מאגר הכתר עמוס פרק ב עם פירוש ר' יוסף כספי

פרק ב
(א) כה אמר יי' על שלשה פשעי מואב וכו' - בזה נתן עון נפלא , והוא אמרו: על שרפו עצמות מלך אדום לשיד. וזה מופלג , וביאורו 'אוצר יי'' יבא. (ד) כה אמר יי' על שלשה פשעי יהודה וכו' - אע"פ שחרבן יהודה וירושלם היה מאוחר בזמן מחרבן ישראל , הקדימו בסדר זכירתו , לפי שירושלם ויהודה קודם במעלה; וכאלה רבים. ובפרט במעשה מרכבה , כמו שזכר המורה (מו"נ ג , ה). ובאור זה הכלל 'אוצר יי'' יבא. ואולם יש לשאול: איך הקדים חרבן שאר האומות לעמנו , והנה מבואר בירמיה (כה , כט) כי ההתחלה בנפילה מצד החיה הראשונה (ראה דנ' ח , ג - ד) היא לעמנו? והתשובה , כי עשה זה לסבות; וגם זה 'אוצר יי'' יבא. אמנם יותר נפלא מה שיתן סבה בזה על מאסם את תורת יי' , שזה כולל שש מאות ושלש עשרה מצות , ומה טעם שלשה וארבעה? ואיה הרביעי היחידי? אבל הענין בזה סתום מאד. וזה , כי הכונה המיוחדת בכאן הוא מה שכתוב בתורה "אליו תשמעון" (דב' יח , טו) , וזה רמז לנו באמרו: ויתעום כזביהם; כלומר: כזב נביאי השקר כחנניה בן עזור וריעיו , שהיה אומר כנגד ירמיה (ראה יר' כח , א - ד). ואין הבדל בין אמרו ויתעום ובין מה שכתוב בתורה "עד כי יבא שילה" (בר' מט , י). ואלו סודות חתומות , והכל 'אוצר השם' יבא. (ו) כה אמר יי' על שלשה פשעי ישראל וכו' - בזה עִקר דבריו , כמו שקדם "ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל" (עמ' א , א); ואם במקומות מעטים יזכור עוד יהודה , כמו שנהג הושע (ראה הו' ה , ה ועוד). וכבר בארנו (ראה הו' א , א) ענין ירבעם זה. ואמנם בכאן לא זכר 'ויתעום כזביהם' (ראה לעיל , ד) , כי נבוכד נצר לא השחית אלה , רק שלמנאצר (ראה מ"ב יז); ואין כתוב שנביא צוה להם שיתנו את צוארם בעלו. רק זכר בזה פרטי עונות , והוא ענוי הדלים (ראה להלן , ז) , אשר כתוב בתורה על זה "וחרה אפי בכם (בנוסחנו ללא 'בכם') והרגתי אתכם בחרב" (שמ' כב , כג). ואמנם מה שזכר "ואיש ואביו ילכו אל הנערה" (להלן , ז) , עם שאין זה עון כתוב בתורה , זה פלא. ובאור כל אלה הענינים שזכרנו 'אוצר יי'' יבא. ואמרוֹ בעבור נעלים - זה הפלגה; וגם כן מנהג הרוצחים המופלגים גם אצלנו. (ז) השואפים... - זה השורש בכלל מענין הבטה; וזה כטעם "ויעלו עפר על ראשם" (יהו' ז , ו). כי הדלים , לרוב מרירותם בעושק שיעשו להם התקיפים , ישימו עפר על ראשיהם ויצעקו מרה; והתקיפים יביטו לזה דרך לעג ולא ירחמו עליהם כלל. (ח) וטעם ועל בגדים חבולים - כי יְמַשְכְּנוּ העניים או יענישום בכסף - מה , כדי שיטו ויעמדו בהסבה בחבורות בית אלהיהם ואצל מזבחיהם לאכול ולשתות יין. ובכלל , זה ענין כל רקים ופוחזים (ע"פ שו' ט , ד) גם בארצנו זאת. ובכלל , כי היו הדלים אצלם כמו הבהמות , והתורה החמירה בזה. כל שכן שאלה תכונות צבועיות (אכזריות) , כי מה יתרון ומעלה לתקיפים על הדלים , אחר שאין להם חכמה? רק כי התקיפים האלה צבועיים גמורים; וככה אמר ארסטו , כי ראוי לבערם מן הישוב כמו החיות הצבועיות. ואלו ענינים יקרים , והכל 'אוצר יי'' יבא. (ט-י) ואנכי השמדתי את האמורי וכו' - יזכור זה הנביא כמה מעלות טובות וחסדים שעשה השם לאבותם מקדם , ואלו הבנים שכחו הכל וכפרו בטובות ההם. וכן נהגו נביאים אחרים להציע להם כמו זה; וכן נהג משה הראש (ראה דב' לב , ז ואי') , ואחריו יהושע (ראה יהו' כד , ב - יד) , והכל ללא הועיל. ואנכי השמדתי את האמורי , ואחר: ואנכי העלתי (בנוסחנו: העליתי) אתכם מארץ מצרים - זכר תחלה היותר קרוב לאלו הבנים והיותר מפורסם אצלם , כי הם מחזיקים בארץ. וגם זה כענין אמרו יתעלה "אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמ' כ , ב) , ועזב לומר 'אשר עשיתי שמים וארץ' או 'אשר נראתי לאברהם'. וגם זה 'אוצר יי'' יבא. ... לרשת את ארץ האמורי - גם זה ביאר המורה (מו"נ ג , לב); וביאור יותר 'אוצר יי'' יבא. (יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים - זה יותר טוב מהכל. וזה היה גם במצרים גם במדבר , גם אחרי ירושת הארץ גם היום , כמו עמוס המדבֵּר וזולתו. אבל הפליג , כי לא אמר יחד 'לנביאים ולנזירים' , כי הבדל גדול בינהם; גם לא אמר 'מבחוריכם לנביאים' , כי אין זה ראוי. אבל כבר אמר יואל "בחוריכם חזיונות יראו" (ג , א) , ואמר "ונבאו בניכם" (שם) , ואם אין שם דיוק מופלג , כי אמר גם "בנותיכם" (שם). וכבר הודעתיך (מ"א יח , י) , כי כל השמות והמאמרים , פעם יֵאָמרו בדיוק ועל דרך האמת , ופעם בדרך 'גם' ועל דרך ההעברה. וזה ענין יקר , כולל כל הכתובים , וביאור זה 'אוצר יי'' יבא. האף אין זאת - רומז בפרט לנזכר אחרון , כי הוא היותר מעולה מצד עצמו וגם מצד השארותם בארץ; כי הנזירים - הפך "שכורי אפרים" (יש' כח , א); גם הנזירות והפרישה מכל תענוגי העולם - סבה קרובה לנביאוּת , והנביאים הם הנותנים עצה להשארם בארץ; והעד: ירמיה הֵפך חנניה נביא השקר (ראה יר' כח). לכן הפליג לזכור עונם לרעתם: (יב-יג) ותשקו את הנזירים יין ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו , לכן הנה אנכי מעיק תחתיכם וכו' - וזה יעוד חורבן עשרת השבטים לגמרי על יד שלמנאצר מלך אשור (ראה מ"ב יז). וטעם מעיק - מציק; כמו "עקת רשע" (תה' נה , ד). (יד) נפשו - עצמו; כמו שכבר זכרנו רבים (יש' ה , יד; כד , ד ועוד). וזה עד גדול לכל המקרא , כי הפעל המתעבר - פעם יתעבר לעצמו ופעם יתעבר לדבר חוץ ממנו. (טו) וחדש דרך אחרת באמרו: וקל ברגליו לא ימלט - והשמיט הפעול , כי אין חובה שיזכר. וכל אלו הענינים יקרים , ואין כאן מקומם. (טז) ערום - כמו "כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום" (יש' כ , ג); וכן בשאול (ראה ש"א יט , כד).