מאגר הכתר הושע פרק ז עם פירוש רד"ק

פרק ז
(א) כרפאי. וגנב יבוא פשט גדוד בחוץ - פירושו כתרגומו: "ובליליא בבתיא גנבין ובדברא ביממא קפחין". (ב) ובל יאמרו בלבבם (בנוסחנו: ללבבם) - אינם חושבים בלבם כי כל רעתם זכרתי. עתה סבבום מעלליהם נגד פני היו - עתה יסבו אותם מעשיהם הרעים שהיו כנגד פני ולא נעלמו ממני; ובקבלם העונש יכירו כי ידעתי הכל , ואני הוא המשיב גמולם בראשם. (ג) ברעתם ישמחו מלך - כשנִסכמו עם ירבעם בדבר העגלים , שִׂמחוהו. ובכחשיהם - שכחשו ביי' ואמרו: "אלה אלהיך ישראל" (ראה מ"א יב , כח; ע"פ שמ' לב , ד) שִׂמחו גם כן השרים הנסכמים עם ירבעם באותה עצה. או פירושו: כל יום ויום משמחים מלכם ברעה שעושין ובעושק ובחמס , כי גם ידו עמהם; ובכחשיהם שמכחשים ומשקרים איש בעמיתו (ע"פ וי' יט , יא) משמחים השרים , כי הם סומכים את ידיהם. (ד) כלם מנאפים. כלם - המלך והשרים (ראה לעיל , ג) , גם העם הנשמעים אליהם. והמשיל חמימות הניאוף לחמימות האש , ואמר כי הם כמו התנור הבוער. מאופה - רוצה לומר , שהאופה בִּעֲרוֹ והסיקו לאפות בו הפת; ורֹב חמימות התנור והֶסֵיקו הוא הזמן שישבות האופה מהעיר הנשים האופות בו לחמם , והזמן ההוא הוא מלוש בצק עד חומצתו. כי כשמֵים העצים בתנור להסיקו הוא מצוה הנשים ללוש , וישבות מהעיר אותן עד שיחמץ הבצק כמו שהוא משער בלבו , ואז יעורר אותן שיבאו עם בצקן לאפות; וזהו שיעור היסק התנור. ואמר , כי הם בוערים בניאוף כמו התנור בעת הֶסֵקוֹ. בוערה - מלעיל; ה'טרחא' בעי"ן והה"א נוספת , כי תנור לשון זכר. מעיר - כמו 'מהעיר'. ויונתן תרגם: "כלהון מחמדין למיגף נשי חבריהון דלקין כתנורא דאזי ליה נחתומא בכין יגלון בפריע מקרויהון כמה דמוחן לקיימא מחשבת רשיעא ועל דלא אדכרו ניסין וגבורן דאיתעבידו להון ביום מסקהון ממצרים מעירן מילש לישא עד לא חמע". ואדני אבי ז"ל פירש ישבות מעיר: היצר המעיר אותם , אם ישבות - לא ישבות זמן ארוך , אלא מלוש בצק עד חומצתו. חומצתו - מקור בשקל "לחֻמלה עליך" (יח' טז , ה); או שם בשקל "טומאה" (במ' ה , יט). (ה) יום מלכנו - יום שהיו ממליכים מלך , שהיו קוראים אותו הם: יום מלכנו. מה היה עסק השרים עמו? - לא לדבר בעניין גבורה ונצוח האויבים ולהעמיד משפט , כמו שהוא חק מלך בן חורין (ע"פ קה' י , יז); אלא מה היה עסקם? באכילה ושתייה , עד שהחלו המלך מרוב שתות היין; זהו חמת מיין - שהיה זה בא בנודו שליין וזה בא בנודו , ומשקים המלך עד שמחלים אותו; והוא עם רוב השתיה משך ידו את לוצצים ומתלוצץ עמהם. וכתב אדני אבי ז"ל: בתחלה קראם 'שרים' , קודם שיִשְׁכרו , ואחר כן קראם 'לוצצים'. חמת - מן "ותמלא את החמת מים" (בר' כא , יט) , אלא שהוא משקל אחר. ולוצצים - תואר בשקל "ונוצצים כעין נחשת קלל" (יח' א , ז). (ו) כי קרבו כתנור לבם בארבם - לבם שהוא בוער כתנור , הם קרבו אותו בארבם; כלומר: קרבו אותו למעשה הרע , כלומר: שמו לבבם לחשוב מחשבות רעות , שיעשו הרע אחר המחשבה; וזהו בארבם. כי הרוצה לשלול ולגזול , אורב תחילה כדי שלא ישָמרו ממנו; והמחשבה - במארב. כל הלילה ישן אופיהם - הלב הוא כלי המחשבה , והכח הפועל בו הוא האופה , על דרך המשל. וכמו שהאופה מסיק את התנור בלילה , ובבקר ימצא שבערו העצים , ואופה בו את הפת , שהוא תכלית מעשה ההיסק ― והנה האופה ישן בלילה אחר שנתן העצים בתנור , שאין לו מעשה עד הבקר ― כן האופה בעניין המשל , שהוא כח המחשבה: הוא ישן בלילה , כלומר: שוכב ונח , שלא תצא המחשבה לידי מעשה עד הבקר; והחושב קורא אותו 'ישן' , לפי שאין במחשבה יגיעת הגוף. בקר הוא בוער - כלומר , שהם להוטים לעשות בבקר הרע שחשבו בלילה. וכן אמר "החושבים רע על משכבותם לאור הבקר יעשוה כי יש לאל ידם" (ראה מי' ב , א). (ז) כלם יחמו כתנור - מבואר הוא המשל , וכְפָלוֹ לעניין שאמר: ואכלו את שופטיהם , כי האש אוכלת; והעניין: כי הם במעשיהם הרעים אוכלים ומכלים את שופטיהם , שלא יעשו משפט בעיר , כי מרוב המרֵיעים לא יוכלו לעשות משפט; וגם יחניפו הרשעים ולא יוכיחום , כיון שרואים שידם תקפה. והעונש עליהם - לפי שאין מסלקים עצמם מכל משפט , אלא שופטים מי שיכולת בידם ומניחין מי שאין יכולת בידם. וכן אמר בנבואת ישעיה: "יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (א , כג). כל מלכיהם נפלו - שהיו מלכי ישראל נופלים זה ביד זה , כי זה שהיה הורג המלך מולך תחתיו (ראה מ"א טז , י ועוד) , גם נפלו ביד אויביהם מלכי האומות; ואע"פ כן אין קורא בהם אלי - שהיה להם לחשוב בלבם: הרי אין כח ביד מלכינו להושיענו מצרינו - נשובה אל יי' כי הוא יושיענו! ויש מפרשים (ראה רש"י) בהם - במלכים: אע"פ שרואים עצמם נופלים ביד האומות , אין אחד בהם שיקרא אלי וישוב מחטאו. ויונתן תרגם ואכלו את שופטיהם: "ובלישן שקריהון מחייבין ית דייניהון". (ח) אפרים בעמים הוא יתבולל - כמו "כי שם בלל יי' שפת כל הארץ" (בר' יא , ט) , עניין בלבול וערבוב; כלומר: הוא מעורבב בעמים. שהאל הבדילם מהם , והם התערבו בהם ועשו כמעשיהם. עוגה בלי הפוכה - כי העוגה הנאפית על הגחלים , אם אין הופכים אותה היא נשרפת מתחת , ואינה נאפית מלמעלה; כן היא העצה שאיננה נכונה , שאין הופכין אותה מעניין לעניין עד שיושיבוה על אפניה (ע"פ מש' כה , יא). כן היה אפרים בעצתו לעבוד העגלים ואלהים אחרים , ולא הבחין ולא בחר הטוב לו. ויונתן תרגם: "דמן לחררא דעד דלא אתהפכת אתאכלת". (ט) אכלו זרים כחו - כמו שכתוב בספר מלכים (ראה מ"ב יג , ז; יז , כ). והוא לא ידע - לא ידע כי בעוונו בא לו כל זה , ולא שב מרשעו. גם שיבה זרקה בו - כי האדם ישוב מדרך הרע בימי זקנתו , כי יראה כי אפס כוחו והולך בדרך כל הארץ (ע"פ יהו' כג , יד) , וישוב טרם מותו. ודִמה אריכות הצרה להם זמן רב לימי הזקנה , ואמר: גם באחרונה , בימי פקח והושע בן אלה (ראה מ"ב טו , ל , לז; יז) שהיו בסוף ימיהם , כאדם שזרקה בו שיבה - אע"פ כן לא ידעו ולא שבו מדרכם הרעה. זרקה בו - פועל עומד; כאילו אמר 'נזרקה בו'. והחכם רבי אברהם אבן עזרא פירש: זרקה בו התולדת. ויונתן תרגם: "אף חלישותא מטיתנון ואינון לא מסתכלין". (י) וענה - פירשנוהו למעלה (הו' ה , ה). (יא) ויהי אפרים - המשילהו ליונה הנלכדת ברשת בפתיותה , שאין לה לב להבין , כשתבא ללקט הגרגרים , כי רשת פרושה שם ללכדה. כן אפרים , כשהיו הולכים ושואלים עזר מאשור או ממצרים - כי לרעתם ילכו שם , בבקשם עזר מהאומות ולא מהאל אשר בידו הכל , וכשיחשבו להעזר בהם יפלו ברשת האל; וזהו שאמר "כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי" (להלן , יב). וזכר יונה , והוא הדין לשאר עופות; אלא יונה - לפי שאין לה מרה; כאלו הולכת בתמימות , לא תרגיש על הרע שימצאנה. ויונתן תרגם: "והוו בית ישראל דמן כיונה שרחיתא דאיתנסיבו בנהא ולית לה לב למצרים אתקרבו לאתור גלו". ופירש בעל 'הערוך' ('שרח') 'שרחיתא' - מבכה וגורדת פניה; ודמהו ללשון ערבי , שאומר לאשה המבכה ומשרטת פניה 'שרחא'. (יב) כאשר. אורידם - בתוך הרשת. איסירם כשמע לעדתם - אכניסם במוסר העמים , כמו שהשמעתי לעדתם במדבר דברי התוכחות והאלות הכתובות בתורה אם לא ישמעו אל דברי התורה (ראה דב' כח , טו ואי'). ויונתן תרגם: "ייסורין אייתי עליהון על די שמעו לעיצתהון". (יג) אוי להם כי נדדו ממני - מעבודת בית מקדשי לעבוד עגלים , וזהו פשע ומרד בי. ואנכי אפדם - היה בלבי לפדותם מצרותם , אבל המה דברו עלי כזבים , כאשר אומר "ויחפאו בני ישראל" (מ"ב יז , ט) - שאומרים שאיני יודע ומשגיח במעשיהם אם יעשו טוב ואם רע; לפיכך לא השגחתי עליהם והסתרתי פני מהם והיה לאכול (ראה דב' לא , יז). (יד) ולא זעקו - אמרו , בלבם - לפי מחשבתם שאינני שומע זעקתם ואיני יודע לא טובתם ולא רעתם. כי יילילו על משכבותם - כשהם על מטתם והם חושבים במה שיבא עליהם מהרע ויילילו על עניינם הרע ויבכו , ולא חשבו כי מאתי יבוא להם הרע , כי פשעו בי (ראה לעיל , יג). על דגן ותירוש יתגוררו - כשיבא בעיר דגן או תירוש למכור , יאספו כולם עליו מהרעב אשר בעיר; ואע"פ כן יסורו בי. יתגוררו - עניין אסיפה וחיבור , כמו "הן גור יגור" (יש' נד , טו); "יגורו עלי עזים" (תה' נט , ד). יסורו - מן "כי דבר סרה" (דב' יג , ו); "סורר ומורה" (שם כא , יח); והם בָּעניין שנים שרשים: 'סור' ו'סרר'. ויונתן תרגם על דגן ותירוש: "בסגי עיבורא וחמרא דהוו כנישין מרדו במימרי". (טו) ואני יסרתי - כשהיה להם הטוב והיו חזקים כנגד אויביהם , אני הוא שיסרתי וחזקתי זרועותם; ואלי יחשבו רע - כי אמרו כי אינו מאתי , רק מקרה הוא היה להם (ע"פ ש"א ו , ט) , טוב או רע. יסרתי - כמו "מוסר מלכים" (איוב יב , יח); "מוסרות ערוד" (שם לט , ה); עניין קשירה , והקשר הוא חזוק הדבר. ויונתן תרגם: "וכמה דאנא מייתי ייסורין ומתקיף על דרעיהון כן אינון מוספין לחשבא קדמי בישן". (טז) ישובו לא על - על הוא קמוץ , כמו "הוקם על" (ש"ב כג , א) , לפיכך הוא תואר , כמו "עליון" (בר' יד , יח); ופירושו: כשתבוא להם הצרה ישובו לצעוק אל אליליהם , לא אלי , שאני עליון על הכל. היו כקשת רמיה - תואר או שם , והוא עניין "מרמה" (הו' יב , ח); כלומר: הקשת המרמה. שידמה דורך הקשת שיורה לעבר אחד , ויהפוך ידו (ע"פ מ"א כב , לד) כרגע לעבר אחר; ותולה המרמה בקשת - ואע"פ שהדורך הוא העושה הרמיה - לפי שהיא בעלת המעשה , ואע"פ שהוא על ידי אחר. כך ישראל: לפעמים היו שבים לדרך טובה , וכרגע היו שבים לדרך רעה; והנה הם הקשת במשל. ונביאי השקר הם הדורך במשל , שעל ידם הם שבים לדרך הרעה. כי כן ראינו בדבר אליהו , אחר שעשה המבחן האמתי (ראה מ"א יח , לו - לח) , אמרו כל העם: "יי' הוא האלהים יי' הוא האלהים" (שם , לט) , וכמעט שבו לעבוד העגלים והבעלים. יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם - שריהם שמוליכים אותם בדרך רעה ואומרים להם , כשיבא עליהם האויב: נלך למצרים ונבקש מהם עזר. וזהו זעם לשונם - שזועמים האל בדבורם זה. ומה יבא להם? יפלו בחרב - בדרך; וזו ההליכה לעג היא להם בארץ מצרים - שלועגים ומתלוצצים כשהם באים לבקש עזר מהם. וכן אמר בנבואת ישעיה "משא בהמות נגב" וגו' , "לביא וליש מהם" וגו' (ל , ו) - מהם היו אוכלים חיות רעות ומהם היו נופלים בחרב האויב. זו - בחולם , וכן "ועדותי זו אלמדם" (תה' קלב , יב); והוא כמו 'זאת'.