כי בני זנונים המה (ע"פ הו' ב , ו) , והוא שאומר: הלא אתם ילדי פשע זרע שקר , ולא בניי אתם. תרחיבו פה תאריכו לשון - לדבר כנגדי כאילו אני אביכם. (ה) הנחמים באלים - באשיריהם הם מתנחמים על ילדיהם ששוחטים לעבודה זרה , שאילו היו מתים בענין אחר , היו בוכים ומתאבלים עליהם , אבל עכשיו ששוחטים אותם לעבודה זרה , מתנחמים באשיריהם במה שהקריבום להם. והוא פירוש הזנות שכשזנתה אמם (ראה לעיל , ג) , והוא שמהפך לשונו ללשון נקבה; ואחרי שהעם מדמה לאם , מדבר בהם בלשון רבים , כגון הנחמים באלים , ובלשון נקיבה מכאן ואילך. (ו) בחלקי נחל - כמו "חלקת השדה" (בר' לג , יט). חלקך - כמו "חלק כחלק יאכלו" (דב' יח , ח) , מלשון 'גורלך'. אנחם - מן הרעה. (ז-ח) ואחר הדלת והמזוזה - בפחות שבמקומות ובמצומצם שמת משכב זכרונך - שהיה לך לזכור לעולם , כענין "הביאני המלך חדריו... נזכירה דודיך" וגו' (שה"ש א , ד); שעשית עבודות עבודה זרה עיקר , ושלי טפלות. כי מאתי גלית , ותעלי על הר גבוה ונשא לשום משכבך שם , ושם הרחבת משכבך. ותכרת לך מהם - מן האלים ועצי רענן שבהרים הגבוהים למשכב דודים. אהבת משכב ההרים והנחלים , יד ומקום חזית ובחרת לך בהם , ולכך השלכת משכב דודיי אחר הדלת והמזוזה ולא זכרת את דודיי. (ט) ותשורי - ותבאי , כמו "תשורי מראש אמנה" (שה"ש ד , ח); שהוא 'תאשורי' , מלשון "תמוך אשורי במעגלותיך" (תה' יז , ה) , והאל"ף החסרה , כמו "וימש חשך" (שמ' י , כא) - ויאמש; "לא יהל שם ערבי" (יש' יג , כ) - יאהל. ותשלחי ציריך - להביא בשמים ורקוחים להתיפות כנגדם. ותשפילי עד שאול - ותעמיקי להתקרב אליהם. (י) לא אמרת נואש לַקֹוִין בהם; ומי גרם לך? שחית ידך - חיותך והנאתך , מצאת בהם לפי רעתך , שאמרת "אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי" (הו' ב , ז) , וכענין "ונשבע לחם ונהיה טובים" (יר' מד , יז) , שאמרו דורו של ירמיהו; על כן לא חלית ולא יגעת בעבודתם. (יא) את (בנוסחנו: ואת) מי מהם דאגת ותיראי , כי תכזבי לי ותשקרי בבריתי? שמא מיראתם , שהיו חזקים וגדולים ממני , כיזבת לי ותדבקי בהם , ואותי לא זכרת בעבדך אתם לשום אל לבך שאנקם ממך? הלא אני מחשה ומחריש לשונאי ומעולם אני , ואותי לא תיראי , שעיניי פקוחות על כל דרכייך!? (יב-יד) לא יועילוך צדקתך ומעשיך שבזעקך יצילוך קבוציך - אותם אלוהות שקבצת אליך לעזרך. ואת כלם ישא רוח ויקח הבל - שאף לעצמם לא יועילו. והחסה בי - שייכנע מלפניי וישוב אלי. ואמר החסה בי בראותו כי אני אני הוא: סלו סלו המסלה , סקלו מאבן. הרימו מכשול - אותם האשירים והמזבחות והמצבות והאלילים , מדרך עמי - שהן להם למכשול ולאבן נגף , והיכנעו ושובו לאלהי השמים. (טו) כי כה אמר רם ונשא: מרום וקדוש אשכן , ועם דכא ושפל רוח הנכנע מפני אשכן , להחיות רוחו ולחזק לבו בצרה , המדוכא מפני אויביו. (טז) כי לא לעולם אריב את הרשע , כי בשובו אלי וחיה (ע"פ יח' יח , כג). כי רוח האדם מלפני יעטף - אני נפחתי בו נשמת חיים , ומעשי ידיי כלם , לכך אני מרחם עליהם ואיני נוקם ונוטר בשובו אלי. (יז) בעון בצעו קצפתי עליו , ואכהו הסתר ואקצף - להסתר פני ממנו , ודרך כעס , אולי ישים על לב לשוב; ולא שם על לב , אלא הלך שובב ותועה בדרך לבו התועה. (יח) וכאשר ראיתי דרכיו , כי לב הותל הטהו (ע"פ יש' מד , כ) , ואילו אעשה לו כדרכיו אני מכלהו , הראיתי לו כחי וגבורתי , כי אני מחצתי והכיתי ואני ארפא (ע"פ דב' לב , לט). וארפאהו ואנחהו מדרך לבו הרעה לדרך הטובה והישרה , ואשלם ניחומים לו , כאשר יימשך אחריי ללכת בדרכיי ולדבקה בי (ע"פ דב' יא , כב). (יט-כא) בורא ניב שפתים - אשר שם פה לאדם , הוא שם דבר בפי לקרוא להם לשלום מאתו ולנחמם , "לו ולאבליו" (לעיל , יח) , לקרובים ולרחוקים; וגם רפאתיו ממכה שהכיתיו בקצפי. אבל הרשעים - שלא נמשכו אחריי בנחותי אותם לדרך הטובה , ומאנו והלכו להם בדרך לבם , במרד ובמעל , כים שהוא נגרש ומתפשט לעולם בגאון גליו לשטוף הכל - להם לא קרא אלהי לשלום.