מאגר הכתר עמוס פרק ו עם פירוש רד"ק

פרק ו
(א) הוי השאננים בציון - שמרון היתה ראש הממלכה לישראל , וציון - ראש ממלכת יהודה. ואמר: אוי לעשירים אשר בהם , שהם שאננים ובוטחים שלא תבוא עליהם רעה ואינם חולים וכואבים על אשר גלו בני ישראל , כמו שאמר בסוף העניין "ולא נחלו על שבר יוסף" (להלן , ו). כי שמרון היא שנלכדה באחרונה מערי ישראל , וציון - מערי יהודה; ושני ההרים האלה , ציון ושמרון , היו נקובי ראשית הגוים שישבו בהם מתחילה , והם שבע אומות. וקראם 'ראשית הגוים' - לפי שהיו מבחר הגוים , וארצותם מבחר הארצות. ואלה ההרים היו הנקובים בשם לטובה. ובאו להם בית ישראל - בעזרת האל; לא בחרבם ולא בקשתם (ע"פ יהו' כד , יב) ירשו אותם ישראל , אלא ברצון האל. והם עברו רצונו ועזבו משפטיו , ולקחו משפטי הגוים הראשונים היושבים בארצות האלה. ולמה עשו זה? יראו סביבותיהם אם יש ארץ טובה מארצם! וכי לא נתן להם האל ארץ טובה? למה כחשו בו ובטובתו?! עברו כלנה וראו (להלן , ב)! ואלה השאננים , ומתענגים בטובה שנתן להם האל - כופרים בו ובתורתו , ואינם יראים מרעה שתבוא עליהם. וכשהנביאים מוכיחים אותם ואומרים להם: כך וכך רעה תבוא אליהם - אינם יראים , ובוטחים בעשרם ובמבצריהם החזקים , שהם שמרון וציון , ואומרים: לא תבא עלינו רעה (ע"פ מי' ג , יא). ויונתן תרגם: "ווי דשלן שליוא בציון דמתרחצין בטור כרכא דשמרון מקימין שום בניהון כשום בני עממיא ומדמן דיסתמכון עליהון בית ישראל". (ב) עברו כלנה - עיר גדולה בארץ שנער; כמו שאומר בתורה "ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה" (בר' י , י). ולכו משם - כלומר: אחר שתראו אותה בראשונה , כי היא בעלת השם , ותראו כי איננה טובה מארצכם , לכו משם לחמת רבה. ואמר רבה - לפי שהיא גדולה; כי יש חמת אחרת , "חמת וברותה" (יח' מז , טז). גת פלשתים - אולי יש גת אחרת. והיא הטובה שבערי פלשתים , ונקראת "מתג האמה" , ולקחה דוד מיד פלשתים (ש"ב ח , א). (ג) המנדים ליום רע - מרחיקים יום הרע העתיד לבוא עליהם; כמו שהיו הם אומרים: "ולעתים רחוקות הוא נבא" (יח' יב , כז). ותגישון שבת חמס - יום הפורענות אתם מרחיקים ושבת חמס אתם מקריבים; שתשבו בשער לשפוט חמס ועול. (ד) השוכבים - זכר מה שהם מתענגים במאכל ובמשתה ובסיכה ובשכיבה על מצעות נאות ובשמוע כלי שיר וניגונים , בכל מיני תענוגים הם מתענגים; ולא זכרו יום הפורענות , גם לא חלו ולא כאבו על אשר גלו. וסרוחים על ערשותם - מן "וסרח העודף" (שמ' כו , יב) , שנותנין על ערשותם בגדים ארוכים ורחבים עודפים באורך וברוחב על צדי המטה; וכל זה ממיני התענוג. ורבותינו ז"ל פירשו (ראה שבת סב , ב) וסרוחים - עניין סרחון; אמרו , שהיו מחליפין נשותיהן זה לזה ומסריחין מטותיהן בשכבת זרע שאינה שלהם. ויונתן תרגם: "עמקיון על ערשיהון". ואוכלים כרים מצאן - פירושו: כבשים שמנים; וחסר התואר , כי העניין מובן. וכן "כצמר יהיו" (יש' א , ח) - רוצה לומר: כצמר לבן; "מלבשים בגדים" (מ"א כב , י) - בגדים חמודות , בגדי מלכות; "ויש בעדרו זכר" (מל' א , יד) - זכר תמים (ע"פ וי' א , ג). ויונתן תרגם: "ואכלין פטימין מענא". מתוך מרבק - מקום שמכניסין שם העגלים לפטמם; וכן "ולאשה עגל מרבק" (ש"א כח , כד). ובדברי רבותינו ז"ל (ראה פסחים כו , א): הכניסה לרבקה ודשה. (ה) הפורטים על פי הנבל - מן "ופרט כרמך" (וי' יט , י); ובדברי רבותינו ז"ל (ראה עירובין כח , א) 'פרט וכלל' - הוא עניין היחידוּת וההִבָּדֵל מן הכלל. רוצה לומר , שאומרים שיריהם על פי הנבל , כל מעלה ומעלה בשיר על פי נגון הנבל , שלא תדמה אחת לאחרת בניגונה. או פירושו: פורטים מיתרי הנבל , כל אחד לפי הניגון. ויש מפרשים פורטים - מעניין 'פרוטה' בדברי רבותינו ז"ל (ראה משנה קידושין א , א); כלומר: נותנין כל אחד פרוטה למנגן. ויונתן תרגם: "דמנגן על פום נבלא". כדוד (בנוסחנו: כדויד) חשבו להם כלי שיר - כמו דוד , שהיה יודע נגן (ראה ש"א טז , יח) והיה יודע מיני הניגון בכל כלי שיר , כן הם חושבים שהם יודעים כמוהו; ורוצה לומר בכל הספור הזה , שכל עסקיהם בכל מיני תענוג , ואת יי' לא זכרו (ע"פ שו' ח , לד). (ו) השותים במזרקי יין - במזרקים שהם גדולים שותים יין; לא בגביעים וכוסות שהם קטנים , שראוי לשתות בהם יין , אלא במזרקים שותים. ומזרקי - כמו 'מזרקים'; וכן "חלוני שקופים" (מ"א ו , ד) - כמו 'חלונים'; "נטעי נעמנים" (יש' יז , י) - כמו 'נטעים'; "מלאכי רעים" (תה' עח , מט); "מי המרים" (במ' ה , יח); והדומים להם. ויונתן פרשו סמוך , בחסרון , שתרגם: "דשתן בפילוון דכסף חמר". וכן תרגם "בספל אדירים" (שו' ה , כה): "בפילי גבריא". וראשית שמנים - מבחר שבשמנים המרוקחים (ע"פ שמ' ל , כה). ולא נחלו - על דרך "ואין חולה מכם עלי" (ש"א כב , ח). וה'נפעל' בזה אינו מקבל מקרה מן 'הקל' , כי 'הקל' פועל עומד , אלא מקבל מקרה מן 'הכבד'; כי שבר יוסף היה ראוי שיהיה מַחֲלֶה ומכאיב אותם , והם לא נחלו ממנו. ושבר יוסף הוא אותם שגלו מן השבטים טרם מלוך ירבעם בן יואש (? וראה דה"א ה , כו). ומלכות אפרים קורא ככלל 'אפרים' (ראה הו' ה , ג) או יוסף , כי משבט אפרים היה ירבעם בן נבט שמלך על עשרת השבטים תחלה , כשנחלקה המלכות (ראה מ"א יא , כו). גם היה רב במספר ובגדולה משאר שבטים , זולתי יהודה , ועליו נבא יעקב אבינו ואמר "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים" (בר' מח , יט); ואמר "ויקרא בהם שמי" (שם , טז) - שיקָראו ישראל בשם 'אפרים'. גם יוסף היה בכור במקום ראובן (ראה דה"א ה , א) , לפיכך נקרא ישראל על שמו. וכן אמר במזמור "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף" (תה' פ , ב). (ז) לכן - הנשארים מיוסף , שלא נחלו על שבר אחיהם שגלו (ראה לעיל , ו) , עתה בקרוב יגלו בראש גולים - תחילה לגלות יהודה. וסר מרזח סרוחים - יִקרב ויבא אֵבֶל אותם שהיו סרוחים על ערשותם (ראה לעיל , ד) ושמחים ומתענגים; עתה יִקרב אבלם. ויונתן תרגם לשון 'הסרה': "ויעדי מנהון מרזחין ומכבין" - הראשונה כ"ף והשנייה בי"ת; והוא מדברי רבותינו ז"ל (ראה גיטין טו , א): תנתן כבנתי לבתי; וכן תרגם "והרדידים" (יש' ג , כג): "וכבינייתא". ויש נסחאות 'מככין' - בשני כ"פין , ופירושו: מצעות; ותרגם "וישבת על מטה כבודה" (יח' כג , מא): "מככין דיקר". ומרזח פירשוהו רבותינו ז"ל (ראה יל"ש יר' רצד): 'אבל'; וכן "אל תבא (בנוסחנו: תבוא) בית מרזח" (יר' טז , ה); וסמכו (ראה שמחות ברייתות ד , ה) מזה הפסוק שהאבל מסב בראש , שנאמר וסר מרזח סרוחים - מרזח נעשה שר לסרוחים; פירוש 'לסרוחים': לנשארים , כלומר: לשאר העם; כמו "וסרח העודף" (שמ' כו , יב) , שפירושו: שאר היריעה העודף. ודעת יונתן - כי מרזח הוא עניין שמחה והלולים , שהרי תרגם: "ויעדי מנהון מרזחין"; ולא אמר כי האֵבֶל יסור מהם , אלא השמחה תסור מהם! ובספרי (ספ"ב קלא) בפרשת "וישב ישראל בשטים" (במ' כה , א): באחרונה חזרו לעשות להם מרזחין והיו קוראות להם ואוכלים , שנאמר "ותקראנה לעם" וגו' (שם , ב). ואדני אבי ז"ל פירש , כי לשון מרזח הוא להרמת קול , בין לבכי בין לשמחה; וכן הוא בלשון ערבי. (ח) נשבע יי' בנפשו - בעצמו; כמו "בי נשבעתי" (בר' כב , טז); וכן "אשר לא נשא לשוא נפשי" (תה' כד , ד). מתאב אנכי - הפך "תאבתי לישועתך" (תה' קיט , קעד); 'דשטלנטנט' כמו 'משָרֵש' - עוקר השרשים , הפך "משריש" (איוב ה , ג). ויונתן תרגם: "מנבל אנא". את גאון יעקב - הוא בית המקדש; וכן "את גאון יעקב אשר אהב סלה" (תה' מז , ה). וכן תרגם יונתן: "ית בית מקדשא רבותיה דיעקב". והסגרתי - ביד אויב אסגיר עיר עם אנשיה. (ט) והיה אם יותרו - שימלטו מן החרב והחביאו עצמם בבית אחד , ימותו שם מן הדֶבֶר. ועשרה אינו דוקא , אלא רוצה לומר: רבים. (י) ונשאו דודו ומסרפו. דודו - אחי אביו; ומסרפו - דודו אחי אמו. כן פרשוהו קצת המפרשים (ראה ראב"ע בשם רבי יהודה בן קריש , והשרשים: סרף). ויש מפרשים (ראה רש"י) עניין שריפה , והסמ"ך במקום שי"ן. ופירש אדני אבי ז"ל: אומר אותו אוהבו , הבא לשרוף בשר המת קרובו בעבור הריח ולהוציא עצמם מן הבית; ומרוב הדֶבֶר יאמר אחד לחבירו: העוד עמך מתים שתוציא , שאעזור אותך? יענה חבירו: אפס , כי כבר הוצאתים כולם. יאמר לו חבירו: הס ושתוק ולא תקונן; כי לא להזכיר בשם יי' - מה שלא היינו רגילים לזכור בשם יי' והיינו מזכירים בשם הבעלים , זה גרם לנו הדבר הזה; נשים יד לפה , נסבול נשתוק. או: שלא לשבור לב העם מרוב הדֶבֶר; גם בעבור שלא ישמעו האויבים. ויונתן תרגם: "ויטליניה קריביה מן יקידא לאפקא גרמיה מן ביתא ויימר לדבשידא דבייתא העוד כען עמך ויימר ספו ויימר סליק ארי כד הוו קיימין לא הוו מצלן בשמא דיי'". (יא) כי הנה יי' מצוה - עוד דבר אחר האל מצוה , כלומר: גוזר שיהיה רעש; והוא שזכר למעלה "והכיתי בית החורף" (עמ' ג , טו). והכה הבית הגדול רסיסים והבית הקטן בקיעים - רסיסים כמו בקיעים , בסמ"ך כמו בצד"י: "קנה רצוץ" (יש' מב , ג) - עניין שבירה. וכן במשנה (שבת ח , ה) בסמ"ך: ואם היה עב או מרוסס כדי לבשל ביצה קלה שבבצים. ויונתן פירש העניין דרך משל , שתרגם: "ארי הא יי' מפקד וימחי מלכו רבא מחא תקיפא ומלכו זעירא מחא חלשא". (יב) הירוצון בסלע סוסים אם יחרוש בבקרים - אם יחרוש החורש; וכן "כאשר ישבר... כלי היוצר" (יר' יט , יא) - השובר; "מן הבהמה אשר יקריב ממנה קרבן ליי'" (וי' ז , כה) - המקריב; "ויאמר ליוסף" (בר' מח , א) - האומר; והדומים להם רבים. ורוצה לומר: אם יחרוש בסלע , כי 'בסלע' שזכר עומד במקום שנים. אומר: אם דרך העולם שירוצו הסוסים בסלע? זה אינו! וכן אם יחרוש אדם בבקרים בסלע? זה אינו! ואם יהיה זה , יהיה הפך דרך העולם ומנהגו. ואתם עושים הפך העולם , כי המשפט והצדקה הוא קיום יישוב העולם ומעמדו , ומי שמעַוֵת המשפט הוא הורס יישוב העולם , כמו הראש והלענה שממיתים האדם. והנה אתם הופכים סדר העולם! וכן אמר למעלה "ההופכים ללענה משפט" (עמ' ה , ז). ופרי צדקה ללענה - כי מן הדין פרי הצדקה הוא שלום וטוב , וכן אמר "והיה מעשה הצדקה שלום" (יש' לב , יז); ואתם עושים אותו ללענה. (יג) השמחים ללא דבר - כי לא תתקיים שלותם וטובתם , אם כן הם שמחים ללא דבר. קרנים - כמו הראם שמנגח בקרניו (ע"פ דב' לג , יז) , כן הם אומרים שעשו להם קרנים לנגח בהם העמים. כי ירבעם בן יואש התגבר על אויבי ישראל , כמו שאומר "הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה" (מ"ב יד , כה) , ואמר "ואשר השיב את דמשק ואת חמת ליהודה בישראל" (שם , כח); והם אומרים כי בחזקם עשו זה. ולא כן , כי רחמי האל היו , שרחם עליהם ונתן להם הכח להתגבר על אויביהם , כמו שאמר "כי ראה יי' את עני ישראל מורה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל , ולא דבר יי' למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש" (שם , כו - כז). (יד) כי הנני מקים - אתם אומרים כי בחזקכם עשיתם זה (ראה לעיל , יג) , ולא הבטתם אלי , כי בעזרתי עשיתם; הנני מקים עליכם גוי - זה הוא מלך אשור עם צבאו. מלבוא חמת עד נחל הערבה - מה שאתם אומרים שלקחתם בחזקכם , כמו שאמר "... מלבוא חמת עד ים הערבה" (מ"ב יד , כה) , תראו כשאסתיר פני מכם (ע"פ דב' לא , יז) יבא הגוי הזה וילחצו אתכם בארץ הזאת ויוציאכם מתוכה. ונחל הערבה זה הוא "ים הערבה".