מאגר הכתר הושע פרק ב עם פירוש ר' יוסף קרא

פרק ב
(א-ב) והיה מספר בני ישראל - כך נהגו הכתובים בכל מקום שאתה מוצא תוכיחה: מעין התוכחה תמצא בצידה הנחמה. לפי שאמר למעלה "קרא שמו יזרעאל" (הו' א , ד) , שזה דימיון לישראל , כמו כן יזרו ויזרעו בארצות אחד מעיר ושנים ממשפחה (ע"פ יר' ג , יד) , כשיתקבצו מן הגלות - ורבו ופרו (ע"פ יח' לו , יא) בארצם כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. לא עמי אתם - כנגד שאמר למעלה "כי אתם לא עמי" (הו' א , ט) , חזר ואמר כאן: יאמר להם בני אל חי; כנגד שניזרו ונפוצו בין הגוים , חזר ואמר כאן: ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו; וכנגד שאמר למעלה "והשבתי ממלכות בית ישראל" (שם , ד) , חזר כאן: ושמו להם ראש אחד - מלך אחד. שמיום שנחלקו לשתי ממלכות היו מלכי ישראל עולין לרגל לפני עגל שבדן ולפני עגל שבביתאל , מורא היה להם שאם עלה העם לעשות זבחים בבית יי' בירושלם - ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם מלך יהודה , ויהרגו את מלך ישראל (ראה מ"א יב , כז - ל). ושבט יהודה ובנימן היו עולין לרגל בירושלם עם מלכם , וכך נחלקו אילו מאילו. אבל משיקָבצו מן הגליות , רועה אחד יהיה לכולם (ע"פ יח' לז , כד). כי גדול יום יזרעאל - כתרגומו: "ארי רב יום כינושיהון"; כלומר: גדול יום קיבוצם מן גליות מיום שנזרעו ונפוצו בם. (ג-ד) אמרו לאחיכם עמי ולאחותיכם רוחמה. ריבו באמכם ריבו כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה ותסר זנוניה מפניה - הרי שני כתובין המכחישין זה את זה: כתוב אחד אומר: אמרו לאחיכם עמי - שהם בניי ואינם ילדי זנונים; וכתוב אחד אומר: ריבו באמכם , ותסר זנוניה - הרי הבנים ילדי זנונים הם! משל לאדם שסרחה עליו אשתו וכעס עליה וקראה 'זונה מנאפת'; שמעו בניה כן ונתייעצו , אמרו לאביהם: הרי אתה מוציא לעז עלינו שאנו בני זנונים! והוא השיבם: חס ושלום שאני נותן אותה לפני בת בליעל (ע"פ ש"א א , טז) , שתחת אישה תקח את זרים (ע"פ יח' טז , לב)! ואינכם בני זנונים , אלא ריבו באמכם שתיִוָסר , והשמיעוה שאני אומר כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה. כמו כן הקדוש ברוך הוא אומר לנביאים: אמרו לאחיכם עמי - לישראל שהם בניי , ולאחותיכם - כנסת ישראל , רוחמה - שארחמנה; אבל ריבו באמכם - באומה שלכם , והשמיעוה כאילו אני אומר שהיא לא אשתי ואנכי לא אישה - שתסר זנוניה מפניה , שהיא מזנה ופונה לעבודה זרה שבמצרים ובאשור ושבכשדים , ככל האמור ביחזקאל: "ותעגבה (בנוסחנו: ותעגב) על מאהביה אל אשור קרובים" (כג , ה); ואומר "את תזנותה (לפנינו: תזנותיה) ממצרים לא עזבה כי אותה שכבו בנעוריה" וגו' (שם , ח); וכתוב "ותשלח מלאכים אליהם כשדימה. ויבאו אליה בני בבל למשכב דודים ויטמאו אותם בתזנותם" (שם , טז - יז). ונאפופיה - וניאופיה. (ה) פן אפשיטנה ערומה - מתכשיט שלה. מ"ם של ערומה דגושה היא; וכן "עירומים הם" (בר' ג , ז); וכן "בגדי ערומים" (איוב כב , ו); והוא לשון "ערום" (יש' כ , ב). וכן הוא אומר ביחזקאל "והפשיטוך את בגדיך ולקחו כלי תפארתך" (כג , כו); שכן משפט הנואפות (ע"פ יח' כג , מה). והצגתיה כיום היולדה - במצרים , דכתיב "ואעבור עלייך" (יח' טז , ו) , וכתיב "ואת ערום ועריה" (שם , ז). ובִמקום שרבצה במרעה הטוב (ע"פ יח' לד , יח) - ושתיה כארץ צייה. (ז) הובישה הורתם - תיבוש אימם שהרתה אותם בדבר הזה שאמרה: אלכה אחרי מאהביי - הם בני אשור ומצרים; כמו שאמר למעלה "ותעגבה (בנוסחנו: ותעגב) על מאהביה" (יח' כג , ה). נותני לחמי ומימיי - הרבה דברים תמצא שסתומין בתחילתן , ולעולם תמצא פתרונן וחסרונן כולן לפי תשובתן; וכן כשהוא אומר כאן נותני לחמי ומימיי - איני יודע מהו מימיי , אבל לפי התשובה שהוא משיב למטה , "לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו" (פס' יא) - מיכָּן תִלמוֹד שאין מימיי אלא תירוש. וכן כשהוא אומר "שמלה לך (בנוסחנו: לכה) קצין תהיה לנו והמכשלה הזאת תחת ידיך" (בנוסחנו: ידך; יש' ג , ו): כשהוא אומר "והמכשלה" - איני יודע מהו שואל; אבל לפי תשובה שהנשאל משיבו: "ובביתי אין לחם ואין שמלה" (שם , ז) - למדנו שאין 'מכשלה' כי אם לחם. (ח) לכן הנני סך (בנוסחנו: שך) את דרכך בסירים - כמו קוצים. (ט) ורידפה - דל"ת דגושה. ופתר בו דונש שהוא לשון רדיפה עולמית , שכל שעה הוא רודף; וכן "ופתחו שעריך" (יש' ס , יא) - התי"ו דגושה; ופתרונו , שכל כך יפתחו תמיד ש"יומם ולילה..." (ראה שם). אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה - כשתראה שעבודה זרה של אבן ושל עץ שהם עובדים אותם אינם יכולים להושיעם , אז תאמר: אלכה ואשובה אל אישי הראשון - להקדוש ברוך הוא , כי טוב לי אז , כשהייתי עובדת לבוראי , שהוא היה מושיעי , מעתה - שאני עובדת אלהים אחרים שאינם מושיעים אותי. (י) והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה את הדגן ואת התירוש (בנוסחנו: נתתי לה הדגן והתירוש) - כשהיא אומרת "אלכה אחרי מאהביי נותני לחמי ומימיי" (לעיל , ז) , לא השיבה דעת ותבונה אל לבה (ע"פ יש' מד , יט) להכיר כי אני נותן לה את הדגן ואת התירוש והיצהר , שתוֹלָה הדבר בעבודה זרה שלה. (יא) לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו - משל לאדם שמצוה דבר לאשתו , והיא אינה שומעת לו מפני מאהביה שעגבה עליהן (ע"פ יח' כג , ט); והוא אומר לה: למה עשיתי לך כל טוב , שקישטתי אותך בתכשיטי כסף וזהב ובכלים נאים , ואת עוברת על ציוויִי?! והיא משיבתו: מאהביי נתנו לי כל קישוטים הללו , ואתה לא נתתה לי כלום! והוא אומר לה: מאחר שאמרת כן , לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו , וכל תכשיטים שנתתי לך ובגדים שנתתי לכסות את ערוותך , ואראה מה יתנו לך מאהבייך! כמו כן הקדוש ברוך הוא אומר לכנסת ישראל: את אומרת "אלכה אחרי מאהביי נותני לחמי ומימיי צמרי ופשתי שמני ושיקויי" (לעיל , ז) - הריני לוקח כל מה שנתתי לך: דגני שאני נותן בעתו ותירושי שהייתי נהוג ליתן במועדו. והצלתי - ואפריש. צמרי ופשתי - בגדים שנתתי לך לכסות את ערוותך , ואת נשארת ערומה; דכתיב "ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה" (להלן , יב). וכן ביחזקאל הוא אומר "לכן נתתיה ביד מאהביה ביד בני אשור אשר עגבה עליהם. המה גילו את (בנוסחנו ללא 'את') ערוותה בניהן ובנותיהן לקחו" וגו' (ראה יח' כג , ט - י); וכתוב "והפשיטוך את בגדיך... ועזבוך ערום (בנוסחנו: עירֹם) וערייה ונגלה ערוות זנונייך וזמתך ותזנותייך" (שם , כו , כט). (יב) ואיש לא יצילנה מידי - ואז תראה אם יצילוה מאהביה מידי. (יג) חגה חדשה ושבתה וכל מועדה - שבדתה מליבה. (יד) והשימותי - לשון 'שממה'. אתנה - כמו "אתנן" (הו' ט , א). ואכלתם חית השדה - אילו אומות שאוכלות את ישראל בכל פה (ע"פ יש' ט , יא). (טו) ותעד - לשון "עדי" (יח' טז , יא). וחליתה - הן קישוטי זהב , כמו "נזם זהב וחלי כתם" (מש' כה , יב). כלומר , שהיתה מקשטת עצמה כשהלכה אחרי מאהביה. (טז) לכן הנה אנכי מפתיה - מפייסה ומשדלה בדברים; כאדם שכעס על אשתו שנואפת תחתיו , והפשיטה ערומה והציגה ערום ועריה ולקח דגנו ותירושו מלהאכילה ולהשקותה , ולאחר זמן הוא מפייסה בדברים ומדבר על לבה ומנחמה , ואומר לה: אם תיוָסרי מעכשיו ותשבית זימתך ממך , הריני משיב לך כלי תכשיטין ומרחם אותך כתחילה. כך הקדוש ברוך הוא אומר: הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר - לדבר עימה בסתר , ולדבר תנחומים על לבה. (יז) ונתתי לה את כרמיה - הריני משיב לך דגני ותירושי (ראה לעיל , יא) משם , מארץ ישראל , ואת עמק עכור , הוא ארץ ישראל , שנעכר ונחרב הוא עכשיו - עוד יהיה לך לפתח תקוה טובה. כנגד שאמר למעלה "והשבתי כל משושה" (פס' יג) , הריני אומר לה; וענתה שירה שם כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים - ששׂררה על הים (ראה שמ' טו). (יח-יט) וכל זאת אני עושה לך לפי שתקראי לי אישי - שלא יהא לך איש אחר תחתיי , ולא תקראי לי עוד בעלי - לפי שהסירותי את שמות הבעלים מפיה. ולא יזכרו עוד בשמם - כי שם זה הבעל לא יזכר עוד; לכך לא תקראי לי עוד 'בעלי' כי אם 'אישי'. (כ) וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה - לפי שאמר למעלה "ואכלתם חית השדה" (פס' יד) , חזר ואמר: וכרתי להם ברית וגו'. וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ - לפי ש"לא ישא גוי אל גוי חרב" (יש' ב , ד) , כי שלום יהיה בעולם; ולכך: "ושכבתם ואין מחריד" (וי' כו , ו). (כא) וארשתיך לי לעולם - שתהי לי לאשה לעולם , בתנאי כך שתלכי עמי בצדק ובמשפט - שלא תבגדי עוד בי; ואני אעשה את שלי ואני אלך עמך בחסד וברחמים - כאדם המרחם על אשתו. (כב) וארשתיך לי באמונה - שלא יעברו עוד בך זרים (ע"פ יואל ד , יז) , שאיני בוגד בך עוד. לפי שאמר למעלה "והיא לא ידעה" (פס' י) , לכך נאמר: וידעת כי אני (בנוסחנו: וידעת את) יי'. (כג) אענה את השמים - לפי שאמר למעלה "לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו" (פס' יא) , שאין הקדוש ברוך הוא מלקה אלא על ידי עצירת גשמים - שכשלא יהיה מטר על הארץ והארץ לא תתן את יבולה (ראה דב' יא , יז); וזהו לפי שבגדה בי , כמו שמפורש בעיניין. אבל מיכן ואילך , שתשבית ותסיר זנוניה מפניה ונאפופיה מבין שדיה (ראה לעיל , ד) , ותקראי לי 'אישי' (ראה לעיל , יח) , הריני חוקר ועונה את השמים ליתן להם גשמים. ושמא תאמר: והלא גשמים בשמים , ואין הקדוש ברוך הוא עונה הגשמים לשמים? הרי לימדנו הכתוב "ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע" (בר' א , ז) - שהשמים העליונים תלויים במאמר. כך מפורש בבראשית רבא (ב"ר ד , ג). והם יענו את הארץ - להוריד מטר על פני תבל ארצה (ע"פ איוב לז , יב). (כד) והארץ תענה את הדגן התירוש והיצהר (בנוסחנו: ואת התירוש ואת היצהר) - כמה דאת אמר "ונתנה הארץ יבולה" (וי' כו , ד); מה שזרעו ונטעו בתוכה. והם יענו את יזרעאל - והם , הדגן התירוש והיצהר , יענו עצמם לזורעים בה; כמה דאת אמר "ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל" (יש' נה , י). (כה) וזרעתיה לי בארץ - לפי שאמר למעלה "קרא שמו יזרעאל" (הו' א , ד) , שזה דימיון לישראל שיהו מפוזרים בארצות , חזר וריפא כאן: ורחמתי את לא רוחמה. ולפי שאמר למעלה "כי אתם לא עמי" (שם , ט) , חזר וריפא כאן: עמי אתה , והוא יאמר: אלהי.