מאגר הכתר הושע פרק ט עם פירוש ר' אליעזר מבלגנצי

פרק ט
(א-ב) אל תשמח ישראל - תהי סבור לשמוח אל גיל כעמים , שתאמר: למה איענש אני יותר מאילו? גם הם עובדי עבודה זרה הם , ואע"פ כן שלוים ושקטים! ואהיה אני ככל הגוים. כי העולה על רוחך היו לא תהיה (ע"פ יח' כ , לב). כי אתה זנית מעל אלהיך והפרת בריתו שכרת עמך (ע"פ דב' לא , טז); ואם פלגש מזנה על האדם , אין עונשה גדול כאשה העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה (ע"פ מש' ב , יז). ועוד , שעל כל גרנות דגן והטובה המרובה שנתתי לך , אהבת אתנן מנאפים , כאילו אין לך מה לוֹכַל; ולפיכך: גורן ויקב לא ירעם. (ג) לא ישבו בארץ יי' - ומביתו יגרשם (ראה להלן , טו). (ד-ה) לא יסכו ליי' - חנם הם מנסכים נסכיהם ליי' , שלא יערבו לו. כלחם אונים - שכל אוכליו יטמאו , כן הם להם זבחיהם. כי לחמם - לחם זבחיהם שהם זובחים , כל עצמם לנפשם מתכוונים , שיזבחו בשר ויאכלו (ע"פ הו' ח , יג) , ולא שיבא (בנוסחנו: יבוא) בית יי' , שלכבודו יזבחו זבחיהם. כי מה זבחים תעשו ליום מועד - לכבודו , וליום חג יי' - שהיה לכם לכבדו מן הטובה שהטיב לכם ומן הברכה אשר ברך אתכם?! אינכם עושים הכל אלא לנפשכם! (ו) כי הנה הלכו מצרים מפחד שוד הבא עליהם; וכל זה לא יועילם , שמצרים תקבצם לתוכה: שם ייקבצו ושם ייקברו. מחמד - שהיה להם לכספם ולעשרם - כמו כן תקבץ מצרים לתוכה , ובתיהם יישארו שממה , קמוש ירשם (בנוסחנו: יירשם). (ז) ידעו ישראל - תוכחתי; מגולה (ע"פ מש' כז , ה) היא להם , איני מסתיר מהם שודאי קרבו ימי פקֻדתם - שאשלם להם רעתם. והנביא המודיעם מאתי כי משחית אני אתם - כמצחק בעיניהם (ע"פ בר' יט , יד) , ואויל ומשגע הוא להם. על רוב עונך - תיפקד ליום פקודה ושִלום. ורבה משטמה - אני שוטם אותך ונוקם ונוטר לך על רוב עונך; אל תבטח בי! (ח) והוא אינו מאמין , אלא צופה ונביא עושה עצמו אפרים. עם - כנגד אלהיו , לאמר: שקר הוא! לא תבא עלי רעה וחרב לא אראה (ע"פ יר' ה , יב). נביא המתנבא לו זאת מאתי , שלא תבא עליו רעה , על שקר הוא מבטיחו (ע"פ יר' כח , טו). פח יקוש לו על כל דרכיו - שבשלום שודד יבואנו (ע"פ איוב טו , כא) , שהרי משטמה יש לו בביתי; והוא מבטיחו שיש לו אהבה ושלום בבית אלהיו , ואין לו בבית אלהיו אלא משטמה ושנאה , שאיני אוהבו אלא שונאו. (ט) העמיקו להם , שחתו - שַחַת , וטמנו להם רשת להלכד (ע"פ תה' ט , טז). כימי הגבעה - שעל המבטח שאותם שהיו שואלים באלהים היו סומכים , ויוצאים למלחמה ונופלים (ראה שו' כ) , כן עתה , על מבטח דברי נביאיהם בוטחים ואינם שבים , ונופלים ונשברים. ובימי הגבעה על כך לקו (ראה שם , ל - מח) , שלא היו שבים בתשובה שלימה כאשר עשו באחרונה , ששבו על ידי פינחס בן אלעזר; שודאי הוא לא שאל להם ביי' אלא על ידי תשובה שלימה (ראה שם , כו - כח); ולכך נזכר שֵם פינחס , כי מה לי איזה כהן ישאל להם? ובאמת היה משיבם: עלו אליו , שודאי יפלו בידכם! ולא היה הדבר תלוי אלא בם , אם ישובו , שבין כך ובין כך כילה קוצים מן הכרם (ע"פ ב"מ פג , ב). (י) כענבים במדבר - על מבטח שבוטחים בו מדבר עדיין: הלא אבותיכם , שהיו חביבים ויקרים בעיניי כענבים במדבר וכבכורה בתאנה בראשיתה , כשחטאו לפני , כאהבם - וכאשר אהבו זנות וזבחי מתים (ע"פ תה' קו , כח) , לזנות מאחריי בבעל פעור וינזרו לבשת - התעבתִם ויהיו שקוצים בעיני , ונִקמתי מהם והרגתִם במגפה. וכלפי שהיו חביבים לי שקצתִם , קל וחומר אתם! מה אתם בוטחים בי , הואיל ואתם חוטאים לי?! (יא) וכאשר נקמתי מאבתכם , כן אפרים כעוף יתעופף כבודם וריבוים. מלדה - שימותו בניהם קטנים; מבטן - שלא יֵלדו אלא יפילו קרוב ללידתם; ומהריון - שלא יבאו לידי כך שיהא ניכר העובר , אם יתעברו , ואף שלא יתעברו כלל. (יב) כי אף אם יגדלו את בניהם , ושכלתם (בנוסחנו: ושכלתים) מבין בני אדם , מהיות אנשים. כי גם להם , לעצמם , אוי בסורי (בנוסחנו: בשורי) מהם. (יג) אפרים. הלא כאשר ראיתי שַכּולה לצור , שהיתה שתולה בנוה יותר מכל עם; ואף אפרים יזדמן להוציא אל הורג בניו אשר גידל , כמו צור , ועל מה הוא בוטח בעשרו ובכבודו וברב בניו?! ומה שאמר 'אפרים' פעמַיִם - כך אומר: אפרים שתול ואפרים יֵעקר; אחד לשתילה ואחד להריגה. וגזירה זו היתה קשה מאד בעיני הנביא , וביקש מאת הקדוש ברוך הוא שיעשה להם הראשונה שאמר: "מלדה מבטן ומהריון" (לעיל , יא); והוא שאומר: (יד) תן להם יי' מה שאמרת ליתן בראשונה (ראה לעיל , יא - יב); תן להם רחם משכיל - שלא יֵלדו , ומבטן תמית עובריהם. ואם תחפץ להעציבם , תן להם שדים צֹמקים מחלב - להמית מלדה בניהם אשר ילדו , כשהן קטנים; אבל לגדלם ולהוציאם אל הורג (ראה לעיל , יב) - אל תעשה להם. צמקים - 'טרישנץ' (בלעז). (טו) והקדוש ברוך הוא משיבו: כל רעתם בגלגל - לזבח ולהקטיר , שזובחים שם "אדם עגלים ישקון" , כמו שיאמר למטה (הו' יג , ב). כי שם שנאתי את בניהם , הואיל וזובחים אותם ומעבירים ושורפים אותם באש. (טז) ולפיכך הוכה אפרים שרשם יבש - ובניהם ימותו; והמתי מחמדי בטנם - אף את אשר יגדלו. (יז) והנביא משיב: ודאי ראוי הוא שימאסם אלהי וישנאם , שהרי לא שמעו; אבל יהו נֹדדים בגוים , כאשר אמרת: "מביתי אגרשם" (לעיל , טו) , ולא להכות שרשם ולכלות זרעם ולהמית מחמדי בטנם (ראה לעיל , טז).