מאגר הכתר הושע פרק ב עם פירוש ר' אליעזר מבלגנצי

פרק ב
(א) ועד שיהיה מספר בני ישראל בארצות אויביהם , באחרית הימים , כחול הים - שאף גם זאת בהיותם בארץ אוייביהם לא מאסתים ולא אגעלם לכלותם (ראה וי' כו , מד) , אלא אפרה וארבה אותם שם , ויכירו וידעו כל גוים שעדיין אני אוהבם. והיה במקום אשר נאמר להם שם , כשגלו , שאינם עמי - שאילו היה עמי לא גלו - יאמר להם בני אל חי; שאם מתו אבותיהם , אלהיהם חי , ולא יתומים הם מאביהם שבשמים , ולא אלמן ישראל מאלהיו (ע"פ יר' נא , ה). ועד אותה העת יקָראו 'לא עמי'; ואז יעקר שם זה מהם , ויאמר להם: בני אל חי. (ב) ואז נקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו - לארצם. ועל ידי שֶיָעיר המקום רוחם לכך , שישימו להם ראש אחד וחבורה אחת , איש ממקום תפוצתו , ויעלו מארץ שִבְיָם , כי גדול יהיה יום ישראל הנפוצים והנזרעים בארצות אוייביהם להושיעם ולקבצם - וזרעתים לי בארצי (ע"פ פס' כה להלן) ובנחלתי; ולכך יקָראו "בני אל חי" (לעיל , א). ולא באו שני מקראות הללו (פס' א - ב) אלא לומר , שעד אחרית הימים , שיפרו וירבו ויקבצו ויוזרעו בארצם , יהיו נקראים 'לא עמי'; ולא באו לנחם , שעדיין עומד בתוכחתו , שאומר לבניה: "ריבו באמכם ריבו" (להלן , ד). וכך הוא פשוטו: "כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם" (הו' א , ט) - ימים רבים , עד אחרית הימים (ראה הו' ג , ג - ה) , שתרבו ותקבצו לארצכם , שאז תיקראו "בני אל חי". וכדי שלא יתמהו לומר: מה חטאו הבנים? מכל מקום בניו הם! - הוא אומר: (ג) אמרו לאחיכם עמי - ודאי בניי אתם וראויים שארחם עליכם; ולא על מעשיכם נקראתם כך , (ד-ה) אבל ריבו באמכם ריבו - שהיא גרמה לכם ליקרא "לא רוחמה" (הו' א , ו) ו"לא עמי" (שם , ט). כי היא לא אשתי - ונקל לי להוציאה מביתי; ואיני בוגד בה בכך , שאינה לי אלא פלגש. וכך תאמרו: הלא אין את אשת אבינו , שיקשה בעיניו לשלחך מביתו! על מה את בוטחת? הסירי זנונייך מפניך ונאפופיך מבין שדייך , שאחרים מועכים ומעשים אותם (ע"פ יח' כג , ג) , פן יפשיטך ערומה , וכל העניין. כמדבר - בנפש יבשה אין כל (ע"פ במ' יא , ו). (ו) ואת בניה , שהיה לי לרחם , לא ארחם - שאחרי שאמם מזנה ומנאפת הרי הם לי בני זנות; שאף ביאתי אליה בזנות היתה , ובני זנות הן לי ואינם חביבין לי. (ז) כי זנתה אמם - תחתיי. ואף אלי לא היתה אלא דרך זנות , שכשם שהיתה נבעלת לי היתה נבעלת לאחרים. כי אמרה - ולא שהיתה חסירה אצלי כלום; אלא טובתי שהייתי מטיב לה היתה תולה באחרים , ולכך מזנה אחריהם. (ח) הנני סך (בנוסחנו: שך) את דרכך - שהיה פתוח לך לרווחה ולהצלחה מאתי. ונתיבותיה - שפתחתי לה , אל הדגן ואל התירוש ואל היצהר (ראה להלן , י) , לא תמצא - שאגרשנה מביתי ותלך בגולה. (ט) ואז תהיה מרדפת את מאהביה - שיתנו לה. ולא תשיג אותם - כי עץ ואבן הם , ולא תמצא בהם תוחלת ותועלת; ואז יכנע בעמל לבה (ע"פ תה' קז , יב) ותשיב אל לבה לחזור , ואמרה: אלכה ואשובה - כי עכשיו אני מַכֶּרת , שכל הטובה שהיתה לי לשעבר בהיותי בבית אישי , מאתו היתה לי , ולא מאת מאהביי. (י) והיא לא ידעה - ולא הכירה טובתי כשהייתה אצלי. וכסף הרביתי לה וזהב - אני; והם עשו אותו לבעל - וכיבדתו בכספי ובזהבי , כאילו נתנם להם. (יא) ולקחתי דגני בעתו - הוא שאמר למעלה: "הנני סך (בנוסחנו: שך) את דרכך" (פס' ח). (יב) ואיש - מהם. (יג) והשבתי כל משושה - שלא יהא לה במה לשמֹח , לא דגן ולא תירוש ולא בגדים נאים (ראה לעיל , יא). וברעב ובצמא ובעירום ובחסר כל (ע"פ דב' כח , מח) תהיה בחגה , בחדשה , בשבתה ובמועדה , ואיך תשמח?! (יד) אתנה המה לי - ולא אישי נתנם לי. ליער - להפקר , כי לא יעשו פרי ולא ישמרום; ואם יעשו , מעט ורעים יהיו ולא ישמרום , ואכלתם חית השדה , (טו) כאשר תקטיר להם שמני ומקטרתי אשר נתתי לה להתקשט בהם , כמפורש ביחזקאל (טז , יח). ותעד נזמה וחליתה - לפניהם , להתנאות להם. ואתי שכחה - לאמר: לא אישי נתן לי טובה זו. (טז) לכן - על אשר שכחתני. הנה אנכי מפתיה - 'אמיטריי לי' (בלעז); אשים בלבה שתלך במדבר לבקש משם רועה , מרעה ומחיה , כאשר אהיה סך את דרכה (ראה פס' ח לעיל) כאן. ודברתי על לבה - לפרנסה , כשייכנע לבה בעמל (ע"פ תה' קז , יב) ותאמר לשוב אלי. כי לא אשיבנה אלי לאלתר; אלא ימים רבים אניחנה בארץ אויביה (ראה הו' ג , ג - ה) להכניעה ולהשפילה מאד , לזכור לעולם הרעה הגדולה אשר היתה בה , ולא תתגאה עוד. (יז) כרמיה משם - מן המדבר שהוא ארץ ציה וצמא (ע"פ יח' יט , יג) , כלומר: שמחה מועטת ומזונות מצומצמים. ואת עמק עכור לפתח תקוה - מקום גלותם ושביָם שהן נעכרין בו , לפתח תקוה - למזונות. שלא תצפה ותקוה למזונות ולפרנסה אלא בצמצום ובחסר בארץ אויביהם; שכל מה שהן יגיעים , באים האומות ונוטלין. ועמק עכור האמור כאן - כמו "עמק יזרעאל" (הו' א , ה) ו"עמק יהושפט" (יואל ד , ב) שפירשתי למעלה (הו' א , ה). וענתה - ותגור שם בגֵירות. כימי נעוריה - שעיכבה במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור העושה הרע בעיניי (ע"פ במ' לב , יג); אף במדבר העמים (ע"פ יח' כ , לה) תעכב ימים רבים , עד אברר מהם המורדים והפושעים בי (ע"פ יח' כ , לח) , לצרף ולברר וללבן עד עת קץ (ע"פ דנ' יא , לה). ולדבר זה אמר למעלה "הנה אנכי מפתיה" (פס' טז) - שדרך העולם , כשאדם דר בארץ נכריה ואינו מוצא שם קורת רוח , הוא שב לארץ מולדתו , ואֵילו לא ישימו על לבם לעלות לארצם בהיותם במחסור בארץ אויביהם , אלא אף מארצם ילכו לשוטט בארצות הגוים למצוא רווחה. והוא שיתנם לרחמים לפני שוביהם וריחמום (ע"פ מ"א ח , נ); והוא שאמר "ודברתי על לבה" (לעיל , טז). (יח) ביום ההוא - בהִכנע בעמל לבך (ע"פ תה' קז , יב) בארץ אויביך. (יט) והסירותי את שמות הבעלים - שאף לאישיך לא תיקראי 'בעל' , שלא להזכיר שם בעל; כל כך יהיה לך לב טהור אלי. (כ) וכרתי להם ברית - שלום. ביום ההוא - לקץ התשועה. את חית השדה - דימיון "כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך" (איוב ה , כג) , וכעניין "על שחל ופתן תדרך" (תה' צא , יג) , וכענין "וגר זאב עם כבש" (יש' יא , ו) , "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" (שם , ט); ולמה? "כי מלאה הארץ דיעה את יי'" (שם). אף כאן , לפי שסרו שמות העצבים מפיהם (ראה לעיל , יט) וידעו את יי' , יהיה להם שלום. (כא) וארשתיך לי לעולם - ולא כמו לשעבר , שהיית תחתי כזונה ושלחתיך (ראה לעיל , ד). צדק ומשפט (בנוסחנו: ובמשפט) - אירוסי אשה גמורה. בחסד ורחמים (לפנינו: וברחמים) - לרחם עלייך ועל בנייך. (כב) באמונה - להיות בריתי נאמנת לך לעולם. ואז אשיב לך הדגן והתירוש והיצהר , כמו שמפרש והולך. (כג-כד) אענה את השמים - לפתוח את אוצרו הטוב (ע"פ דב' כח , יב). הם יענו את הארץ - ויתן טלם וגשמיהם. והארץ תענה את הדגן - להצמיח , להוציא פרי תבואה (ע"פ תה' קז , לז); והם - הדגן והתירוש והיצהר , יענו את יזרעאל - ישראל , לחיותם לשובע. [אענה את השמים והם יענו את הארץ; והארץ תענה את הדגן וגו' והם יענו את יזרעאל - "והכסף יענה את הכל" (קה' י , יט). פירושו: מטריח; והם יטריחו זה את זה. ויזרעאל הוא ישראל , כי כינוי הוא. מצאתי בפרחון (מחה"ש: 'ענה')]. (כה) וזרעתיה לי בארץ - לפרות ולרבות.