מאגר הכתר יחזקאל פרק לז עם פירוש ר' יוסף קרא

פרק לז
[א] הָיְתָ֣ה עָלַי֘ יַד־יְהוָה֒ וַיּוֹצִאֵ֤נִֽי בְר֙וּחַ֙ יְהוָ֔ה וַיְנִיחֵ֖נִי בְּת֣וֹךְ הַבִּקְעָ֑ה וְהִ֖יא מְלֵאָ֥ה עֲצָמֽוֹת:
[ב] וְהֶעֱבִירַ֥נִי עֲלֵיהֶ֖ם סָבִ֣יב ׀ סָבִ֑יב וְהִנֵּ֨ה רַבּ֤וֹת מְאֹד֙ עַל־פְּנֵ֣י הַבִּקְעָ֔ה וְהִנֵּ֖ה יְבֵשׁ֥וֹת מְאֹֽד:
[ג] וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֕ם הֲתִֽחְיֶ֖ינָה הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וָאֹמַ֕ר אֲדנָ֥י יְהֹוִ֖ה אַתָּ֥ה יָדָֽעְתָּ:
[ד] וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א עַל־הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם הָֽעֲצָמוֹת֙ הַיְבֵשׁ֔וֹת שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהוָֽה:
[ה] כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדנָ֣י יְהֹוִ֔ה לָעֲצָמ֖וֹת הָאֵ֑לֶּה הִנֵּ֨ה אֲנִ֜י מֵבִ֥יא בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶֽם:
[ו] וְנָתַתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם גִּידִ֜ים וְֽהַעֲלֵתִ֧י עֲלֵיכֶ֣ם בָּשָׂ֗ר וְקָרַמְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ ע֔וֹר וְנָתַתִּ֥י בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶ֑ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה:
[ז] וְנִבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צֻוֵּ֑יתִי וַֽיְהִי־ק֤וֹל כְּהִנָּֽבְאִי֙ וְהִנֵּה־רַ֔עַשׁ וַתִּקְרְב֣וּ עֲצָמ֔וֹת עֶ֖צֶם אֶל־עַצְמֽוֹ:
[ח] וְרָאִ֜יתִי וְהִנֵּֽה־עֲלֵיהֶ֤ם גִּדִים֙ וּבָשָׂ֣ר עָלָ֔ה וַיִּקְרַ֧ם עֲלֵיהֶ֛ם ע֖וֹר מִלְמָ֑עְלָה וְר֖וּחַ אֵ֥ין בָּהֶֽם:
[ט] וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א אֶל־הָר֑וּחַ הִנָּבֵ֣א בֶן־אָ֠דָם וְאָמַרְתָּ֨ אֶל־הָר֜וּחַ ס כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדנָ֣י יְהֹוִ֗ה מֵאַרְבַּ֤ע רוּחוֹת֙ בֹּ֣אִי הָר֔וּחַ וּפְחִ֛י בַּהֲרוּגִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְיִֽחְיֽוּ:

[י] וְהִנַּבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֑נִי וַתָּבוֹא֩ בָהֶ֨ם הָר֜וּחַ וַיִּֽחְי֗וּ וַיַּֽעַמְדוּ֙ עַל־רַגְלֵיהֶ֔ם חַ֖יִל גָּד֥וֹל מְאֹד־מְאֹֽד:
[יא] וַיֹּאמֶר֘ אֵלַי֒ בֶּן־אָדָ֕ם הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה הִנֵּ֣ה אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ נִגְזַ֥רְנוּ לָֽנוּ:
[יב] לָכֵן֩ הִנָּבֵ֨א וְאָמַרְתָּ֜ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֘ אֲדנָ֣י יְהֹוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י פֹתֵ֜חַ אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהַעֲלֵיתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל:
[יג] וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בְּפִתְחִ֣י אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וּבְהַעֲלוֹתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּֽי:
[יד] וְנָתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִחְיִיתֶ֔ם וְהִנַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם עַל־אַדְמַתְכֶ֑ם וִידַעְתֶּ֞ם כִּֽי־אֲנִ֧י יְהוָ֛ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִׂ֖יתִי נְאֻם־יְהוָֽה: פ
[טו] וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר:
[טז] וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑ו חֲבֵרָ֑יו וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָֽו חֲבֵרָֽיו:
[יז] וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ:
[יח] וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא־תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה־אֵ֥לֶּה לָּֽךְ:
[יט] דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֘ אֲדנָ֣י יְהֹוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑ו חֲבֵרָ֑יו וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי:
[כ] וְהָי֨וּ הָעֵצִ֜ים אֲֽשֶׁר־תִּכְתֹּ֧ב עֲלֵיהֶ֛ם בְּיָדְךָ֖ לְעֵינֵיהֶֽם:
[כא] וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֘ אֲדנָ֣י יְהֹוִה֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵחַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם:
[כב] וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א יִֽהְיֻה־יִֽהְיוּ־עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד:
[כג] וְלֹ֧א יִֽטַּמְּא֣וּ ע֗וֹד בְּגִלּֽוּלֵיהֶם֙ וּבְשִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וּבְכֹ֖ל פִּשְׁעֵיהֶ֑ם וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֹתָ֗ם מִכֹּ֤ל מוֹשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חָטְא֣וּ בָהֶ֔ם וְטִהַרְתִּ֤י אוֹתָם֙ וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים:
[כד] וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקּוֹתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם:
[כה] וְיָשְׁב֣וּ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ־בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד־עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם:
[כו] וְכָרַתִּ֤י לָהֶם֙ בְּרִ֣ית שָׁל֔וֹם בְּרִ֥ית עוֹלָ֖ם יִהְיֶ֣ה אוֹתָ֑ם וּנְתַתִּים֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אוֹתָ֔ם וְנָתַתִּ֧י אֶת־מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם:
[כז] וְהָיָ֤ה מִשְׁכָּנִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה יִהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם:
[כח] וְיָֽדְעוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה מְקַדֵּ֖שׁ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל בִּהְי֧וֹת מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם: פ

פרק לז
(א) יד יי' - נבואה , כמו "ויד יי' עלי חזקה" (יח' ג , יד). כלומר: היתה שכינה שורה עלי בבבל. ויוציאני ברוח יי' - ויוציאני מבבל ברוח שכינה; זהו רוח צפונית , כמו "והנה רוח גדולה באה מן הצפון ענן גדול" (ראה יח' א , ד). ויניחני - הרוח , בתוך הבקעה. (ב) והעבירני - הרוח על העצמות סביב סביב - סביב לבקעה וסביב לעצמות; ולא הכניס אותי לתוכה לפי שאני כהן , וכהן אסור לבוא ולטמא עצמו במקום המת. רבות מאד - לרוב מאד היו העצמות שהיו שוכבות על פני הבקעה. והנה יבישות מאוד - שאין עליהם לא עור ולא בשר ולא גידים. (ג) התחיינה העצמות האלה - אתה , יחזקאל , נראה בעיניך שאתה יכול להחיות עצמות הללו היבשות בלא עור ובלא בשר ובלא גידים? אתה ידעת - אם אני יכול להחיותן אם לאו. כלומר , שאיני יכול להחיותן כי אם במאמרך; שאם יש רצונך שיחיו על ידי , אז אני יכול לעשות. ורבותינו זכרם לברכה (ב"ר יט , יא) מָשְלוּ דבר זה לצפור שהיתה נתונה ביד צייד; עבר אחד לפני הצייד , שאלו הצייד: צפור זה שבידי , חיה או מתה? אמר לו: איבעת חיה ואיבעית מתה. כך זה: בן אדם התחיינה העצמות האלה - כלומר: האיפשר דבר זה שעצמות היבישות כל כך , שנפרדו עצם מעצמו , שתשובנה ויתקשרו בגידים ויעלה עליהם בשר ויקרום עליהם עור , ותבוא בהם הרוח ויחיו?! ואומר: אתה ידעת - שבראת אותם מן העפר ונתת עליהם עור ובשר וגידים ורוח. (ד) ויאמר אלי בן אדם (בנוסחנו חסר: בן אדם) הנבא על העצמות האלה - בתחילה אמר לו: "התחיינה העצמות האלה" (לעיל , ג) - נדמה לך שאתה יכול להחיותן? והשיב לו: "אתה ידעת" (שם) , ואיני יכול להחיותן כי אם על ידך; אמר לו: אני אסייע לך להחיותן. ומורה לו היאך מחיין: לך והנבא על העצמות האלה. (ה) הנה אני מביא בכם רוח וחייתם - ואחר כך אני אתן עליכם גידים , שיתקשרו בהן העצמות כל אחד ואחד לחבירו , ואחר כך עור שמחפה את הבשר. ורבותינו ז"ל (ויק"ר יד , ט) משלו אותו לאדם הנכנס למרחץ: מה שהוא מתפשט באחרון הוא לובש תחילה ביציאתו מן המרחץ. כך מידתו של הקדוש ברוך הוא: מה שפשט מעליו בסוף הוא פורע בתחילה כשבא ללובשו; שבתחלה מרקב ומתפשט מעליו העור ואחר כך הבשר ואחר כך הגידים ואחר כך העצמות , וכשבא ללובשן , לובש בתחילה העצמות ואחר כך הגידים ואחר כך הבשר ואחר כך העור. (ו) וקרמתי - מתפשט עליכם עור מלמעלה; כמו ששנינו (משנה חולין ג , א): ניקב קרום. (ז) וניבאתי - לעצמות. ויהי קול כהנבאי והנה רעש. ויהי קול - מן העצמות , שהיו מכין זה את זה ומתקרבין ביחד , כהנבאי לעצמות , והנה רעש. ויהי קול כהנבאי - ולא קול נמוך , אלא קול רעש , ואותו רעש היה ממה שנתקרבו העצמות עצם אל עצמו. [ (ט) מארבע רוחות בואי הרוח - פירש הרב: מארבע רוחות של בקעה שהעצמות מפוזרות יבא הרוח. ופחי - ומנפח בהם; כמו שנאמר "ויפח באפיו נשמת חיים" (בר' ב , ז).] (יא) העצמות האלה - שהן יבישות , בלא גידים ובלא בשר ובלא עור , ועכשיו החייתי אותם ועמדו על רגליהם , סימן של כל בית ישראל המה , שכן אני מחייה אותם לתחיית המתים , ולא אחייה את אומות העולם. ולמה הראיתי אותך ולכל בית ישראל דבר זה , שאני מחיה אותם? לפי שהנה הנם אומרים - כשהן עוד בחיים הן אומרים: כל מה שתאות לבינו ונפשינו יש בעולם הזה לעשות , אפילו עבירה , אנו עושין , משום דלית דין ולית דיין (ע"פ ב"ר כו , ו) , ולא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי; שמאחר שהוא מת - מרקב עורו ובשרו וגידיו , ונשתיירו העצמות יבישות. אבדה תקוותינו - לאחר שיבשו עצמותינו אבדה תקוותינו , שאין לנו עוד תוחלת הטוב לאמר: הקדוש ברוך הוא יעשה לנו טובה לאחר שנגזרנו מארץ חיים (ע"פ יש' נג , ח). כלומר: לאחר שנגזרנו מארץ חיים , לא יחיינו הקדוש ברוך הוא עוד. (יב) הנה אני פותח את קברותיכם - העצמות היבישות , "כל בית ישראל המה" (לעיל , יא) , שאני פותח את קברותיכם; כלומר: העצמות האלה שהחייתי , סימן הוא לכל בית ישראל שכך אני פותח את קברותיכם; ומה שהן אומרים "אבדה תקוותינו" (לעיל , יא) , אני מביא אתכם אל אדמת ישראל. (טז) וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חביריו - וכתוב על העץ כן: ליהודה ולבני ישראל חביריו; שפתרונו של זה הכתב , שעתידין עשרת השבטים להתחבר עם שבט יהודה , שלא יהיה מלך בעשרת השבטים , אלא הם מתחברים לשבט יהודה , ויהיו משועבדין למלך יהודה. וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים ולכל שבטי ישראל חביריו. וכן פתרון כתיבה זאת: שבט יוסף , שעכשיו משועבדים לירבעם בן נבט , שהיה משבט אפרים , וכל בית ישראל , עכשיו מתחברין למלכי יהודה , ויהיו משועבדים לו. (יז) וקרב אותם - העצים , אחד אל אחד - ואחד עם חבירו , בסמוך לו; כלומר: השכב אותם ארצה סמוכין זה לזה , שניראו כמו שנהיו עץ אחד. והיו לאחדים בידך - ותפוש אותם יחד בידך ותדבקם יחד. וכן משמעות של מקרא זה: וקרב אותם לך - בסמוך לך , ואחד אל אחד - לעץ אחד , כמו שיהיו לעץ אחד. (יח) מה אלה לך - מה האות הזה שאתה עושה מן אילו העצים , שאתה מקרבן "אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך" (לעיל , יז)? (יט) דבר אליהם - זה האות , מה שקירבתי העצים ביחד ונראו כאחד בידי , זה שאני עתיד ליטול שבט יוסף , שמשועבדים תחת יד ירבעם שהוא משבט אפרים , ושבטי ישראל - ועשרת השבטים שנתחברו כמו כן לירבעם , ונתתי אותם עליו - ונתתי עשרת השבטים עם שבט יוסף , שאני מחברן יחד , שיהיו משועבדין למלך יהודה. ועשיתִם לעץ אחד - ועשיתִם לעשרת השבטים ויוסף לשבט אחד; כלומר , שיהו כולם נכנעים למלך יהודה. והיו אחד בידי - זה האות: שיהיו לאחדים בידי; שכשם שאילו שני העצים דחקתי יחד והיו נראים כאילו אחד , כן יהיו לאחד שבט יהודה ועשרת השבטים; שאין מעמידין מלך בעשרת השבטים עוד לעולם. עליו - עִמו , ודומה לו "ועליו מטה אשר" (ראה במ' ב , כז) , דמתרגמינן: "סמיכין". (כ-כא) והיו העצים אשר תכתוב עליהם בידך לעיניהם - וכאשר יאמרו אליך בני עמך לאמר: הלא תגיד לנו , מה היו העצים שכתבת עליהם בידך לעינינו (ראה לעיל , יח): "ליהודה ולבני ישראל חביריו" ו"ליוסף עץ אפרים ולכל בני ישראל חביריו" (ראה לעיל , טז)? כה אמר יי' אלהים: מה שכתבתי: "ליהודה ולבני ישראל חביריו" ו"ליוסף עץ אפרים ולכל בית ישראל חביריו" , זה פתרונו: שאני מחברן ביחד מבין הגוים אשר הלכו שם וגו'. (כב) ועשיתי אותם - שיהיו כולם אומה אחת , משועבדין למלך אחד; ולא יהיו עוד נחלקים לשני גוים - כאשר היו בימי ירבעם בן נבט , כעניין שנאמר "ויהי כשמע כל ישראל כי שב ירבעם וישלחו ויקראו אותו כל (בנוסחנו: אל) העדה וימליכו אותו על כל ישראל ולא (בנוסחנו: לא) היה אחר בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו" (ראה מ"א יב , כ). ולא יחצו עוד לשתי ממלכות - שעשרת השבטים היו עם ירבעם , ושבט יהודה ובנימן - עם רחבעם בן שלמה. (כג) ולא יטמאו עוד בגילוליהם - מאחר שלא יהיו לשני גוים , ולא יחצו לשתי ממלכות , לא יטמאו עוד בשיקוציהם ובגילוליהם כמו שעשו בימי ירבעם ורחבעם; כעניין שנאמר "אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית יי' בירושלם ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגני ושבו אל רחבעם מלך יהודה" (מ"א יב , כז) , וסמיך ליה "ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שם , כח); שדבר זה , שנחלקו לשני גוים ולשתי ממלכות , גרם שנתייעץ ועשה שני עגלי זהב ונטמאו בהם כל בית ישראל. מכל מושבותיהם אשר חטאו בהם - ביתאל ודן , שהושיבו בהן את העגלים שישראל חטאו בהם , שכתוב כך בעגלים "ויהי הדבר (בנוסחנו: בדבר) הזה לחטאת" (מ"א יג , לד) לכל ישראל. (כד) ועבדי דוד מלך עליהם - לפי שאמר "ומלך אחד יהיה לכולם למלך" (לעיל , כב) , ולא פירש מי הוא המלך , עכשיו מפרש ואומר: מלך אחד שיהיה לכולם למלך - משבט יהודה אמר , שעבדי דוד היה מלך ראשון שעמד משבטו. ורועה אחד - ואף הוא ירעה אותן. במשפטי ילכו - ודבר זה גורם להם שבמשפטי ילכו וחקותי ישמרו , שרועה אחד יהיה לכולם. (כה) וישבו על הארץ - שבכל מקום שאתה מוצא 'משפטי ילכו' ו'חוקותי ישמרו' (ראה לעיל , כד) , סמיך ליה ישיבת הארץ. כלומר: מי גורם להם? משפטי וחוקותי שלא שמרו; ומאחר שהן שומרין אותן , אינן גולין. כיוצא בדבר אתה מוצא "אם בחקתי תלכו ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם" (וי' כו , ג) , וסמיך ליה "וישבתם על הארץ לבטח" (וי' כה , יח; ואולי כוונתו לוי' כו , ה). וישבו עליה המה - ושמא תאמר: ולא בניהם , לכך נאמר: המה ובניהם; ושמא תאמר: המה ובניהם ולא בני בניהם , לכך נאמר: ובני בניהם. עד עולם - עד אלף דור יכול לחשוב כן , וכי רוכלא ליחשוב וליזיל (ע"פ נזיר כא , א) , ומקצר הסופר ואומר: ומה אני יכול לחשוב יותר בדורות. (כו) וכרתי להם - באילו הדורות ברית שלום - מן האומות , שאין מזיקין להן , וברית עולם - וברית שלום המקויים עד עולם , שיושבים עליה בשלוה לעולם; שכן אמר בכאן "וישבו עליה המה" וגו' (לעיל , כה). ונתתים - למעלה מן האומות , לתהילה ולשם ולתפארת , כעניין שנאמר "ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהילה לשם ולתפארת" וגו' (דב' כו , יט). וכאן אומר כן: ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם - קדושת שכינתי. (כז) והיה משכני עליהם - אני משרה רוח שכינה , והיא רוח נבואה , כימים קדמונים עליהם. (כח) וידעו הגוים כי אני יי' מקדש את ישראל בהיות מקדשי - ולדבר זה הגוים יודעים שישראל קדושים , שאני משרה שכינתי ביניהם! שאם היו טמאים , לא הייתי משרה שכינתי ביניהם. לעולם - לפי שאמר למעלה "ובני בניהם עד עולם" (פס' כה).