מאגר הכתר עמוס פרק ו עם פירוש ר' יוסף כספי

פרק ו
(א) הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון - כבר הודעתיך כי עקר זה הנביא לנבא על חורבן עשרת השבטים , כמו הושע; ולכן זכרו שניהם "ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל" (הו' א , א; עמ' א , א) , מה שלא זכר זה ישעיה , ואם היה בזמנו. אבל על כל פנים יזכור לפעמים ציון וירושלם ויהודה (ראה עמ' ב , ה) , כי גם המה היו רעים וכלם נשחתו; וגם מצד החיה הראשונה (ראה דנ' ח , ד). נקובי ראשית הגוים - כאלו אמר: המכוּנים 'ראשית הגוים' , כי הם מכנים עצמם כן; כטעם "ראשית שמנים" שיזכור אחר כך (להלן , ו) , וגם מטעם 'ראש'; והכל מסוג ענין אחד. וכל זה לרוב גבהותם , ולכן יבאו להם כל בית ישראל; כאילו אמר: ובאו להם בית ישראל על סביבם מכל הערים , כל שכן הנמלטים מחרב תגלת (ראה מ"ב טו , כט). (ב) עברו כלנה וכו' - כלומר: למה אתם מתגאים על ממלכותכם וגבולכם , והנה אלה העמים גדולים וטובים יותר! (ג) המנדים ליום רע - כלומר: מרחיקים יום רע , כי לא ידמו שיבא לעולם. והפך מנדים - ותגישו (לפנינו: ותגישון). (ד) וסרוחים - כבר קדם לנו (ראה יח' יז , ו) כי זה השרש ענינו בכלל עודף ומוֹתר; והטעם: בגדים ארוכים ורחבים עודפים לארץ , כדרך כל גאים. (ה) הפורטים - מטעם "ופרט כרמך" (וי' יט , י) - 'כלל ופרט' (ראה עירובין כז , ב); והטעם: גזרים דקים. וכן ענין המשוררים והמנגנים. חשבו - כטעם "ואחשבה לדעת זאת" (תה' עג , טז); וידוע כי דוד העמיק מחשבות לעשות כלי שיר , חדשים גם ישנים (ע"פ שה"ש ז , יד) , להעיר הנפש המַשׂכלת , ואֵלו עשו כן אך להעיר הנפש המתאוה , עם דַמוֹתם שהם חכמים ושלמים כדוד (בנוסחנו: כדויד); ולכן אמר זה הנביא , להראות שטותם ורעתם. (ו) במזרקי יין - נכון בעברי ובהגיון שיהיה במזרקי מוכרת או סמוך. וראשית שמנים - קדימת מעלה; וגם הטעם: המוֹהַל הראשון , שהוא זב מאליו , שידוע שהוא המשובח. כלומר: שמן אפרסמון ושמן המור. וידוע כי ראשית - שם משותף לכל מיני הקדימה , שהם חמשה. וביאור זה 'אוצר יי'' יבא. נחלו - מטעם 'חולי'; כטעם "ואין חולה מכם עלי" , שזכר (ש"א כב , ח). ולכן אמר , כי יושבי שומרון וציון (ראה לעיל , א) אינם שמים על לב שבר כלל העם , המכונה 'יוסף'; כמו שקדם "שארית יוסף" (עמ' ה , טו). כי ידוע שקודם שגלו שומרון וסביביה גלו קצת השבטים על ידי תגלת (ראה מ"ב טו , כט) , אשר גם על זה אמר "ובאו להם בית ישראל" (לעיל , א) , כמו שכתבנו. (ז) יגלו - גם אלה יושבי שומרון. מרזח - בעברי ענינו אֵבל , כמו שכתוב "אל תבא בית מרזח" (יר' טז , ה) - כטעם 'בית אבל'; וטעם זה כמו "אל תבכו למת" (יר' כב , י). וקרא אלה 'סרוחים' - כלומר: מוסרחים ונבאשים , תחת שחשבו להיות הפך , כמו שקדם ענינם (ראה לעיל , ד). וכבר בארנו (שם) זה השרש בכלל ענינו: מוֹתר ועודף; גם נקראו אלו 'סרוחים' מצד בגדיהם שהיו סחובים בארץ , אם בגדי ערשותם אם לבושיהם. (ח) בנפשו - בעצמו; וכבר זכרנו רבים כזה. מתאב - כמו "תפאר" (דב' כד , כ); "תשרש" (איוב לא , יב). וכבר הודעתיך (הו' א , ו) איך עם היות הענין אחד , יש בו התנגדיות מצד הפוך התנועות , כמו שידוע ליודעי ההגיון (ראה פירושו יש' כח , ד). לכן זה הטעם: מתאב אנכי מאת גאון יעקב; כמו "סורה ממני" (ראה תה' ו , ט). (ט) עשרה - הטעם: רבוי גדול. (י) דודו - לאו דוקא אחי אביו או אחי אמו , אבל: קרובו; כמו "דודי לי" (שה"ש א , יג). ומסרפו - או מסרפו. ואני מה אוכל לעשות אם לשון הקדש אינו כלו בידינו; אבל זה על כל פנים אחד מן הקרובים הקרבים מאד. עצמים - עצמות; כי כן יאמר על המת. והנה בכלל זה יש היקש תנאי , והקודם הוא "והיה אם יותרו עשרה אנשים בבית אחד ומתו" (לעיל , ט) , והנשוא: ונשאו דודו ומסרפו להוציא עצמות מן הבית וכו'. וזה , כי המכוון בזה , כי מנהגם שם וגם אצלנו היום , כי קרובי המת הסמוכים מאד לו לא ישאוהו לבית הקברות , רק הם הולכים אחר המטה בוכים. אבל אלה יהיו הפך , כי הקרובים הסמוכים ישאוהו , כי אין איש בעיר , שכלם גלו. וטעם "ומתו" (שם) - ויזדמן שימותו , לא כלם ברגע אחד , אבל כלומר שימותו איש איש. וטעם ואמר - כי הדוד או מסרפו הנושא יחידי את המת , כי אין לו עוזר , ישאל לאשר בירכתי הבית , כלומר: הנצב בירכתי הבית; אם שזה הוא אשה , כטעם "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך" (תה' קכח , ג) , כי כן ראוי לה לשבת , אם שזה חולה שהוא יושב שוקד. העוד עמך - איש , שיעזרני לשאת זה הפגר? וישיב אשר בירכתי הבית: אפס; כלומר: אין , ולא , ונעדר; כלומר , שכל האחים מתו. ואמר הנושא הפגר: הס כי לא להזכיר בשם יי'! וכן כתוב עוד: "רב הפגר בכל מקום השליך הס" (עמ' ח , ג). וזה , כי הס - ענינו בעברי מונח כמו 'שיוט' בלעז , שטעמו: לשתוק לגמרי. כי בעת רעה בכלל , כל שכן ביום מגפה ודֶבר בעם , ראוי לכל אדם שידום , כמו שיאמר "לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא" (עמ' ה , יג); וכן "האנק דום" (יח' כד , יז). והטעם בזה הכריחו אנשי כנסת הגדולה , כי שמו 'טרחא' במלת להזכיר; ולכן טעמו: הס בשם יי' , כי לא להזכיר. וטעם בשם יי' - כי כן דרך כל אדם לדבר , וגם אנחנו היום; כלומר: כי כן רצוי לפני יי'. וטעם כי לא להזכיר - כמו הס , ולכן יאמר עוד "הס" (עמ' ח , ג) לבד; והמכוון , כי אין ראוי בעת הדבר ורב הפגר (ראה שם) שיפתח אדם לאמר: הכל נעדר ומת! כמו שאמרו (ראה ברכות יט , א): אל יפתח אדם פיו לשטן; והכונה , כי המדבר עצמו יתפעל מזה וכל שומע , וכבר ידוע פעלות כח המדמה; וכן במקומות אחרים. וביאור זה הכלל 'אוצר יי'' יבא. (יא) כי הנה יי' מצוה - לשלמנאצר. ואילו אמר 'הנה יי' מכה' , לא היה מבואר כל כך. ודרך החכמים לבאר ענין - מה במקום אחד , להעיר על כמה מקומות; וגם באור זה 'אוצר יי'' יבא. רסיסים - ענין אחד עם "רסיסי לילה" (שה"ש ה , ב) ועם "לרס את הסלת" (יח' מו , יד); והטעם: שברים וגזרים. (יב) אם יחרוש - בסלע; והטעם: יחרוש החורש. ואם אמר 'אם יחרשו הבקרים' , או 'אם ירוץ בסלע סוסים' , היה גם כן נכון. ועקר זה המשל למה שיאמר: (יג) האומרים הלא (בנוסחנו: הלוא) בחזקינו לקחנו לנו קרנים - שענינו: לנגח זולתינו. וזה העקר על הושע בן אלה ועמו , ששלחו למלך מצרים לעזר ומרדו במלך אשור (ראה מ"ב יז , ד). וגם כמו כן עשה צדקיהו ביהודה (ראה מ"ב כד , כ); וכולם נשחתו. וזה אמרוֹ: (יד) כי הנני מקים עליכם גוי וכו'. ובכלל , המכוון בזה , כי כמו שהוא נמנע שהסלע יתפעל מן הסוסים (ראה לעיל , יב) , כן הוא שמלך אשור יתפעל מישראל; והם חושבים זה למחויב או אפשרי , וזה טעות גדול. ולכן זה תחת 'סוג הִפוך': "לראש משפט ופרי צדקה ללענה" (שם).