מאגר הכתר ירמיהו פרק לא עם פירוש ר' יוסף קרא

פרק לא
[א] כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה מָצָ֥א חֵן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר עַ֖ם שְׂרִ֣ידֵי חָ֑רֶב הָל֥וֹךְ לְהַרְגִּיע֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל:
[ב] מֵרָח֕וֹק יְהוָ֖ה נִרְאָ֣ה לִ֑י וְאַהֲבַ֤ת עוֹלָם֙ אֲהַבְתִּ֔יךְ עַל־כֵּ֖ן מְשַׁכְתִּ֥יךְ חָֽסֶד:
[ג] ע֤וֹד אֶבְנֵךְ֙ וְֽנִבְנֵ֔ית בְּתוּלַ֖ת יִשְׂרָאֵ֑ל ע֚וֹד תַּעְדִּ֣י תֻפַּ֔יִךְ וְיָצָ֖את בִּמְח֥וֹל מְשַׂחֲקִֽים:
[ד] ע֚וֹד תִּטְּעִ֣י כְרָמִ֔ים בְּהָרֵ֖י שֹׁמְר֑וֹן נָטְע֥וּ נֹטְעִ֖ים וְחִלֵּֽלוּ:
[ה] כִּ֣י יֶשׁ־י֔וֹם קָרְא֥וּ נֹצְרִ֖ים בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם ק֚וּמוּ וְנַעֲלֶ֣ה צִיּ֔וֹן אֶל־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵֽינוּ: פ
[ו] כִּי־כֹ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה רָנּ֤וּ לְיַֽעֲקֹב֙ שִׂמְחָ֔ה וְצַהֲל֖וּ בְּרֹ֣אשׁ הַגּוֹיִ֑ם הַשְׁמִ֤יעוּ הַֽלֲלוּ֙ וְאִמְר֔וּ הוֹשַׁ֤ע יְהוָה֙ אֶֽת־עַמְּךָ֔ אֵ֖ת שְׁאֵרִ֥ית יִשְׂרָאֵֽל:
[ז] הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אוֹתָ֜ם מֵאֶ֣רֶץ צָפ֗וֹן וְקִבַּצְתִּים֘ מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ֒ בָּ֚ם עִוֵּ֣ר וּפִסֵּ֔חַ הָרָ֥ה וְיֹלֶ֖דֶת יַחְדָּ֑ו קָהָ֥ל גָּד֖וֹל יָשׁ֥וּבוּ הֵֽנָּה:
[ח] בִּבְכִ֣י יָבֹ֗אוּ וּֽבְתַחֲנוּנִים֘ אוֹבִילֵם֒ אֽוֹלִיכֵם֙ אֶל־נַ֣חֲלֵי מַ֔יִם בְּדֶ֣רֶךְ יָשָׁ֔ר לֹ֥א יִכָּשְׁל֖וּ בָּ֑הּ כִּֽי־הָיִ֤יתִי לְיִשְׂרָאֵל֙ לְאָ֔ב וְאֶפְרַ֖יִם בְּכֹ֥רִי הֽוּא: פ
[ט] שִׁמְע֤וּ דְבַר־יְהוָה֙ גּוֹיִ֔ם וְהַגִּ֥ידוּ בָאִיִּ֖ים מִמֶּרְחָ֑ק וְאִמְר֗וּ מְזָרֵ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ יְקַבְּצֶ֔נּוּ וּשְׁמָר֖וֹ כְּרֹעֶ֥ה עֶדְרֽוֹ:
[י] כִּֽי־פָדָ֥ה יְהוָ֖ה אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וּגְאָל֕וֹ מִיַּ֖ד חָזָ֥ק מִמֶּֽנּוּ:
[יא] וּבָאוּ֘ וְרִנְּנ֣וּ בִמְרוֹם־צִיּוֹן֒ וְנָהֲר֞וּ אֶל־ט֣וּב יְהוָ֗ה עַל־דָּגָן֙ וְעַל־תִּירֹ֣שׁ וְעַל־יִצְהָ֔ר וְעַל־בְּנֵי־צֹ֖אן וּבָקָ֑ר וְהָיְתָ֤ה נַפְשָׁם֙ כְּגַ֣ן רָוֶ֔ה וְלֹא־יוֹסִ֥יפוּ לְדַאֲבָ֖ה עֽוֹד:
[יב] אָ֣ז תִּשְׂמַ֤ח בְּתוּלָה֙ בְּמָח֔וֹל וּבַחֻרִ֥ים וּזְקֵנִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְהָפַכְתִּ֨י אֶבְלָ֤ם לְשָׂשׂוֹן֙ וְנִ֣חַמְתִּ֔ים וְשִׂמַּחְתִּ֖ים מִיגוֹנָֽם:
[יג] וְרִוֵּיתִ֛י נֶ֥פֶשׁ הַכֹּהֲנִ֖ים דָּ֑שֶׁן וְעַמִּ֛י אֶת־טוּבִ֥י יִשְׂבָּ֖עוּ נְאֻם־יְהוָֽה: פ
[יד] כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶ֑יהָ מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ: ס
[טו] כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב:
[טז] וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם־יְהוָ֑ה וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם:
[יז] שָׁמ֣וֹעַ שָׁמַ֗עְתִּי אֶפְרַ֙יִם֙ מִתְנוֹדֵ֔ד יִסַּרְתַּ֙נִי֙ וָֽאִוָּסֵ֔ר כְּעֵ֖גֶל לֹ֣א לֻמָּ֑ד הֲשִׁבֵ֣נִי וְאָשׁ֔וּבָה כִּ֥י אַתָּ֖ה יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי:
[יח] כִּֽי־אַחֲרֵ֤י שׁוּבִי֙ נִחַ֔מְתִּי וְאַֽחֲרֵי֙ הִוָּ֣דְעִ֔י סָפַ֖קְתִּי עַל־יָרֵ֑ךְ בֹּ֚שְׁתִּי וְגַם־נִכְלַ֔מְתִּי כִּ֥י נָשָׂ֖אתִי חֶרְפַּ֥ת נְעוּרָֽי:
[יט] הֲבֵן֩ יַקִּ֨יר לִ֜י אֶפְרַ֗יִם אִ֚ם יֶ֣לֶד שַׁעֲשֻׁעִ֔ים כִּֽי־מִדֵּ֤י דַבְּרִי֙ בּ֔וֹ זָכֹ֥ר אֶזְכְּרֶ֖נּוּ ע֑וֹד עַל־כֵּ֗ן הָמ֤וּ מֵעַי֙ ל֔וֹ רַחֵ֥ם אֲֽרַחֲמֶ֖נּוּ נְאֻם־יְהוָֽה: ס
[כ] הַצִּ֧יבִי לָ֣ךְ צִיֻּנִ֗ים שִׂ֤מִי לָךְ֙ תַּמְרוּרִ֔ים שִׁ֣תִי לִבֵּ֔ךְ לַֽמֲסִלָּ֖ה דֶּ֣רֶךְ הָלָ֑כְתְּי הָלָ֑כְתְּ שׁ֚וּבִי בְּתוּלַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל שֻׁ֖בִי אֶל־עָרַ֥יִךְ אֵֽלֶּה:
[כא] עַד־מָתַי֙ תִּתְחַמָּקִ֔ין הַבַּ֖ת הַשּׁוֹבֵבָ֑ה כִּֽי־בָרָ֨א יְהוָ֤ה חֲדָשָׁה֙ בָּאָ֔רֶץ נְקֵבָ֖ה תְּס֥וֹבֵֽב גָּֽבֶר: פ
[כב] כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל ע֣וֹד יֹאמְר֞וּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה בְּאֶ֤רֶץ יְהוּדָה֙ וּבְעָרָ֔יו בְּשׁוּבִ֖י אֶת־שְׁבוּתָ֑ם יְבָרֶכְךָ֧ יְהוָ֛ה נְוֵה־צֶ֖דֶק הַ֥ר הַקֹּֽדֶשׁ:
[כג] וְיָ֥שְׁבוּ בָ֛הּ יְהוּדָ֥ה וְכָל־עָרָ֖יו יַחְדָּ֑ו אִכָּרִ֕ים וְנָסְע֖וּ בַּעֵֽדֶר:
[כד] כִּ֥י הִרְוֵ֖יתִי נֶ֣פֶשׁ עֲיֵפָ֑ה וְכָל־נֶ֥פֶשׁ דָּאֲבָ֖ה מִלֵּֽאתִי:
[כה] עַל־זֹ֖את הֱקִיצֹ֣תִי וָאֶרְאֶ֑ה וּשְׁנָתִ֖י עָ֥רְבָה לִּֽי: ס
[כו] הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהוָ֑ה וְזָרַעְתִּ֗י אֶת־בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ וְאֶת־בֵּ֣ית יְהוּדָ֔ה זֶ֥רַע אָדָ֖ם וְזֶ֥רַע בְּהֵמָֽה:
[כז] וְהָיָ֞ה כַּאֲשֶׁ֧ר שָׁקַ֣דְתִּי עֲלֵיהֶ֗ם לִנְת֧וֹשׁ וְלִנְת֛וֹץ וְלַהֲרֹ֖ס וּלְהַאֲבִ֣יד וּלְהָרֵ֑עַ כֵּ֣ן אֶשְׁקֹ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם לִבְנ֥וֹת וְלִנְטֹ֖עַ נְאֻם־יְהוָֽה:
[כח] בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם לֹא־יֹאמְר֣וּ ע֔וֹד אָב֖וֹת אָ֣כְלוּ בֹ֑סֶר וְשִׁנֵּ֥י בָנִ֖ים תִּקְהֶֽינָה:
[כט] כִּ֛י אִם־אִ֥ישׁ בַּעֲוֺנ֖וֹ יָמ֑וּת כָּל־הָאָדָ֛ם הָאֹכֵ֥ל הַבֹּ֖סֶר תִּקְהֶ֥ינָה שִׁנָּֽיו: ס
[ל] הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהוָ֑ה וְכָרַתִּ֗י אֶת־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל וְאֶת־בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה בְּרִ֥ית חֲדָשָֽׁה:
[לא] לֹ֣א כַבְּרִ֗ית אֲשֶׁ֤ר כָּרַ֙תִּי֙ אֶת־אֲבוֹתָ֔ם בְּיוֹם֙ הֶחֱזִיקִ֣י בְיָדָ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר־הֵ֜מָּה הֵפֵ֣רוּ אֶת־בְּרִיתִ֗י וְאָנֹכִ֛י בָּעַ֥לְתִּי בָ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה:
[לב] כִּ֣י זֹ֣את הַבְּרִ֡ית אֲשֶׁ֣ר אֶכְרֹת֩ אֶת־בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל אַחֲרֵ֨י הַיָּמִ֤ים הָהֵם֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה נָתַ֤תִּי אֶת־תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־לִבָּ֖ם אֶכְתֲּבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם:
[לג] וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת־יְהוָ֑ה כִּֽי־כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְּטַנָּ֤ם וְעַד־גְּדוֹלָם֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה כִּ֤י אֶסְלַח֙ לַעֲוֺנָ֔ם וּלְחַטָּאתָ֖ם לֹ֥א אֶזְכָּר־עֽוֹד: ס
[לד] כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה נֹתֵ֥ן שֶׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם חֻקֹּ֛ת יָרֵ֥חַ וְכוֹכָבִ֖ים לְא֣וֹר לָ֑יְלָה רֹגַ֤ע הַיָּם֙ וַיֶּהֱמ֣וּ גַלָּ֔יו יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ:
[לה] אִם־יָמֻ֜שׁוּ הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנַ֖י נְאֻם־יְהוָ֑ה גַּם֩ זֶ֨רַע יִשְׂרָאֵ֜ל יִשְׁבְּת֗וּ מִהְי֥וֹת גּ֛וֹי לְפָנַ֖י כָּל־הַיָּמִֽים: ס
[לו] כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אִם־יִמַּ֤דּוּ שָׁמַ֙יִם֙ מִלְמַ֔עְלָה וְיֵחָקְר֥וּ מוֹסְדֵי־אֶ֖רֶץ לְמָ֑טָּה גַּם־אֲנִ֞י אֶמְאַ֨ס בְּכָל־זֶ֧רַע יִשְׂרָאֵ֛ל עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ נְאֻם־יְהוָֽה: ס
[לז] הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים ִָ֖ בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהוָ֑ה וְנִבְנְתָ֤ה הָעִיר֙ לַיהוָ֔ה מִמִּגְדַּ֥ל חֲנַנְאֵ֖ל שַׁ֥עַר הַפִּנָּֽה:
[לח] וְיָצָ֨א ע֜וֹד קָ֤וְה קָ֤ו הַמִּדָּה֙ נֶגְדּ֔וֹ עַ֖ל גִּבְעַ֣ת גָּרֵ֑ב וְנָסַ֖ב גֹּעָֽתָה:
[לט] וְכָל־הָעֵ֣מֶק הַפְּגָרִ֣ים ׀ וְהַדֶּ֡שֶׁן וְכָֽל־הַשְּׁרֵמוֹת֩ הַשְּׁדֵמוֹת֩ עַד־נַ֨חַל קִדְר֜וֹן עַד־פִּנַּ֨ת שַׁ֤עַר הַסּוּסִים֙ מִזְרָ֔חָה קֹ֖דֶשׁ לַיהוָ֑ה לֹא־יִנָּתֵ֧שׁ וְֽלֹא־יֵהָרֵ֛ס ע֖וֹד לְעוֹלָֽם: פ

פרק לא
(א) כה אמר יי' מצא חן במדבר עם שרידי חרב - עם שנימלטו מחרב פרעה. הלוך להרגיעו ישראל - הלך לפניהם להמציא להם מרגוע; כעיניין שנאמר "ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנותכם" (דב' א , לג). (ב) מרחוק יי' נראה לי - חיבה שהראה הקדוש ברוך הוא לאבותי מרחוק , הם יוצאים ממצרים; כלומר: מרחוק - מימים קדמונים. אותה חיבה הזכיר לי עכשיו ואמר לי: ראה מה אהבה הראיתי ליוצאי מצרים: גאלתים ממצרים , הולכתים במדבר , הלכתי לפניהם למצוא להם מרגוע. ואהבת עולם אהבתיך - אהבה מעולם ומימים קדמונים אהבתיך. על כן משכתיך חסד - וכשם שהראיתי אהבה לראשונים , כמו כן "אבנך ונבנית" (להלן , ג). (ה) כי יש יום קראו נוצרים - עוד היום שיהו קוראים נוצרים - נביאים , הם הנביאים המצפים לישועה , ויאמרו: קומו ונעלה ציון אל יי' אלהינו. ורבי מנחם בירבי חלבו פירש: כי יש יום שיקראו שומרי פירות ויאמרו: נקחה ביכורים ונעלה ציון. (ו) כי כה אמר יי' רונו ליעקב שמחה - כך יאמרו להם הנוצרים (ראה לעיל , ה) , הם הנביאים המבשרים להם את הישועה: כה אמר יי': רונו ליעקב שמחה. וצהלו בראש הגוים - צאו ביד רמה (ע"פ שמ' יד , ח) מבין הגוים; ובלשון הזה אמר לנו הקדוש ברוך הוא: אתם , נביאי ישראל , השמיעו להם ואמרו להם שבא להם הישועה ואין דבר מעכב , אלא בקשו רחמים והתפללו לפניו: הושע יי' את עמך... ישראל. (ח) בבכי ובתחנונים יחזרו מן הגלות. אוליכם על שפת נחלי מים , ואע"פ ששפת נחלי מים הולכין עקלתון; לכן נאמר: בדרך ישר לא יכשלו בה - לילך בדרך עקלתון. ואפרים בכורי הוא - שכל ישראל נקראו על שם אפרים (ראה הו' ה , ג ועוד) , וישראל נקראו 'בכורים' , דכתיב "בני בכורי ישראל" (שמ' ד , כב). (יא) ובאו ורננו במרום ציון - תרגומו: "וייתון וישבחון בטור בית מקדשא דאיתבני בציון". (יד) כה אמר יי' קול ברמה נשמע - תרגומו: "כדנן אמר יי' קלא ברום עלמא אישתמע בית ישראל דיבכו ומתאנחין בתר ירמיה נבייא כד שלח יתיה נבוזר אדן רב קטולייא מרמתא אילייא ודבכן במרד ירושלם בכיא על בנהא מסרבא לאיתנחמא על בנהא ארי גלו". כך תירגם יונתן , ופשוטו של מקרא: כה אמר יי' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים - בכי שישראל בוכים בקול רם כשהולכים בגלות נשמע באוזני; כשם שמפרש בעיניין "שמוע שמעתי אפרים מתנודד" (להלן , יז). רחל מבכה על בניה - שמחמת בכייתה שהיא בוכה , מבכה את אחרים עימה. ואינו אומר דבר זה על רחל אשת יעקב ממש , אלא בניה של רחל; שכשם שקורא הכתוב לבני יהודה ולבני שמעון 'יהודה' ו'שמעון' , דכתיב "ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה איתי בגורלי" (שו' א , ג) , כמו כן קורא לבניה של רחל 'רחל' , והם עשרת השבטים , שנקראו על שם אפרים שיצא מן רחל. מאנה להנחם על בניה כי אינינו - שכולם הלכו בגלות. והקדוש ברוך הוא משיבה: "מנעי קולך מבכי" (להלן , טו). (יז) שמוע שמעתי אפרים מתנודד - אמר הקדוש ברוך הוא: שמוע שמעתי אפרים נודד ומקונן בגלותו ואומר: ייסרתני ואוסר כעגל לא לומד - כלומר: בעוון שלא ניתייסרתי ולא קיבלתי תוכיחה על ידי הנביאים עד היותי על אדמתי (ע"פ יונה ד , ב) , נתייסרתי עכשיו בגלותי על ידי מכות ועל ידי המלכיות. כעגל לא לומד - כעגל הזה: אי איפשר שילמד אדם אותו לחרוש על ידי גערה , כי אם על ידי דרבן. השיבני ואשובה - ומי יתן שתשיבני אליך עכשיו , לאחר שלקיתי , ואף אני אשוב. (יח) כי אחרי שובי ניחמתי - אחרי ששבתי בתשובה ניחמתי על פשעיי; ואחרי היוודעי - אחרי שידעתי בעצמי שחטאתי , ספקתי על ירך - כאדם שמצטער עצמו על מה שעשה לשעבר. בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעוריי - בושתי וגם נכלמתי בדבר זה , שלאחר שלקיתי בעוון שחטאתי בנעוריי ניחמתי בי , וטוב לי שהייתי חוזר בי עד שלא לקיתי ולא הוכיתי; שאילו שמעתי לדברי הנביא לא לקיתי , ועכשיו בושת גדול בדבר , שקיבלתי המכות ואחר כך ניחמתי בי. (יט) הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים - מקרא תמוה הוא זה , וזה פתרונו: וכי בן יקיר הוא לי אפרים , או ילד שעשועים , כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד? - פתרון: שבכל שאני מדבר בו אני מבטיחו שזכור אזכרנו עוד; והלא מעולם מַמרה היה על דברי , מיום דעתי אותו (ע"פ דב' ט , כד)! ואין בכל השבטים שחטא והחטיא את ישראל כשבט אפרים , שהרי ירובעם אשר חטא והחטיא את ישראל העמיד שני עגלי הזהב , אחד בדן ואחד בבית אל (ראה מ"א יב , כח - ל). אלא על אשר הוא מתנחם ושב מפשעו , על כן המו מעי לו ורחם ארחמנו. שהוא תמוה: בתחילת המקרא הוא אומר: הבן יקיר לי אפרים , והה"א ננקדת בחטף פתח , ואחריו הוא אומר: אם ילד שעשועים , כדרך כל הדברים התמוהים: כמו "העבד ישראל אם יליד בית הוא" (יר' ב , יד) , וכן "השמינה היא אם רזה" (במ' יג , כ) , "הטובה היא אם רעה" (שם , יט) , "הים אני אם תנין" (איוב ז , יב) , "האנכי הריתי... ואם (בנוסחנו: אם) אנכי ילידתיהו" (במ' יא , יב); וכן כל תיבה שבתחילתה ה"א ובאה עליה תיבת 'אם' , דע לך שתמוהה היא התיבה. (כ) הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים שיתי ליבך למסילה דרך הלכת - כביכול כאדם שמוליך איש בנתיבה שלא דרך בה אותו האיש מימיו , וסופו של אותו האיש לחזור , אומר לו המדריך: העמד לך סימנים עכשיו בדרך הזה שאני מדריכך , שיודע אני שסופך לחזור , וכשאתה חוזר אתה מכיר את הדרך מתוך הסימנים. אף כאן , כשבא הקדוש ברוך הוא להבטיח את ישראל שמשיבן מכל המקומות אשר הפיצם , אמר: הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים - לשון "תימורות" (מ"א ו , כט); שיתי לבך למסילה דרך הלכת - שעתידה את לשוב , בתולת ישראל , לשוב אל ערייך אלה. ויונתן תירגם בפנים אחרות: הציבי לך ציונים - אמר להם הנביא לישראל: בני , אם מבקשים אתם שתהיו נגאלין מן הגליות , לִמדו דרכים שדרכו בם אבותיכם ועשו כמעשיהם; כאדם שבורר לו דרך ישרה ומציינה בסימנים כדי שידע בשובו ללכת בה. שיתי לבך למסילה דרך הלכת - שימו לבבכם על דרכיכם (ע"פ חגי א , ה) , ואתם מכירין שבדרכיכם הרעים שתפשתם נפוצותם בין האומות; ואם אתם שבים מדרכיכם , אותה שעה - שובי אל ערייך אלה. (כא) עד מתי תתחמקין - עד מתי את שבה מאחריי ואין את הולכת אחריי?! כלומר: אחרי ציווי שלי , כבת השובבה - פתרון: כאשה שנותנת כתף סוררת ושבה מאחר ציווי בעלה , וכל מה שהבעל מחזר אחריה להשיבה אליו תיסוב היא שִכמהּ ושבה מאחריו; לסוף , כשהוא רואה שאינו יכול להשיבה , אמר לה: דעי לך שאיני מחזר אחריך עכשיו להשיבך , מאחר שאין את שבה. עוד יבוא היום שיברא יי' חדשה בארץ , שנקבה תיסוב גבר - כלומר: שהאשה שהיתה עד עכשיו מורדת בבעלה תסובב היא אחר בעלה להשיבו אליה , והבעל ימאן לשוב. וכל זה משל ודימוי הוא על ישראל: לפי שכמה שנים היה הקדוש ברוך הוא משלח עבדיו הנביאים אחריהם השכם ושלוח (ראה יר' כה , ד) שישובו והם ממאנים לשוב , כשראה הקדוש ברוך הוא שמיאנו לשוב , אמר: "אלך ואשובה (בנוסחנו: אשובה) אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פניי בצר להם ישחרונני" (הו' ה , טו). תתחמקין - לשון ניטמנו , כמו "חמק עבר" (שה"ש ה , ו). ורבי מנחם בירבי חלבו פירש עד מתי תתחמקין - עד מתי את עוברת ממני ומורדת בי , הבת השובבה - האשה המורדת בבעלה; והלא אילו הייתם שבים אלי , הייתי בורא חדשה בארץ - שישראל , שתש כוחם בין האומות , תהפך כוחם לכח גבר. והעיניין מוכיח על פתרון זה שהוא עיקר: שלא דיבר העיניין , לא למעלה הימינו ולא למטה הימינו , אלא בנחמה. (כב) עוד יאמרו את הדבר הזה - כלומר: איש אל רעהו יאמרו: יברכך יי' שוכן בנוה צדק - שגם הקדוש ברוך הוא ישכן שכינתו בהר הקודש , וישכן "בה יהודה וכל עריו" (להלן , כג). (כג) איכרים ונסעו בעדר - כלומר: רועה צאן. (כה) על זאת הקיצותי ואראה - פתרון: על אילו נחמות שראיתי הקיצותי , ואישן פעם אחרת וערבה לי שנתי. וכן תירגם יונתן. (כו) וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה - תרגומו: "ואקיים ית בית ישראל וית בית יהודה אסגינון באינשא ואצלחינון בבעירא". (כח) לא יאמרו עוד אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה - פתרון: לא יחטאו האבות , שיהו סומכין בדבר זה לומר: הבן ישא בעוון האב (ראה יח' יח , יט); שלא אנהיג מידה זו לדורות. שמי גרם להם עד עכשיו שיהו חוטאין והולכים? - שהאב היה בטוח על הבן , לומר: אחטא ואלך והבן ישא את עווני. מיכאן ואילך לא תהא מידה זו נוהגת לדורות , אלא: האוכל הבוסר תקהינה שיניו. (לא) אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם - כלומר: ואנכי כבר הייתי בועל בהם לשעבר , והמה בגדו בי עכשיו. (לד) רוגע הים - תרגומו: "דנזיף בימא" , כלומר: גוער בים (ע"פ נח' א , ד) ויהמו גליו. (לט) וכל העמק והפגרים (בנוסחנו: הפגרים) - תרגומו: "כל מישרא אתר דנפלו תמן פיגרי משיריית אתוראה" , דכתיב "ויצא מלאך יי' ויך במחנה אשור מאה ושמונים (בנוסחנו: שמונים) וחמשה אלף" (מ"ב יט , לה). והדשן - מקום הדשן של פרים הנשרפים בהר הזיתים. וכל השדמות - כל השדות. עד פינת שער הסוסים מזרחה - תרגומו: "עד זוית תרע בית ריסא דמלכא מדינחא".