מאגר הכתר הושע פרק ב עם פירוש רד"ק

פרק ב
(א) והיה מספר בני ישראל - אעפ"י שעתה קרואים 'לא עמי' , עוד יבוא זמן שיהיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. לא ימד - כל שכן שלא יספר; וכן "אין אמת ואין חסד" (הו' ד , א). ולשון 'מדידה' ו'מספר' נופל על החול , ועל הכוכבים לא יפול אלא לשון 'מספר' , לפיכך חלקם ירמיה הנביא כשהמשיל בשניהם , שאמר "אשר לא יספר צבא השמים ולא ימד חול הים" (לג , כב); אע"פ שהוא אמר זה המשל על שתי משפחות מישראל (ראה שם , כד) וזה הנביא אמרוֹ על כל ישראל , אין לתמוה בזה , כי בזה ובזה הוא דרך הפלגה , ואין החפץ בהם כי אם עניין ריבוי. והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם - תחת אשר נאמר להם בזמן הזה לא עמי אתם , לפי מעשיהם הרעים , יאמר להם בזמן ההוא: בני אל חי - כי ישובו אל יי' והוא ישיב שבותם ורחמם. וטעם בני אל חי - כי בזמן הזה עושים עצמם בנים לאלהים אחרים , שאינם חיים , ואפילו החיים שבהם , והם המזלות , אינם חיים אלא בעילת המחַיֶה אותם; אבל הוא יתעלה חי מבלי סיבה ועילה. ויונתן תרגם במקום כמשמעו: "ויהא באתרא דאיתגליאו לביני עממיא כד עברו על אוריתא ואתאמר להון לא עמי אתון יתובון ויתרבון ויתאמר להון עמיה דאלהא קיימא". (ב) ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו - וזה יהיה בקבוץ גליות בימי המשיח; כי בבית שני לא עלו אלא יהודה ובנימן שגלו לבבל (ראה עז' א , ה) , לא היו בני יהודה ובני ישראל יחדו. ושמו להם ראש אחד - זהו המלך המשיח; וכן תרגם יונתן: "וימנון להון רישא חד מן בית דוד". ועלו מן הארץ - מארץ גלותם יעלו לארצם. והמפרש זה העניין על הגלות (ראה ראב"ע) - איננו נכון , כי מה עניין ושמו להם ראש אחד למי שילך בגלות? גם ועלו מן הארץ - כי היה לו לומר 'וירדו' או 'ויצאו' , כי ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות (ראה ספ"ד לז) , ומי שיבא אליה 'יעלה' ומי שיצא ממנה 'ירד'; ויונתן תרגם: "ויסקון מארע גלוותהון". ו"ו ועלו מן הארץ - פרשו בו: אחר שעלו מן הארץ , כו"ו "הן אתה קצפת ונחטא" (יש' סד , ד); "וירד מעשות... העולה" (וי' ט , כב); "וירם תולעים ויבאש" (שמ' טז , כ) , והדומים להם; כי המשיח לא יהיה להם לראש עד שיהיו בירושלם. ויש מפרשים ראש אחד - אליהו הנביא שיעלה אותם מהגלות. כי גדול יום יזרעאל - יום שנשבר קשתם בעמק יזרעאל (ראה הו' א , ה) , גדול הוא; ומאד ארך זמן גלותם , ותם עונם בגלות שארך זמן רב. ואדני אבי ז"ל פירש: זמן ארוך וגדול היו זרועים בגוים , ועתה אקבצם; לפיכך קרא שם ישראל 'יזרעאל' , שהאל זרעם בגוים. ויונתן תרגם: "ארי רב יום כנושהון". (ג) אמרו לאחיכם עמי - פירש רב סעדיה גאון ז"ל: אומר לשבט יהודה ובנימן: אחיכם עשרת השבטים , שהיו קרואים "לא עמי" (הו' א , ט) בזמן שהיו עושים הרע בעיני יי' - בזמן שיבת הגלות אמרו להם: עמי , ולאחותיכם: רוחמה; ולפי שהמשל היה בבן ובת אמר אחיכם ואחותיכם. ומלת ואחותיכם בריבוי אחד לבד , כי היה לו לומר בשני רבויים , 'אחיותיכם' , כמו "את אחי ואת אחיותי" (יהו' ב , יג). ויונתן תרגם: "נביאיא אמרו לאחיכון עמי תובו לאוריתי ועל כנישתון ארחם". (ד) ריבו באמכם - עתה שב לדברי התוכחה שאמר בתחילה. ולפי שהמשיל כנסת ישראל לאשת זנונים והנולדים בדור ודור ילדי זנונים (ראה פירושו להו' א , ב) , אמר כנגד ילדי זנונים: ריבו באמכם. והכְּנסה נמשלת לאם על דרך כלל , והפרטים - לבנים. והעניין , שיריבו איש ברעהו להשיבם לדרך טובה. כי היא לא אשתי - כיון שזנתה תחתי. ותסר זנוניה מפניה - כיון שהמשילה לזונה , כתב עליה דרכי הזונה; ודרך הזונה לקשט פניה במיני צבעונין , שתתראה יפה בעיני הזונים. ונאפופיה מבין שדיה - היא מעיכת השדים שזכר יחזקאל "שמה מעכו שדיהן" (כג , ג); כי גם זה מדרכי הזנות. וה'פנים' הוא משל לנביאים - שהיו העם מחליפים נביאי יי' בנביאי השקר; ואלה הם הזנונים. ושדיה הוא משל לתורה שבכתב ותורה שבעל פה , כמו שפירשנו בספר יחזקאל (טז , ז) , והיו מחליפים אותם בחוקי העמים; ואלה הם הנאפופים. ויונתן תרגם: "אוכיחו כנישתא דישראל ואמרו לה ארי היא לא מתענייא בפולחני ומימרי לא מקבל צלותא עד דתעדי עובדהא בישיא מקבל אפהא ופולחן טעוותהא מבין קרווהא". (ה) פן אפשיטנה ערומה - אפשיטנה ואניחנה ערומה. והצגתיה כיום הולדה - אעמידנה ערומה כיום שנולדה , כמו שאמר "ערום יצאתי מבטן אמי" (איוב א , כא); והעניין כפול במלות שונות. והוא על דרך המשל , כמו שאמר יחזקאל "ביום הולדת אותך" , ואמר "ואת ערום ועריה" , ואמר "ואלבישך רקמה" , וכל העניין כמו שהוא (טז , ה , ז , י). ומשל הלידה הוא כשהיו במצרים עבדים , כמו שפירשנו שם (טז , ד). ושמתיה כמדבר - שהוא הפקר לכל; ועוד , שלא ימָצא בו שום מחיה ושום צורך האדם - כן אסיר כל טובי מהם ויהיו מופקרים לכל; כמו שאמר "והסתרתי פני מהם והיה לאכול" (דב' לא , יז). גם מורה על חרבן הארץ , כמו שאמר "נצתה כמדבר" (יר' ט , יא). ושתיה כארץ ציה - העניין כפול במלות שונות; וכן והמתיה בצמא - כי המדבר הוא צמאון אשר אין בו מים (ע"פ דב' ח , טו). ואפשר שיהיה בצמא משל לבטול התורה והנבואה , כמו שאמר "היו שריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מיי'" (איכה ב , ט). והצמא הוא משל לבטול התורה והנבואה , כמו שאמר "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמֹע את דבר יי'" (בנוסחנו: דברי; עמ' ח , יא). ויונתן תרגם: "דלמא אסלק שכינתי מבינה ואעדי יקרא ואשוינה רטישא כיומיא קדמאי על דלא איתקריבת לפולחני ויחול רוגזי עלה כמה דחל על עם דרא דעברו על אוריתא במדברא ואשוינה ארעא צדיא ואקטלינה בצחותא"; נוסח אחר: "בבוצרתא". (ו) ואת בניה לא ארחם - כמו שפירשנו (לעיל , ד) , כי הכְּנסה בכלל תקרא 'אם' ונקראו הפרטים 'בנים' , או הילודים בכל דור ודור , שנהגו מנהג הדור הראשון העובד עבודה זרה. (ז) כי זנתה אמם הובישה הורתם - תרגם יונתן: "ארי טעת כנישתהון בתר נביי שקרא בהיתו מלכיהון". אחרי מאהבי - אשור ומצרים , שהיה לישראל ברית עמהם ומצילים אותם מאויביהם והיו הולכים בטח בשוחד שהיו נותנין להם. וכיון שהיו בשלום בבריתם עמהם - כאלו הם מספיקים צרכם , כי בעזרתם היו עובדים אדמתם והולכים מארץ אל ארץ בשלום; וזהו לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי. ומה שאמר הובישה - יש לה להִכלם ממעשיה וממאהביה שבטחה בהם , כי לא יועילו לה בעת צרתה. ואדני אבי ז"ל פירש אחרי מאהבי - השמש והירח והכוכבים שהיו עובדים להם; וכוונתם היתה כי הם היו נותנים מזונם וספוקם , כמו שאמרו "ומן אז חדלנו לקטר למלאכת (בנוסחנו: למלכת) השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו" (יר' מד , יח). ושקויי - היין ושאר המשקים. ויונתן תרגם: "איהך בתר עממיא רחמאי מספקי מכלאי ומשתאי כסות מילא ובוץ משח וכל פרנוסי". (ח) לכן הנני שך את דרכך בסירים - שלא יוכלו לצאת מהעיר מפני החרב , ולא יועילוה מאהביה , והם אשור ומצרים; או , לפירוש אדני אבי ז"ל , המזלות. והנה דרכה כאלו יש בה משוכת חדק (ע"פ מש' טו , יט) וקוצים שלא תוכל לעבר בה , וכאלו גדורה בגזית שלא תוכל לעבור ולא תמצא נתיבותיה שהיתה הולכת בהם. ועל הדרך הזה נאמר "גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה" (איכה ג , ט). שך - כמו "הלא אתה שכת בעדו" (איוב א , י) , מנחי העי"ן. ולפי שעושין גדר הגנות והכרמים משִׂכּים , נאמר הפעולה ממנו שך , "שכת". ו"שכים" (במ' לג , נה) - ידוע שהם כמו קוצים; וכן סירים וכן "צנינים" (שם) - כולם מיני קוצים הם. ולא באה הפעולה כי אם מ"שִׂכּים". ויונתן תרגם: "בכין הא אנא מקלקל ית ארחתך כמה דסיגין בכוביא ואפסיק כמה דמפסקין בכותליא ושבילהא לא תשתכח". (ט) ורדפה - אם לאשור ומצרים - תרדוף שלומם ועזרתם ולא יתנו לה; ואם למזלות - תרדוף אחר נביאי השקר ואחר המתעסקים במזלות לשאול לה במזלות ותקטיר להם , ולא יועיל לה. ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון - וזה לא תאמר עד סבלה הגלות זמן רב , כמו שאמר בתורה "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד יי' אלהיך" (דב' ד , ל); כי אלו אמרה זה בעודה בארץ , לא היתה גולה. (י) והיא לא ידעה - כי היו מתעים אותה ראשיהם ונביאי השקר; וכל הטוב שהיה לה , לא היה לה אלא מאתי , שהייתי שולח ברכתי בדגן ובתירוש וביצהר , ושולח ברכה במעשה ידיהם עד שהיה להם רב כסף וזהב. וישמן ישורון ויבעט (ע"פ דב' לב , טו) ועשו הכסף והזהב בבעלים , כמו שאמר "בכסף ובזהב ייפהו" (יר' י , ד). (יא) לכן אשוב - שתדע כי מידי היה לה כל הטוב: דגני בעתו ותירושי במועדו - שאשלח בהם מארה בעת הקציר ובעת הבציר , הפך הברכה שהייתי שולח בהם. וכן בכל מעשה ידיהם אשלח מארה , והמשתכר ישתכר אל צרור נקוב (ע"פ חגי א , ו) , ולא יהיה להם לחם לאכול ובגד ללבוש (ע"פ בר' כח , כ). לכסות את ערותה - הצמר והפשתים שנתתי לה לכסות את ערותה , אציל אותם ממנה. וכן תרגם יונתן: "ואציל כסות מילא ובוץ דיהבית לה לכסאה ית קלנה". ועניין והצלתי - כעניין "אשר הציל אלהים מאבינו" (בר' לא , טז) , עניין ההסרה והשלילה. (יב) ועתה אגלה את נבלותה - כִּעורה ומעשיה הרעים יהיו מגולים כשאסתיר פני ממנה. לעיני מאהביה - שלא יצילוה; ולפירוש אדני אבי ז"ל (ראה לעיל , ז): לעיני השמש. ואיש לא יצילנה מידי - איש מכל מאהביה. ובדרש (ראה שבת נה , א; ויק"ר לו , ו): אך תמה זכות אבות. (יג) והשבתי - כי עם הצרה אין חדש ואין שבת. וראשי החדשים והשבתות , שהיה בהם קרבן מוסף , היו ימי שמחה , וכן החגים והמועדים שהיו ימי מנוחה ושמחה - לא יהיה להם בהם שמחה מרוב הצרות. וכל מועדה - אמר מועדה אחר שאמר חגה , והמועדיה הם חגים!? וכן אמר ביחזקאל "ובחגים ובמועדים" (מו , יא)? לפי שיש חג שאינו מועד אלא שמחה , שישמח אדם ויאכל וישתה - יקרא 'חג'; כמו "ויעש שלמה בעת ההיא את החג" וגו' "שבעת ימים ושבעת ימים" (מ"א ח , סה) - הנה קרא 'חג' שבעת ימי חנוכת הבית; וכן "אוכלים ושותים וחוגגים" (ש"א ל , טז). ויש מועד גם כן שאינו חג , כמו "לאותות ולמועדים" (בר' א , יד); "למועד אשוב אליך" (בר' יח , יד); וכן כל זמן שיתן אדם לחבירו [כמו "למועד אשר יעדו" (ראה ש"ב כ , ה)]. ורב סעדיה גאון פירש חגה - שלש רגלים , וכל מועדה - ראש השנה ויום כיפור ושמיני עצרת. (יד) והשמותי גפנה ותאנתה אשר אמרה - בעבור שאמרה כי מיד מאהביה הדגן והתירוש והיצהר וכל הטוב (ראה לעיל , ז , י) , אני אשים אותם לשממה , ותדע אם היה לה הטוב ההוא מאתי או מאתם. אתנה - לפי שהמשילה לזונה קרא הטוב ההוא 'אתנה' , כמו "אתנן זונה" (דב' כג , יט); ועניינם כמו "תנה" (הו' יג , י) , ושרשם 'תנה' והאל"פין נוספות. ויונתן תרגם אתנה: "יקר". וזכר הגפן והתאנה - כי הענבים והתאנים - מיטב מאכל האדם אחר התבואה , וכבר זכר "ולקחתי דגני בעתו" (לעיל , יא). ושמתים ליער - שיבאו בו חיות השדה , לפיכך ואכלתם חית השדה; וזה מפני חרבן הארץ. או המשיל האויבים לחיות השדה. (טו) ופקדתי עליה - בגלות אפקוד עליה הזמן שעבדה הבעלים , ואאריך אותם בגלות לְעונש שהניחו עבודתי ועבדו אלהים אחרים. ואף על בני בניהם יהיה זה העונש , אע"פ שהם לא יעבדו עבודה זרה בגלות , כן הוא משפט ענשם; לפי שבני בניהם לא יהיו שלמים בעבודת האל ובמצותיו בגלות , לפיכך יצטרף עון אבותם העובדים עבודה זרה עם עוונם; ואמר בתורה "והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי" (וי' כו , מ). ותעד נזמה וחליתה - לפי שהמשילהּ לזונה אמר עליה מעשה הזונה , שמתקשטת בתכשיטין נאים כדי שתתראה יפה בעיני מאהביה. וחליתה - מן "וחלי כתם" (מש' כה , יב). ויונתן תרגם: "ואסער עלה ית יומיא דהוות פלחא לטעוותא ומסקא להון בוסמין הות דמייא לאתתא די שבקת ית בעלה ואיתקנת בקדשהא ובחליטת מרגליתהא וטעת בתר רחמהא כן כנישתא דישראל רחימת למיפלח לטעוותא ופולחני שבקת אמר יי'". "ובחליטת" - אחד מתקוני העדיים; וכן תרגם "ובתי הנפש והלחשים" (יש' ג , כ): "וקדשיא וחליטתא". (טז) לכן הנה אנכי מפתיה - נכתב ביו"ד במקום למ"ד הפועל. והעניין: אתן בלבה לשוב בתשובה בעודה בגלות; וזה כעניין פתוי , כי המפתה חבירו מעבירו מדעתו שהיה בו לדעת אחרת. כן הקדוש ברוך הוא מעביר ישראל מדעתם שהם בו בגלות , לרדוף התאוה ויצר הרע , ויתן בלבם לעזוב הרע ולקחת הטוב. ועל זה אמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יח' לו , כו). והולכתיה המדבר - זהו שאמר יחזקאל הנביא "והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים" (כ , לה). ודברתי על לבה - אנחם אותה מצער הגלות שסבלה. ויונתן תרגם: "בכן הא אנא משעבד לה לאוריתא ואעבד לה ניסין וגבורן כמה דעבדית לה במדברא וביד עבדי נביאיא אמלל תנחומין על לבה". (יז) ונתתי לה את כרמיה משם - משם , מהמדבר (ראה לעיל , טז) , אתן לה כל ארצה כמו שהיתה לה; כלומר: אֲיַעֵד אותה שם במדבר להטיב לה בארצה. ולפי שבמדבר העמים (ראה פירושו לעיל , טז) יצרף אותם ויכלה הפושעים והמורדים , ויפחדו הנשארים , לפיכך יהיו צריכים תנחומים ולדבר על לבם שיתן להם האל את ארצם כבתחלה; לפיכך אמר "ודברתי על לבה" (שם). ואע"פ שפירשנו כי התנחומין יהיו מהצער שסבלה בגלות , הכל יהיה לזה ולזה. ומה שזכר כרמיה - לפי שזכר בפורענות "והשימותי גפנה" (לעיל , יד) , אמר בנחמה: כרמיה. ואת עמק עכור לפתח תקוה - לפי שבתחלת בואם לארץ בימי יהושע קרה להם העון הזה , והוא דבר עכן (ראה יהו' ז , ובעיקר פס' כו) , הבטיחם שלא יפחדו בהכנסם לארץ שלא יקרם שום עון; כי כלם יהיו מצורפין וטהורים , כי במדבר העמים יִצָרפו. ואותו עמק עכור לא יקרא עוד כן , כי שמו הוא לגנאי , אלא יקרא לו שם לשבח והוא 'פתח תקוה'. ומה שאמר פתח ולא אמר עמק , כמו שהיה - לפי שיהיה להם כפתח , כי משם יכנסו לארץ כמו שעשו בתחלה. ויהיה להם תקוה ואחרית טוב , לפיכך יקראו לו 'פתח תקוה'. והחכם רבי אברהם בן עזרא פירש עמק עכור - עמק יזרעאל , שעכרתיה שם (ראה הו' א , ד - ה) , ישוב לפתח תקוה. ורבינו שלמה פירש: עומק הגלות שהם עכורים שם אתן לפתח תקוה - תוחלת , ותקוה שמתוך אותם צרות תתן לב לשוב אלי. ויונתן תרגם: "ואמני לה ית פרנסהא מתמן וית מישר עכור לתחמודי נפש". ורב סעדיה גאון פירש: יעשה האל עמהם נפלאות בעמק שנהרג בו עכן באותו הזמן , ויקראו לו 'פתח תקוה' וישירו לאל על הנפלאות; וזהו שאמר: וענתה שמה - מן "ותען להם מרים" (שמ' טו , כא). כימי נעוריה - כמו הנס שעשה האל לישראל בימי סיסרא , אמר "ותשר דבורה" (שו' ה , א); וכן דוד אמר "וידבר דוד ליי' את דברי השירה הזאת" (ש"ב כח , א). וכיום עלותה מארץ מצרים - שירת משה על ים סוף (ראה שמ' טו). ויונתן תרגם: "ויתנהון תמן למימרי כיומי קדם ואף אנא אעביד להון ניסין וגבורן כיום מסקהון מארעא דמצרים". (יח) והיה ביום ההוא נאם יי' תקראי אישי - רוצה לומר: תקראי לי 'אישי' , כי בעל האשה יִקָרא לה 'איש' , כמו "אלקנה אישה" (ש"א א , ח); וכנסת ישראל נמשלה לאשת איש. ו'בעל' הוא שם משותף , כי היו קוראים לעבודה זרה 'בעל'. לפיכך אמר: ולא תקראי לי עוד בעלי , כדי להסיר שם הבעלים מפיה (ראה להלן , יט). ורבותינו ז"ל פירשו (ראה פסחים פז , א): ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה. (יט) והסירותי. טעם והסירותי - כי האל ייחד לבב ישראל ליראה את שמו לבדו , ויעזרם בזה , על דרך שאמרו (ראה שבת קד , א): בא ליטהר מסייעין אותו. ואמר מפיה ואמר "תקראי" (לעיל , יח) - כן דרך המקרא לדבר לנֹכח ושלא לנכח כאחד. וכפל העניין במלות שונות ואמר: ולא יזכרו עוד בשמם. ורב סעדיה ז"ל פירש: מפיה - מפי ישראל , ולא יזכרו עוד בשמם - בפי אומות העולם; כי אף האומות לא יעבדו עבודה זרה באותו הזמן , כמו שאמר "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה [לקרא כולם בשם יי' ולעבדו שכם אחד"] (צפ' ג , ט). ועוד פירש מפיה - מפי דור הישועה , ולא יזכרו עוד - בפי דורות עולמים. ואמר בשמם - לפי שיש להם שם זולתי 'בעל'. (כ) וכרתי - על דרך "כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך" (איוב ה , כג) , ונאמר בנבואת ישעיה "וגר זאב עם כבש" (יא , ו) וכל העניין כמו שאומר שם. ועם עוף השמים - כמו ארבה וזולתו , שלא יאכלו פירותיהם ותבואתם. ורמש האדמה - כמו נחשים ועקרבים. וקשת וחרב - כמו שאמר "וכתתו חרבותם לאתים" (יש' ב , ד). ומלחמה - כתרגומו: "ועבדי קרבא"; או פירושו: שאר כלי מלחמה זולתי קשת וחרב שזכר. (כא) וארשתיך - כנגד שאמר "אשת זנונים" (הו' א , ב). וזכר שלש פעמים וארשתיך - כנגד שלש גליות שגלו ישראל: גלות מצרים וגלות בבל וזה הגלות שאנחנו בו היום; וכל זמן צאתם מהגלות היה האל כאלו מארש אותה. והאירוסין הראשונים , כשהוציאה ממצרים , לא היו לעולם , שהרי גלו; לפיכך אמר כנגדו: וארשתיך לי לעולם. והאירוסין השניים , כשהוציאם מבבל , לא היו בצדק ובמשפט , שהם היו עושין [הרע] , שהרי כתוב שהיו בהם מחללי שבתות (ראה נחמ' יג , טו - טז) ונושאים נשים נכריות (ראה עז' י; נחמ' יג , כג - כד) , והיו כובשים אחיהם לעבדים ושדותיהם (ראה נחמ' ה , ב - ה); הנה כי לא היה בהם צדק ומשפט , חסד ורחמים , לפיכך אמר כנגדו: וארשתיך לי בצדק ובמשפט שיהיו הם עושים , שהרי ישובו בתשובה , כמו שכתוב "ושבת עד יי' אלהיך" (דב' ד , ל). (כב) ואמר וארשתיך לי באמונה - שעניינו: בקיום שלא ימוט לעולם; כמו "במקום נאמן" (יש' כב , כג); "אמונה אומן" (שם כה , א). וידעת את יי' - כמו שאמר "כי כלם (בנוסחנו: כולם) ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (יר' לא , לג). (כג) והיה ביום ההוא... אענה את השמים - כנגד שאמר "ולקחתי דגני" (לעיל , יא) , אמר כי אז , בזמן הישועה , השמים יתנו טלם והארץ תתן את יבולה (ראה זכ' ח , יב). ואמר אענה את השמים - השמים שהיו נעצרים בהיותם בארץ , כמו בימי אחאב (ראה מ"ב יז , א , ז) - בשובם לארץ בימי הישועה לא יֵעצרו עוד. ואמר אענה - כאלו השמים שואלים שיתנו מטר כמשפטם , ואני אענם וארצה שיתנו מטר כמשפט , גשמי ברכה. וזהו אענה - שיהיה רצוני בהם. והם יענו את הארץ - כאלו הארץ שואלת מטר ומתאוה לו. (כד) והארץ תענה - שתתן את יבולה ועץ השדה יתן פריו (ע"פ וי' כו , ד). והם יענו את יזרעאל - כי ברבות הטובה רבו אוכליה (ע"פ קה' ה , י) , כי תהיינה החרבות מלאות צאן אדם (ע"פ יח' לו , לח). בפורענות (ראה הו' א , ד) קרא שם ישראל 'יזרעאל' לפי שהיו זרועים בגוים; ובזמן הישועה קורא אותם 'יזרעאל' - שיהיו נזרעים בארצם , לפיכך אמר אחריו "וזרעתיה לי בארץ" (להלן , כה). ויונתן תרגם העניין כן (פס' כג - כד): "ויהא בעידנא ההיא אקבל צלותהון אמר יי' אפקד ית שמיא ואינון יחתון מטרא על ארעא. וארעא תרבי עיבורא חמרא ומשחא ואינון יספקון לגלות עמי". (כה) וזרעתיה לי בארץ - שיהיו רבים כזרע הארץ ויהיו לי , לא כבתחלה. ויונתן תרגם: "ואקמינון בארע בית שכינתי". ורבותינו ז"ל פרשו (ראה פסחים פז , ב) בארץ - בארץ העמים; שאמרו: אמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים , שנאמר: וזרעתיה לי בארץ; כלום אדם זורע סאה שלחטין , אלא להכניס כמה כורין!