פרק ב
[א]
תִּקְע֨וּ
שׁוֹפָ֜ר
בְּצִיּ֗וֹן
וְהָרִ֙יעוּ֙
בְּהַ֣ר
קָדְשִׁ֔י
יִרְגְּז֕וּ
כֹּ֖ל
יֹשְׁבֵ֣י
הָאָ֑רֶץ
כִּי־בָ֥א
יוֹם־יְהוָ֖ה
כִּ֥י
קָרֽוֹב:
[ב]
י֧וֹם
חֹ֣שֶׁךְ
וַאֲפֵלָ֗ה
י֤וֹם
עָנָן֙
וַעֲרָפֶ֔ל
כְּשַׁ֖חַר
פָּרֻ֣שׂ
עַל־הֶהָרִ֑ים
עַ֚ם
רַ֣ב
וְעָצ֔וּם
כָּמֹ֗הוּ
לֹ֤א
נִֽהְיָה֙
מִן־הָ֣עוֹלָ֔ם
וְאַֽחֲרָיו֙
לֹ֣א
יוֹסֵ֔ף
עַד־שְׁנֵ֖י
דּ֥וֹר
וָדֽוֹר:
[ג]
לְפָנָיו֙
אָ֣כְלָה
אֵ֔שׁ
וְאַחֲרָ֖יו
תְּלַהֵ֣ט
לֶהָבָ֑ה
כְּגַן־עֵ֨דֶן
הָאָ֜רֶץ
לְפָנָ֗יו
וְאַֽחֲרָיו֙
מִדְבַּ֣ר
שְׁמָמָ֔ה
וְגַם־פְּלֵיטָ֖ה
לֹא־הָ֥יְתָה
לּֽוֹ:
[ד]
כְּמַרְאֵ֥ה
סוּסִ֖ים
מַרְאֵ֑הוּ
וּכְפָרָשִׁ֖ים
כֵּ֥ן
יְרוּצֽוּן:
[ה]
כְּק֣וֹל
מַרְכָּב֗וֹת
עַל־רָאשֵׁ֤י
הֶהָרִים֙
יְרַקֵּד֔וּן
כְּקוֹל֙
לַ֣הַב
אֵ֔שׁ
אֹכְלָ֖ה
קָ֑שׁ
כְּעַ֣ם
עָצ֔וּם
עֱר֖וּךְ
מִלְחָמָֽה:
[ו]
מִפָּנָ֖יו
יָחִ֣ילוּ
עַמִּ֑ים
כָּל־פָּנִ֖ים
קִבְּצ֥וּ
פָארֽוּר:
[ז]
כְּגִבּוֹרִ֣ים
יְרֻצ֔וּן
כְּאַנְשֵׁ֥י
מִלְחָמָ֖ה
יַעֲל֣וּ
חוֹמָ֑ה
וְאִ֤ישׁ
בִּדְרָכָיו֙
יֵֽלֵכ֔וּן
וְלֹ֥א
יְעַבְּט֖וּן
אֹרְחוֹתָֽם:
[ח]
וְאִ֤ישׁ
אָחִיו֙
לֹ֣א
יִדְחָק֔וּן
גֶּ֥בֶר
בִּמְסִלָּת֖וֹ
יֵלֵכ֑וּן
וּבְעַ֥ד
הַשֶּׁ֛לַח
יִפֹּ֖לוּ
לֹ֥א
יִבְצָֽעוּ:
[ט]
בָּעִ֣יר
יָשֹׁ֗קּוּ
בַּֽחוֹמָה֙
יְרֻצ֔וּן
בַּבָּתִּ֖ים
יַעֲל֑וּ
בְּעַ֧ד
הַחַלּוֹנִ֛ים
יָבֹ֖אוּ
כַּגַּנָּֽב:
[י]
לְפָנָיו֙
רָ֣גְזָה
אֶ֔רֶץ
רָעֲשׁ֖וּ
שָׁמָ֑יִם
שֶׁ֤מֶשׁ
וְיָרֵחַ֙
קָדָ֔רוּ
וְכוֹכָבִ֖ים
אָסְפ֥וּ
נָגְהָֽם:
[יא]
וַיהוָ֗ה
נָתַ֤ן
קוֹלוֹ֙
לִפְנֵ֣י
חֵיל֔וֹ
כִּ֣י
רַ֤ב
מְאֹד֙
מַחֲנֵ֔הוּ
כִּ֥י
עָצ֖וּם
עֹשֵׂ֣ה
דְבָר֑וֹ
כִּֽי־גָד֧וֹל
יוֹם־יְהוָ֛ה
וְנוֹרָ֥א
מְאֹ֖ד
וּמִ֥י
יְכִילֶֽנּוּ:
[יב]
וְגַם־עַתָּה֙
נְאֻם־יְהוָ֔ה
שֻׁ֥בוּ
עָדַ֖י
בְּכָל־לְבַבְכֶ֑ם
וּבְצ֥וֹם
וּבִבְכִ֖י
וּבְמִסְפֵּֽד:
[יג]
וְקִרְע֤וּ
לְבַבְכֶם֙
וְאַל־בִּגְדֵיכֶ֔ם
וְשׁ֖וּבוּ
אֶל־יְהוָ֣ה
אֱלֹהֵיכֶ֑ם
כִּֽי־חַנּ֤וּן
וְרַחוּם֙
ה֔וּא
אֶ֤רֶךְ
אַפַּ֙יִם֙
וְרַב־חֶ֔סֶד
וְנִחָ֖ם
עַל־הָרָעָֽה:
[יד]
מִ֥י
יוֹדֵ֖עַ
יָשׁ֣וּב
וְנִחָ֑ם
וְהִשְׁאִ֤יר
אַחֲרָיו֙
בְּרָכָ֔ה
מִנְחָ֣ה
וָנֶ֔סֶךְ
לַיהוָ֖ה
אֱלֹהֵיכֶֽם:
פ
[טו]
תִּקְע֥וּ
שׁוֹפָ֖ר
בְּצִיּ֑וֹן
קַדְּשׁוּ־צ֖וֹם
קִרְא֥וּ
עֲצָרָֽה:
[טז]
אִסְפוּ־עָ֞ם
קַדְּשׁ֤וּ
קָהָל֙
קִבְצ֣וּ
זְקֵנִ֔ים
אִסְפוּ֙
עֽוֹלָלִ֔ים
וְיֹנְקֵ֖י
שָׁדָ֑יִם
יֵצֵ֤א
חָתָן֙
מֵֽחֶדְר֔וֹ
וְכַלָּ֖ה
מֵחֻפָּתָֽהּ:
[יז]
בֵּ֤ין
הָאוּלָם֙
וְלַמִּזְבֵּ֔חַ
יִבְכּוּ֙
הַכֹּ֣הֲנִ֔ים
מְשָׁרְתֵ֖י
יְהוָ֑ה
וְֽיֹאמְר֞וּ
ח֧וּסָה
יְהוָ֣ה
עַל־עַמֶּ֗ךָ
וְאַל־תִּתֵּ֨ן
נַחֲלָתְךָ֤
לְחֶרְפָּה֙
לִמְשָׁל־בָּ֣ם
גּוֹיִ֔ם
לָ֚מָּה
יֹאמְר֣וּ
בָעַמִּ֔ים
אַיֵּ֖ה
אֱלֹהֵיהֶֽם:
[יח]
וַיְקַנֵּ֥א
יְהוָ֖ה
לְאַרְצ֑וֹ
וַיַּחְמֹ֖ל
עַל־עַמּֽוֹ:
[יט]
וַיַּ֨עַן
יְהוָ֜ה
וַיֹּ֣אמֶר
לְעַמּ֗וֹ
הִנְנִ֨י
שֹׁלֵ֤חַ
לָכֶם֙
אֶת־הַדָּגָן֙
וְהַתִּיר֣וֹשׁ
וְהַיִּצְהָ֔ר
וּשְׂבַעְתֶּ֖ם
אֹת֑וֹ
וְלֹא־אֶתֵּ֨ן
אֶתְכֶ֥ם
ע֛וֹד
חֶרְפָּ֖ה
בַּגּוֹיִֽם:
[כ]
וְֽאֶת־הַצְּפוֹנִ֞י
אַרְחִ֣יק
מֵעֲלֵיכֶ֗ם
וְהִדַּחְתִּיו֘
אֶל־אֶ֣רֶץ
צִיָּ֣ה
וּשְׁמָמָה֒
אֶת־פָּנָ֗יו
אֶל־הַיָּם֙
הַקַּדְמֹנִ֔י
וְסֹפ֖וֹ
אֶל־הַיָּ֣ם
הָאַחֲר֑וֹן
וְעָלָ֣ה
בָאְשׁ֗וֹ
וְתַ֙עַל֙
צַחֲנָת֔וֹ
כִּ֥י
הִגְדִּ֖יל
לַעֲשֽׂוֹת:
[כא]
אַל־תִּֽירְאִ֖י
אֲדָמָ֑ה
גִּ֣ילִי
וּשְׂמָ֔חִי
כִּֽי־הִגְדִּ֥יל
יְהוָ֖ה
לַעֲשֽׂוֹת:
[כב]
אַל־תִּֽירְאוּ֙
בַּהֲמ֣וֹת
שָׂדַ֔י
כִּ֥י
דָשְׁא֖וּ
נְא֣וֹת
מִדְבָּ֑ר
כִּי־עֵץ֙
נָשָׂ֣א
פִרְי֔וֹ
תְּאֵנָ֥ה
וָגֶ֖פֶן
נָתְנ֥וּ
חֵילָֽם:
[כג]
וּבְנֵ֣י
צִיּ֗וֹן
גִּ֤ילוּ
וְשִׂמְחוּ֙
בַּיהוָ֣ה
אֱלֹהֵיכֶ֔ם
כִּֽי־נָתַ֥ן
לָכֶ֛ם
אֶת־הַמּוֹרֶ֖ה
לִצְדָקָ֑ה
וַיּ֣וֹרֶד
לָכֶ֗ם
גֶּ֛שֶׁם
מוֹרֶ֥ה
וּמַלְק֖וֹשׁ
בָּרִאשֽׁוֹן:
[כד]
וּמָלְא֥וּ
הַגֳּרָנ֖וֹת
בָּ֑ר
וְהֵשִׁ֥יקוּ
הַיְקָבִ֖ים
תִּיר֥וֹשׁ
וְיִצְהָֽר:
[כה]
וְשִׁלַּמְתִּ֤י
לָכֶם֙
אֶת־הַשָּׁנִ֔ים
אֲשֶׁר֙
אָכַ֣ל
הָאַרְבֶּ֔ה
הַיֶּ֖לֶק
וְהֶחָסִ֣יל
וְהַגָּזָ֑ם
חֵילִי֙
הַגָּד֔וֹל
אֲשֶׁ֥ר
שִׁלַּ֖חְתִּי
בָּכֶֽם:
[כו]
וַאֲכַלְתֶּ֤ם
אָכוֹל֙
וְשָׂב֔וֹעַ
וְהִלַּלְתֶּ֗ם
אֶת־שֵׁ֤ם
יְהוָה֙
אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם
אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה
עִמָּכֶ֖ם
לְהַפְלִ֑יא
וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ
עַמִּ֖י
לְעוֹלָֽם:
[כז]
וִידַעְתֶּ֗ם
כִּ֣י
בְקֶ֤רֶב
יִשְׂרָאֵל֙
אָ֔נִי
וַאֲנִ֛י
יְהוָ֥ה
אֱלֹהֵיכֶ֖ם
וְאֵ֣ין
ע֑וֹד
וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ
עַמִּ֖י
לְעוֹלָֽם:
פ
פרק ב
(א)
תקעו
-
זה
הנביא
אמר
"חגרו"
(יואל
א
,
יג)
לפני
בא
זה
היום
,
ובבא
היום
אמר:
תקעו
שופר.
ובעבור
זה
אמר:
"וגם
עתה"
(להלן
,
יב)
שבא
יום
יי'
,
"שובו
אל
יי'"
(להלן
,
יג)
,
כי
הוא
יפליא
לעשות
עמכם.
(ב)
יום
-
כדרך
"וכסה
את
עין
הארץ"
(שמ'
י
,
ה).
וטעם
כשחר
-
רגע
אחד.
ופירוש
עם
-
חבור;
וכמוהו
"ארזים
לא
עממוהו"
(יח'
לא
,
ח)
-
לא
התחברו
עמו
במערכת
אחת;
וככה
קראו
"גוי"
(יואל
א
,
ו).
[כמוהו]
לא
נהיה
-
לבא
ארבעת
מינים
יחד.
(ג)
לפניו...
-
דרך
משל
על
הארבה.
וגם
פליטה...
-
אין
דבר
שנפלט
ממנו.
(ד)
כמראה...
-
במרוצה.
(ה)
כקול
-
הטעם:
כי
המרכבה
איננה
הולכת
על
מקום
גבוה
,
ואלה
-
על
ראשי
ההרים.
כקול
להב
אש
-
שיראה
למעלה.
ערוך
מלחמה
-
מערכה
אחר
מערכה.
(ו)
מפניו
יחילו
עמים
רבים
,
מפני
זה
העם
העצום.
ומלת
פארור
-
באל"ף
,
מגזרת
'פאר';
והרי"ש
כפול
,
כמו
"סגריר"
(מש'
כז
,
טו).
והטעם
,
שיתקבץ
ויתאסף
,
הפך
'יתפשט';
כמו
"אספו
נגהם"
(להלן
,
י).
ויפת
אמר:
לשון
שחרות
,
והאל"ף
נוסף.
(ז)
כגיבורים.
יעבטון
-
כמו
יעותון;
וככה
בלשון
ישמעאל.
(ח)
ואיש
-
דרך
משל.
גבר
-
מין
הזכר;
ובעבור
שהזכיר
"כגיבורים
ירוצון"
(לעיל
,
ז).
ובעד
השלח
-
כלי
המלחמה;
כמו
"מעבור
בשלח"
(איוב
לג
,
יח);
"ואין
משלחת
במלחמה"
(קה'
ח
,
ח).
ולא
(בנוסחנו:
לא)
יבצעו
-
כמו
'ולא
יפצעו';
וכמהו
"ובצעם
בראש
כלם"
(עמ'
ט
,
א).
(ט)
בעיר.
ישקו
-
מגזרת
'שוק'.
(י)
לפניו
-
רגזו
אנשי
הארץ.
שמש
וירח
קדר
עליהם;
כמו
"עד
אשר
לא
תחשך
השמש
והאור"
(קה'
יב
,
ב).
(יא)
ויי'...
-
הטעם:
שיש
להם
קול
גדול;
על
כן
"רגזה
ארץ"
(לעיל
,
י)
-
בקול
התרועה
,
שאמר
"ירגזו
כל
יושבי
הארץ"
(לעיל
,
א).
והמפרש
(ראה
רש"י)
כי
פירושו:
השם
הודיעכם
זה
לפני
בואו
,
איננו
על
דרך
הלשון.
רק
הטעם:
כאילו
השם
הרעיש
הארץ
,
כדרך
"מציון
ישאג
ומירושלים
יתן
קולו"
(להלן
ד
,
טז)
,
והוא
מתנבא
על
הרעש;
על
כן
אמר
"שאוג
ישאג
על
נוהו"
(יר'
כה
,
ל).
ואין
לתמוה:
איך
הוא
קולו
כקול
הרעש?
כי
רב
מאד
מחנהו!
כמו
"שאון
לאומים"
(יש'
יז
,
יב).
עשה
דברו
-
כמו
"כי
פי
הוא...
קבצן"
(יש'
לד
,
טז).
(יב)
וגם.
שובו
עדי
-
בלב
להנחם.
ובצום
-
אולי
יכופר
העון
לענות
נפש.
ובכי
-
להודות
הפשעים
ולבקש
תחנה
על
זאת
הרעה
שבאה
עליהם.
(יג)
וקרעו
-
ככה
היה
מנהגם
בבא
עליהם
רעה
,
לקרוע
בגדיהם;
כמו
"ויקרע
[יעקב]
שמלותיו"
(בר'
לז
,
לד);
וככה
בדברי
דוד
(ראה
ש"ב
א
,
יא).
ו'קריעת
הלב'
-
כדרך
"ומלתם
את
ערלת
לבבכם"
(דב'
י
,
טז);
וכתוב
"ואקרע
סגור
לבם"
(הו'
יג
,
ח).
והנה
הטעם:
'להסיר'
מכסה
הלב
,
'לקרעו'
,
כי
הוא
ימנע
שלא
יבין
הלב.
והנה
הטעם:
שיבין
האמת
,
ובעבור
זה
כתוב
"כל
ערום
יעשה
בדעת"
(מש'
יג
,
טז).
ונחם
-
שם
התאר;
ולולי
אות
הגרון
,
היה
העי"ן
דגוש
להתבלע
הנו"ן.
(יד)
מי
-
הטעם:
אולי
השם
ישוב.
והשאיר
-
זה
החיל
(ראה
לעיל
,
יא)
ברכה
,
שיעשו
ממנה
מנחה
ונסך.
(טו)
תקעו
-
אחר
ביאת
הארבה
(ראה
לעיל
,
ב
ואי').
(טז)
אספו.
יצא
חתן
-
לעשות
מספד
ובכי.
(יז)
בין
-
אין
נכון
לבכות
בבית
השם
,
ב"היכל
לפני"
(מ"א
ו
,
יז).
לחרפה
-
רעב.
למשל
בם
גוים
-
כי
הרעיבים
יברחו
אליהם
,
ואם
באו
אליהם
אין
כח
בהם
להלחם.
(יח)
ויקנא
בעבור
ארצו
-
כמו
"פן
יאמרו
לי"
(שו'
ט
,
נד).
כבר
הזכרתי
,
כי
דבר
נגזר
להיות
יאמרוהו
הנביאים
על
לשון
עבר.
(יט)
ויען
-
את
הכהנים
הבוכים.
מלת
ושבעתם
-
כמו
'מלא'
גם
'חסר'.
ולא
אתן
אתכם
-
שיפוצו
לבקש
לחם
,
כאשר
אמרו
"מצרים
נתנו
יד"
(איכה
ה
,
ו).
(כ)
ואת
הצפוני
-
חיל
הארבה
,
שבא
מפאת
צפון.
וטעם
אל
ארץ
ציה
-
שלא
ימצא
מה
יאכל.
הקדמוני
-
הוא
המזרחי
,
והאחרון
-
המערבי;
ושניהם
כנגד
ירושלם.
והנה
בהיותו
בארץ
שממה
ימות.
צחנתו
-
כמו
באשו
,
ואין
רע
לו
,
רק
הטעם
כפול.
(כא)
אל
תראי
-
כנגד
"ונורא
מאד"
(לעיל
,
יא).
גילי
-
כנגד
"מספד"
(לעיל
,
יב).
כי
הגדיל
השם
לעשות
-
טוב
,
כנגד
"כי
הגדיל"
(לעיל
,
כ)
הארבה
להרע.
(כב)
אל
תיראי
(בנוסחנו:
תיראו)
בהמות
שדי
-
כנגד
"גם
בהמות
שדי
(לפנינו:
שדה)
תערג
(בנוסחנו:
תערוג)
אליך"
(יואל
א
,
כ).
כי
דשאו
נאות
מדבר
-
הפך
"ואש
אכלה
נאות
מדבר".
(צירוף
של
יואל
א
,
יט
עם
יואל
א
,
כ)
כי
עץ
נשא
פריו
-
הפך
"כל
עצי
השדה
יבשו"
(שם
,
יב).
(כג)
ובני.
אמר
יפת
,
כי
המורה
הוא
הנביא
,
שהוא
מורה
אותם
בדרך
צדק
,
על
כן
באה
להם
הטובה.
והזכיר
מורה
ומלקוש
,
כמו
"בלחי
החמור
חמור
חמרתים"
(שו'
טו
,
טז);
"שלשים
עירים
ושלשים
עירים"
(שו'
י
,
ד);
"המבעיר
את
הבערה"
,
"כי
יבער
איש"
(שמ'
כב
,
ד
-
ה).
ולפי
דעתי
שהוא
כמו
"יורה"
(דב'
יא
,
יד);
ואמר
את
המורה
לצדקה
,
כמו
"שמש
צדקה
ומרפא
בכנפיה"
(מל'
ג
,
כ).
וטעם
בראשון
-
בחדש
הראשון
,
כי
לעולם
יהיו
בין
זמן
היורה
,
שהוא
כמו
המורה
,
ובין
זמן
המלקוש
,
ימים
רבים.
ובחדש
הראשון
יבאו
שניהם
,
וזה
במעשה
נס
,
וגם
הוא
-
"כי
הגדיל
יי'
לעשות"
(לעיל
,
כא).
(כד)
ומלאו.
והשיקו
היקבים
-
כמו
"משיקות"
(יח'
ג
,
יג).
(כה)
ושלמתי
-
זה
יורה
,
שבכל
שנה
שעברה
בא
מין
אחד
,
ועתה
באו
ארבעתן
,
והיה
להם
שבע
גדול.
(כו)
ואכלתם.
ולא
יבושו
-
הפך
"הובישו
איכרים"
(יואל
א
,
יא).
והם
שנים
שרשים
,
והטעם
אחד;
וכמוהו
"יעץ"
(ש"ב
טז
,
כג)
ו"עוצו
עצה"
(יש'
ח
,
י).
(כז)
וידעתם
-
לולא
כבודי
שהוא
בתוככם
,
לא
היה
זה;
על
כן
יבטחו
בי
עמי
מהיום
והלאה
ולא
יבשו
[לעולם].