מאגר הכתר יואל פרק ב עם פירוש רד"ק

פרק ב
[א] תִּקְע֨וּ שׁוֹפָ֜ר בְּצִיּ֗וֹן וְהָרִ֙יעוּ֙ בְּהַ֣ר קָדְשִׁ֔י יִרְגְּז֕וּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ כִּי־בָ֥א יוֹם־יְהוָ֖ה כִּ֥י קָרֽוֹב:
[ב] י֧וֹם חֹ֣שֶׁךְ וַאֲפֵלָ֗ה י֤וֹם עָנָן֙ וַעֲרָפֶ֔ל כְּשַׁ֖חַר פָּרֻ֣שׂ עַל־הֶהָרִ֑ים עַ֚ם רַ֣ב וְעָצ֔וּם כָּמֹ֗הוּ לֹ֤א נִֽהְיָה֙ מִן־הָ֣עוֹלָ֔ם וְאַֽחֲרָיו֙ לֹ֣א יוֹסֵ֔ף עַד־שְׁנֵ֖י דּ֥וֹר וָדֽוֹר:
[ג] לְפָנָיו֙ אָ֣כְלָה אֵ֔שׁ וְאַחֲרָ֖יו תְּלַהֵ֣ט לֶהָבָ֑ה כְּגַן־עֵ֨דֶן הָאָ֜רֶץ לְפָנָ֗יו וְאַֽחֲרָיו֙ מִדְבַּ֣ר שְׁמָמָ֔ה וְגַם־פְּלֵיטָ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה לּֽוֹ:
[ד] כְּמַרְאֵ֥ה סוּסִ֖ים מַרְאֵ֑הוּ וּכְפָרָשִׁ֖ים כֵּ֥ן יְרוּצֽוּן:
[ה] כְּק֣וֹל מַרְכָּב֗וֹת עַל־רָאשֵׁ֤י הֶהָרִים֙ יְרַקֵּד֔וּן כְּקוֹל֙ לַ֣הַב אֵ֔שׁ אֹכְלָ֖ה קָ֑שׁ כְּעַ֣ם עָצ֔וּם עֱר֖וּךְ מִלְחָמָֽה:
[ו] מִפָּנָ֖יו יָחִ֣ילוּ עַמִּ֑ים כָּל־פָּנִ֖ים קִבְּצ֥וּ פָארֽוּר:
[ז] כְּגִבּוֹרִ֣ים יְרֻצ֔וּן כְּאַנְשֵׁ֥י מִלְחָמָ֖ה יַעֲל֣וּ חוֹמָ֑ה וְאִ֤ישׁ בִּדְרָכָיו֙ יֵֽלֵכ֔וּן וְלֹ֥א יְעַבְּט֖וּן אֹרְחוֹתָֽם:
[ח] וְאִ֤ישׁ אָחִיו֙ לֹ֣א יִדְחָק֔וּן גֶּ֥בֶר בִּמְסִלָּת֖וֹ יֵלֵכ֑וּן וּבְעַ֥ד הַשֶּׁ֛לַח יִפֹּ֖לוּ לֹ֥א יִבְצָֽעוּ:
[ט] בָּעִ֣יר יָשֹׁ֗קּוּ בַּֽחוֹמָה֙ יְרֻצ֔וּן בַּבָּתִּ֖ים יַעֲל֑וּ בְּעַ֧ד הַחַלּוֹנִ֛ים יָבֹ֖אוּ כַּגַּנָּֽב:
[י] לְפָנָיו֙ רָ֣גְזָה אֶ֔רֶץ רָעֲשׁ֖וּ שָׁמָ֑יִם שֶׁ֤מֶשׁ וְיָרֵחַ֙ קָדָ֔רוּ וְכוֹכָבִ֖ים אָסְפ֥וּ נָגְהָֽם:
[יא] וַיהוָ֗ה נָתַ֤ן קוֹלוֹ֙ לִפְנֵ֣י חֵיל֔וֹ כִּ֣י רַ֤ב מְאֹד֙ מַחֲנֵ֔הוּ כִּ֥י עָצ֖וּם עֹשֵׂ֣ה דְבָר֑וֹ כִּֽי־גָד֧וֹל יוֹם־יְהוָ֛ה וְנוֹרָ֥א מְאֹ֖ד וּמִ֥י יְכִילֶֽנּוּ:
[יב] וְגַם־עַתָּה֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה שֻׁ֥בוּ עָדַ֖י בְּכָל־לְבַבְכֶ֑ם וּבְצ֥וֹם וּבִבְכִ֖י וּבְמִסְפֵּֽד:
[יג] וְקִרְע֤וּ לְבַבְכֶם֙ וְאַל־בִּגְדֵיכֶ֔ם וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם כִּֽי־חַנּ֤וּן וְרַחוּם֙ ה֔וּא אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל־הָרָעָֽה:
[יד] מִ֥י יוֹדֵ֖עַ יָשׁ֣וּב וְנִחָ֑ם וְהִשְׁאִ֤יר אַחֲרָיו֙ בְּרָכָ֔ה מִנְחָ֣ה וָנֶ֔סֶךְ לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם: פ
[טו] תִּקְע֥וּ שׁוֹפָ֖ר בְּצִיּ֑וֹן קַדְּשׁוּ־צ֖וֹם קִרְא֥וּ עֲצָרָֽה:
[טז] אִסְפוּ־עָ֞ם קַדְּשׁ֤וּ קָהָל֙ קִבְצ֣וּ זְקֵנִ֔ים אִסְפוּ֙ עֽוֹלָלִ֔ים וְיֹנְקֵ֖י שָׁדָ֑יִם יֵצֵ֤א חָתָן֙ מֵֽחֶדְר֔וֹ וְכַלָּ֖ה מֵחֻפָּתָֽהּ:
[יז] בֵּ֤ין הָאוּלָם֙ וְלַמִּזְבֵּ֔חַ יִבְכּוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י יְהוָ֑ה וְֽיֹאמְר֞וּ ח֧וּסָה יְהוָ֣ה עַל־עַמֶּ֗ךָ וְאַל־תִּתֵּ֨ן נַחֲלָתְךָ֤ לְחֶרְפָּה֙ לִמְשָׁל־בָּ֣ם גּוֹיִ֔ם לָ֚מָּה יֹאמְר֣וּ בָעַמִּ֔ים אַיֵּ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם:
[יח] וַיְקַנֵּ֥א יְהוָ֖ה לְאַרְצ֑וֹ וַיַּחְמֹ֖ל עַל־עַמּֽוֹ:
[יט] וַיַּ֨עַן יְהוָ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְעַמּ֗וֹ הִנְנִ֨י שֹׁלֵ֤חַ לָכֶם֙ אֶת־הַדָּגָן֙ וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר וּשְׂבַעְתֶּ֖ם אֹת֑וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֥ם ע֛וֹד חֶרְפָּ֖ה בַּגּוֹיִֽם:
[כ] וְֽאֶת־הַצְּפוֹנִ֞י אַרְחִ֣יק מֵעֲלֵיכֶ֗ם וְהִדַּחְתִּיו֘ אֶל־אֶ֣רֶץ צִיָּ֣ה וּשְׁמָמָה֒ אֶת־פָּנָ֗יו אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמֹנִ֔י וְסֹפ֖וֹ אֶל־הַיָּ֣ם הָאַחֲר֑וֹן וְעָלָ֣ה בָאְשׁ֗וֹ וְתַ֙עַל֙ צַחֲנָת֔וֹ כִּ֥י הִגְדִּ֖יל לַעֲשֽׂוֹת:
[כא] אַל־תִּֽירְאִ֖י אֲדָמָ֑ה גִּ֣ילִי וּשְׂמָ֔חִי כִּֽי־הִגְדִּ֥יל יְהוָ֖ה לַעֲשֽׂוֹת:
[כב] אַל־תִּֽירְאוּ֙ בַּהֲמ֣וֹת שָׂדַ֔י כִּ֥י דָשְׁא֖וּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר כִּי־עֵץ֙ נָשָׂ֣א פִרְי֔וֹ תְּאֵנָ֥ה וָגֶ֖פֶן נָתְנ֥וּ חֵילָֽם:
[כג] וּבְנֵ֣י צִיּ֗וֹן גִּ֤ילוּ וְשִׂמְחוּ֙ בַּיהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם כִּֽי־נָתַ֥ן לָכֶ֛ם אֶת־הַמּוֹרֶ֖ה לִצְדָקָ֑ה וַיּ֣וֹרֶד לָכֶ֗ם גֶּ֛שֶׁם מוֹרֶ֥ה וּמַלְק֖וֹשׁ בָּרִאשֽׁוֹן:
[כד] וּמָלְא֥וּ הַגֳּרָנ֖וֹת בָּ֑ר וְהֵשִׁ֥יקוּ הַיְקָבִ֖ים תִּיר֥וֹשׁ וְיִצְהָֽר:
[כה] וְשִׁלַּמְתִּ֤י לָכֶם֙ אֶת־הַשָּׁנִ֔ים אֲשֶׁר֙ אָכַ֣ל הָאַרְבֶּ֔ה הַיֶּ֖לֶק וְהֶחָסִ֣יל וְהַגָּזָ֑ם חֵילִי֙ הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר שִׁלַּ֖חְתִּי בָּכֶֽם:
[כו] וַאֲכַלְתֶּ֤ם אָכוֹל֙ וְשָׂב֔וֹעַ וְהִלַּלְתֶּ֗ם אֶת־שֵׁ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עִמָּכֶ֖ם לְהַפְלִ֑יא וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם:
[כז] וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י בְקֶ֤רֶב יִשְׂרָאֵל֙ אָ֔נִי וַאֲנִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם וְאֵ֣ין ע֑וֹד וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם: פ

פרק ב
(א) תקעו שופר... והריעו - כפל עניין במלות שונות , כי ציון היא הר הקודש; וכן אמר "על ציון הר קדשי" (תה' ב , ו). וטעם תקעו... והריעו - לעורר הלבבות על התשובה. (ב) יום חשך - הצרה נמשלת לחשך כמו שהשמחה נמשלת לאורה. או פירושו , כי מרוב הארבה חשכה הארץ , כמו שאמר בארבה מצרים "ותחשך הארץ" (שמ' י , טו). כשחר פרוש על ההרים - כמו שחר שהוא פרוש על ההרים כרגע , כי שם נראה תחילה השמש בצאתו , מפני גבהם - כן יבא זה הארבה פרוש ופושט על הארץ ברגע. כמהו לא נהיה - כי אותו שלמצרים לא היה אלא מין אחד , והוא הארבה; והיה רב אותו המין במצרים יותר ממה שהיה עתה בארץ ישראל , לפיכך אמר "ואחריו לא יהיה כן" (שם , יד); והֵנה כמוהו לא נהיה - כי היו ארבעה מינין , ושבמצרים מין אחד היה. לא יוסף - בצרי כמו בחרק; ואחד הוא. (ג) לפניו - במקום שיחנה , נראה לפניו ולאחריו (לפנינו: ואחריו) כאלו אש ולהבה אכלה ולהטה כל הצומח. לפיכך אמר: לפניו ולאחריו - כי מקום חנייתו לא יראה , כי הוא יכסה את עין הארץ (ע"פ שמ' י , ה) , אבל חונה במקום זה ואוכל , ונוסע במקום אחר ואוכל; זהו לפניו ולאחריו. כגן עדן הארץ לפניו - לפני בא הארבה היתה הארץ כגן עדן , ואחרי שבא על הארץ ואכל כל הצומח נשארה הארץ אחריו מדבר שממה. וגם פליטה לא היתה לו - שלא הניח דבר מן הצומח שלא אכל. ויונתן תרגם: "ואף שיזבא לית ביה לרשיעיא". (ד) כמראה - במרוצתו דומה למראה סוסים. (ה) כקול מרכבות - בפתח המ"ם. על ראשי ההרים ירקדון - קול הליכתם כקול הליכת המרכבות; ויותר להם , שהולכים על ראשי ההרים , ולא כן המרכבות. ירקדו - כי כן מהלך הארבה ברקידה ממקום למקום , כמו שאמר "לנתר בהם על הארץ" (וי' יא , כא). כקול להב אש אכלה קש - כי הקש והעצים הדקים , כשתאחז בהם האש , משמיעים קול; וכן אמר "כקול הסירים תחת הסיר" (קה' ז , ו). ערוך מלחמה - כעם עצום שערוך להלחם עם שכנגדו , שמשמיע קול ותרועה להבהיל שכנגדו. ערוך - העי"ן בשוא וסגול , והוא פעול סמוך. (ו) מפניו... פארור - פירושו: שחרות וקדרות כמו הקדרה , כן היו כל הפנים מפניו; כמו "ובשלו בפרור" (במ' יא , ח) , והאל"ף כתובה למֶשֶך. וכן תרגם יונתן: "כל אפיא איתחפיאו אכרום אוכמין כקידרא". ויש מפרשים (ראה מחברת: 'פאר'; רקמה ע' קלז; ראב"ע): קבצו פאר , על דרך "וכוכבים אספו נגהם" (להלן , י). ואדני אבי ז"ל תפש עליהם , כי אין לשון 'קבוץ' כלשון 'אסיפה' בכל מקום. כי לא יאמר 'קְבוֹץ ידיך' כמו שאמר "אסוף" (ש"א יד , יט); ולא 'ויקבוץ רגליו' כמו שאמר "ויאסוף רגליו" (בר' מט , לג); "ואין איש מאסף אותי" (שו' יט , יח) - ולא יאמר 'מקבץ אותי'; וכן לא יאמר 'קבצו נגהם' (ראה להלן , י). כי הקבוץ יאמר על הדבר המפוזר , והאסיפה יאמר אף על שאינו מפוזר. (ז) כגבורים. ולא יעבטון ארחותם - כתרגומו: "ולא מעכבין ארחתהון"; ואין לו חבר במקרא. ויש מפרשים (ראה השרשים: 'עבט') מן "העבט תעביטנו" (דב' טו , ח) , כמו שאמר "גבר במסלתו ילכון" (להלן , ח). ויש מפרשים (ראה ראב"ע פירוש בע"פ): 'יעותון'; וכן הוא בלשון ערבי. (ח) ואיש. גבר במסלתו - לפי שהמשילם כאנשים וגבורים (ראה לעיל , ז) אמר גבר , אע"פ שלא יפול זה הלשון אלא על בני אדם. ובעד השלח יפלו - השלח הוא הסייף; וכן "מעבור בשלח" (איוב לג , יח); "ואין משלחת במלחמה" (קה' ח , ח). ובעד - פירושו: על; כמו "ויסגר יי' בעדו" (בר' ז , טז); "וכפר בעדו" (וי' טז , ו). יפלו - יחנו; וכן "על פני כל אחיו נפל" (בר' כה , יח); "נפלים בעמק" (שו' ז , יב). לא יבצעו - כמו 'יפצעו'; מן "פצע תחת פצע" (שמ' כא , כה). והוא פועל עומד; וכן "ובצעם בראש כלם" (עמ' ט , א) , והוא פועל יוצא; עניין כריתה. אמר: אין החיל הזה כשאר האויבים , שתמנעם מלבוא עליך בחרב; כי אלה יחנו על החרבות ולא יבצעו; וזה - לקַלוּתם. ויונתן תרגם שלח - עניין 'שליחות' , ויבצעו - עניין "שונא בצע" (מש' כח , טז); ואמר: "ולאתר דאינון שליחין אזלון קטלין ולא מקבלין ממון"; אמר: אינם כשאר אויבים שתפייסם בממון. (ט) בעיר ישקו - עניין "שוֹק" (שו' טו , ח). וזכר זה הלשון בארבה , לפי ששוקיו ארוכות; ועוד: כי הולך תמיד , לא ינוח אלא מעט; וכן אמר "כמשק גבים שוקק בו" (יש' לג , ד); רוצה לומר: התמדת ההליכה; וכן "ובן משק ביתי" (בר' טו , ב). ויונתן תרגם: "בקרתא מדינין". בבתים יעלו - כי משאר אויבים יִשָׂגב אדם בבתים הגבוהים. בעד החלונים - כמו 'מן החלונים'; וכן "בעד השבכה" (מ"ב א , ב); "בעד החלון" (בר' כו , ח). אמר: אינם כשאר האויבים , שתסגר השער לפניהם; כי מן החלונים יכנסו בבית , כמו הגנב שימצא השער סגור וישתדל להכנס מן החלונים. (י) לפניו רגזה ארץ - בבואו תרגז הארץ לפניו; וזה דרך משל. רעשו שמים וקדרו ואספו נגהם - הכל משל לרוב הצרה , כי כן דרך הכתוב; כמו "חשך השמש בצאתו" (יש' יג , י) , והדומים להם רבים. ועניין אספו נגהם - אספו אורם לתוכם , שלא נראה. וכן "אסוף ידיך" (ש"א יד , יט); "ויאסוף רגליו" (בר' מט , לג). (יא) ויי' נתן קולו - והנה האל השמיע בֹּא החיל הזה לפני בֹּאוֹ , על ידי נביאיו , כדי שישובו בתשובה. ומי יכילנו - מי יוכל לסבלו; וכן "ומי מכלכל את יום בואו" (מל' ג , ב). (יב) וגם עתה. טעם וגם - רוצה לומר: אם לא תשובו לפני בואו , גם עתה , אחרי בואו , אני מזהירכם שתשובו. ואמר , כי קרוב עת בואו בהנבא הנביא , כמו שאמר "כי בא יום יי' כי קרוב" (לעיל , א). בכל לבבכם - שלא תהיה התשובה בלב ולב; שתַראו דרכי התשובה בנראה ובנסתר. והתשובה תהיה בנסתר , כי היא העיקר , ובצום ובבכי ובמספד - בנראה , להכניע הלבבות; ושיראה איש את חבירו צם ובוכה וסופד - ויכניע לבבו , אם לא שב מעצמו. (יג) וקרעו לבבכם ואל בגדיכם - אם תקרעו לבבכם ותסירו ממנו כל מחשבה רעה , אינכם צריכים לקרוע בגדיכם , כמו שאדם קורע בגדו על הצרה ועל הצער. כי חנון ורחום הוא - כן מדותיו כמו שכתוב בתורה (שמ' לד , ו) , ונחם על הרעה לשבים; וכן כתוב "וינחם יי' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמ' לב , יד). (יד) מי יודע ישוב ונחם - יש מפרשים: מי יודע , אולי ישוב האל ונחם. ואע"פ שאמר כי ממדותיו היא שנִחַם על הרעה (ראה לעיל , יג) , ואין ספק בזה , ואע"פ כן אם רבו העוונות - לא יִנחם עד שיעניש , מעט או רב; לפיכך אמר: מי יודע. או יהיה פירושו: מי שיודע דרכי התשובה ישוב , וניחם האלהים על הרעה הזאת. ויונתן תרגם: "מאן ידע דאית ביה חובין יתוב מנהון ויתרחם עלוהי". והשאיר אחריו ברכה - והאל ישאיר אחרי הארבה ברכה; שאם ישובו בעודנו , ידיחנו האל (ראה להלן , כ) והשאיר בצומח ברכה - שלא ישחית הכל , והנשאר יהיה לברכה ותעשו ממנו מנחה ונסך ליי' אלהיכם , כנגד מה שאמר "הכרת מנחה ונסך מבית יי'" (יואל א , ט). (טו) תקעו - פרשנוהו למעלה (פס' א). (טז) אספו עוללים ויונקי שדים - שיתענו גם כן הקטנים; ויונקי שדים יתענו , שלא יינקו. ויהיו כלם באסיפה אחת , ויבכו הקטנים ויונקי שדים לרעבונם , והגדולים יכנעו לבכיתם וישובו; והאל ירחם לצעקת הקטנים. יצא חתן מחדרו וכלה מחפתה - אפילו החתן , שהיה לו לשמוח עם אשתו (ראה דב' כד , ה) , יצא מחדרו; וכן הכלה תצא מחופתה , והוא החדר שזכר. או פירוש מחופתה - מן החֲליים (ראה שה"ש ז , ב; הו' ב , טו) והעדיים שחופפין עליה בימי חתונתה. וכלם יהיו באסיפה אחת , ויבכו החתן והכלה עמהם , תחת שמחתם. וכל אלה הדברים שוברין לבו שלאדם וְיִכנע , והאל ירחם. ויונתן תרגם: "יפוק חתנא מאידרון בית משכביה וכלתא מבית גננהא". (יז) בין האולם ולמזבח - כי שם היו עומדים לעבוד עבודתם; ובהתבטל העבודה , כמו שאמר "הכרת מנחה ונסך" (יואל א , ט) , שם במקום עבודתם יבכו ויתפללו לאל בבית מקדשו , ויאמרו: חוסה יי' על עמך. חוסה - מלעיל. לחרפה למשול בם גוים - כי כשהיה רעב בארץ ישראל היו יוצאים ממנה רבים לגור בארץ מצרים ובארץ פלשתים מפני הרעב; וזה היה חרפה להם , ומושלים בהם גוים בהיותם גרים בארצם. (יח) ויקנא יי' לארצו - התנבא הנביא , כי אחרי שיעשו התשובה יקבל האל תפלתם וזעקתם , ואז קנא לארצו שלא תהיה שממה. וטעם הקנאה - מפני שהיו חרפה בגוים (ראה לעיל , יז). לארצו - בעבור ארצו; וכן "המקנא אתה לי" (במ' יא , כט). (יט) ויען - ענה לצועקים על ידי נביאו. שלח לכם - שאצמיח עצי השדה ועשב הארץ. ויונתן תרגם: "מברך לכון". ושבעתם אותו - ממנו; וכן "פן תשבענו" (מש' כה , טז) - תשבע ממנו. (כ) ואת הצפוני - הארבה קרא 'צפוני' , שבא להם מפאת צפון. והדחתיו אל ארץ ציה ושממה - ושם ימות , שלא ימצא מה יאכל; לפיכך ועלה באשו. את פניו אל הים הקדמוני - פירושו: המזרחי; והוא ים כנרת או ים המלח , שהם למזרח ארץ ישראל. וסופו אל הים האחרון - הים המערבי , והוא שקרא אותו בתורה "הים הגדול" (במ' לד , ו) , שהוא למערב ארץ ישראל. פניו - רוצה לומר: ראשו; כל כך היה רב חיל הארבה , שהיה מחזיק מים המזרחי לים המערבי. ועלה באשו - האלף בשו"א לבדו. ותעל צחנתו - כפל עניין במלות שונות , כי צחנתו כמו באשו. וטעם ה'עליה' - שיעלה ריחם הרע לאפי העוברים. כי הגדיל לעשות - הארבה הגדיל לעשות רע בארץ , והאל רחם על הארץ והמיתו. ורבותינו ז"ל פרשו זה הפסוק לימות המשיח , ואמרו (ראה סוכה נב , א): ואת הצפוני ארחיק מעליכם - זה יצר הרע , שצפון ועומד בתוך לבו שלאדם. והדחתיו אל ארץ ציה ושממה - למקום שאין בני אדם מצויין להתגרות בהם. את פניו אל הים הקדמוני - שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו. וסופו אל הים האחרון - שנתן עיניו במקדש שיני והחריבו , והרג תלמידי חכמים שבו. ועלה באשו ותעל צחנתו - שמניח אומות העולם ומתגרה ב'שונאי ישראל'. כי הגדיל לעשות - אמר אביי: ותלמידי חכמים יותר מכולם. (כא) אל תיראי אדמה - ארץ ישראל , אל ייראו יושביה. גילי ושמחי - כנגד "חגרו וספדו הלילו (בנוסחנו: הילילו) קדשו צום" (יואל א , יג - יד). כי הגדיל יי' לעשות - פירושו: לעשות טובות; כנגד הארבה שהגדיל לעשות רעות (ראה לעיל , כ). (כב) אל תיראו בהמות שדי - כמו 'שדה'; כנגד מה שאמר "גם בהמות שדה תערוג אליך" (יואל א , כ). כי דשאו נאות מדבר - שאמר עליהם "ואש אכלה" (שם). וכיון שדשאו , כן מלאו האפיקים מים (ראה יואל ד , יח). כי עץ נשא פריו - כמו שעץ נשא פריו ביישוב , כן במדבר דשאו שם מקומות הדשא. חילם - כחם; והוא הפרי. ויונתן תרגם: "טענו פיריהון". (כג) ובני ציון - כנגד מה שאמר "תקעו שופר בציון" (לעיל , טו). כי נתן לכם את המורה לצדקה - כמו "יורה" (דב' יא , יד). ואמר: כי נתן - לצדקה שעשה עמכם בעברו על פשעיכם ופקד אתכם במטר. וזכר המורה תחלה , שהוא במרחשון , ואחר כן פירש עוד ואמר: ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון - פירושו: גשם הנקרא 'מורה' - הורידוֹ לכם בעתו , שהוא מרחשון; והוריד לכם גם כן מלקוש בעתו , שהוא החודש הראשון , שהוא ניסן. ושניהם מורה במ"ם - כמו "יורה" (שם) ביו"ד. ויונתן תרגם המורה הראשון עניין הוראה , שתרגם הפסוק: "ובני ציון בועו וחדו במימרא דיי' אלהכון ארי אתיב לכון ית מלפיכון לזכו ומחית לכון מטר בכיר בעידניה ולקישא בירח ניסן". ורבותינו ז"ל פרשו (ראה תענית ה , א) , כי יורה ומלקוש - שניהם ירדו בניסן באותה שנה; שאמרו: אותה שנה יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים; ירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן. אמר להם נביא לישראל: צאו וזרעו! אמרו לו: מי שיש לו קב חיטין או שעורים - יאכלנו ויחיה או יזרענו וימות? אמר להן: אע"פ כן , צאו וזרעו! נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבחורין ובסדקין שלנמלים ושבכותלים , ויצאו וזרעו שני ושלישי ורביעי , וירדה להם רביעה שנייה בחמשה בניסן והקריבו עומר ששה עשר בניסן. נמצא עומר המתקרב מתבואה הגדלה בששה חדשים , קרב משלאחד עשר יום; ונמצאת תבואה הגדלה בששה חדשים גדלה באחד עשר יום. ועל אותו הדור נאמר "הזורעים בדמעה ברנה יקצורו" (תה' קכו , ה). (כד) ומלאו הגרנות בר - מבואר הוא. והשיקו - פירושו כמו 'והציפו'; מן "ויצף יי' את מי ים סוף על פניהם" (ראה דב' יא , ד). כלומר: שיהיו היקבים מלאים עד שיציפו היין או השמן על פניהם. ובדברי רבותינו ז"ל (ראה פסחים לא , ב): מי החג שנטמאו: השיקן ואחר כך הקדישן - טהורין; הקדישן ואחר כך השיקן - טמאין; פירושו: שִקְען במי מקוה עד שיצופו מי מקוה עליהן. (כה) ושלמתי לכם את השנים - כי לא באו בשנה אחת , כמו שפירשנו (יואל א , ד). ויונתן תרגם הפסוק הזה דרך משל , נראה כי דעתו שהיא נבואה עתידה לימות המשיח; שתירגם: "ואשלם לכון שניא טבתא חלף שניא דבזו יתכון עממיא ולישניא שלטונייא ומלכוותא פורענות חילי רבא דשלחית בכון". (כו) ואכלתם. אשר עשה עמכם להפליא - פלא היה , כי בשנה אחת שִלם להם תבואת ארבע שנים (ראה פירושו יואל א , ד). ולדברי רבותינו ז"ל שכתבנו (לעיל , כג) , יותר הוא הפלא גדול. ולא יבושו - לפי שהיה להם באלה השנים חרפת רעב בגוים (ע"פ יח' לו , ל; וראה לעיל , יז ופירושו שם). (כז) וידעתם - תכירו כי אני בקרבכם שומע צעקתכם , ואני אלהיכם ואין עוד; לא אלהי העמים אשר עבדתם , כי הם לא יועילו , כי תהו המה (ע"פ ש"א יב , כא).