מאגר הכתר עמוס פרק ב עם פירוש ראב"ע

פרק ב
(א) כה. עצמות מלך אדום לשיד - דרך בזיון , והוא מבני יצחק. ויש אומרים: על דבר "ויעלהו עולה" (מ"ב ג , כז); ואחר כן שרפו , או אז שרפו. (ב) ושלחתי הקריות - שם מקום. (ג) והכרתי. שופט - הוא מלך; והעד: וכל שריה אהרוג עמו. (ד) כה. על מאסם - והנה הכהנים , מורי התורה , עמהם. (ה) ושלחתי... - זה נבוכדנצר. והזכיר ירושלם - בית מלכות יהודה. (ו) כה. על מכרם - על השופטים ידבר; והעד: "צדיק [הראשון] בריבו" (מש' יח , יז) - בהשפטו , והנו נחשב כאילו מכרוהו. (ז) השואפים - הטעם: תשאפו - מתי תסחבו ראש דלים על עפר ארץ , ודי להם שפלותם! ודרך ענוים יטו - מני אורח ישר , שהיה ארחם עד שהסירו הענוה מישראל , עד שלא יבוש ללכת איש עם אביו עם נערה ידועה. (ח) ועל. ולקחת חבול מהאביון יטו משפט , וזה יעשו בפרהסיא , במקום התחברם למזבח הבעל; וככה ויין ענושים ישתו - שיענשו מי שאין עליו עונש , והם שותין. (ט) ואנכי - כתוב , כי השם פוקד עון הארץ (ראה יש' כו , כא) , על כן גזר להכחידם; כי חוקותיהם ללכת איש ואביו לזנות (ראה לעיל , ז). והזכיר האמורי , כי הוא חזק מהשבעה; וככה "כי לא שלם עון האמורי עד הנה" (בר' טו , טז). והנה משה הרג שני מלכי האמורי המזרחיים (ראה דב' ג , ח). ויהושע אמר "לתת אתנו ביד האמורי" (יהו' ז , ז) - המערבי; והנה ממנו יפחד. (י) ואנכי - הטעם: שהולכתי אתכם ארבעים שנה , עד שתלמדו חוקותיי , ואחרי כן תירשו האמורי. (יא) ואקים - גם שמתי רוחי על בניהם והתנבאו , ללמדכם חוקותיי. והזכיר הבנים , כי אם יתנבא הזקן החכם , איו לתמוה. ומבחוריכם - שתולדתם לאהוב התענוג והשמחה , קדשתים להוכיחם ולקדשכם. האף אין זאת - תוכלו לכחש , כי לא עשיתי זאת? ובעבור כי השלים בדברי הנזירים , החל מהם , כמשפט הלשון. (יב) ותשקו - הכרחתם אותם , עד שנטמאו ושתו יין. (יג) הנה. הגאון אמר , כי מלת מעיק - מן הפעלים העומדים; וזה דרך משל , שאין כח לסבול. וחכמי ספרד אומרים כי הוא פועל יוצא , והנה מעיק - מגזרת "עקת רשע" (תה' נה , ד) , והנו כמו 'מציק'; ותחתיכם - במקומכם. והטעם: שתהיו כבדים ולא תוכלו לברוח; על כן אחריו: (יד) ואבד [מנוס מקל]. יאמץ כחו - במחשבתו , ומאכלו , כלי מלחמתו. (טו) ותפש. טעם לא יעמד - כי הכל יפחד לגעת אליו. וקל ברגליו... ורוכב - לאות כי הקל הוא הסוס; וכתוב "על קל נרכב" (יש' ל , טז). (טז) ואמיץ לבו - זהו שמחשבתו שינצח , ולא יוכל איש להזיקו. והפך זה: "הירא ורך הלבב" (דב' כ , ח): 'ירא' - מִקַּבֵּל , ו'רך לב' - להשחית. ערום - שיכבדו עליו בגדיו בברחו.