פרק ד
[א]
שִׁמְע֞וּ
הַדָּבָ֣ר
הַזֶּ֗ה
פָּר֤וֹת
הַבָּשָׁן֙
אֲשֶׁר֙
בְּהַ֣ר
שֹׁמְר֔וֹן
הָעֹשְׁק֣וֹת
דַּלִּ֔ים
הָרֹצֲצ֖וֹת
אֶבְיוֹנִ֑ים
הָאֹמְרֹ֥ת
לַאֲדֹנֵיהֶ֖ם
הָבִ֥יאָה
וְנִשְׁתֶּֽה:
[ב]
נִשְׁבַּ֨ע
אֲדנָ֤י
יְהֹוִה֙
בְּקָדְשׁ֔וֹ
כִּ֛י
הִנֵּ֥ה
יָמִ֖ים
בָּאִ֣ים
עֲלֵיכֶ֑ם
וְנִשָּׂ֤א
אֶתְכֶם֙
בְּצִנּ֔וֹת
וְאַחֲרִֽיתְכֶ֖ן
בְּסִיר֥וֹת
דּוּגָֽה:
[ג]
וּפְרָצִ֥ים
תֵּצֶ֖אנָה
אִשָּׁ֣ה
נֶגְדָּ֑הּ
וְהִשְׁלַכְתֶּ֥נָה
הַהַרְמ֖וֹנָה
נְאֻם־יְהוָֽה:
[ד]
בֹּ֤אוּ
בֵֽית־אֵל֙
וּפִשְׁע֔וּ
הַגִּלְגָּ֖ל
הַרְבּ֣וּ
לִפְשֹׁ֑עַ
וְהָבִ֤יאוּ
לַבֹּ֙קֶר֙
זִבְחֵיכֶ֔ם
לִשְׁלֹ֥שֶׁת
יָמִ֖ים
מַעְשְׂרֹתֵיכֶֽם:
[ה]
וְקַטֵּ֤ר
מֵֽחָמֵץ֙
תּוֹדָ֔ה
וְקִרְא֥וּ
נְדָב֖וֹת
הַשְׁמִ֑יעוּ
כִּ֣י
כֵ֤ן
אֲהַבְתֶּם֙
בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
נְאֻ֖ם
אֲדנָ֥י
יְהֹוִֽה:
[ו]
וְגַם־אֲנִי֩
נָתַ֨תִּי
לָכֶ֜ם
נִקְי֤וֹן
שִׁנַּ֙יִם֙
בְּכָל־עָ֣רֵיכֶ֔ם
וְחֹ֣סֶר
לֶ֔חֶם
בְּכֹ֖ל
מְקוֹמֹֽתֵיכֶ֑ם
וְלֹא־שַׁבְתֶּ֥ם
עָדַ֖י
נְאֻם־יְהוָֽה:
[ז]
וְגַ֣ם
אָנֹכִי֩
מָנַ֨עְתִּי
מִכֶּ֜ם
אֶת־הַגֶּ֗שֶׁם
בְּע֨וֹד
שְׁלֹשָׁ֤ה
חֳדָשִׁים֙
לַקָּצִ֔יר
וְהִמְטַרְתִּי֙
עַל־עִ֣יר
אֶחָ֔ת
וְעַל־עִ֥יר
אַחַ֖ת
לֹ֣א
אַמְטִ֑יר
חֶלְקָ֤ה
אַחַת֙
תִּמָּטֵ֔ר
וְחֶלְקָ֛ה
אֲשֶֽׁר־לֹֽא־תַמְטִ֥יר
עָלֶ֖יהָ
תִּיבָֽשׁ:
[ח]
וְנָע֡וּ
שְׁתַּיִם֩
שָׁלֹ֨שׁ
עָרִ֜ים
אֶל־עִ֥יר
אַחַ֛ת
לִשְׁתּ֥וֹת
מַ֖יִם
וְלֹ֣א
יִשְׂבָּ֑עוּ
וְלֹֽא־שַׁבְתֶּ֥ם
עָדַ֖י
נְאֻם־יְהוָֽה:
[ט]
הִכֵּ֣יתִי
אֶתְכֶם֘
בַּשִּׁדָּפ֣וֹן
וּבַיֵּרָקוֹן֒
הַרְבּ֨וֹת
גַּנּוֹתֵיכֶ֧ם
וְכַרְמֵיכֶ֛ם
וּתְאֵנֵיכֶ֥ם
וְזֵיתֵיכֶ֖ם
יֹאכַ֣ל
הַגָּזָ֑ם
וְלֹא־שַׁבְתֶּ֥ם
עָדַ֖י
נְאֻם־יְהוָֽה:
ס
[י]
שִׁלַּ֨חְתִּי
בָכֶ֥ם
דֶּ֙בֶר֙
בְּדֶ֣רֶךְ
מִצְרַ֔יִם
הָרַ֤גְתִּי
בַחֶ֙רֶב֙
בַּח֣וּרֵיכֶ֔ם
עִ֖ם
שְׁבִ֣י
סוּסֵיכֶ֑ם
וָאַעֲלֶ֞ה
בְּאֹ֤שׁ
מַֽחֲנֵיכֶם֙
וּֽבְאַפְּכֶ֔ם
וְלֹֽא־שַׁבְתֶּ֥ם
עָדַ֖י
נְאֻם־יְהוָֽה:
[יא]
הָפַ֣כְתִּי
בָכֶ֗ם
כְּמַהְפֵּכַ֤ת
אֱלֹהִים֙
אֶת־סְדֹ֣ם
וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה
וַתִּהְי֕וּ
כְּא֖וּד
מֻצָּ֣ל
מִשְּׂרֵפָ֑ה
וְלֹא־שַׁבְתֶּ֥ם
עָדַ֖י
נְאֻם־יְהוָֽה:
[יב]
לָכֵ֕ן
כֹּ֥ה
אֶעֱשֶׂה־לְּךָ֖
יִשְׂרָאֵ֑ל
עֵ֚קֶב
כִּי־זֹ֣את
אֶעֱשֶׂה־לָּ֔ךְ
הִכּ֥וֹן
לִקְרַאת־אֱלֹהֶ֖יךָ
יִשְׂרָאֵֽל:
[יג]
כִּ֡י
הִנֵּה֩
יוֹצֵ֨ר
הָרִ֜ים
וּבֹרֵ֣א
ר֗וּחַ
וּמַגִּ֤יד
לְאָדָם֙
מַה־שֵּׂח֔וֹ
עֹשֵׂ֥ה
שַׁ֙חַר֙
עֵיפָ֔ה
וְדֹרֵ֖ךְ
עַל־בָּ֣מֳתֵי
אָ֑רֶץ
יְהוָ֥ה
אֱלֹהֵֽי־צְבָא֖וֹת
שְׁמֽוֹ:
פ
פרק ד
(א)
פרות
הבשן
-
הן
נשי
ישראל
הדומות
לפרות
הרועות
בהר
בשן:
מחמת
שהן
מתפטמות
שם
,
הן
בועטות
וסוררות
ורוצצות
ועושקות
דלים
ואביונים.
האומרות
לאדוניהם
הביאה
ונשתה
-
בין
בנאמנות
בין
בגזל
,
הָבֵא
לנו
יין
ונשתה!
(ב)
ונשא
אתהן
(לפנינו:
אתכם)
בצינות
-
שכן
דרך
נגועי
מלחמה
לשאת
אותם
בצינות
ובמגינים.
ואחריתכן
בסירות
דוגה
-
כתרגומו:
"ובנתכון
בדגוגי
ציידין";
והוא
לשון
ספינות
קטנות.
ובבבא
בתרא
(עג
,
א)
שנינו:
מאי
'בשׂירות'?
-
דוגית.
אחריתכן
-
הם
בניו
של
אדם
,
שמניח
לאחריתו;
וכן
הוא
אומר
בספר
דניאל
"מלכותו
תחץ...
ולא
לאחריתו"
(ראה
דנ'
יא
,
ד).
(ג)
ופרצים
תצאנה
אשה
נגדה
-
לפי
שכל
החומות
פרוצות
,
לפיכך
תצאנה
כל
אשה
נגד
חבירתה
,
שלא
תצטרכנה
לצאת
בפתח
אחד.
ההרמונה
-
תֻּשלַכנה
על
ההרים.
(ד)
בואו
ביתאל
(בנוסחנו:
בית
-
אל)
ופשעו
-
אינו
לשון
ציווי
,
אלא
כאדם
האומר
לחבירו:
עשֵׂה
כל
הרעות
שתמצא
ידך
לעשות
(ע"פ
קה'
ט
,
י)
,
עוד
יבוא
היום
שיפקד
עליך
רעתך!
כמו
כן
הנביא
אומר
לישראל.
והביאו
לבוקר
זבחיכם
-
כתוב
בתורה
"ובשר
זבח
תודת
שלמיו
ביום
קרבנו
יאכל";
"לא
תותירו
ממנו
עד
בקר"
(וי'
ז
,
טו;
כב
,
ל).
אבל
עבודה
זרה
וותרנית
היא
ומתרת
לכם
להקריב
לבקר
זבחיכם.
לשלשת
ימים
מעשרותיכם
-
הם
מעשרות
קדשים
קלים
,
נאכלים
לשני
ימים
ולילה
אחד
,
והנותר
עד
יום
השלישי
פיגול
הוא
לא
ירצה
(ראה
וי'
יט
,
ו
-
ז);
אבל
עבודה
זרה
מתרת
לכם
להקריב
לשלשת
ימים
מעשרותיכם.
(ה)
וקטר
מחמץ
תודה
-
נאסר
לכם
להקריב
על
זבח
התודה
לחם
חמץ
,
כי
אם
חלות
מצות;
וכן
הוא
אומר
"אם
על
תודה
יקריבנו
והקריב
על
זבח
התודה
חלות
מצות
בלולות
בשמן
ורקיקי
מצות
משוחים
בשמן"
(וי'
ז
,
יב).
וקראו
נדבות
השמיעו
-
כתוב
בתורה
"כי
תדור
נדר
ליי'
אלהיך
לא
תאחר
לשלמו"
וגו';
"מוצא
שפתיך
תשמר
ועשית
כאשר
נדרת
ליי'
אלהיך
נדבה
אשר
דברת
בפיך"
(דב'
כג
,
כב
,
כד);
אבל
עבודה
זרה
מתרת
לכם:
השמיעו
בפיכם
נדבה
,
וכשתרצו
תעשו
אותה.
כן
אהבתם
-
וכן
אתם
אוהבים
לעשות.
(ו)
ניקיון
שיניים
-
זהו
רעב;
שכשאין
אדם
אוכל
,
שיניו
נקיים.
(ז)
בעוד
שלשה
חדשים
לקציר
-
שלשה
חדשים
לפני
הקציר
אני
מונע
מכם
את
הגשם
שמגדל
את
התבואה;
שבזמן
שאין
גשמים
יורדין
נאבד
הקציר.
והמטרתי
על
עיר
אחת
-
על
עיר
אחת
ירדו
גשמים
הרבה
ולא
יבוא
השמש
אחריכן
,
לכך
עולה
סריחה
וריקבון
התבואה.
וחלקה
אשר
לא
אמטיר
(בנוסחנו:
תמטיר)
עליה
תיבש
-
שהשמש
זורחת
עליה
כל
שעה
ומיבשת.
(ט)
והכיתי
אתכם
בשידפון
ובירקון
-
רוח
קדים
שמשדף
את
התבואה
ברוח;
גשמים
(ראה
לעיל
,
ז)
-
והירקון
בא
לתבואה.
(י)
בדרך
מצרים
-
שמתו
בשלשת
ימי
אפילה.
עם
שבי
סוסיכם
-
כלומר
,
שילכו
בגלות
כולם.
ואעלה
באש
מחניכם
ובאפיכם
(לפנינו:
ובאפכם)
-
פתרון:
ואעלה
סריחוּת
מחניכם
,
ובאפיכם
אעלה
אותו.
(יב)
עקב
כי
זאת
אעשה
לך
-
לפי
שגזירה
זאת
אני
גוזר
עליך
,
לפיכך
אני
אומר
לך:
הכון
לקראת
אלהיך
ישראל
-
שתעשה
תשובה.
(יג)
מה
שיחו
-
כתרגומו:
"לחוואה
לאינשא
מה
עובדוהי".
כלומר:
הקדוש
ברוך
הוא
אומר
לאדם
מה
שיחו
ומעשיו
כדי
שיעשה
תשובה.
עושה
שחר
ועיפה
(בנוסחנו:
עיפה)
-
ואם
תאמר:
מאחר
שהקדוש
ברוך
הוא
אמר
לעשות
רעה
,
אינו
חוזר!
הלכך
נאמר:
עושה
שחר
ועיפה:
כך
מידתו
של
הקדוש
ברוך
הוא
,
שעושה
מאור
שחר
-
עיפה
וחשך;
הוא
הדין
מחושך
-
אור.
כמו
כן
הקדוש
ברוך
הוא
גוזר
גזירה
בחטאת
האדם
,
והוא
שב
מחטאו
,
והקדוש
ברוך
הוא
ניחם
על
הרעה
אשר
דבר
לעשות
ואינו
עושה
(ע"פ
יונה
ג
,
י).
וכן
הוא
אומר
בירמיה
"רגע
אדבר
על
גוי
ועל
ממלכה
לנתוש
ולנתוץ
ולהאביד"
(יח
,
ז)
,
ואם
הגוי
ההוא
שב
מרעתו
,
גם
אני
אשוב
מן
הרעה
אשר
דברתי
עליו
"ונחמתי
על
הרעה
אשר
חשבתי
לעשות
לו"
(שם
,
ח).
ואז
"רגע
אדבר
על
גוי
ועל
ממלכה
לבנות
ולנטוע"
,
ואם
יעשה
"הרע
בעיניי
לבלתי
שמוע
בקולי
,
ונחמתי
על
הטובה
אשר
אמרתי
להיטיב
אותו"
בעיניין
(ראה
שם
,
ט
-
י).
הופך
הקדוש
ברוך
הוא
מידה
טובה
למידת
פורענות
ומידת
פורענות
למידה
טובה.