מאגר הכתר הושע פרק ז עם פירוש ר' יוסף קרא

פרק ז
(א) כרופאי לישראל ונגלה עון אפרים - בעוד שהייתי עוסק לרפא עון העגל שעשו במדבר , ונגלה עון מלכי אפרים שהוסיפו עליו שני עגלים. וגנב יבא (בנוסחנו: יבוא) - ובלילה יהי כגנב (ע"פ איוב כד , יד); פשט גדוד בחוץ - וביום הם פושטים גדודיהם בחוצות וברחובות ללסטם עוברי דרכים. (ב) ובל יאמרו בלבבם (בנוסחנו: ללבבם) - וכשעושין כל הרעות הללו (ראה לעיל , א) , לעולם לא יאמרו בלבבם שאזכור לעוונם לפקוד עליהם. עתה סבבום מעלליהם - כי כל כך הרבו לחטוא , שסביבותיהם סבבום מעלליהם ומעשיהם הרעים. נגד פני היו - כלומר: אני רואה כל מעשיהם הרעים וזוכר אותם , ולכך איני יכול לשכחם. (ג) ברעתם ישמחו מלך - ברעתם ובכחשיהם , שהם שוללים ובוזזים כל עוברי דרכים , בכך הם משמחים מלכם ושריהם , שחולקים עמהם שללם וביזתם וגניבתן שגונבין בלילה. (ד) כולם מנאפים כמו תנור בוערה מאופה - מיצר הרע שבוער בליבם. ישבות מעיר מלוש בצק עד חומצתו - כזה ששובת מלוש את בצקו עד שיחמיץ , שיאפה אותו בתנור; כמו כן הם שובתים בעוד שהם ישינים (ראה להלן , ו). מיד כשהוא מקיץ , מעיר משנתו , מיד הולך לנאף איש את אשת רעהו , שיחמיץ יצר הרע. (ה) יום מלכינו (בנוסחנו: מלכנו) החלו שרים חמת מיין - יום שמינו עליהם מלכם ירבעם , החלו שריו לחמם לבם משיכרות היין. משך ידו את לוצצים - אותו היום שהמליכוהו עליהם: "ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד. אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית יי' בירושלם ושב לב העם הזה אל אדניהם... והרגוני ושבו אל רחבעם מלך יהודה" (מ"א יב , כו - כז) - לפי שיעלו לירושלם ויראו שם את רחבעם המלך ויראו שם את בית המקדש , מיד "ושב לב העם הזה אל אדוניהם" , לפי שאין לו בית המקדש שיבואו שם לֵירָאות. ורבותינו פירשו (ראה יומא כה , א): לפי שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד , וזה ירבעם , שהוא מלך ישראל - כשיראו אותו שאינו חשוב כרחבעם , שרחבעם יושב וירבעם עומד , מיד "ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם". מה עשה אותו רשע? מיד וילך "ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. וישם את האחד בביתאל (בנוסחנו: בבית - אל) ואת האחד נתן בדן" (מ"א יב , כח - כט) , ואמר להם לישראל: כשאתם עולים לירושלם , אתם עומדים צפופים ודחוקים מרוב עם שבבית המקדש , שאינו מחזיק את כולם; אבל אני בניתי לכם שני מקדשות כדי שתעמדו ברווחה , ואין זה דוחק את זה; מי שאינו יכול לעמוד בדן יעמד בביתאל. בערב באו אצלו ואמרו לו: פלחין לצלמך , אמר להון: איתון לצפרא; ולצפרא אתן , אמר להו: תיפלחון לצלמי? אמרו ליה: ניפלח. אמר: מיסתפינא מסנהדרין דילכון , אמרו ליה: ניקטלינון; אזלו וקטלו להון; הדא הוא דכתיב "ואכלו את שופטיהם" (להלן , ז). מיד הלך ומשך בידו כל ליצני הדור עמו; הושיב צדיק אצל רשע; אמר להון לצדיקים: מאן דרא טבא? אמרין ליה: דרא דמדברא הוו חביבין ליה , דלהון יהב אורייתא. אמר להון: לא פלחין לצלמוי דעגלא ולא איתפרע מנהון? אמרו ליה: משום דהוו חביבין קדמוהי אישתבק להון; אמר להון: חשי , דאף אנא אעביד הכי; הדא הוא דכתיב: משך ידו את לוצצים. בתלמוד ירושלמי (ע"ז א , א [לט , ב]). (ו) כי קרבו כתנור לבם באורבם - שהיה לבם בוער כתנור. באורבם - שהיו אורבים לנאוף אחר עבודה זרה. כל הלילה ישן אופיהם - אופיהם הוא יצר הרע , שאופה בלבם. (ז) ואכלו את שופטיהם - כמו שפירשנו למעלה (פס' ה). כל מלכיהם נפלו - לפי שאין קורא בהם אלי. (ח) אפרים בעמים הוא יתבולל - דבר זה גרם לעשרת השבטים להיות עוגה בלי הפוכה - כתרגומו: "ובני ישראל דמן לחררה דעד לא איתהפכת אז איתאכלת"; כמו כן ישראל , קודם שיתבולל בעמים אכלו זרים חילו (ראה להלן , ט). (ט) והוא לא ידע - ואע"פ כן הוא לא ידע את יי'. גם שיבה זרקה בו - גם חלשוּת נזרקה בו , שלא יכול לעמוד לפני האויבים; ועל כל זאת לא ידע את יי'. (יא) אפרים כיונה פותה אין לב - אין לך בכל העופות שוטה כיונה; ששאר העופות - אם נוטלין את בניהם לא ישובו עוד לקיניהן , אבל היונה אינה חוששת בכך ושבה לקינה. כמו כן ישראל שוטים וכסילים בלא לב: מצרים קראו אשור הלכו - אילו שהריעו להם מכל האומות , מצרים שטִבעו זכוריהם ביאור ואשור שהגלו את עשרת השבטים - בהם הם מִדבקים. מצרים קראו אשור הלכו - פתרון: כשמצרים ואשור קוראים לישראל , והם הולכים אחריהם. (יב) כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי - במצרים , שהם הולכים לשם לעזרה (ראה יש' לא , א) , שם אפרוש עליהם רשתי; כמו שנאמר בספר ירמיה "כה אמר יי' צבאות אלהי ישראל אם... שום תשימון פניכם לבוא מצרים ובאתם לגור שם. והיתה החרב אשר אתם יריאים... והרעב אשר אתם דואגים ממנו שם ידבק אחריכם מצרים ושם תמותו" (ראה יר' מב , טו - טז). כעוף השמים - שהוא מניף את כנפיו לעוף , הרשת פרושה עליו והצייד מושך אותה , ומוריד העוף לארץ; כמו כן אורידם לישראל לארץ. אייסרם (בנוסחנו: איסירם) כשמע לעדתם - אייסרם בייסורין כמו שהשמעתי לעדתם מפי ירמיה הנביא; כמו שאמר למעלה "והיתה החרב אשר יראתם ממנה שם תשיג אתכם" (ראה שם , טז) וכל האמור בפרשה זו. (יג) כי נדדו ממני - שילכו בגלות. ואנכי אפדם - כשהייתי רוצה לפדותם מצרתם ולמחול להם עוונותם , כמה דאת אמר בפרשה "אם שוב תשובו (בנוסחנו: תשבו) בארץ הזאת ובניתי אתכם ולא אהרוס ונטעתי אתכם ולא אתוש כי ניחמתי על (בנוסחנו: אל) הרעה אשר עשיתי לכם. אל תיראו מפני מלך בבל... כי אתכם אני להושיע... ולהציל אתכם מידו" (יר' מב , י - יא). והמה דברו עלי כזבים - כמה דאמר בפרשה עצמה "ויהי ככלות ירמיהו לדבר אל כל העם את כל דברי יי' אלהיהם אשר שלחו (בנוסחנו נוסף: יי' אלהיהם) אליהם" וגו' , "ויאמר עזריה בן הושעיה ויוחנן בן קרח וכל האנשים הזדים אומרים אל ירמיהו שקר אתה מדבר לא שלחך יי' אלהינו לאמר לא תבואו מצרים לגור שם" (יר' מג , א - ב). (יד) ולא זעקו אלי בליבם - "דברתי אליך בשלותיך אמרת לא אשמע" (יר' כב , כא). ובשביל שלא צעקו אלי בלבם , לפיכך ילכו עכשיו בגלות; מחמת הצרה יילילו אפילו על משכבותם. יתגוררו - לשון אסיפה , כמו "אגרה בקציר" (מש' ו , ח). (טו) ואני יסרתי - כשהייתי מייסר אותם בדברי נבואה מפי ירמיה והייתי רוצה לחזק זרועותם לפני מלך בבל , כמו שאמרנו: "אל תיראו מפני מלך בבל אשר אתם יראים מפניו אל תיראו ממנו נאם יי' כי אתכם אני להושיע אתכם ולהציל אתכם מידו" (יר' מב , יא). ואלי יחשבו רע - שהיו אומרים לירמיה: "שקר אתה מדבר לא שלחך יי' אלהינו לאמר לא תבואו מצרים לגור שם" (יר' מג , ב). (טז) ישובו לא על היו כקשת רמייה - כשאמרו לירמיה: "תפול נא תחינתינו לפניך והתפלל בעדינו אל יי' אלהיך ובעד (לפנינו: בעד) כל השארית הזאת... . ויגד לנו יי' אלהיך את הדרך אשר נלך בה ואת הדברים אשר נעשה" (ראה יר' מב , ב - ג) , אותה תשובה שאמרו לעשות - לא עלתה להם; ואותה תשובה היתה דומה לקשת רמייה , שיבטח בה הדורך אותה והיא נשברת בידו , כמו כן היתה תשובתן שאמרו לעשות ולא עשו , כמו שירמיה מונה להם: "כי התעיתם בנפשותיכם כי אתם שלחתם אותי אל יי' אלהיכם לאמר התפלל נא (בנוסחנו ללא 'נא') בעדינו אל יי'... ככל (בנוסחנו: וככל) אשר יאמר יי' אלהינו כן הגד לנו... ואגד לכם היום ולא שמעתם בקול יי' אלהיכם וכל (בנוסחנו: ולכל) אשר שלחני אליכם" (שם , כ - כא). על - קמץ הוא , ואינו פתח; לפי שאינו משמש לתיבה של אחריו ועומד לבדו , לכן אין פתרונו כפתרון "על דגן ועל תירוש" (יר' לא , יא); והקמץ נותן בו טעם פתרון אחר , שהוא מלשון 'מועיל'. מזעם לשונם - שזעמו להקדוש ברוך הוא בדבריהם שיאמרו: "לא שלחך יי' אלהינו לאמר לא תבואו מצרים לגור שם" (יר' מג , ב). זו לעגם בארץ מצרים - זה הדבר , ששבו למצרים , כמה דאת אמר "ויבאו ארץ מצרים כי לא שמעו בקול יי'" (שם , ז) - על זה הדבר מצרים מלעיגים עליהם ואומרים להם: עברתם על תורתכם שמצווה לכם: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דב' יז , טז).