פרק ט
[א]
אַל־תִּשְׂמַ֨ח
יִשְׂרָאֵ֤ל
׀
אֶל־גִּיל֙
כָּעַמִּ֔ים
כִּ֥י
זָנִ֖יתָ
מֵעַ֣ל
אֱלֹהֶ֑יךָ
אָהַ֣בְתָּ
אֶתְנָ֔ן
עַ֖ל
כָּל־גָּרְנ֥וֹת
דָּגָֽן:
[ב]
גֹּ֥רֶן
וָיֶ֖קֶב
לֹ֣א
יִרְעֵ֑ם
וְתִיר֖וֹשׁ
יְכַ֥חֶשׁ
בָּֽהּ:
[ג]
לֹ֥א
יֵשְׁב֖וּ
בְּאֶ֣רֶץ
יְהוָ֑ה
וְשָׁ֤ב
אֶפְרַ֙יִם֙
מִצְרַ֔יִם
וּבְאַשּׁ֖וּר
טָמֵ֥א
יֹאכֵֽלוּ:
[ד]
לֹא־יִסְּכ֨וּ
לַיהוָ֥ה
׀
יַיִן֘
וְלֹ֣א
יֶעֶרְבוּ־לוֹ֒
זִבְחֵיהֶ֗ם
כְּלֶ֤חֶם
אוֹנִים֙
לָהֶ֔ם
כָּל־אֹכְלָ֖יו
יִטַּמָּ֑אוּ
כִּֽי־לַחְמָ֣ם
לְנַפְשָׁ֔ם
לֹ֥א
יָב֖וֹא
בֵּ֥ית
יְהוָֽה:
[ה]
מַֽה־תַּעֲשׂ֖וּ
לְי֣וֹם
מוֹעֵ֑ד
וּלְי֖וֹם
חַג־יְהוָֽה:
[ו]
כִּֽי־הִנֵּ֤ה
הָֽלְכוּ֙
מִשֹּׁ֔ד
מִצְרַ֥יִם
תְּקַבְּצֵ֖ם
מֹ֣ף
תְּקַבְּרֵ֑ם
מַחְמַ֣ד
לְכַסְפָּ֗ם
קִמּוֹשׂ֙
יִֽירָשֵׁ֔ם
ח֖וֹחַ
בְּאָהֳלֵיהֶֽם:
[ז]
בָּ֣אוּ׀
יְמֵ֣י
הַפְּקֻדָּ֗ה
בָּ֚אוּ
יְמֵ֣י
הַשִּׁלֻּ֔ם
יֵדְע֖וּ
יִשְׂרָאֵ֑ל
אֱוִ֣יל
הַנָּבִ֗יא
מְשֻׁגָּע֙
אִ֣ישׁ
הָר֔וּחַ
עַ֚ל
רֹ֣ב
עֲוֺנְךָ֔
וְרַבָּ֖ה
מַשְׂטֵמָֽה:
[ח]
צֹפֶ֥ה
אֶפְרַ֖יִם
עִם־אֱלֹהָ֑י
נָבִ֞יא
פַּ֤ח
יָקוֹשׁ֙
עַל־כָּל־דְּרָכָ֔יו
מַשְׂטֵמָ֖ה
בְּבֵ֥ית
אֱלֹהָֽיו:
[ט]
הֶעְמִ֥יקוּ
שִׁחֵ֖תוּ
כִּימֵ֣י
הַגִּבְעָ֑ה
יִזְכּ֣וֹר
עֲוֺנָ֔ם
יִפְק֖וֹד
חַטֹּאותָֽם:
ס
[י]
כַּעֲנָבִ֣ים
בַּמִּדְבָּ֗ר
מָצָ֙אתִי֙
יִשְׂרָאֵ֔ל
כְּבִכּוּרָ֤ה
בִתְאֵנָה֙
בְּרֵ֣אשִׁיתָ֔הּ
רָאִ֖יתִי
אֲבוֹתֵיכֶ֑ם
הֵ֜מָּה
בָּ֣אוּ
בַֽעַל־פְּע֗וֹר
וַיִּנָּֽזְרוּ֙
לַבֹּ֔שֶׁת
וַיִּהְי֥וּ
שִׁקּוּצִ֖ים
כְּאָהֳבָֽם:
[יא]
אֶפְרַ֕יִם
כָּע֖וֹף
יִתְעוֹפֵ֣ף
כְּבוֹדָ֑ם
מִלֵּדָ֥ה
וּמִבֶּ֖טֶן
וּמֵהֵרָיֽוֹן:
[יב]
כִּ֤י
אִם־יְגַדְּלוּ֙
אֶת־בְּנֵיהֶ֔ם
וְשִׁכַּלְתִּ֖ים
מֵאָדָ֑ם
כִּֽי־גַם־א֥וֹי
לָהֶ֖ם
בְּשׂוּרִ֥י
מֵהֶֽם:
[יג]
אֶפְרַ֛יִם
כַּאֲשֶׁר־רָאִ֥יתִי
לְצ֖וֹר
שְׁתוּלָ֣ה
בְנָוֶ֑ה
וְאֶפְרַ֕יִם
לְהוֹצִ֥יא
אֶל־הֹרֵ֖ג
בָּנָֽיו:
[יד]
תֵּן־לָהֶ֥ם
יְהוָ֖ה
מַה־תִּתֵּ֑ן
תֵּן־לָהֶם֙
רֶ֣חֶם
מַשְׁכִּ֔יל
וְשָׁדַ֖יִם
צֹמְקִֽים:
[טו]
כָּל־רָעָתָ֤ם
בַּגִּלְגָּל֙
כִּי־שָׁ֣ם
שְׂנֵאתִ֔ים
עַ֚ל
רֹ֣עַ
מַעַלְלֵיהֶ֔ם
מִבֵּיתִ֖י
אֲגָרְשֵׁ֑ם
לֹ֤א
אוֹסֵף֙
אַהֲבָתָ֔ם
כָּל־שָׂרֵיהֶ֖ם
סֹרֲרִֽים:
[טז]
הֻכָּ֣ה
אֶפְרַ֔יִם
שָׁרְשָׁ֥ם
יָבֵ֖שׁ
פְּרִ֣י
בַֽלי־בַֽל־יַעֲשׂ֑וּן
גַּ֚ם
כִּ֣י
יֵלֵד֔וּן
וְהֵמַתִּ֖י
מַחֲמַדֵּ֥י
בִטְנָֽם:
[יז]
יִמְאָסֵ֣ם
אֱלֹהַ֔י
כִּ֛י
לֹ֥א
שָׁמְע֖וּ
ל֑וֹ
וְיִֽהְי֥וּ
נֹדֲדִ֖ים
בַּגּוֹיִֽם:
ס
פרק ט
(א)
אל
תשמח
ישראל
אל
גיל
כעמים
-
שעושין
חגים
לעבודה
זרה.
אהבת
אתנן
על
כל
גרנות
דגן
-
כזונה
שהולכת
בגרנות
מאהביה
לקבל
אתנן.
(ג)
ובאשור
-
לחם
טמא
יאכלו.
(ד)
כלחם
אונים
-
האוכלים
,
כך
הוא
לחמם.
כל
אוכליו
יטמאו
-
מפני
שהם
טמאי
מת.
כי
לחמם
לנפשם
יהיה
,
לא
יבוא
בית
יי'
-
שאין
הבורא
מקבלו.
(ה)
מה
תעשו
ליום
מועד
-
שקבע
להם
השם
לבוא
אידם?
וליום
חג
יי'
-
גם
חג
לשון
'זמן'
הוא.
(ו)
כי
הנה
הלכו
-
בגולה
משד
האויבים.
מצרים
תקבצם
-
שיברחו
שם.
מוף
תקברם
-
מארץ
מצרים
היא.
החדרים
הטובים
שהיו
מחמד
לכספם
-
לאוצרותם
,
קמוש
יירשם
,
חוח
יעלה
באהליהם.
(ז)
באו
ימי
השלום
-
שישלם
להם
השם
גמולם.
עתה
ידעו
ישראל
-
שהיו
אומרין:
הנביא
אויל
הוא
,
משוגע
הוא
איש
הרוח
,
ולא
היו
שומעים
לו.
על
רוב
עונך
ורבה
משטמה
-
שֶלַשֵם
עליך;
והוי"ו
יתירה.
(ח)
צופה
הוא
נעשה
אפרים
עם
אלהים
-
שאומרין
לנביאי
אמת:
אנחנו
נביאים
ולא
אתה.
והנביא
,
שמתנבא
בשם
הבורא
,
פח
יקוש
לו
על
כל
דרכיו
-
שמעמידין
עליו
סרדיוטים
לתופשו
ולאוסרו
במאסר
,
כמו
שעשו
לירמיה
כמה
פעמים
(ראה
יר'
לז
,
טו
-
טז);
ומשטמה
יש
לו
בבית
אלהיו.
(ט)
כימי
הגבעה
-
חטאת
ישראל
(ע"פ
הו'
י
,
ט)
שחטאו
בפילגש
בגבעה
(ראה
שו'
יט
-
כא)
ובפסל
מיכה
(ראה
שו'
יז
-
יח)
,
ולקו
ישראל
ובנימן.
(י)
ויהיו
שיקוצים
-
בעיני
השם.
כאהבם
-
כפי
מה
שאהבם
,
שקצם.
והוא
כמו
"כשמרם"
(בנוסחנו:
בשמרם;
תה'
יט
,
יב);
ומפני
הה"א
נהפך
לחטף
קמץ
והאל"ף
לפתח
(קמץ)
,
כדרך
א"ח
ה"ע.
(יא)
אפרים
כעוף
יתעופף
כבודם
-
או
מלידה
או
מבטן
או
מהריון;
וזהו
טוב
להן.
(יב)
כי
אם
יגדלו...
בניהם
ושכלתים
מאדם
,
כי
גם
אוי
להם
בשורי
מהם
-
ממעשיהם;
כמו
'בסורי'
-
כשאסור
מביניהם.
(יג)
אפרים
כאשר
ראיתי
לצר
(בנוסחנו:
לצור)
-
שהיתה
שתולה
בנוה
שלה
בשלוה
גדולה
ובגאוה
,
ואחריכן
נחרבה
,
כך
אראה
אפרים
,
ואפרים
עתיד
להוציא
אל
הורג
בניו.
(יד)
תן
להם
יי'
-
זאת
הקללה;
ומפרש:
מה
תתן
להם?
תן
להם
רחם
משכיל
ושדים
צמקים
-
ואל
יגדלו
ליפול
בחרב.
(טו)
כל
רעתם
בגלגל
-
שם
היו
רוב
פסילים.