פרק ד
[א]
שִׁמְע֞וּ
הַדָּבָ֣ר
הַזֶּ֗ה
פָּר֤וֹת
הַבָּשָׁן֙
אֲשֶׁר֙
בְּהַ֣ר
שֹׁמְר֔וֹן
הָעֹשְׁק֣וֹת
דַּלִּ֔ים
הָרֹצֲצ֖וֹת
אֶבְיוֹנִ֑ים
הָאֹמְרֹ֥ת
לַאֲדֹנֵיהֶ֖ם
הָבִ֥יאָה
וְנִשְׁתֶּֽה:
[ב]
נִשְׁבַּ֨ע
אֲדנָ֤י
יְהֹוִה֙
בְּקָדְשׁ֔וֹ
כִּ֛י
הִנֵּ֥ה
יָמִ֖ים
בָּאִ֣ים
עֲלֵיכֶ֑ם
וְנִשָּׂ֤א
אֶתְכֶם֙
בְּצִנּ֔וֹת
וְאַחֲרִֽיתְכֶ֖ן
בְּסִיר֥וֹת
דּוּגָֽה:
[ג]
וּפְרָצִ֥ים
תֵּצֶ֖אנָה
אִשָּׁ֣ה
נֶגְדָּ֑הּ
וְהִשְׁלַכְתֶּ֥נָה
הַהַרְמ֖וֹנָה
נְאֻם־יְהוָֽה:
[ד]
בֹּ֤אוּ
בֵֽית־אֵל֙
וּפִשְׁע֔וּ
הַגִּלְגָּ֖ל
הַרְבּ֣וּ
לִפְשֹׁ֑עַ
וְהָבִ֤יאוּ
לַבֹּ֙קֶר֙
זִבְחֵיכֶ֔ם
לִשְׁלֹ֥שֶׁת
יָמִ֖ים
מַעְשְׂרֹתֵיכֶֽם:
[ה]
וְקַטֵּ֤ר
מֵֽחָמֵץ֙
תּוֹדָ֔ה
וְקִרְא֥וּ
נְדָב֖וֹת
הַשְׁמִ֑יעוּ
כִּ֣י
כֵ֤ן
אֲהַבְתֶּם֙
בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
נְאֻ֖ם
אֲדנָ֥י
יְהֹוִֽה:
[ו]
וְגַם־אֲנִי֩
נָתַ֨תִּי
לָכֶ֜ם
נִקְי֤וֹן
שִׁנַּ֙יִם֙
בְּכָל־עָ֣רֵיכֶ֔ם
וְחֹ֣סֶר
לֶ֔חֶם
בְּכֹ֖ל
מְקוֹמֹֽתֵיכֶ֑ם
וְלֹא־שַׁבְתֶּ֥ם
עָדַ֖י
נְאֻם־יְהוָֽה:
[ז]
וְגַ֣ם
אָנֹכִי֩
מָנַ֨עְתִּי
מִכֶּ֜ם
אֶת־הַגֶּ֗שֶׁם
בְּע֨וֹד
שְׁלֹשָׁ֤ה
חֳדָשִׁים֙
לַקָּצִ֔יר
וְהִמְטַרְתִּי֙
עַל־עִ֣יר
אֶחָ֔ת
וְעַל־עִ֥יר
אַחַ֖ת
לֹ֣א
אַמְטִ֑יר
חֶלְקָ֤ה
אַחַת֙
תִּמָּטֵ֔ר
וְחֶלְקָ֛ה
אֲשֶֽׁר־לֹֽא־תַמְטִ֥יר
עָלֶ֖יהָ
תִּיבָֽשׁ:
[ח]
וְנָע֡וּ
שְׁתַּיִם֩
שָׁלֹ֨שׁ
עָרִ֜ים
אֶל־עִ֥יר
אַחַ֛ת
לִשְׁתּ֥וֹת
מַ֖יִם
וְלֹ֣א
יִשְׂבָּ֑עוּ
וְלֹֽא־שַׁבְתֶּ֥ם
עָדַ֖י
נְאֻם־יְהוָֽה:
[ט]
הִכֵּ֣יתִי
אֶתְכֶם֘
בַּשִּׁדָּפ֣וֹן
וּבַיֵּרָקוֹן֒
הַרְבּ֨וֹת
גַּנּוֹתֵיכֶ֧ם
וְכַרְמֵיכֶ֛ם
וּתְאֵנֵיכֶ֥ם
וְזֵיתֵיכֶ֖ם
יֹאכַ֣ל
הַגָּזָ֑ם
וְלֹא־שַׁבְתֶּ֥ם
עָדַ֖י
נְאֻם־יְהוָֽה:
ס
[י]
שִׁלַּ֨חְתִּי
בָכֶ֥ם
דֶּ֙בֶר֙
בְּדֶ֣רֶךְ
מִצְרַ֔יִם
הָרַ֤גְתִּי
בַחֶ֙רֶב֙
בַּח֣וּרֵיכֶ֔ם
עִ֖ם
שְׁבִ֣י
סוּסֵיכֶ֑ם
וָאַעֲלֶ֞ה
בְּאֹ֤שׁ
מַֽחֲנֵיכֶם֙
וּֽבְאַפְּכֶ֔ם
וְלֹֽא־שַׁבְתֶּ֥ם
עָדַ֖י
נְאֻם־יְהוָֽה:
[יא]
הָפַ֣כְתִּי
בָכֶ֗ם
כְּמַהְפֵּכַ֤ת
אֱלֹהִים֙
אֶת־סְדֹ֣ם
וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה
וַתִּהְי֕וּ
כְּא֖וּד
מֻצָּ֣ל
מִשְּׂרֵפָ֑ה
וְלֹא־שַׁבְתֶּ֥ם
עָדַ֖י
נְאֻם־יְהוָֽה:
[יב]
לָכֵ֕ן
כֹּ֥ה
אֶעֱשֶׂה־לְּךָ֖
יִשְׂרָאֵ֑ל
עֵ֚קֶב
כִּי־זֹ֣את
אֶעֱשֶׂה־לָּ֔ךְ
הִכּ֥וֹן
לִקְרַאת־אֱלֹהֶ֖יךָ
יִשְׂרָאֵֽל:
[יג]
כִּ֡י
הִנֵּה֩
יוֹצֵ֨ר
הָרִ֜ים
וּבֹרֵ֣א
ר֗וּחַ
וּמַגִּ֤יד
לְאָדָם֙
מַה־שֵּׂח֔וֹ
עֹשֵׂ֥ה
שַׁ֙חַר֙
עֵיפָ֔ה
וְדֹרֵ֖ךְ
עַל־בָּ֣מֳתֵי
אָ֑רֶץ
יְהוָ֥ה
אֱלֹהֵֽי־צְבָא֖וֹת
שְׁמֽוֹ:
פ
פרק ד
(א)
פרות
הבשן
-
אילו
נשי
השרים.
(ב)
ונשא
אתכם
בצינות
-
ישאו
אותם
בשביה
על
הצינות
ועל
המגינים;
מפני
שאינם
יכולות
לילך
ברגליהן
(ראה
דב'
כח
,
נו)
,
יטענום
על
הגמלים
ועל
החמורים
בצינות.
ואחריתכן
-
הנשאר
בכם
,
ישאו
אותם
בסירות
דוגה
-
הם
הספינות
הקטנות
שהדייגים
צדים
בהם
הדגים;
ומחמת
קוטנם
קורא
אותם
'סירות'
-
שהיא
קטנה
כסיר.
או
יש
לפרש
צינות
-
כמו
"וצי
אדיר"
(יש'
לג
,
כא);
והנו"ן
נוסף
בו
,
כמו
שמצאנו
שנוסף
בהרבה
מקומות.
שימלאו
תחילה
מהם
הספינות
הגדולות
,
ומן
השארית
ימלאו
ספינות
קטנות.
(ג)
ופרצים
תצאנה
אשה
נגדה
-
דרך
הפרצים
שבחומה
תצאנה
לברוח
,
ולא
יצאו
דרך
השער.
והשלכתנה
ההרמונה
-
הגדולה
והממשלה
שלכם;
ובלשון
חכמים:
'הרמנא
דמלכא'
(ראה
ב"מ
פג
,
ב).
(ד-ה)
באו
ביתאל
(בנוסחנו:
בית
אל)
ופשעו
הגלגל
-
כלומר:
עשו
הרבה
רעות
,
כי
סופכם
ללקות
עליהם.
והביאו
לבקר
זבחיכם
-
שהיו
כומרי
עבודה
זרה
מקילים
להם:
התורה
אמרה:
"לא
ילין
לבקר
זבח
חג
הפסח"
(שמ'
לד
,
כה)
,
והיו
אומרים:
הביאו
לבקר
זבחיכם;
התורה
אמרה
"ביום
זבחכם
יאכל
וממחרת"
(וי'
יט
,
ו)
,
והם
אומרים:
לשלשת
ימים
מעשרותיכם;
התורה
אמרה:
"כי
כל
שאר
וכל
דבש"
(וי'
ב
,
יא)
,
והם
אומרים:
וקטר
מחמץ
תודה.
וקראו
נדבות
והשמיעו
-
לעבודה
זרה
שלכם.
כי
כן
אהבתם
בית
(בנוסחנו:
בני)
ישראל
-
לעשות.
(ו)
וגם
אני
אלקה
אתכם
,
שאתן
לכם
נקיון
שנים
-
כלומר
,
שאתן
לכם
חסרון
כל;
שהיו
שיניהם
נקיות
מן
המאכל.
(ז)
בעוד
שלשה
חדשים
לקציר
-
כלומר:
בשלשה
סמוך
לקציר
,
כשהגשם
צריך
,
אז
אני
מנעתי
אותו
מכם:
כשאמטיר
-
לא
אמטיר
אלא
על
עיר
אחת
,
ועל
עיר
אחרת
לא
אמטיר;
חלקה
אחת
תימטר
,
וחלקה
אחת
שלא
תמטיר
העב
עליה
,
תיבש.
'עב'
-
לשון
נקבה
,
דכתיב
"והנה
עב
קטנה"
(ראה
מ"א
יח
,
מד).
(י)
שלחתי
בכם
דבר
בתוך
מצרים
-
שהיו
הולכים
שם
לכרות
ברית
עמהם.
הרגתי
בחרב
בחוריכם
עם
שבי
סוסיכם
-
שלקחום
בשביה
הם
עם
סוסיהם
,
ואעלה
באש
מחניכם
באפכם.
באש
-
על
משקל
"יקוד"
(יש'
י
,
טז);
'שקול'
(אולי
צ"ל:
"שכול")
(יש'
מז
,
ט).
ובאפכם
-
יתר
הוא
,
כמו
"ואיה
וענה"
(בר'
לו
,
כד).
(יא)
הפכתי
בכם
ערים
כמהפכת
סדום
,
ותהיו
אתם
כאוד
מוצל
משריפה.
(יב)
לכן
-
בעבור
עוונותיכם
,
כה
אעשה
לך
ישראל
-
ככל
הרעות
האמורות
למעלה.
עקב
כי
זאת
אעשה
,
הכון
לקראת
אלהיך
ישראל
-
ושוב
בתשובה
ותינצל
מן
הפורענות.
(יג)
עושה
שחר
ועיפה
(בנוסחנו:
עיפה)
-
העיפה
הוא
חושך.
עושה
שחר
ועיפה
-
שגולל
חשך
מפני
אור;
והוא
לשון
"עיפתה
כמו
אופל"
(איוב
י
,
כב).