מאגר הכתר הושע פרק ז עם פירוש ר' יוסף כספי

פרק ז
(א) כרפאי לישראל וכו' - זה הפך בענין עם עון ורעות , כי הם חולי. וגם זה , כרפאי , נכון בעברי ובהגיון מכמה פנים , כמו שהַעירֹנו על אמרו "בשובי" וגו' (הו' ו , יא); כל שכן כי שֵם הרפואה וגדרו מונח על שקידת הבריאות , כמו שהתבאר בספרי הרפואה. ולכן נאמר "כי אני יי' רופאיך" (שמ' טו , כו) עם "לא אשים עליך" (שם). ובאור זה הכלל 'אוצר יי'' יבא. (ב) ובל יאמרו ללבבם - זה גזרה בעצמה; כלומר: ולא יאמרו ללבבם , כלומר: אין להם ציור פנימי , כלומר: הראוי. וזהו ענין כל המון השוטים , כטעם "אין לב" (להלן , יא); לכן: כל רעתם זכרתי. ותכלית הרעה הוא ובל יאמרו ללבבם. ובאור זה הכלל 'אוצר יי'' יבא. נגד פני היו - הטעם: אני רואה הכל. (ג) מלך - הכונה: סוג לכל מלכי ישראל; אבל הראש והעקר היה ירבעם בן נבט , כמפורסם (ראה מ"א יד , טז ועוד). וכן שרים - על שריו. ומבואר בספר מלכים (מ"א יב , כח ואי') איך נועץ ירבעם עם שריו , ואיך נמשכו אחריו כל העם לעשות העגלים. וגם ידוע ענין כל עם ועם , בקום מלך חדש יעשו שמחות ומשתאות עמו , כמו שהפליג אחשורוש (ראה אס' א , ב); וכן היום ובכל זמן , רק שהענין מתחלף בפחות ויתר. (ד) כמו תנור וכו' - זה משל מופלג , כי דמה אותם מצד חום הניאוף לתנור בוער מצד האופה הפועל המחמם , שזה יותר בלילה ויותר בזמן שבין לוש הבצק ובין שיחמיץ; ובזה הזמן ישבות האופה מהעיר הנשים. כמו שידוע , כי האופה יקום חצות לילה ויעיר הבתים הישנים ויכריז להם שיָלושו , ותיכף ילך לו לשום עצים ואש בתנור להחם התנור מאד מאד , כדי שיהיה בבקר כאש להבה; ואז ישוב לבתים לקטף. ובכלל , כי זה המשל והדמיון לפנים רבים לענין הניאוף , ואין צורך ביאור , כי כלנו יודעים זה המעשה; ומי יתן והיה כן 'מעשה בראשית' ו'מעשה מרכבה'! (ה) מלכנו - דברי הנביא זה על עצמו ועל העם , כי כָּהֵמה היה ירבעם בן נבט וזולתו , גם מלכּוֹ , בכלל העם. וענין החלו - מ"חולי" (דב' ז , טו). וטעם חמת - כמו "חמת תנינים יינם" (דב' לב , לג); "כוס היין החמה" (יר' כה , טו); וזה , כי היין החי הרב כמו סם המות. וסִפר הנביא מנהגם , כי ביום שהיו מקימים מלך חדש , והראש - ירבעם בן נבט , היו השרים חולים מרוב היין ששתו , כי העם היו שולחים איש איש אשישות יין. וגם המלך עצמו משך עצמו זה עם לוצצים ולצים , כמנהג על היין; כטעם "לץ היין" (מש' כ , א). (ו) קרבו - כטעם 'קרוב בענין' , כלומר: דמיון בענין. ולכן אמר , כי גם מצד ענין לבם , בהיותם אורבים לשופטים הדנים אותם דין ומשפט , אם הנביאים או זולתם , הנה הם דומים לתנור: שכל הלילה ישן האופה , אחר הזמן שקדם זכרו (לעיל , ד) שיָעיר הבתים ללוש ויבעיר התנור , ואז ישן הוא עד שיקום בקר לקטף; אבל עם היותו ישן , הנה התנור בוער מאד באש ועצים ששָׂם בו האופה תחלה; וזה כטעם "הוי חושבי און ופעלי רע על משכבותם" (מי' ב , א) - ואף בעת שנתם ותרדמתם הנה לבם ודמיונם לעשות רע בבוקר , כמו שכתוב גם שם "לאור (לפנינו: באור) הבוקר יעשוה". (ז) ואמר: ואכלו - בטעם: כאש. כל מלכיהם נפלו - ברעה ובגלות. ... בהם - לא במלכיהם ולא בעם כלו. (ח) עוגה בלי הפוכה - כי תשרף; ויותר מופלג זה בעוגת רצפים (ע"פ מ"א יט , ו). וגם זה נכון זה שהוא מטעם הבלילה , כי שֵם עוגה מונח לצורת הבצק מיוחדת , כטעם "ועשי עוגות" (בר' יח , ו). והכל אמת יחדו , וכל אלה רבוי משלים נכבדים. ובאור כל זה 'אוצר יי'' יבא. (ט) והוא לא ידע - לא הכיר , גם לא זכר. גם שיבה זרקה בו - כי ראוי לזקן שימָנע מחטאת נעורים , כטעם "ונהמת באחריתך" (מש' ה , יא). ואמר זרקה על השיבה - לבון השערות; כי כן יסדו מיסדי לשון העברי , שהיו חכמים בטבע המציאות כלו וידעו כי לבון השערות - מתגבורת לחות מימיי , כטעם 'לא זרק עליו מים' (ראה במ' יט , יג). וכבר הודעתיך (ראה מ"כ ב ע' 15 ) , כי כל חכמת הטבע הוא בלשונינו ובפרט בספרי הקדש שלנו , כמו שהמשלתי בשם 'לחם' וזולתו לאין מספר. ואלו ענינים בתכלית הדקות , ובאור הכלל 'אוצר יי'' יבא. (י) בכל זאת - רָמז למה שקדם: "אכלו זרים כחו" (לעיל , ט) ויתר הצרות שזכר , כי גאותו וגאונו מנעהו לבקש יי'. (יא) אפרים כיונה פותה אין לב - כמו שקדם "ובל יאמרו ללבבם" (פס' ב); זה דמיון אחר , טוב ונאות מאד לענינם. ומדעתי - שיש פתיוּת בכל מין היונה , כמו שכתוב על מין החסידה "כי השה אלוה חכמה" (איוב לט , יז); וזה כמו שיש הכרה גדולה לשור ולחמור , כמו שאמר ישעיה "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" (א , ג) , כמבואר בספרי הפילוסופים. וכן בכאן פתיוּת מין היונה , כי פותה אינו בכאן לתנאי , רק לבאור; כמו שנֹאמר: כשור היודע , או: כראובן האדם. וכן נאמר בסגֻלות ידועות למין - מין בספר ירמיה "קורא דגר ולא ילד" (יז , יא). ובכלל , כי רוב הטבעים והסגֻלות נמצאו בספרי הקדש שלנו. ובאור זה בארכה 'אוצר יי'' יבא. ואולם יראה לי כי פתיות מין היונה המכוון בכאן - כי היונים הולכים להם מן השובך שלהם תמיד לרעות בגנים ובשדות , ויהיו חפשים מבעלי השובך , ואחר ישובו ברצונם לשובך עד שיתָפשו ביד וישחטום. וגם ציידים רבים יארבו להם אצל השובך , כי ידעו ששם ישובו; וזה פתיות מופלג. וכן שוה בשוה היו עַמֵנו עם מצרים ואשור. (יב) איסירם - אקשרם , כטעם "מוסרות ערוד" (איוב לט , ה); וכן יֵעָשה לעופות כשיתפשו. וטעם כשמע לעדתם - כאשר נשמע לעדתם לפנים מפי הנביאים כלם; והראש - משה , רבן של כל הנביאים. וכבר הודעתיך כי אין חדש בספרי הנביאים , והכל כתוב בתורה. ואלו סודות עצומות , והכל 'אוצר יי'' יבא. (יג) אוי להם כי נדדו ממני - זה נמשך עם מה שקדם "מצרים קראו אשור הלכו" (לעיל , יא) , כי זה היה עקר כל נפילת עמנו; כמו שאמר ירמיה "ואת למדת אותם... אלופים לראש" (יג , כא). וזה סוד גדול , והכל 'אוצר יי'' יבא. ואנכי אפדם - הטעם: על היות זה הענין מאתו יתעלה להם יום יום; כלומר: ואני פודה אותם תמיד מצרות , ואף עם זה הנה המה מדברים עלי כזבים; כטעם "ויחפאו בני ישראל על יי' דברים אשר לא כן" (ראה מ"ב יז , ט). כל שכן שיתחננו אלי בשפתם ולא כן בלבם , כמו שיפרש: (יד) ולא זעקו אלי בלבם - כי זהו העיקר. וכבר באר זה המורה (מו"נ ג , נא) , כי אף בדברי תחנונים שלהם יש כזבים בתארים שהם מניחים בשם יתעלה וגם במאמרים אחרים. ובאור כל זה 'אוצר יי'' יבא. יתגוררו - יתאספו; כמו "האלמנה אשר אני מתגורר עמה" (מ"א יז , כ); כטעם "ואספתו אל תוך ביתיך" (דב' כב , ב). וטעם יסורו בי אינו כמו יחס 'עלי' וגם לא כמו 'ממני' , ולכן חסר מכאן המצורף; כלומר: יסורו מן האמת. וטעם בי - בעניני. כענין "סרו מהר מן הדרך" (שמ' לב , ח) , כמו שקדם "והמה דברו עלי כזבים" (לעיל , ג). והעולה מכל זה , כי אמר השם על זה העם , כי יֵצַר להם ביום רעה עד שיזעקו אלי - לא יהיה זה בלבם , אך דבר שפתים ובטעיות רבות. ואם ביום טובה , כי אספו על רוב דגן ותירוש - הנה גם אז יתעו בעניני , כי לא יודו שמאתי זה להם , לא הרעה ולא הטובה. (טו) ואני יסרתי - גם זה ביום טובה. וטעם יסרתי - קשור וחזוק. (טז) לא על - שם בלתי נשלם; והפכו: "הגבר הוקם על" (ש"ב כג , א) - זהו הענין אחד , אם שיהיה שם דמיון ראשון או נגזר. והטעם בזה: ה'מַטָּה'; הפך "ארח חיים למעלה למשכיל" (מש' טו , כד). זו לעגם בארץ מצרים - כי היו שריהם הולכים מצרים לבקש עזר , והיו עושים שם משתאות ולְעָגים ולֵצניות.