מאגר הכתר הושע פרק ה עם פירוש ר' יוסף קרא

פרק ה
(א) שמעו זאת הכהנים - (ראה ב"ר פ , א:) אמר הקדוש ברוך הוא לכהנים: למה אין אתם מקריבים לפני תמידין וקורבנות? והן משיבין לו: ישראל לא יהבין לן; והקשיבו בית ישראל - חוזר ואומר לישראל: למה אין אתם מקריבין קורבנותיכם להגישם אל המזבח? והן משיבין לו: בית המלך נסבין לן; כלומר: מלכי ישראל מושיבין פרוסדייאות שלהן על הדרכים , שלא יעלו ישראל לרגל להקריב קרבן; ובית המלך האזינו - למה הושבתם פרוסדייאות שלא לעלות לירושלם להקריב קרבן?! כי לכם המשפט - לפי שאתם לוקחים משפט הכהנים (ראה דב' יח , ג) ואוכלים. כי פח הייתם למצפה ורשת פרושה על תבור - לפי שאין יכול לעלות לירושלם אם לא יעבור דרך המצפה ודרך הר תבור; ושם הושיבו פרוסדייאות שלהן , שהם לפח ולמוקש (ע"פ יהו' כג , יג) ורשת פרושה ללקות עוברי דרכים. (ב) ושחטה שטים העמיקו. ושחטה - לשון פריסה; כמו "חץ שחוט" (יר' ט , ז). כלומר: הם פורשים מכמורות (ראה לעיל , א) לכל עוברי דרכים שטים ונוטים מפניהם. העמיקו - כלומר: הם העמיקו והחמירו לעבוד עבודה זרה יותר מעבודתי! אני אמרתי לישראל: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך" (שמ' כג , יז) - אם אינו בא לֵירָאות עובר ב'עשה' , אבל אינו חייב מיתה בכך; אבל הם החמירו כל כך לעבודה זרה , שכל מי שאינו בא לֵירָאות בפני העגלים שבדן ושבביתאל שיתיזו את ראשו. משך שטיותם העמיקו. כך מפורש בבבא קמא (? ראה סנהדרין קב , א). ואני מוסר לכולם - כתרגומו: "ואנא מייתי ייסורין לכולהון". (ג) אני ידעתי אפרים וישראל לא נכחד ממני - מה שאין אתם עולין לרגל - קלקלה זאת תליתם במלכי ישראל , לפי שהושיבו פרוסדייאות על הדרכים (ראה להלן). יודע אני שלא הנחתם בשביל יראתם שלא לעלות לירושלם: כי עתה הזניתה (בנוסחנו: הזנית) אפרים - כי עתה נראה הדבר בכל העולם , שעכשיו אתם יכולים לעלות , ואתם זונים אחרי העגלים. ותדע שכן , שהרי בהושע בן אלה הוא אומר "ויעש הרע בעיני יי' רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו. עליו עלה שלמנאסר מלך אשור" (מ"ב יז , ב - ג). ושנינו ב'סדר עולם' (סע"ר כב): מפני מה גלו ישראל בימי הושע בן אלה? שעד עכשיו תלו הקלקלה במלכי ישראל , ולא היו יכולין לעלות לירושלם מפני פרוסדייאות שלהן; בא הושע בן אלה וביטלם , ואמר: כל הרוצה לעלות לירושלם יעלה! ואע"פ כן הם לא עלו. ולכך נאמר "עליו עלה שלמנאסר" והגלם; לכך נאמר "רק לא כמלכי ישראל" - שהם הושיבו פרוסדייאות והוא ביטלם. (ד) לא יתנו מעלליהם לשוב אל אלהיהם - ועדיין אינם נותנים דעת לליבם ממעשיהם הרעים שבידיהם , לשוב להקדוש ברוך הוא. (ה) וענה גאון ישראל בפניו - גאונם שנתגאו כנגד הקדוש ברוך הוא , שעברו את תורתו והפרו את בריתו - גאון זה יעיד בפניהם על חטאיהם. (ו) בצאנם ובקרם (בנוסחנו: ובבקרם) ילכו לבקש את יי' - שייכשלו בעוונם בגלות וילכו לבקש את יי' ולהקריב קרבנות , ולא ימצאו. חלץ מהם - סר מהם; כמו "וחלצה נעלו" (דב' כה , ט) , שפתרונו: מסירה לו מרגלו. (ז) עתה יאכלם חדש את חלקיהם - זה חדש אב , שיאכלו להם כל חלקם הטוב - זה בית המקדש. (ח) תקעו שופר בגבעה חצוצרה ברמה הריעו בית און וגו' - כזה שעולה על גבעה רמה ובהר גבוה ותוקע בשופר לקבץ חיילות. כמו כן אמר הקדוש ברוך הוא לנביאים: עלו להר גבוה לכנס האומות על ישראל; הריעו בביתאל בהר אפרים , ויאמרו: אחריך , בנימין - כלומר: אחריך עומדים החיילות שיחריבו בית המקדש. (ט) אפרים לשמה תהיה ביום תוכיחה - לשון שתיקה; וכה פתרונו: יִדְמה וישתוק ויהיה תוהה ביום שיבואו עליו תוכחות חימה (ע"פ יח' ה , טו) של הקדוש ברוך הוא; שלא יהא לו פתחון פה לומר: על מה עשה לנו הקדוש ברוך הוא ככה (ע"פ דב' כט , כג)?! בשבטי ישראל הודעתי נאמנה - שהרי התורה , שהיא נאמנה , הודעתי להם לישראל , שעל אשר עזבו את ברית יי' אלהי אבותם , על כן חרה אפו בם ויתשם יי' מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה (ראה שם , כד , כו - כז). (י) הרי היו שרי יהודה כמסיגי גבול - משל זה מְמשל על יהודה , ואומר: מהרה השיגו שבט יהודה ובנימין לעשרת השבטים , שעשו כמעשיהם; כמה דאת אמר "בדרך אחותך הלכת" (יח' כג , לא). (יא) עשוק אפרים רצוץ משפט. רצוץ - שבור. כי הואיל הלך אחרי צו - דבר זה גורם: שרצה ללכת אחרי צוואת כהני הבעל , ולא שמר מצוותיו. (יב) כעש - כתולע שאוכל את הבגד. (יג) וירא אפרים את חליו ויהודה את מזורו - עשרת השבטים ושבט יהודה לא היה שלום ביניהם , אלא קמו אילו על אילו; כמה דאת אמר "מנשה את אפרים ואפרים את מנשה יחדו המה על יהודה" (יש' ט , כ) , ויהודה צר את אפרים (ע"פ יש' יא , יג). וכך היו נהוגים לעשות: כשראה אפרים שהוא נחלה וחלש לפני האומות שמתגברין עליהם , וילך אפרים אל אשור; כמו שמצינו מנחם בן גדי מלך ישראל , כשבא פול מלך אשור על הארץ - "ויתן מנחם לפול אלף ככר כסף... להחזיק הממלכה בידו" (מ"ב טו , יט); ואומר "וישב מלך אשור ולא עמד שם בארץ" (שם , כ) - שלא עזָרוֹ. ויהודה את מזורו. מזורו - מכתו. וכשראה את מכתו יהודה , שניגף לפני מלך אשור שמתחזק עליו - וישלח אל מלך ירב; כמו שמצינו באחז מלך יהודה: "אז עלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל ירושלם למלחמה עליה" (צירוף של מ"ב טז , ה עם יש' ז , א) , ואומר: "וישלח אחז מלאכים אל תגלת פלאסר (בנוסחנו: פלסר) מלך אשור לאמר עבדך ובנך אני עלה והושיעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקמים (בנוסחנו: הקומים) עלי" (מ"ב טז , ז); ובדברי הימים הוא אומר "ויבא... תגלת פלאסר (בנוסחנו: תלגת פלנאסר) מלך אשור ויצר לו ולא חזקו" (דה"ב כח , כ). והוא לא יוכל לרפוא לכם - שלא עזרוֹ מלך אשור לאפרים. ולא יגהה מכם מזור - שלא ריפא מלך ירב את יהודה. יגהה - הוא שהחולה מגיה ומאיר מעט מחוליו; בבראשית רבא הוא (? ראה ב"ר יג , טז): רבי יוחנן הוה מבקר בישתא , וכד הוה רביעתא נחתא הוה אמר: נגיהו! (יד) ולמה לא יכלו לרפוא את אפרים ולהגיה מזור ליהודה (ראה לעיל , יג)? כי אנכי כשחל לאפרים - ארי בחוּר. וככפיר לבית יהודה - שאין יכולין לעלות תעלה לרפואה לנשיכתו ולטרפו; כעיניין שנאמר "כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו אשר יקרא עליו מלא רועים מקולם לא יחת ומהמונם לא יענה" (יש' לא , ד) - כמו כן אני אטרוף. למה אומר אני אני - שתי פעמים? זה פתרונו: אני אטרוף לאפרים , אני אטרוף ליהודה , ואלך ואשא (בנוסחנו: אשא) ואין מציל , ככפיר זה שנושא טרפו ואין מידו מציל (ע"פ דב' לב , לט). (טו) אלך ואשובה (בנוסחנו: אשובה) אל מקומי עד אשר יאשמו - פתרון: בעוונותיהם אשוב אל מקומי הראשון , לשמים , עד אשר יאשמו - עד אשר יאמרו בעצמם: אשימים אנחנו (ע"פ בר' מב , כא) , שאשמנו להקדוש ברוך הוא. ובקשו פני - בתשובתן; בצר להם ישחררני - בתפלתם: