פרק י
[א]
גֶּ֤פֶן
בּוֹקֵק֙
יִשְׂרָאֵ֔ל
פְּרִ֖י
יְשַׁוֶּה־לּ֑וֹ
כְּרֹ֣ב
לְפִרְי֗וֹ
הִרְבָּה֙
לַֽמִּזְבְּח֔וֹת
כְּט֣וֹב
לְאַרְצ֔וֹ
הֵיטִ֖יבוּ
מַצֵּבֽוֹת:
[ב]
חָלַ֥ק
לִבָּ֖ם
עַתָּ֣ה
יֶאְשָׁ֑מוּ
ה֚וּא
יַעֲרֹ֣ף
מִזְבְּחוֹתָ֔ם
יְשֹׁדֵ֖ד
מַצֵּבוֹתָֽם:
[ג]
כִּ֤י
עַתָּה֙
יֹֽאמְר֔וּ
אֵ֥ין
מֶ֖לֶךְ
לָ֑נוּ
כִּ֣י
לֹ֤א
יָרֵ֙אנוּ֙
אֶת־יְהוָ֔ה
וְהַמֶּ֖לֶךְ
מַה־יַּעֲשֶׂה־לָּֽנוּ:
[ד]
דִּבְּר֣וּ
דְבָרִ֔ים
אָל֥וֹת
שָׁ֖וְא
כָּרֹ֣ת
בְּרִ֑ית
וּפָרַ֤ח
כָּרֹאשׁ֙
מִשְׁפָּ֔ט
עַ֖ל
תַּלְמֵ֥י
שָׂדָֽי:
[ה]
לְעֶגְלוֹת֙
בֵּ֣ית
אָ֔וֶן
יָג֖וּרוּ
שְׁכַ֣ן
שֹׁמְר֑וֹן
כִּֽי־אָבַ֨ל
עָלָ֜יו
עַמּ֗וֹ
וּכְמָרָיו֙
עָלָ֣יו
יָגִ֔ילוּ
עַל־כְּבוֹד֖וֹ
כִּי־גָלָ֥ה
מִמֶּֽנּוּ:
[ו]
גַּם־אוֹתוֹ֙
לְאַשּׁ֣וּר
יוּבָ֔ל
מִנְחָ֖ה
לְמֶ֣לֶךְ
יָרֵ֑ב
בָּשְׁנָה֙
אֶפְרַ֣יִם
יִקָּ֔ח
וְיֵב֥וֹשׁ
יִשְׂרָאֵ֖ל
מֵעֲצָתֽוֹ:
[ז]
נִדְמֶ֥ה
שֹׁמְר֖וֹן
מַלְכָּ֑הּ
כְּקֶ֖צֶף
עַל־פְּנֵי־מָֽיִם:
[ח]
וְנִשְׁמְד֞וּ
בָּמ֣וֹת
אָ֗וֶן
חַטַּאת֙
יִשְׂרָאֵ֔ל
ק֣וֹץ
וְדַרְדַּ֔ר
יַעֲלֶ֖ה
עַל־מִזְבְּחוֹתָ֑ם
וְאָמְר֤וּ
לֶהָרִים֙
כַּסּ֔וּנוּ
וְלַגְּבָע֖וֹת
נִפְל֥וּ
עָלֵֽינוּ:
פ
[ט]
מִימֵי֙
הַגִּבְעָ֔ה
חָטָ֖אתָ
יִשְׂרָאֵ֑ל
שָׁ֣ם
עָמָ֔דוּ
לֹא־תַשִּׂיגֵ֧ם
בַּגִּבְעָ֛ה
מִלְחָמָ֖ה
עַל־בְּנֵ֥י
עַֽלְוָֽה:
[י]
בְּאַוָּתִ֖י
וְאֶסֳּרֵ֑ם
וְאֻסְּפ֤וּ
עֲלֵיהֶם֙
עַמִּ֔ים
בְּאָסְרָ֖ם
לִשְׁתֵּ֥י
עֹינֹתָֽם
עוֹנֹתָֽם:
[יא]
וְאֶפְרַ֜יִם
עֶגְלָ֤ה
מְלֻמָּדָה֙
אֹהַ֣בְתִּי
לָד֔וּשׁ
וַאֲנִ֣י
עָבַ֔רְתִּי
עַל־ט֖וּב
צַוָּארָ֑הּ
אַרְכִּ֤יב
אֶפְרַ֙יִם֙
יַחֲר֣וֹשׁ
יְהוּדָ֔ה
יְשַׂדֶּד־ל֖וֹ
יַעֲקֹֽב:
[יב]
זִרְע֨וּ
לָכֶ֤ם
לִצְדָקָה֙
קִצְר֣וּ
לְפִי־חֶ֔סֶד
נִ֥ירוּ
לָכֶ֖ם
נִ֑יר
וְעֵת֙
לִדְר֣וֹשׁ
אֶת־יְהוָ֔ה
עַד־יָב֕וֹא
וְיֹרֶ֥ה
צֶ֖דֶק
לָכֶֽם:
[יג]
חֲרַשְׁתֶּם־רֶ֛שַׁע
עַוְלָ֥תָה
קְצַרְתֶּ֖ם
אֲכַלְתֶּ֣ם
פְּרִי־כָ֑חַשׁ
כִּי־בָטַ֥חְתָּ
בְדַרְכְּךָ֖
בְּרֹ֥ב
גִּבּוֹרֶֽיךָ:
[יד]
וְקָ֣אם
שָׁאוֹן֘
בְּעַמֶּךָ֒
וְכָל־מִבְצָרֶ֣יךָ
יוּשַּׁ֔ד
כְּשֹׁ֧ד
שַֽׁלְמַ֛ן
בֵּ֥ית
אַֽרְבֵ֖אל
בְּי֣וֹם
מִלְחָמָ֑ה
אֵ֥ם
עַל־בָּנִ֖ים
רֻטָּֽשָׁה:
[טו]
כָּ֗כָה
עָשָׂ֤ה
לָכֶם֙
בֵּֽית־אֵ֔ל
מִפְּנֵ֖י
רָעַ֣ת
רָעַתְכֶ֑ם
בַּשַּׁ֕חַר
נִדְמֹ֥ה
נִדְמָ֖ה
מֶ֥לֶךְ
יִשְׂרָאֵֽל:
פרק י
(א)
גפן
בוקק
ישראל
פרי
ישוה
לו
-
ישראל
דומין
לגפן
המשיר
כל
פריו
הטוב;
כך
עזבו
אותי
,
שאני
פרי
הטוב
והשוה
לו.
כרוב
לפריו
הרבה
למזבחות
-
כשהשפעתי
להם
טובה
,
והם
הרבו
לעשותם
עגלים
ומזבחות.
פרי
ישוה
לו
-
פרי
אשר
ישוה
וייטב
לו.
דבר
אחר:
גפן
בוקק
ישראל;
פרי
מעשיו
גרם
לו
―
פרי
ישוה
לו
-
יועיל
לו
―
להיות
בוקק;
כי
עשו
המזבחות
והועילו
לכנסייה
שלהם
לרעה.
וזהו
לשון
התרגום.
היטיבו
מצבות
-
הרבו
מצבות.
(ב)
חלק
לבם
-
ממני
,
עתה
יאשמו.
הוא
הדבר
אשר
יערוף
מזבחותם
-
ישחית;
לשון
"וערפו
שם"
(דב'
כא
,
ד);
"וערפתו"
(שמ'
יג
,
יג);
ישבור
צוארם.
דבר
אחר
,
לפי
מדרש
אגדה
(ראה
ספ"ב
מב):
גדול
השלום
,
שאפילו
ישראל
עובדי
עבודה
זרה
ושלום
ביניהם
אין
השטן
יכול
לקטרג
,
שנאמר
"חבור
עצבים
אפרים
הנח
לו"
(הו'
ד
,
יז);
ושָׂנוּי
המחלוקת
,
שנאמר
חלק
לבם
עתה
יאשמו
-
יש
פתחון
פה
לשטן
לקטרג.
(ג)
כי
עתה
-
בבא
אליהם
הרעה
,
יאמרו:
אין
מלך
לנו
-
מלכנו
אשר
בטחנו
בו
,
לאמר:
ויצא
בראשינו
ונלחם
את
מלחמותינו
(ראה
ש"א
ח
,
כ)
,
אין
מועיל
לנו
לכלום.
(ד)
אלות
שוא
-
הִשבע
לשקר.
אלות
כמו
כרות
-
לשון
הווה.
כרות
ברית
-
[לעבודה
זרה;
לפיכך
ופרח
עליהם
משפט
-
ייסורים
ופורענות
,
כראש
,
שהוא
עשב
מר
הפורח
על
תלמי
שדי.
דבר
אחר:]
גם
הוא
לשוא;
כל
ברית
שהם
כורתים
זה
עם
זה
,
עוברים
עליו.
ופרח
כראש
משפט
על
תלמי
שדי
-
כראש
שהוא
פורח
על
תלמי
שדי
,
והוא
עשב
מר
,
כך
משפטיהם
פורחים
וגדילים
תמרורים
לעניים
ואביונים;
ואף
כך
אמר
עמוס:
"הפכתם
לראש
משפט"
(ו
,
יב).
[ויונתן
תרגם
על
תלמי
שדי
-
בעון
שמסיגין
גבולי
שדות.]
תלמי
שדי
-
מענית
המחרישה
קרויה
'תלם'.
[דבר
אחר:
על
תלמי
שדי
-
שהם
עושים
שם
מזבחותם
,
כמו
שנאמר
"גם
מזבחותם
כגלים
על
תלמי
שדי"
(הו'
יב
,
יב)
-
שם
יפרח
עליהם
משפט
עוונם.]
(ה)
לעגלות
בית
און
וגו'
-
לפורענות
העתידה
לבא
על
עגלים
שבביתאל
(ראה
מ"א
יב
,
לב)
,
שהיא
נקראת
'בית
און'
בספר
יהושע
(ראה
יהו'
ז
,
ב).
יגורו
-
ויִראו
ממנו
שכיניו
שבשומרון.
למה?
כי
אבל
עליו
עמו
,
וכמריו
,
אשר
תמיד
עליו
יגילו
,
עתה
אבלו
על
כבודו
כי
גלה.
(ו)
גם
אותו
לאשור
יובל
-
זה
היה
בשנת
שתים
עשרה
לאחז
(ראה
מ"ב
יז
,
א
ואי'):
"ויער
יי'
את
רוח
פול
מלך
אשור...
ויגלם
לראובני
ולגדי"
וגו'
(ראה
דה"א
ה
,
כו)
,
ונטל
עגלי
הזהב
שבביתאל
והלך
לו
,
לקיים
מה
שנאמר:
גם
אותו
לאשור
יובל.
למלך
ירב
-
סנחריב.
בשנה
אפרים
יקח
-
בשת
יקח
לו
ירבעם
,
שהוא
משבט
אפרים
,
שהעמיד
לו
עגל
זה
לאלוה.
ויבוש
ישראל
-
מאותה
עצה
שנועצו
לעשותם
,
כמה
שנאמר
"ויועץ
המלך
ויעש
שני
עגלי
זהב"
(מ"א
יב
,
כח).
(ז)
נדמה
-
נשתתק
מלך
שמרון
,
והרי
הוא
[כלה
מאיליו]
כקצף
על
פני
מים;
'אישקומא'
בלעז.
(ח)
במות
און
-
במות
ביתאל.
קוץ
ודרדר
יעלה
על
מזבחותם
-
שגלו
עובדיהן
ואין
עוד
פונה
אליהם.
ואמרו
ישראל
להרים:
כסונו
-
שלא
יראונו
אויבינו
בבשתנו.
(ט)
מימי
הגבעה
חטאת
ישראל
-
[חטאת
נקוד
רפי
,
שהוא
לשון
נקבה
ולשעבר;
כמו
"עשת"
(וי'
כה
,
כא);
"באת"
(בר'
טז
,
ח);
"אזלת
יד"
(דב'
לב
,
לו).]
מימי
גבעת
בנימן
חטאתם
,
ישראל
,
לפניי;
שהיה
מעשה
פלגש
בגבעה
בימי
עתניאל
בן
קנז
,
שהיה
ראשון
לשופטים
,
בימי
כושן
רשעתים
(ראה
שו'
ג
,
ח
-
י);
ובימיו
היה
פסל
מיכה
(ראה
שו'
יז
-
כ).
וכל
זה
מצינו
ב'סדר
עולם'
(סע"ר
יב).
שם
עמדו
-
באותה
מדה
אחזו
להם
מאז.
לא
תשיגם
בגבעה
מלחמה
וגו'
-
ולפי
שהיה
עון
עבודה
זרה
בידיהם
ולא
הקפידו
עליו
,
לכך
לא
הצליחה
ידם
במלחמת
הגבעה
על
בני
בנימן
(ראה
שו'
כ).
וקראם
'בני
עלוה'
-
בני
גאוה:
שעשו
עצמם
עליונים
,
ולא
שמעו
בקול
אחיהם
לתת
את
בני
הגבעה
(ראה
שו'
כ
,
יג).
ויונתן
תירגמו
על
ששאלו
להם
מלך
והמליכו
את
שאול
,
ואינו
מתיישב
לי
אחר
לשון
העברית;
וגם
שאר
חיבור
הפרשה
נופל
על
לשון
הראשון.
(י)
באוותי
ואסרם
-
ולפי
רצוני
תמיד
ייסרתים
,
משופט
לשופט
,
ומסרתים
ביד
שוסיהם.
ואוספו
עליהם
עמים
באסרם
לשתי
עונותם
-
לפי
שדימה
אותם
לעֶגלה
,
כמו
שנאמר
אחריו
"אפרים
עגלה
מלומדה"
(פס'
יא)
,
לכך
דימה
ייסוריהם
לפרה
שמייגעין
אותה
בחרישה
,
ואסרוה
בעול
המחרישה
,
וסמלוני
העול
נוקבין
ויורדין
אחד
מכאן
ואחד
מכאן
אצל
שני
עיני
השור.
וכן
תירגם
יונתן:
"כמסר
פדנא
על
תרתין
עיניתיה";
"פדנא"
-
צמד
בקר.
(יא)
אפרים
עגלה
מלומדה
-
'פורפויינטא'
בלעז;
עשוייה
לו
חבורות
חבורות
במלמד
הבקר
,
שקורין
'אגויילון'
[בלעז].
כלומר:
הרבה
ייסורין
הבאתי
עליה
,
והרי
היא
לא
נכנעה
ותמיד
אוהבת
לדוש
בתבואה
,
מקום
מאכל
ומשמן
,
ולא
נכנעה
להיות
חורשת;
כלומר:
לא
נכנעו
לתורה
,
אלא
אחר
שרירות
לבם.
אוהבתי
-
יו"ד
יתירה
,
כמו
"גנובתי
יום"
(בר'
לא
,
לט).
ואני
עברתי
על
טוב
צוארה
-
לפיכך
אני
מביא
עליהם
מלכים
שיתישו
את
כחם.
ארכיב
אפרים
יחרוש
יהודה
וגו'
-
אם
תרצו
שארכיב
אפרים
על
האומות
,
ויחרש
יהודה
[על
גבם]
,
וישדד
לו
,
לעצמו
,
יעקב
חרישה
של
מעשים
טובים;
כמה
שהוא
מפרש
ואומר
"נירו
לכם
ניר"
(להלן
,
יב).
[וישדד
לו
יעקב
-
יירש
את
אדמתם
ואת
נכסיהם.]
(יב)
זרעו
לכם
לצדקה
-
אבל
אתם
"חרשתם
רשע"
וגו'
(להלן
,
יג)
,
לפיכך
"וקם
(בנוסחנו:
וקאם)
שאון
בעמך"
(להלן
,
יד).
נירו
לכם
ניר
-
עִסקו
בתורה
,
ומשם
תִלמדו
ללכת
בדרך
טובה
ולהתגבר
על
יצר
הרע;
כזה
שהוא
נָר
את
השדה
,
להפוך
שרשי
עשבים
המכחישין
בתבואה
,
מימות
החמה
כמה
ימים
לפני
הזרע.
ועת
תקבעו
לדרוש
(בנוסחנו
נוסף
'את')
יי'
-
לתלמוד
תורה
,
עד
יבא
(בנוסחנו:
יבוא)
ויורה
צדק
לכם
-
כשתהיו
יגעים
בה;
והוא
יבין
אתכם
,
להודיעכם
צפונותיה
בצדק.
[דבר
אחר:
נירו
לכם
ניר
-
עשו
לכם
מעשים
טובים
קודם
בא
עליכם
הלחץ
,
והוא
יגרום
לכם
שתתקבל
תפילתכם
בעת
הצורך;
ואז
יהי
עת
ראוי
לכם
לדרוש
להקדוש
ברוך
הוא
על
צרכיכם
,
כי
אז
תשמע
צעקתכם
ויורה
צדק
צרכיכם
וימטיר
צדקה
לכם;
כמו
"ירה
בים"
(שמ'
טו
,
ד).]
(יג)
אכלתם
פרי
כחש
-
"איתקבלתון
תושלמת
חוביכון"
(ת"י).
(יד)
וקם
(בנוסחנו:
וקאם)
שאון
-
קול
ענות:
נוסו
נודו
(ע"פ
יר'
מט
,
ל).
כשד
שלמן
בית
ארבאל
-
כבוזזים
הבאים
[על
עם
היושב]
בשלום
פתאום
על
יד
מארב
,
שלא
נזהרו
בהם
לברוח
מפניהם
,
ושודדים
את
הכל.
בית
ארבאל
-
יונתן
תירגמו
'בית
מארב'
,
ואל"ף
ולמ"ד
יתירים
בו
,
כמו
'יזרעאל'
שאינו
שם
עיר
,
כגון
"יענו
את
יזרעאל"
(הו'
ב
,
כד)
,
וקראוֹ
בלשון
שֵם;
אף
כאן
קרא
אותו
כמין
שם
עיר.
וכן
חיברו
מנחם
(מחברת:
'ארב')
,
אבל
דונש
(דונש
ע'
* 70
- 71
)
פתרוֹ
שם
מקום.
רוטשה
-
נבקעה;
וכן
"נערים
תרטשנה"
(יש'
יג
,
יח);
"ועולליהם
ירוטשו"
(שם
,
טז).
לשון
אחר:
רוטשה
-
עוזבה
,
כמו
'נוטשה'.
(טו)
ככה
עשה
לכם
ביתאל
(בנוסחנו:
בית
-
אל)
-
כל
הפורענות
הזה
גרם
לכם
העגל
שבביתאל.
רעת
רעתכם
-
רעת
רשעכם
,
עבירת
זדונכם.
בשחר
נדמה
-
נרדם
,
כאילו
בלילה;
כלומר:
אין
בו
כח.
ולמה
כל
זאת?