פרק ח
[א]
כֹּ֥ה
הִרְאַ֖נִי
אֲדנָ֣י
יְהֹוִ֑ה
וְהִנֵּ֖ה
כְּל֥וּב
קָֽיִץ:
[ב]
וַיֹּ֗אמֶר
מָֽה־אַתָּ֤ה
רֹאֶה֙
עָמ֔וֹס
וָאֹמַ֖ר
כְּל֣וּב
קָ֑יִץ
וַיֹּ֨אמֶר
יְהוָ֜ה
אֵלַ֗י
בָּ֤א
הַקֵּץ֙
אֶל־עַמִּ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
לֹא־אוֹסִ֥יף
ע֖וֹד
עֲב֥וֹר
לֽוֹ:
[ג]
וְהֵילִ֜ילוּ
שִׁיר֤וֹת
הֵיכָל֙
בַּיּ֣וֹם
הַה֔וּא
נְאֻ֖ם
אֲדנָ֣י
יְהֹוִ֑ה
רַ֣ב
הַפֶּ֔גֶר
בְּכָל־מָק֖וֹם
הִשְׁלִ֥יךְ
הָֽס:
פ
[ד]
שִׁמְעוּ־זֹ֕את
הַשֹּׁאֲפִ֖ים
אֶבְי֑וֹן
וְלַשְׁבִּ֖ית
עֲנִוֵּי־עֲנִיֵּי־אָֽרֶץ:
[ה]
לֵאמֹ֗ר
מָתַ֞י
יַעֲבֹ֤ר
הַחֹ֙דֶשׁ֙
וְנַשְׁבִּ֣ירָה
שֶּׁ֔בֶר
וְהַשַּׁבָּ֖ת
וְנִפְתְּחָה־בָּ֑ר
לְהַקְטִ֤ין
אֵיפָה֙
וּלְהַגְדִּ֣יל
שֶׁ֔קֶל
וּלְעַוֵּ֖ת
מֹאזְנֵ֥י
מִרְמָֽה:
[ו]
לִקְנ֤וֹת
בַּכֶּ֙סֶף֙
דַּלִּ֔ים
וְאֶבְי֖וֹן
בַּעֲב֣וּר
נַעֲלָ֑יִם
וּמַפַּ֥ל
בַּ֖ר
נַשְׁבִּֽיר:
[ז]
נִשְׁבַּ֥ע
יְהוָ֖ה
בִּגְא֣וֹן
יַעֲקֹ֑ב
אִם־אֶשְׁכַּ֥ח
לָנֶ֖צַח
כָּל־מַעֲשֵׂיהֶֽם:
[ח]
הַ֤עַל
זֹאת֙
לֹא־תִרְגַּ֣ז
הָאָ֔רֶץ
וְאָבַ֖ל
כָּל־יוֹשֵׁ֣ב
בָּ֑הּ
וְעָלְתָ֤ה
כָאֹר֙
כֻּלָּ֔הּ
וְנִגְרְשָׁ֥ה
וְנִשְׁקֳהָ֖
וְנִשְׁקֳעָ֖ה
כִּיא֥וֹר
מִצְרָֽיִם:
פ
[ט]
וְהָיָ֣ה׀
בַּיּ֣וֹם
הַה֗וּא
נְאֻם֙
אֲדנָ֣י
יְהֹוִ֔ה
וְהֵבֵאתִ֥י
הַשֶּׁ֖מֶשׁ
בַּֽצָּהֳרָ֑יִם
וְהַחֲשַׁכְתִּ֥י
לָאָ֖רֶץ
בְּי֥וֹם
אֽוֹר:
[י]
וְהָפַכְתִּ֨י
חַגֵּיכֶ֜ם
לְאֵ֗בֶל
וְכָל־שִֽׁירֵיכֶם֙
לְקִינָ֔ה
וְהַעֲלֵיתִ֤י
עַל־כָּל־מָתְנַ֙יִם֙
שָׂ֔ק
וְעַל־כָּל־רֹ֖אשׁ
קָרְחָ֑ה
וְשַׂמְתִּ֙יהָ֙
כְּאֵ֣בֶל
יָחִ֔יד
וְאַחֲרִיתָ֖הּ
כְּי֥וֹם
מָֽר:
פ
[יא]
הִנֵּ֣ה׀
יָמִ֣ים
בָּאִ֗ים
נְאֻם֙
אֲדנָ֣י
יְהֹוִ֔ה
וְהִשְׁלַחְתִּ֥י
רָעָ֖ב
בָּאָ֑רֶץ
לֹא־רָעָ֤ב
לַלֶּ֙חֶם֙
וְלֹא־צָמָ֣א
לַמַּ֔יִם
כִּ֣י
אִם־לִשְׁמֹ֔עַ
אֵ֖ת
דִּבְרֵ֥י
יְהוָֽה:
[יב]
וְנָעוּ֙
מִיָּ֣ם
עַד־יָ֔ם
וּמִצָּפ֖וֹן
וְעַד־מִזְרָ֑ח
יְשׁ֥וֹטְט֛וּ
לְבַקֵּ֥שׁ
אֶת־דְּבַר־יְהוָ֖ה
וְלֹ֥א
יִמְצָֽאוּ:
[יג]
בַּיּ֨וֹם
הַה֜וּא
תִּ֠תְעַלַּפְנָה
הַבְּתוּלֹ֧ת
הַיָּפ֛וֹת
וְהַבַּחוּרִ֖ים
בַּצָּמָֽא:
[יד]
הַנִּשְׁבָּעִים֙
בְּאַשְׁמַ֣ת
שֹׁמְר֔וֹן
וְאָמְר֗וּ
חֵ֤י
אֱלֹהֶ֙יךָ֙
דָּ֔ן
וְחֵ֖י
דֶּ֣רֶךְ
בְּאֵֽר־שָׁ֑בַע
וְנָפְל֖וּ
וְלֹא־יָק֥וּמוּ
עֽוֹד:
פ
פרק ח
(א)
כה
הראני.
כלוב
קיץ
-
סל
מלא
פירות
הקיץ.
(ב)
ויאמר
-
בא
לפרש
לו
מה
היה
מראה
הנבואה
בפירות
הקיץ
,
רוצה
לומר:
קץ
-
להודיעו
כי
בא
הקץ
עליהם
,
להגלותם
מארצם.
כמו
פירות
הקיץ
שהגיע
קץ
בשולם
,
ולוקטים
אותם
מהעץ
ואוכלים
מהם
ומיבשים
מהם
,
כן
בא
קץ
ישראל
להסיעם
ממקומם.
וקץ
וקיץ
-
אפשר
שהם
עניין
אחד
ושורש
אחד.
עבור
לו
-
כמו
שפירשנו
(עמ'
ז
,
ח):
עבור
לו
על
פשעיו.
(ג)
והלילו
(בנוסחנו:
והילילו)
שירות
היכל
-
השירות
והזמירות
שהיו
מזמרים
בהיכליהם
יהפכו
להם
לקול
יללה.
ואמרו
על
השירות
והלילו
-
רוצה
לומר:
יהפכו
להם
ליללה;
ועל
הלשון
הזה
נאמר
"ולפניו
תדוץ
דאבה"
(איוב
מא
,
יד).
רב
הפגר
בכל
מקום
השליך
הס
-
בכל
מקום
שישליכו
רוב
הפגרים
המתים
,
יאמר
אחד
לחבירו
מן
המשליכים:
הס!
כלומר:
שתוק
,
לא
נצעק
,
ונצדיק
עלינו
את
הדין;
כמו
שפירשנו
למעלה
(עמ'
ו
,
י).
ויונתן
תרגם:
"בכל
אתר
יימר
דמי
וסליק"
,
כמו
שתרגם
למעלה
(שם).
(ד)
שמעו
זאת
השואפים
אביון
-
עניין
בליעה;
כמו
"שאפני
אנוש"
(תה'
נו
,
ב);
"ושאף
צמים
חילם"
(איוב
ה
,
ה).
ופירושו:
כאלו
בולעים
אותו
כשלוקחים
ממונו
במרמה
ובאונאה;
והם
העשירים
אוצרי
הפירות.
ולשבית
עניי
ארץ
-
כמו
'ולהשבית';
וכן
"לשמיד
מעזניה"
(יש'
כג
,
יא)
-
כמו
'להשמיד'.
ופירושו:
הם
חושבים
לבטלם
מן
העולם
,
שלוקחים
מה
שלהם
במרמה
ובעָוֶל.
עניי
ארץ
-
ענוי
כתוב;
והעניים
ברוב
הם
ענוים.
ויונתן
תרגם:
"שמעו
דא
דשייטין
כעפרא
דארעא
מסיכניא
ומדמן
לבטלא
מילי
חשיכיא
מן
ארעא".
(ה)
לאמר.
החדש
-
חודש
הקציר
,
שימצאו
העניים
מה
יאכלו
בשדות;
ואחר
כן
יבואו
לידינו
לקנות
שבר.
והשבת
ונפתחה
בר
-
וכשיעבור
החודש
ויבואו
העניים
לקנות
,
ידחו
אותם
לשבת
אחרת
,
ואומרים:
יעבור
זה
השבוע
,
ובשבוע
האחר
נפתח
אוצר
הבר
ונמכור.
ודוחים
אותם
כן
עד
שיעבור
ותתייקר
התבואה
וימכרו
לרצונם.
שבת
-
שבוע;
כמו
"שבע
שבתות
תמימות
תהיינה"
(וי'
כג
,
טו).
ויונתן
פירש
החודש
-
חודש
העִבור
,
ופירש
השבת
-
שמיטה;
שתרגם:
"דאמרין
אימתי
ימטי
ירח
עיבורא
ונזבין
עיבורא
ושמיטתא
ונפתח
אוצרין"
-
לפי
ששנת
העבור
מתארכת
השנה
,
מתיקרת
התבואה;
וכן
שנת
השמטה
,
שאינן
זורעים
,
מתיקרת
התבואה;
ואוצרי
פירות
מתאוים
שנת
היוקר.
ונשבירה
-
נמכור.
כי
מוכר
התבואה
יקרא
'משביר'
,
כמו
"המשביר
לכל
עם
הארץ"
(בר'
מב
,
ו);
"אוכל
בכסף
תשבירני"
(דב'
ב
,
כח).
והתבואה
נקראת
'שבר'
,
לפי
שהיא
שוברת
הרעב;
וכן
אמר
"שבר
רעבון
בתיכם"
(בר'
מב
,
יט)
,
על
דרך
"ישברו
פראים
צמאם"
(תה'
קד
,
יא).
להקטין
איפה
-
מקטינים
האיפה
שמוכרין
בה;
ומגדילים
השקל
-
שלוקחים
הכסף
במשקל
מלוקחי
התבואה
,
והאבן
ששוקלים
בה
הכסף
-
מגדילים
אותה.
ועוד
מעוְתים
המאזנים
,
שהם
מאזני
מרמה
-
אחר
שעוְתו
אותם;
וכן
"ובגדי
ערומים
תפשיט"
(איוב
כב
,
ו);
"וטחני
קמח"
(יש'
מז
,
ב);
והדומים
להם.
הנה
כי
בשלשה
פנים
מרמים
העניים
במכרם
להם
התבואה.
(ו)
לקנות
-
הם
מתנכלים
אליהם
במה
שיעשו
להם
שיקנו
אותם
,
כלומר
,
שיקנו
שדותיהם
וכרמיהם
בדמים
קלים
,
לרוב
דחקם;
והם
מביאים
אותם
לזה
הדוחק
במרמותם.
גם
חושבים
לקנות
הם
עצמם
לעבדים
,
כמו
שכתוב
"כי
ימוך
אחיך
עמך
ונמכר
לך"
(ראה
וי'
כה
,
לט).
ואביון
בעבור
נעלים
-
ואפילו
בעבור
נעלים
,
שהוא
דבר
קל
,
חושבים
לקנותם
בנכליהם
אשר
ינכלו
להם
(ע"פ
במ'
כה
,
יח).
ויונתן
תרגם
בעבור
נעלים:
"בדיל
דיחסנון"
,
וכבר
פירשנו
פירושו
למעלה
(עמ'
ב
,
ו).
ומפל
בר
נשביר
-
ואומרים
גם
כן:
אפילו
מפל
בר
נשביר
להם
בעת
היוקר
,
שאין
דרך
למוכרו
בשאר
העתים.
ומפל
בר
הוא
מה
שנופל
תחת
הכברה
כשכוברין
החטה
,
שהיא
פסולת
החטה;
ולא
יאכלוהו
בני
אדם
,
אלא
מאכילין
אותו
לעופות
הגדלים
בבית
,
אלא
אם
כן
יהיה
יוקר
גדול
,
שאוכלין
אותו
העניים
מרוב
דוחק.
(ז)
נשבע
יי'
בגאון
יעקב
-
רוצה
לומר:
כמו
"בי
נשבעתי"
(בר'
כב
,
טז);
וכמו
שאמר
למעלה
"בנפשו"
(עמ'
ו
,
ח)
,
והוא
יתעלה
הוא
גאון
יעקב.
או
רוצה
לומר:
גאון
יעקב
-
בית
המקדש
,
כמו
"את
גאון
יעקב
אשר
אהב
סלה"
(תה'
מז
,
ה);
וכן
אמר
למעלה
"מתאב
אנכי
את
גאון
יעקב"
(עמ'
ו
,
ח).
ובית
המקדש
הוא
גאון
יעקב
,
כי
שם
שכן
הכבוד.
ונשבע
בכבודו
אשר
השכין
ביעקב
,
והם
בעוונותיהם
סלקוהו
ממנו.
(ח)
העל
זאת
לא
תרגז
הארץ
-
אם
על
זאת
הרעה
לא
תרגז
הארץ?!
דין
הוא
שתרגז
הארץ
ממקומה
ותהפך!
ואבל
-
וישחת
כל
יושבי
(בנוסחנו:
יושב)
בה
,
כי
מי
יוכל
לסבול
חמס
גדול
כזה?
כמו
שנשחתה
הארץ
במבול
מפני
החמס
(ראה
בר'
ו
,
יג;
ז)
,
ונהפכו
סדום
ועמורה
מפני
החמס
(ראה
בר'
יט)
,
כן
ראוי
שתשחת
הארץ
הזאת
מפני
החמס
הזה.
ועלתה
כאור
כלה
ונגרשה
ונשקעה
כיאור
מצרים
-
דין
הוא
שתעלה
כולה
מים
,
כמו
יאור
מצרים
שעולה
ומתגבר
ומתפשט
על
כל
הארץ.
כאור
-
כמו
'כַּיְאור';
וכן
אמר
למטה
בשְנותו
הפסוק
"ועלתה
כיאור
כלה"
(עמ'
ט
,
ה).
ונגרשה
-
שתהיה
נגרשת
ממקומה
וִיכסוה
מים
ותהיה
נשקעת
בתוך
המים
,
כיאור
מצרים
שמְכסה
היבשה
בצאתו.
כי
כשתרעש
הארץ
רעש
גדול
,
מקום
פתיחתה
יִמלא
מים
,
ויגברו
המים
(ע"פ
בר'
ז
,
יח
-
יט)
עד
שיכסו
המקום
ההוא.
ופירש
אדני
אבי
ז"ל
ונגרשה
ונשקעה
-
יֵצאו
בגולה
ממקום
שבתם
כצאת
היאור
ממקומו
,
והוא
שוקע
בחפירות
ובגבים
שחופרים
סביבותיו
,
וכן
ישקעו
הם
בגלות.
ויונתן
תרגם:
"ויסק
עלה
מלך
במשרייתיה
דסגיאין
כמי
נהרא
ויחפינה
כולה
ויתריך
ית
יתבהא
ותשתקע
כנהרא
דמצרים".
ונשקעה
-
ונשקה
כתוב:
והכתוב
-
עניין
משקה
,
כמו
"כי
כולה
משקה"
(בר'
יג
,
י);
רוצה
לומר
,
שתהיה
כלה
מים.
והקרי
ונשקעה
הוא
מבואר
יותר:
שתהיה
שקועה
בתוך
המים.
(ט)
והיה
ביום
ההוא
-
ביום
חרבן
הארץ
(ראה
לעיל
,
ח).
והבאתי
השמש
בצהרים
-
משל
על
רוב
הצרה
שתהיה
להם;
על
דרך
שאמר
"וקדר
עליהם
היום"
(מי'
ג
,
ו).
(י)
והפכתי.
ושמתיה
כאבל
יחיד
-
אשים
הארץ
לאבל
גדול
,
כאָב
המתאבל
על
בנו
יחידו
,
שהוא
אבל
גדול
לו;
כן
יתאבלו
יושבי
הארץ
אבל
כבד
מאד
(ע"פ
בר'
נ
,
יא).
ואחריתה
כיום
מר
-
כפל
עניין
במלות
שונות
,
כי
אבל
היחיד
הוא
יום
מר.
(יא)
הנה
ימים
באים
-
לפי
שהם
מאסו
בנבואת
האל
,
כמו
שאמר
למעלה
"לא
תנבא...
ולא
תטיף"
(עמ'
ז
,
טז)
,
אמר
כי
עוד
יבואו
ימים
שיתאוו
לנבואת
האל
"ולא
ימצאו"
(להלן
,
יב);
והם
כל
ימי
בית
שני
אחר
נבואת
מלאכי
,
כי
בו
פסקה
הנבואה
,
וכן
כל
ימי
הגלות
הזה.
והשלחתי
רעב
בארץ
-
בארץ
ישראל
יהיה
להם
זה
הרעב
וזה
הצמא.
כמו
האדם
הרעב
שמשוטט
לבקש
לחם
,
וכמו
האדם
הצמא
שמחפש
למצוא
מים
,
כן
ישוטטו
ישראל
אחר
שתפסק
הנבואה
לבקש
דבר
יי'
,
שהוא
הנבואה
,
ולא
ימצאו
(ראה
להלן
,
יג).
וזה
כל
ימי
בית
שני
וכל
ימי
זה
הגלות.
(יב)
ונעו
מים
עד
ים
-
פירש
החכם
רבי
אברהם:
מים
הדרומי
שהוא
ים
סוף
עד
הים
הגדול
שהוא
מערב
ארץ
ישראל;
ומצפון
ועד
מזרח
-
והנה
זכר
ארבע
הרוחות.
והנה
בארץ
ישראל
לא
ימצאו
דבר
הנבואה
,
כל
שכן
חוצה
לארץ
ובימי
הגלות.
(יג)
ביום
ההוא
תתעלפנה
-
עניין
עייפות
ויגיעות
הנפש
,
עד
שלא
יוכל
האדם
לעמוד
על
עצמו
וכמעט
תצא
רוחו;
וכן
"ותך
השמש
על
ראש
יונה
ויתעלף"
(יונה
ד
,
ח);
ובדברי
רבותינו
ז"ל
(ראה
שבת
ט
,
ב):
שמא
יתעלפה.
הבתולות
היפות
והבחורים
בצמא
-
אפילו
הבתולות
והבחורים
,
שדרכם
להתעסק
בתענוגי
העולם
,
יצמאו
אל
דבר
יי'
לשמעו;
לאורך
הימים
שפסק
מהם
,
יתאוו
מאד
אליו.
ויונתן
תרגם:
"ישתלהיין
כנשתא
דישראל
דאינון
דמיין
לבתולן
שפירן
דטעאה
בשופריהון
עם
עולמייא
חייבין
ויהון
מטרפין
ורמן
בצחותא".
(יד)
הנשבעים
באשמת
שמרון
-
כמו
שמואסין
דבר
יי'
היום
ונשבעים
באשמת
שמרון
וחי
אלהיך
דן
-
תחת
'חי
יי'
,
כן
יתאוו
לו
עוד
ולא
ימצאוהו.
ואשמת
שומרון
הוא
העגל
אשר
בביתאל;
ותולה
אותו
בשומרון
-
כי
ראש
מלכות
אפרים
שומרון
(ע"פ
יש'
ז
,
ט)
,
והמלכים
הם
המחזיקים
בעבודת
העגלים
והעם
אחריהם;
כמו
שפירשנו
למעלה
(עמ'
ז
,
יב).
ואמרו
חי
אלהיך
דן
-
ויאמרו
,
כשנשבעים
,
אחד
לחבירו:
חי
אלהיך
אשר
בדן
-
והוא
העגל
,
כי
אחד
היה
בדן
(ראה
מ"ב
יב
,
כח
-
ל);
והיו
נשבעים
באותו
שבביתאל
ובאותו
אשר
בדן.
וחי
דרך
באר
שבע
-
כי
מבאר
שבע
שהוא
סוף
התחום
היו
הולכים
אל
העגל
אשר
בדן
שהוא
בסוף
התחום
האחר;
כמו
שכתוב
"מדן
ועד
באר
שבע"
(מ"א
ה
,
ה).
ומרוב
שהיו
דבקים
בעבודת
העגלים
,
היו
חושבים
שהיו
מקבלים
שכר
יותר
אם
ילכו
לעבוד
אשר
בדן
,
כמו
שכתוב
"וילכו
העם
לפני
האחד
עד
דן"
(מ"א
יב
,
ל).
והיו
נשבעים:
חי
אותו
שהלכנו
אליו
דרך
באר
שבע.
ונפלו
-
אותם
שעושים
כן
יפלו
ולא
יקומו
עוד.
ויונתן
תרגם:
"דקיימין
בחובת
ואמרן
קיימא
דחלתא
די
בדן
וקיימין
נימוסי
די
באר
שבע";
תרגם
דרך
כמו
"והודעת
להם
את
הדרך"
(שמ'
יח
,
כ).