מאגר הכתר עמוס פרק ג עם פירוש ר' יוסף כספי

פרק ג
(א-ב) שמעו את הדבר הזה וכו'. המשפחה - מונח בזה סוג לכל עשרה השבטים וגם לרמז ליהודה , כמו 'עם' ו'גוי'. אשר העלתי (בנוסחנו: העליתי) מארץ מצרים - זכר בפרט , כי זה היה הטוב הראשון שעשה השם לעמנו. גם כי זה דבק עם אמרוֹ רק אתכם ידעתי וכו'; כי זאת הידיעה היה אז , כי בירר אותם ולקחם לו לעם אז , כמו שמבואר בפרשת 'ואלה שמות' , 'וארא' , ויותר - במעמד הר סיני , כמו שמפורש בדברי משה לעמנו במצות השם באמרו "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" (שמ' יט , ה). וחלילה שיהיה "כי" כמו 'אע"פ' , אבל הוא נתינת טעם מופלג לתאר "סגולה"; כמו "כי עצר עצר יי'" (בר' כ , יח) - לתאר "וירפא" (שם , יז). ובכלל , כי זה הלשון הנאמר בכאן , שיצא מן המאמר הרמוז בתורה , הוא ענין גדול , ובאורו 'אוצר יי'' יבא. אולם אמרו על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם - זה מבואר לפי המשל המונח בכל הנביאים כלם , שעדתנו או אמנו הראשית היא אשת השם , ולכן , לפי המשל , הפליג לומר בכאן רק אתכם ידעתי - כמו "וידע אדם את... אשתו" (בר' ד , כה). ואחר שזאת העדה היא 'אשתו' , גבירה ומלכה המיוחדת , המסוגלת , ושאר העמים פלגשים ועלמות (ע"פ שה"ש ו , ח) , כמו שכתוב "כי לי כל הארץ" (שמ' יט , ה) , גם רקחות וטבחות ואופות (ע"פ ש"א ח , יג) - מה לַשם קפדה גמורה בזנוֹת אחת מהן? רק בזאת! או באי זה עון וחטא. והעד: ושתי עם אחשורוש (ראה אס' א , יב ואי'). וכל זה מבואר בכלל גם אצלנו , כי כל אדם יכעס ויתמרמר יותר על בנו או אשתו או אחיו וקרובו כי יחטא לו , מן הנכרים; כי מה לו ולהם?! ואלו ענינים ארוכים ודקים , ובאור זה 'אוצר יי'' יבא. (ג-ה) הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו - כבר הודעתיך , כי התמיהות יֵעשו לסבות רבות: פעם על הנמנע הגמור , ופעם על האפשרי הרחוק ועל המעט , ופעם על הבלתי ראוי והגון , ופעם לסבות אחרות. וביאור כל זה 'אוצר יי'' יבא. אמר אבן כספי: אחר שמוסכם הוא מכל החכמים והפילוסופים כי הנביאים הם למעלה מאד מן הפילוסופים , עד שארסטו וחביריו הבל המה בערך לנביאים האמיתיים - ואנחנו לא נוכל לדעת אחד ממאה מכל דברי ארסטו וחביריו בכל ספריהם , איך נבין אף אחד מני אלף מדברי הנביאים בספריהם?! אבל על כל פנים ניגע להשיג מה שנוכל; ורב לנו ולדומים לנו אם נשיג אחד מרבבה בטרם נמות , ונִתן תודה ליי' , "כי יי' יתן חכמה" (מש' ב , ו) , יתברך ויתעלה. ואחר זאת ההצעה (ההקדמה) אומר , כי גם זה הנביא דבר עמוקות גדולות בזאת הפרשה , ואין זה מקום ביאורם , רק מקום הערתם ורמיזתם; ונשוב לכונתינו. דע , כי כל המשלים האלו הם משלים למכוון בכאן , והוא: הִשָחת עשרת השבטים על ידי מלך אשור. וטעם שנים - דבר וקבוץ; כלומר: אשור ומחנהו. ואריה הוא מלך אשור , וגם הוא ומחנהו בכלל , וכן כפיר; והטרף והנלכד והצפור הוא עם ישראל. ופירוש ומוקש - הוא העניבה ביחוד , שהיא בכלל הפח והרשת , הנקרא 'לאס' בלעז. והטעם , כי הצפור - לא יתפשנו בפח אלא אם כן יש שם מוקש. ופירוש היעלה פח - כי הפח והרשת בכלל שטוח ופרוש בארץ על יד הציידים כדי שילכוד עופות; ולא יסתלק משם אלא אם כן לכד. ובכלל היה הנמשל בכל זה על ענין מלך אשור ועמנו. ואע"פ שלא יהיה הבדל כלל בין משל למשל באלו החמשה דברים שזכרנו , לא יזיק , כי כן נהגו הנביאים; כמו שאמר ישעיה "כמלונה במקשה כעיר נצורה" (א , ח). אבל בכאן יש הבדלים - מה. וזה , כי הראשון - מבואר שהוא ענין בעצמו; כלומר , כי מלך אשור עם כל משפחות צפונה או מלכיהם שהם רבים , כמו שאמר ירמיה (ראה יר' א , טו) , נועדו יחדיו להשחית ישראל , כמו שכתוב בקבוץ מלכים ביהושע "ויועדו יחדיו" (צירוף של יהו' יא , ה עם איוב ב , יא); וזהו הסכנה העצומה. מצורף שרמז בזה כי להם ראש מיעד ומניע גם רבים מניעים; אבל הרחוק הוא השם המניע לכל. ואולם הארבעה משלים הנשארים , ראה הפלגה: כי זכר בשנים מהם שלילה , רוצה לומר: אין לו , אין לה , ובשנים חיוב , רוצה לומר: 'לכידה'. וביאור השנים הראשונים , כי אריה - רמז למלך העליון , והיה זה שלמנאצר (ראה מ"ב יז); וכפיר - רמז לשאר המלכים והשרים הבאים עמו. גם פירוש וטרף אין לו - זולת פירוש בלתי אם לכד; כי הראשון אינו מחייב שלכד , אבל הטעם: אין לו ביער ההוא. כי זאת ה'שאגה' ו'נתינת הקול' הוא לשמחה; כי אלו החיות הצבועיות (האכזריות) שואגות וצועקות , פעם לרעָב כי לא ימצאו טרף , ופעם לרוב התעוררותם כי ילכדו הטרף והוא בין ידיהם או קרוב להם. ועל זה המין האחרון הוא אומר אלו המאמרים , כי זה ראוי לפי הנמשל. והטעם , כי האריה שואג ביער , כי שם ביער לו טרף מוכן ומזומן , כי הוא יודע ורואה ששם בהמות כלם נמסרות לו לחפצו. וכן כפיר האריות הקטן אין לו שאגה , גם לא אמר עליו ביער , רק: ממעונתו; ואמר , כי משמיע קולו במעונתו כשלכד ממש , כי אין הבהמות נמסרות לו ביער או זולתו כמו לאריה הזקן. ובכלל , כי כן היה הענין בנמשל , כי שלמנאצר היה בטוח בעצמו ובגבורתו וכחו בלי ספק שישראל בידו לעת בואו כחפצו , לכן היה שואג ממקומו; והכפירים נתנו קול (ע"פ יר' ב , טו) כי לכדום. והענין בשנים האחרים מבואר , כי ישראל יפלו ויתפשו בפח מלך אשור , כי באמת הוא מתוקן המלאכה , כי בו מוקש. ועם זה ידעו כי לא יסתלק זה הפח המתוקן אלא אם כן לכד , כלומר: לא ישוב לארצו כמו שעשה פול (ראה מ"ב טו , יט - כ) , אלא אם כן השחית הכל לגמרי. וכל אלו החמשה משלים עד הנה מבוארים גם מכמה צדדים , ויארך לכתוב. (ו) אמנם מה שיאמר: אם יתקע שופר בעיר וכו' - אין בכל זה משל למלך אשור , רק לעם ישראל ולנביא האמת ולשכל הפועל המניע והשולח לנביא אל העם; אבל השם הוא העליון המניע לכל. ולכן זה השופר הוא כדבר יחזקאל באמרו "ארץ כי אביא עליה חרב... ונתנו אתו להם לצופה" וכו' , "ותקע בשופר והזהיר את העם" וכו'; "ואתה בן אדם צופה נתתיך" וכו' (יח' לג , ב - ג , ז). ולכל זה כיון הנביא ועל הכל בנמשל , ואם הכל היה בשומרון ויתר ערי ישראל בלי ספק. כי היו שם נביאים שהוכיחו שלא יחרדו משלמנאצר , כמו שיעץ ירמיה ליהודה , והם לא חרדו ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם (ראה יר' לו , כד). וכן מבואר: אם תהיה רעה בעיר ויי' לא עשה - אם כן זכר העם הלוקה , והנביא התוקע המזהיר , והשם שהוא פועל הלְּקות והאִבוד. (ז-ח) ואמרו כי לא יעשה יי' אלהים דבר עד שסיים מי לא ינבא - הוא נתינת טעם לדבריו שצירף שתי אלו הגזרות הנזכרות יחד , רוצה לומר: אמרוֹ "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" , עם "אם תהיה רעה בעיר ויי' לא עשה" (לעיל , ו). כי בכלל זה שלשה דברים , כמו שאמרנו , רוצה לומר: העם והנביא והאל. ולכן ביאר עתה , כי אלו השלשה מצטרפים יחד ומתיחסים במדרגות זה תחת זה , כמו שלשה הגבולים בתמונה הראשונה; כאלו העם הוא הקצה התחתון , והנביא הוא הגבול האמצעי , והאל הוא העליון. וזה , כי השם פועל ועושה , והוא גולה סודו לנביא כדי שיכריז , והעם ירא וחרד. ואמרוֹ אריה שאג מי לא יירא אדני אלהים דבר מי לא ינבא - הוא סיום המכוון עם הרחבת ביאור למה שקדם , עם תתו סבה לדבור הנביא לעם. כי כבר אמר שהשם הוא פועל הרעה (ראה לעיל , ו) , ואמר כי השם מגלה אותה לנביא טרם היותה. וגם אמר , כי הנביא הצופה מכריז זה לעם; ולכן עדיין נשאר: לָמה ומה לו לנביא כי יכריז זה לעם? רק שיברח לו ממקום הרעה ויְמלט עצמו אם יוכל! כמו שעשה לוט ונח , על דרך משל. כל שכן בהיות העם בלתי חרדים לדברו , כמו שהיו ישראל. לכן הוצרך להשלים זה , ואמר: אריה שאג מי לא יירא , יי' אלהים דבר מי לא ינבא - כי ה'ירא' בכאן הוא המתנבא. והמשל בזה: ירמיה , שהוא מפורסם שהוכיח העם , ופעם אחת עלה בדעתו לצאת מירושלם לחליק בתוך העם (ראה יר' לז , יב) אשר היו חוץ , ולהשלים עם נבוכד נצר וחביריו ושריו , כי נתאמת אצלו שריפת ירושלם , כמו שכתוב בספרו; אם כן היה ירא בהכרח פן יספה עם הכלל , כמו שקרה לאשת לוט כי נתעכבה מעט (ראה בר' יט , כו). אבל לא יכול ירמיה , כי מנעוהו הרעים מעַמנו , כמו שמפורש בספרו (ראה יר' לז , יג - טז). והמכוון בזה , כי הנביאים היו מתנצלים על היותם מוכיחים מי שאינו נוכח , כאלו הם צועקים אל הצלמים , מנגנים בין המתים , שזה שטות גדולה. כל שכן שאין ראוי לחכם שלם לעשות מעשה אלא לתכלית מעולה מאד מאד. וכבר נתן ישעיה טעם אחד , והוא: "יי' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (יש' מב , כא). אבל זה הנביא עמוס הפליג ונתן בזה שתי סבות פועלות: האחת - יראתו מן האריה המשחית בעם , או אמור: מלאך המות , פן יספה עמם. והשנית - התעוררותו מכח השם כמו בעל כרחו , כמו שאמר ישעיה: "כחזקת היד" (ח , יא) , ואמר ירמיה: "פתיתני יי' ואפת חזקתני ותוכל" (כ , ז) , ואמר: "ותהי בליבי כאש בוערת... נלאיתי כלכל לא אוכל" (ראה שם , ט). אם כן הנביא כדמות אנוס ומוכרח מצד השכל הפועל , והאל יתעלה הוא המניע הרחוק. ולמה איחס לעצמי זה המובן האמתי באמרו יי' אלהים דבר מי לא ינבא , והנה כתבוֹ המורה (מו"נ) פרק ל"ז מִשֵנִי , יעויין שמה. ולא זכר המורה אריה שאג מי לא יירא - כי נראה שהבינו כמו שהבננו אנחנו , שאין לו יחס עם יי' אלהים דבר מי לא ינבא. אבל כבר הודעתיך כי במקומות ראוים , ובפרט בעניינים הסודיים הדקים , היה כונת המחבר להורות הוראות רבות יחד; ועל אלו המקומות ביחוד אמרו רבותינו (ראה במ"ר יג , טו - טז): שבעים פנים יש לתורה; ומי שיחשוב זה בכל , הוא מכוין כוונות לא כוון בם אומרם. ולכן אומר אני בכאן , כי מצורף למה שפירשנו , כיון זה הנביא הנכון שיהיה אמרו אריה שאג מי לא יירא - הוא מתיחס יחס - מה למה שימשך לו יי' אלהים דבר מי לא ינבא. לא שיומשל השם הנכבד באריה ובזולת זה מכל בעלי חיים בשום פנים , גם לא באדם , כמו שאמר המורה (מו"נ א , מז). אבל נכון ליחס לשם הנכבד פעלות כל בעלי חיים , כמו שכל הספרים מלאים מזה , שזהו ענין 'דברה תורה כלשון בני אדם'; לכן נכון ליחס לו "ישאג" ו"יתן קולו" , כמו שכתוב בתחלת הספר (א , ב). אם כן , הכרח שאמרוֹ בכאן אריה - אינו לשם הנכבד , אבל הוא למה שתחתיו , אם לאחד מן השכלים אם לשכל הפועל. ודי לנו בכאן בשכל הפועל הנקרא 'רוח הקדש' , שהוא המיוחד להניע הנביאים. ויהיה אמרו יירא - על החרדה והפחד שיקרה לנביאים כשיעוררם השכל הפועל. אבל מסופק אני באמרו שאג , כי זה השורש לא ימצא , לפי דעתי , רק על התנועה להשחית ולאבד , כדרך שאגת אריה משחית וטורף. ומה שכתוב "ויתכו כמים שאגותי" (איוב ג , כד) - הטעם: כחות לבו להשחית ולהתגבר על זולתו , כטעם "וימס לבב העם ויהי למים" (יהו' ז , ה); וכתוב "אשר לבו כלב האריה המס ימס" (ש"ב יז , י). וכל אלו הענינים שכוון הנביא בזה הספור צריכים באור יותר ארוך , והכל 'אוצר יי'' יבא. (ט) השמיעו על ארמנות באשדוד - לכן ישוב ליעד להם החרבן , והראש - שומרון אחר שמלך אחאב. והפליג זה הנביא להשמיע בארמנות מלכי שאר האומות , כי אין שם אוצרות רשע וחמס ושוד (ראה להלן , י) כמו בארמנות מלך שומרון , אבל שם מרגליות עם כל ראשי בשמים (ע"פ שה"ש ד , יד) , שזהו סגלת המלכים (ע"פ קה' ב , ח). (יא) לכן כה אמר יי'. צר וסביב הארץ - הטעם: על שלמנאצר , כי הוא היה לישראל כמו נבוכד נצר ליהודה. וזה הפלגת קצור לשון , עם היותו נאות בתכלית בעברי ובהגיון; וכן "צר ואור חשך בעריפיה" (יש' ה , ל); כלומר: צר נמצא והוא סביב הארץ , כי אינו רחוק , והוא יוריד ממך עזך. וכן די שנאמר: צר שהוא סביב הארץ יוריד ממך עזך , כי הו"וין פעמים בענינים רבים. ארמנותיך - בפרט , בעבור היות חמס ושד בם , כמו שזכר (לעיל , י). (יב) בדל - מטעם "אז יבדיל" (דב' ד , מא); כלומר: הפרשת אזן , או חלק לאזן. ובדמשק - אין לו חבר במה שנמצא אצלינו מן העברי , ואין הזק בזה. ולכן יֵרָאה לפי מקומו שהוא שם לחלק ידוע אצלם מן הערש; והטעם בזה דבק עם היושבים , כטעם "וישבת על מטה כבודה" (יח' כג , מא); כמו שיתארם עוד: "השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם" (עמ' ו , ד). כי כל עניינם היה גאות וגאוה עם מאכלות ומשתאות , כמו שאמר ישעיה: "עטרת גאות שכורי אפרים" (כח , א). והכונה בזה , כי עם היותם מעונגים מאד , או בסבת היותם כן , הנה ינצלו מעט מהם מפי שלמנאצר הארי. וגם ביאור זה הכלל 'אוצר יי'' יבא. (יד) ופקדתי על מזבחות בית אל וכו' - כטעם "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" (שמ' יב , יב). וגם זה 'אוצר יי'' יבא. (טו) בית החרף על בית הקיץ - גם בזה לשון על נכון בעברי , כמו 'אֶל'. וזכר אלו הענינים גם כן , כי גם זה מהפלגת תענוגיהם; וכן בתי השן , כמו שמבואר שבנה אחאב (ראה מ"א כב , לט).