מאגר הכתר הושע פרק ה עם פירוש רד"ק

פרק ה
(א) שמעו - עתה שב להוכיח יהודה ואותם שהיו ראויים להוכיחם , והם כהני בית המקדש שהיה בחלקו שליהודה. ובית המלך - גם כן היה להם לעשות משפט. וקרא שבט יהודה 'בית ישראל' - כי הם עיקר בית ישראל. ויש מפרשים (ראה ראב"ע) בית ישראל - הסנהדרין , שהם שופטי ישראל. כי פח הייתם למצפה ורשת פרושה על תבור - לכם היה לעשות המשפט , ואתם הייתם פח ומכשול לעם , כי רואים אתכם עושים מעשים רעים ולומדים מכם; והנה אתם להם בהפך מה שהיה ראוי להיות. ואתם להם כמו הפח והרשת שלוכדים בהם החיות והעופות - כן הם נלכדים במעשיכם הרעים , שעושים ככם. וזכר מצפה ותבור - שהם הרים גבוהים בארץ ישראל , והציידים פורשים עליהם מצודותיהם. ויונתן תרגם מצפה מן "צופה נתתיך" (יח' ג , יז) , שתירגם: "ארי תקלא הויתון למלפיכון וכמצדא דפריסא על טור רם". ובדרש (ראה רש"י; תענית ל , ב): "רב לכם מעלות ירושלם" (מ"א יב , כח) - מה עשה ירבעם? הושיב שני פרדסיאות , אחת על תבור ואחת על המצפה; זהו שאמר הושע: כי פח הייתם למצפה.... (ב) ושחטה שטים העמיקו - מקור , כי השי"ן פתוחה; והוא בשקל "לאהבה" (דב' י , טו). אמר: השטים , שהם עובדי עבודה זרה שהם שׂוטים מדרכי האל ומעבודתו , כמו האשה שהיא שׂוטה תחת אישה (ראה במ' ה , כ) - העמיקו סרה (ע"פ יש' לא , ו) לשחוט ולזבח לעבודה זרה. ואני מוסר לכלם - אומר הנביא: לא תאמרו , שלא ייסר אותם אדם ולא יוכיחם , לפיכך הם חוטאים , כי אני איש מוסר לכלם - יום ויום אני מייסר אותם , ולא ישמעו לי. ואני מוסר - חסר 'איש'; כמו "ואני תפלה" (תה' קט , ד) - ואני איש תפלה. ויונתן תרגם: "ודבחין לטעון מסגן ואנא מייתי ייסורין על כולהון". (ג) אני ידעתי אפרים - אמר זה על ירבעם בן נבט שהיה משבט אפרים (ראה מ"א יב , כה) , שעשה העגלים (ראה שם , כח - כט) והפריד ישראל מעבודת האל בבית המקדש. אמר: אני ידעתי את לבבו , כמו שאמר "ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב" וגו' (שם , כו). וישראל לא נכחד ממני - מה שנועץ עם שרי ישראל לא נכחד ממני , כי ידעתי; כמו שאמר "ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב" (שם , כח). כי עתה הזנית אפרים - אתה , ירבעם , הזנית עם העגלים , ואחר כן נטמא ישראל בעבודה זרה. ויהיה הזנית - פועל עומד , כמו שכתבנו (ראה הו' ד , י) , או יהיה פועל יוצא , רוצה לומר: אתה הזנית ישראל אחר הבעלים. ובדרש (ראה סע"ר כב): כי עתה הזנית אפרים - עד הושע בן אלה היו תולין הקלקלה במלכיהם; כיון שמלך הושע בן אלה , בטל פרדסיאות שהושיב ירבעם , שנאמר "רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו" (מ"ב יז , ב) , ואע"פ כן לא עלו לירושלם; לפיכך נתחתם גזר דין עליהם לגלות. הדא הוא דכתיב: אני ידעתי אפרים... כי עתה הזנית אפרים - עתה נראה שאתה הזנית , שאין לך לתלות במלכך. (ד) לא יתנו מעלליהם - כמו "ולא נתן סיחון" (במ' כא , כג); "לא יתנני השב רוחי" (איוב ט , יח) , והדומים להם - עניין עזיבה והנחה. אמר: לא יניחו אותם מעלליהם הרעים לשוב אל אלהיהם; כלומר: כל כך הרבו לפשוע , עד שלא נשאר להם דרך לתשובה עד שיקבלו ענשם. או פירושו כל כך הם דבקים במעשיהם הרעים , עד שאפילו יהרהרו פעם אחת תשובה בלבם הם מתחרטים מיד. כי רוח זנונים בקרבם - המתעה אותם. ואת יי' לא ידעו - לא דרשוהו פעם אחת; אלא תמיד הם דבקים במעשיהם הרעים. ויונתן תרגם: "ואולפן מן קדם יי' לא תבעו". (ה) וענה גאון ישראל בפניו - כמו שאמר "הוי עטרת גאות שכורי אפרים" (יש' כח , א). אמר , כי גאונו יעיד בפניו כשיקבל ענשו עליו. ויונתן תרגם: "וימאך יקר ישראל ואינון חזן"; תרגם וענה מלשון הכנעה , כמו "לענות מפני" (שמ' י , ג) ופירש גאון ישראל - גדולתם ויקרם וכבודם. ומה שאמר "ואינון חזן" - כלומר: בעודם בארצם טרם גלותם יראו בהכנעתם ושפלותם , תחת הכבוד שהיה להם מתחלה. וישראל ואפרים - אמר אפרים - בעבור ירבעם בן נבט המתעה אותם ובעבור שבטו שהוא שבט אפרים (ראה מ"א יב , כה) , וישראל - בעבור שאר ישראל שהלכו אחריו; כלם יכשלו באותו עון העגלים. כשל גם יהודה עמם - כי אפילו יהודה , שהיה לו בחלקו בית המקדש , עזב עבודת יי' לעבוד אלהים אחרים; וגם יהודה יכשל בעוונו. (ו) בצאנם ובבקרם - שבט יהודה (ראה לעיל , ה) ישובו לעבודת האל בבית המקדש; זהו בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את יי'. וזה היה בימי יאשיהו , שבערו עבודה זרה ושבו לעבוד את יי' ועשו פסח (ראה מ"ב כג , ד - טו); ואמר "כי לא נעשה כפסח הזה" וגו' (שם , כב). ולא ימצאו חלץ מהם - לא מצאוהו כשבקשוהו , כי כבר נגזרה גזירה; כמו שכתוב "אך לא שב יי' מחרון אפו הגדול אשר חרה אפו ביהודה" וגו' , ואמר "ואת (בנוסחנו: גם את) יהודה אסיר מעל פני כאשר הסירותי את ישראל" (שם , כו - כז). חלץ - נפרד מהם וסר מעליהם; והוא פועל עומד. והיוצא: "וחלצה נעלו" (דב' כה , ט); "חלצו שד" (איכה ד , ג). (ז) ביי' בגדו כי בנים זרים ילדו - כמשמעו , שהתחתנו בגוים ועובדים עבודה זרה שלהם; וזהו בגידה ביי' , שצוה אותם "לא תתחתן בם... כי יסיר את בנך מאחרי" (דב' ז , ג - ד). ויונתן תרגם: "במימרא דיי' שקרו ארי בנין מבנת עממיא קיימו להון". ויש לפרש כי בנים זרים ילדו - שהלכו בחקות העמים; וכן אמר "ובילדי נכרים ישפיקו" (יש' ב , ו) , ותרגם יונתן: "ובנימוסי עממיא אזלין". עתה יאכלם חדש את חלקיהם - עתה בקרוב יבא חדש שיאכלם האויב , אותם ואת חלקיהם , רוצה לומר: שדותיהם וכרמיהם; כמו "ואכלה את החלק" (עמ' ז , ד) , שהוא כמו "חלקת השדה" (בר' לג , יט). והחדש - הוא חדש תמוז שהובקעה העיר (ראה יר' נב , ו) , וחדש אב שחרבה (ראה שם , יב - יד). או פירוש: חדש בזמן מועט כמו חדש; וכן "ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד" (זכ' יא , ח). ולדעת יונתן רוצה לומר: חדש בחדש , כלומר: תמיד יאכלם האויב , יום ביום וחדש בחדש. וכן תרגמוֹ: "כען אייתי עליהון עממיא ירח בירח ויבזון ית פירי ארעהון". (ח) תקעו שופר - כמו שתוקעין בשופר להזהיר העם , ולהאסף אל העיר העם והצאן. ואלה המקומות הם לבנימן; ובית און היה לבני יוסף , לאפרים , סמוך לבנימן , כי ארץ חלק בנימן היתה בין יהודה ובין בני יוסף. אחריך בנימן (בנוסחנו: בנימין) - הנה האויב אחריך , בנימן , כי כבר כבש ארץ אפרים. ויונתן תרגם: "נביאיא ארימו קלכון כדבשופרא איתנבו דייתון עליכון עממין קטולין על דאמליכו עליהון ית שאול דמגבעתא אצוחו כד בחצוצרתא אמרו דייתון עליהון מלכין ומשרייתהון על דלא קבילו לפיתגמי שמואל דמרמתא בשרו עליהון יבבות עבדי קרבא על דשקרו במימרי ואיסתחרו לאחורא מבתר פולחני ולא פלחו קדמי בבית מקדשא דבארע שבט בנימן". (ט) אפרים לשמה תהיה - עדת אפרים. ביום תוכחה בשבטי ישראל הודעתי נאמנה - כשהוכחתים במדבר , כשהיו כל השבטים כאחד , הודעתי אותם נאמנה - כלומר: דבר אמת: "אם בחקותי תלכו" (וי' כו , ג) , אם תשמעו "ואם לא תשמעו" (שם , יד); וכיון שלא שמעו לי - אחריב את ארצם ואַגְלֵם ממנה , כי כן הודעתים באמת. ויונתן תרגם ביום תוכחה: "ביום תושלמת חובין". ובדרש (ראה איכ"ר פתיחתות ו): רבי אבהו בשם רבי יוסי בן רבי חנינא: ביום שנתווכח הקדוש ברוך הוא עמהם בדין; אתה מוצא כשגלו עשרת השבטים לא גלו יהודה ובנימן , והיו עשרת השבטים אומרים: מפני שהם בני פלטין שלו לא הגלה אותם , וכי משוא פנים יש בדבר?! חס ושלום , שאין משוא פנים! אלא שעדיין לא נתמלאת סאתם; כיון שחטאו - גלו. אז שממו עשרת השבטים מאין מענה בפיהם; אמרו: הא אלהא , הא תקוף , הא קשוט , דאפילו לבני ביתיה לא נסיב אפין! לקיים מה שנאמר: בשבטי ישראל הודעתי נאמנה - הודעתי שאני נאמן. (י) היו. כמסיגי גבול - בסמ"ך , כמו "ארור מסיג גבול רעהו" (דב' כז , יז). וכ"ף כמסיגי - לאמת הדבר , כמו כ"ף "השבעה לי כיום" (בר' כה , לג); "כי אותו כהיום תמצאון אותו" וגו' (ש"א ט , יג) , והדומים להם. ואמר כי שרי יהודה היו משיגי גבול רעיהם החלושים , שהיתה להם נחלה סמוך לנחלתם , היו משיגים גבולם ולוקחים מנחלתם; כמו שאמר בנבואת יחזקאל "ולא יונו עוד נשיאי את עמי" (יח' מה , ח); "להונותם מאחוזתם" (שם מו , יח). ורבינו שלמה ז"ל פירש: כאדם המדבק גבול חבירו , כן הם מהרו לאחוז בדרכי מלכי ישראל חביריהם לפיכך , אשפוך וגו'. ורבינו סעדיה ז"ל פירש: כמסיגי גבול המצות היו שרי יהודה: כמו מלכי אפרים שהשיגו גבול המצות ועברו על אלות הברית (ראה דב' כט , כ) , כן עשו הם. ואדני אבי ז"ל פירש: השרים היו כמו מסיגי גבול - שהיו צועקים לפניהם בעלי הגבול כי חביריהם היו משיגים גבול שדותיהם וכרמיהם או בתיהם , ולא היו מקשיבים לצעקתם; והנה השרים כמו המסיגים , שסומכים את ידיהם בהשגתם הגבול. והחכם רבי אברהם אבן עזרא פירש: עושים רע לאשר הם ברשותם כמסיגי גבול , בסתר. (יא) עשוק אפרים - ביד האומות , שעשקוהו ורצצוהו במשפטים קשים. ולמה בא לו כל זה? כי הואיל הלך אחרי צו - לפי שרצה ללכת אחרי מצות ירבעם בן נבט (ראה מ"א יב , כח - ל). הואיל שהלך - כלומר: ברצונו הלך; שזה כמה שנים לא סר מדרכו הרעה , ומאד התרצה בדבר הרע ההוא. צו - שֵם , כמו "מצוה" (מש' ו , כג); וכן "צו לצו" (יש' כח , י) , בשקל "קו" (שם); "מן (תה' סא , ח). ואע"פ שחסר 'ירבעם' , שלא זכרו אחרי צו - כן מנהג המקרא במקומות , לחסר במקום שהעניין מובן. וידוע היה כי לא היו הולכים באותו הדור אחר מצות האל כי אם אחרי מצות ירבעם , לפיכך שִנה השם לגרעון , ואמר במקום 'מצוה': צו. ויונתן תרגם: "אניסין דבית אפרים כבישין בדיניהון ארי איתפניאו דייניהון למיטעי בתר ממון דשקר". (יב) ואני כעש לאפרים - כן אהיה להם לאפרים וליהודה כמו העש האוכל הבגדים וכרקב - האוכל העצם והעץ; כלומר: כן אכלה אותם. (יג) וירא. מזורו - כמו 'מכתו'; כי המכה , לפי שיזורו אותה (ראה יש' א , ו) , נקראת 'מזור'. אמר: כשראו אפרים ויהודה שהאויבים באים עליהם תמיד ושוללים אותם , בקשו עזר ממלך אשור; ולא שבו אלי ולא בקשו עזר ממני , אלא מבשר ודם שלא יוכל לעזור אותם אם אין רצוני. וישלח - רוצה לומר: וישלח יהודה; כי כבר זכר שניהם , ובפסוק זה זכר אפרים בפירוש ויהודה בסתם , כי כבר זכרוֹ בסמוך. וילך - רוצה לומר: המלאכים ששלח. או אמר וילך - על מנחם , שהלך לפול מלך אשור כאשר בא על הארץ , "ויתן מנחם לפול מלך אשור אלף ככר כסף" וגו' (ראה מ"ב טו , יט). ולא הועיל כלום אלא לפי שעה , כי מלך אשור הוא שהחריב הארץ; גם שוסים אחרים שסו אותם (ראה מ"ב יז , כ) ולא עזרם מלך אשור. וכן אחז מלך יהודה שלח למלך אשור , ואומר "ויתן למלך אשור ולא לעזרה לו" (דה"ב כח , כא). ירב - הוא שם עיר בארץ אשור , ובזה הספר זוכר אותו שתי פעמים (ראה ד , ד). ואפשר כי אשור היו לו שתי שמות. לרפא - לפי שהמשיל הצרה בחולי אמר לרפא. ולא יגהה - כמו 'ולא ירפא'; וכן "לב שמח ייטיב גהה" (מש' יז , כב) - רפואה; אפילו מזור אחד מכם לא ירפא. ויונתן תרגם: "וחזא דבית אפרים ית מרעיה ויהודה ית מכאוביה ואזלו דבית אפרים לאתור ושלחו למלכא דייתי לאתפרעא להון נבייא אמר להון הוא לא יכיל לאסאה לכון ולא יניח מנכון מכאוב". (יד) כי אנכי - איך יוכל מלך אשור להועילכם , אפילו אם רצה? כי אני לכם כשחל , ואין מציל מידי! אני אני - הכפל לחזק העניין , וכן "ראו עתה כי אני אני הוא" (דב' לב , לט). (טו) אלך ואשובה (בנוסחנו: ואשובה) אל מקומי - כלומר: אסלק שכינתי מהם ואשוב לי בשמים , שהוא מקום כבודי; כי הם הקלוני , ולא ישכון כבודי ביניהם. עד אשר יאשמו - האל"ף והשי"ן בשוא , ועניינו: עד שישימו עצמם אשמים. וכן תרגם יונתן: "עד דידעון דחבו". ישחרונני - ידרשוני ויבקרוני; כמו "אם אתה תשחר אל אל" (איוב ח , ה) והדומים לו. והנו"ן הראשונה כנו"ן "ישמעון" (שמ' ד , ט) , הנוספת פעמִים בעתידי הרבים.