פרק ט
[א]
רָאִ֨יתִי
אֶת־אֲדנָ֜י
נִצָּ֣ב
עַֽל־הַמִּזְבֵּ֗חַ
וַיֹּאמֶר֩
הַ֨ךְ
הַכַּפְתּ֜וֹר
וְיִרְעֲשׁ֣וּ
הַסִּפִּ֗ים
וּבְצַ֙עַם֙
בְּרֹ֣אשׁ
כֻּלָּ֔ם
וְאַחֲרִיתָ֖ם
בַּחֶ֣רֶב
אֶהֱרֹ֑ג
לֹֽא־יָנ֤וּס
לָהֶם֙
נָ֔ס
וְלֹא־יִמָּלֵ֥ט
לָהֶ֖ם
פָּלִֽיט:
[ב]
אִם־יַחְתְּר֣וּ
בִשְׁא֔וֹל
מִשָּׁ֖ם
יָדִ֣י
תִקָּחֵ֑ם
וְאִֽם־יַעֲלוּ֙
הַשָּׁמַ֔יִם
מִשָּׁ֖ם
אוֹרִידֵֽם:
[ג]
וְאִם־יֵחָֽבְאוּ֙
בְּרֹ֣אשׁ
הַכַּרְמֶ֔ל
מִשָּׁ֥ם
אֲחַפֵּ֖שׂ
וּלְקַחְתִּ֑ים
וְאִם־יִסָּ֨תְר֜וּ
מִנֶּ֤גֶד
עֵינַי֙
בְּקַרְקַ֣ע
הַיָּ֔ם
מִשָּׁ֛ם
אֲצַוֶּ֥ה
אֶת־הַנָּחָ֖שׁ
וּנְשָׁכָֽם:
[ד]
וְאִם־יֵלְכ֤וּ
בַשְּׁבִי֙
לִפְנֵ֣י
אֹֽיְבֵיהֶ֔ם
מִשָּׁ֛ם
אֲצַוֶּ֥ה
אֶת־הַחֶ֖רֶב
וַהֲרָגָ֑תַם
וְשַׂמְתִּ֨י
עֵינִ֧י
עֲלֵיהֶ֛ם
לְרָעָ֖ה
וְלֹ֥א
לְטוֹבָֽה:
[ה]
וַאדנָ֨י
יְהֹוִ֜ה
הַצְּבָא֗וֹת
הַנּוֹגֵ֤עַ
בָּאָ֙רֶץ֙
וַתָּמ֔וֹג
וְאָבְל֖וּ
כָּל־י֣וֹשְׁבֵי
בָ֑הּ
וְעָלְתָ֤ה
כַיְאֹר֙
כֻּלָּ֔הּ
וְשָׁקְעָ֖ה
כִּיאֹ֥ר
מִצְרָֽיִם:
[ו]
הַבּוֹנֶ֤ה
בַשָּׁמַ֙יִם֙
מַעֲלוֹתָ֔ו
מַעֲלוֹתָ֔יו
וַאֲגֻדָּת֖וֹ
עַל־אֶ֣רֶץ
יְסָדָ֑הּ
הַקֹּרֵ֣א
לְמֵֽי־הַיָּ֗ם
וַֽיִּשְׁפְּכֵ֛ם
עַל־פְּנֵ֥י
הָאָ֖רֶץ
יְהוָ֥ה
שְׁמֽוֹ:
פ
[ז]
הֲל֣וֹא
כִבְנֵי֩
כֻשִׁיִּ֨ים
אַתֶּ֥ם
לִ֛י
בְּנֵ֥י
יִשְׂרָאֵ֖ל
נְאֻם־יְהוָ֑ה
הֲל֣וֹא
אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל
הֶעֱלֵ֙יתִי֙
מֵאֶ֣רֶץ
מִצְרַ֔יִם
וּפְלִשְׁתִּיִּ֥ים
מִכַּפְתּ֖וֹר
וַאֲרָ֥ם
מִקִּֽיר:
[ח]
הִנֵּ֞ה
עֵינֵ֣י׀
אֲדנָ֣י
יְהֹוִ֗ה
בַּמַּמְלָכָה֙
הַחַטָּאָ֔ה
וְהִשְׁמַדְתִּ֣י
אֹתָ֔הּ
מֵעַ֖ל
פְּנֵ֣י
הָאֲדָמָ֑ה
אֶ֗פֶס
כִּ֠י
לֹ֣א
הַשְׁמֵ֥יד
אַשְׁמִ֛יד
אֶת־בֵּ֥ית
יַעֲקֹ֖ב
נְאֻם־יְהוָֽה:
[ט]
כִּֽי־הִנֵּ֤ה
אָֽנֹכִי֙
מְצַוֶּ֔ה
וַהֲנִע֥וֹתִי
בְכָֽל־הַגּוֹיִ֖ם
אֶת־בֵּ֣ית
יִשְׂרָאֵ֑ל
כַּאֲשֶׁ֤ר
יִנּ֙וֹעַ֙
בַּכְּבָרָ֔ה
וְלֹא־יִפּ֥וֹל
צְר֖וֹר
אָֽרֶץ:
[י]
בַּחֶ֣רֶב
יָמ֔וּתוּ
כֹּ֖ל
חַטָּאֵ֣י
עַמִּ֑י
הָאֹמְרִ֗ים
לֹֽא־תַגִּ֧ישׁ
וְתַקְדִּ֛ים
בַּעֲדֵ֖ינוּ
הָרָעָֽה:
[יא]
בַּיּ֣וֹם
הַה֔וּא
אָקִ֛ים
אֶת־סֻכַּ֥ת
דָּוִ֖יד
הַנֹּפֶ֑לֶת
וְגָדַרְתִּ֣י
אֶת־פִּרְצֵיהֶ֗ן
וַהֲרִֽסֹתָיו֙
אָקִ֔ים
וּבְנִיתִ֖יהָ
כִּימֵ֥י
עוֹלָֽם:
[יב]
לְמַ֨עַן
יִֽירְשׁ֜וּ
אֶת־שְׁאֵרִ֤ית
אֱדוֹם֙
וְכָל־הַגּוֹיִ֔ם
אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א
שְׁמִ֖י
עֲלֵיהֶ֑ם
נְאֻם־יְהוָ֖ה
עֹ֥שֶׂה
זֹּֽאת:
פ
[יג]
הִנֵּ֨ה
יָמִ֤ים
בָּאִים֙
נְאֻם־יְהוָ֔ה
וְנִגַּ֤שׁ
חוֹרֵשׁ֙
בַּקֹּצֵ֔ר
וְדֹרֵ֥ךְ
עֲנָבִ֖ים
בְּמֹשֵׁ֣ךְ
הַזָּ֑רַע
וְהִטִּ֤יפוּ
הֶֽהָרִים֙
עָסִ֔יס
וְכָל־הַגְּבָע֖וֹת
תִּתְמוֹגַֽגְנָה:
[יד]
וְשַׁבְתִּי֘
אֶת־שְׁב֣וּת
עַמִּ֣י
יִשְׂרָאֵל֒
וּבָנ֞וּ
עָרִ֤ים
נְשַׁמּוֹת֙
וְיָשָׁ֔בוּ
וְנָטְע֣וּ
כְרָמִ֔ים
וְשָׁת֖וּ
אֶת־יֵינָ֑ם
וְעָשׂ֣וּ
גַנּ֔וֹת
וְאָכְל֖וּ
אֶת־פְּרִיהֶֽם:
[טו]
וּנְטַעְתִּ֖ים
עַל־אַדְמָתָ֑ם
וְלֹ֨א
יִנָּתְשׁ֜וּ
ע֗וֹד
מֵעַ֤ל
אַדְמָתָם֙
אֲשֶׁ֣ר
נָתַ֣תִּי
לָהֶ֔ם
אָמַ֖ר
יְהוָ֥ה
אֱלֹהֶֽיךָ:
פרק ט
(א)
ראיתי
יי'
(בנוסחנו:
את
אדני)
נצב
על
המזבח
-
זה
מעשר
מסעות
שנסעה
שכינה
מבית
המקדש
(ראה
ר"ה
לא
,
א).
ויאמר
הך
הכפתור
וירעשו
הסיפים
-
זה
כפתור
שבאמצע
הגג
,
שמהגג
נופל
,
וירעשו
הסיפים
שהגג
עליהם.
ועל
יאשיהו
הוא
אומר
,
שנהרג
,
והבית
נחרב:
ובצעם
בראש
כולם
-
ביאשיהו
התחיל
,
ובצדקיהו
השלים:
ואחריתם
בחרב
אהרוג;
ועל
צדקיהו
הוא
אומר
,
שנהרג
חילו
ובניו
,
והוא
עיור
(ראה
מ"ב
כה
,
ה
-
ז).
(ב)
ואם
יעלו
השמים
משם
אורידם
,
אם
יחתרו
בשאול
משם
ידי
תקחם
-
צדקיה
וחילו
שברחו
בתוך
המערה
כל
הלילה
(ראה
מ"ב
כה
,
ד).
(ג)
בקרקע
הים
-
באיי
הים.
(ה)
ועלתה
כיאר
כולה
ושקעה
כיאר
מצרים
-
שעולֶה
ומשקה
כל
ארץ
מצרים
,
ומעלה
על
שפת
היאר
טיט
ורפש
שבו;
כמו
כן
אשקיע
הרשעים
שהם
כמים
שמגרשים
טיט
ורפש
(ע"פ
יש'
נז
,
כ)
,
וישארו
הצדיקים.
(ו)
ואגודתו
על
ארץ
יסדה
-
הם
היושבים
בארץ.
הקורא
למי
הים
וישפכם
על
פני
הארץ
-
לאותן
האומות
שהם
רבים
כמי
הים
,
להם
קורא
הקדוש
ברוך
הוא
לבוא
על
ישראל.
(ז)
הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
כבני
כושיים
אתם
לי
בני
ישראל
נאם
יי'
,
הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
אנכי
העליתי
אתכם
מארץ
מצרים
בשביל
שאתם
תהיו
לי
לעם.
וכן
הוא
אומר
"והוצאתי
אתכם
מתחת
סיבלות
מצרים
והצלתי
אתכם
מעבודתם"
וגו'
,
"ולקחתי
אתכם
לי
לעם
והייתי
לכם
לאלהים"
(שמ'
ו
,
ו
-
ז).
ואמר:
הואיל
ולא
שמרתם
אתם
בריתי
,
חשובים
אתם
לפני
כפלשתים
(בנוסחנו:
פלשתיים)
שהעליתי
מגלות
כפתור
וארם
מקיר
,
שגלו
שם
,
כמה
דאמר
"וגלו
עם
ארם
קירה
אמר
יי'"
(עמ'
א
,
ה).
וכן
עשיתי
לבני
כוש;
וגם
הם
לא
שמרו
את
בריתי
כמו
כן.
(ח)
הנה
עיני
יי'
אלהים
בממלכה
החטאה
-
הוא
ממלכות
בית
ישראל
שחטאו
להקדוש
ברוך
הוא
ולא
שמרו
את
בריתו.
והשמדתי
אותה
מעל
פני
האדמה
-
שכל
עשרת
השבטים
גלו
בשנת
תשע
להושע
(ראה
מ"ב
יז
,
ו).
אפס
כי
לא
השמיד
אשמיד
-
שאיני
עושה
מכל
וכל
כלייה
בכם.
(ט)
כאשר
ינוע
בכברה
ולא
יפול
צרור
ארץ
-
כמו
שינוע
אדם
תבואה
בכברה
ומניע
הצרור
-
הפסולת
שבתוכו
,
ואינו
נופל
מתוך
הכברה;
כמו
כן
אני
מניעם
בגלות.
(י)
בחרב
ימותו
כל
חטאי
עמי
-
על
גלות
צדקיה
הוא
מתנבא
,
שנהרגו.
(יא)
אקים
את
סוכת
דוד
הנופלת
-
על
בית
המקדש
הוא
אומר.
ובניתיה
כימי
עולם
-
שאבנה
את
עמי
כמתחילה.
(יב)
למען
ירשו
(בנוסחנו:
יירשו)
את
שארית
עמים
(צ"ל:
אדום)
וכל
הגוים
-
ומי
יִרָשם?
בית
ישראל
אשר
אקרא
שמי
עליהם.
(יג)
וניגש
חורש
בקוצר
ודורך
ענבים
במשך
הזרע
וגו'.
חורש
-
רי"ש
קמצא
(צרי)
וניגון
טעמו
,
וכן
בקוצר
-
צד"י
קמץ
וניגון
טעמו
,
ולפי
שהוא
לשון
פּוֹעֵל:
חורש
,
קוצר
-
כגון
'אוכל'
,
'שומר'.
אבל
אם
היה
הניגון
תלוי
בחי"ת
של
חורש
והרי"ש
בשלש
נקודות
,
היה
שֵם
דבר
,
כגון
"חורש
מיצל"
(יח'
לא
,
ג).
וכן
אם
היה
תלוי
בקו"ף
הניגון
של
קוצר
והצד"י
נקודה
בשלש
נקודות
,
היה
שֵם
דבר
,
כגון
"אשר
לא
מילא
כפו
קוֹצֶר"
(בנוסחנו:
קוֹצֵר;
ראה
תה'
קכט
,
ז).
וזה
פתרונו:
וניגש
חורש
בקוצר
-
שכל
כך
ברכה
תהא
מצוייה
,
שאדם
חורש
שדהו
עכשיו
,
ישיג
אותו
קוצר
התבואה;
וכן
דורך
ענבים
ישיג
למושך
הזרע
בכרם
,
לקצור
מהרה
תבואת
הכרם.
ועכשיו
ריפא
כאן
מעין
מכה
שאמר
למעלה:
"גם
אני
מנעתי
מכם
את
הגשם
בעוד
שלשה
חדשים
לקציר"
(עמ'
ד
,
ז)
,
לכך
נאמר:
והטיפו
ההרים
עסיס
וכל
הגבעות
תתמוגגנה
-
ברביבים
(ע"פ
תה'
סה
,
יא).
(יד-טו)
כנגד
שאמר
למעלה
"הרבות
גנות
וכרמים
תאינים
וזיתים
יאכל
הגזם"
(ראה
עמ'
ד
,
ט)
-
חזר
וריפא
כאן:
נטעו
כרמים
ושתו
את
יינם
,
עשו
גנות
ואכלו
את
פריהן
(בנוסחנו:
פריהם).
וכנגד
שאמר
למעלה
"והניעותי
בכל
הגוים
את
כל
ישראל"
(ראה
פס'
ט)
-
חזר
וריפא
כאן:
ונטעתים
על
אדמתם
ולא
ינטשו
(בנוסחנו:
ינתשו)
עוד
מעל
אדמתם
-
לעולם.