מאגר הכתר עובדיה פרק א עם פירוש ר' אליעזר מבלגנצי

פרק א
[א] חֲז֖וֹן עֹבַדְיָ֑ה כֹּֽה־אָמַר֩ אֲדנָ֨י יְהֹוִ֜ה לֶאֱד֗וֹם שְׁמוּעָ֨ה שָׁמַ֜עְנוּ מֵאֵ֤ת יְהוָה֙ וְצִיר֙ בַּגּוֹיִ֣ם שֻׁלָּ֔ח ק֛וּמוּ וְנָק֥וּמָה עָלֶ֖יהָ לַמִּלְחָמָֽה:
[ב] הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֥וּי אַתָּ֖ה מְאֹֽד:
[ג] זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֥י בְחַגְוֵי־סֶ֖לַע מְר֣וֹם שִׁבְתּ֑וֹ אֹמֵ֣ר בְּלִבּ֔וֹ מִ֥י יוֹרִדֵ֖נִי אָֽרֶץ:
[ד] אִם־תַּגְבִּ֣יהַּ כַּנֶּ֔שֶׁר וְאִם־בֵּ֥ין כּוֹכָבִ֖ים שִׂ֣ים קִנֶּ֑ךָ מִשָּׁ֥ם אוֹרִֽידְךָ֖ נְאֻם־יְהוָֽה:
[ה] אִם־גַּנָּבִ֤ים בָּאֽוּ־לְךָ֙ אִם־שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה הֲל֥וֹא יִגְנְב֖וּ דַּיָּ֑ם אִם־בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ הֲל֖וֹא יַשְׁאִ֥ירוּ עֹלֵלֽוֹת:
[ו] אֵ֚יךְ נֶחְפְּשׂ֣וּ עֵשָׂ֔ו נִבְע֖וּ מַצְפֻּנָֽיו:
[ז] עַֽד־הַגְּב֣וּל שִׁלְּח֗וּךָ כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י בְרִיתֶ֔ךָ הִשִּׁיא֛וּךָ יָכְל֥וּ לְךָ֖ אַנְשֵׁ֣י שְׁלֹמֶ֑ךָ לַחְמְךָ֗ יָשִׂ֤ימוּ מָזוֹר֙ תַּחְתֶּ֔יךָ אֵ֥ין תְּבוּנָ֖ה בּֽוֹ:
[ח] הֲל֛וֹא בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא נְאֻם־יְהוָ֑ה וְהַאֲבַדְתִּ֤י חֲכָמִים֙ מֵֽאֱד֔וֹם וּתְבוּנָ֖ה מֵהַ֥ר עֵשָֽׂו:
[ט] וְחַתּ֥וּ גִבּוֹרֶ֖יךָ תֵּימָ֑ן לְמַ֧עַן יִכָּֽרֶת־אִ֛ישׁ מֵהַ֥ר עֵשָׂ֖ו מִקָּֽטֶל:
[י] מֵחֲמַ֛ס אָחִ֥יךָ יַעֲקֹ֖ב תְּכַסְּךָ֣ בוּשָׁ֑ה וְנִכְרַ֖תָּ לְעוֹלָֽם:
[יא] בְּיוֹם֙ עֲמָֽדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד בְּי֛וֹם שְׁב֥וֹת זָרִ֖ים חֵיל֑וֹ וְנָכְרִ֞ים בָּ֣אוּ שְׁעָרָ֗ו שְׁעָרָ֗יו וְעַל־יְרוּשָׁלִַם֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל גַּם־אַתָּ֖ה כְּאַחַ֥ד מֵהֶֽם:
[יב] וְאַל־תֵּ֤רֶא בְיוֹם־אָחִ֙יךָ֙ בְּי֣וֹם נָכְר֔וֹ וְאַל־תִּשְׂמַ֥ח לִבְנֵֽי־יְהוּדָ֖ה בְּי֣וֹם אָבְדָ֑ם וְאַל־תַּגְדֵּ֥ל פִּ֖יךָ בְּי֥וֹם צָרָֽה:
[יג] אַל־תָּב֤וֹא בְשַֽׁעַר־עַמִּי֙ בְּי֣וֹם אֵידָ֔ם אַל־תֵּ֧רֶא גַם־אַתָּ֛ה בְּרָעָת֖וֹ בְּי֣וֹם אֵיד֑וֹ וְאַל־תִּשְׁלַ֥חְנָה בְחֵיל֖וֹ בְּי֥וֹם אֵידֽוֹ:
[יד] וְאַֽל־תַּעֲמֹד֙ עַל־הַפֶּ֔רֶק לְהַכְרִ֖ית אֶת־פְּלִיטָ֑יו וְאַל־תַּסְגֵּ֥ר שְׂרִידָ֖יו בְּי֥וֹם צָרָֽה:
[טו] כִּֽי־קָר֥וֹב יוֹם־יְהוָ֖ה עַל־כָּל־הַגּוֹיִ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ יֵעָ֣שֶׂה לָּ֔ךְ גְּמֻלְךָ֖ יָשׁ֥וּב בְּרֹאשֶֽׁךָ:
[טז] כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר שְׁתִיתֶם֙ עַל־הַ֣ר קָדְשִׁ֔י יִשְׁתּ֥וּ כָֽל־הַגּוֹיִ֖ם תָּמִ֑יד וְשָׁת֣וּ וְלָע֔וּ וְהָי֖וּ כְּל֥וֹא הָיֽוּ:
[יז] וּבְהַ֥ר צִיּ֛וֹן תִּהְיֶ֥ה פְלֵיטָ֖ה וְהָ֣יָה קֹ֑דֶשׁ וְיָֽרְשׁוּ֙ בֵּ֣ית יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת מוֹרָשֵׁיהֶֽם:
[יח] וְהָיָה֩ בֵית־יַעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ וּבֵ֧ית יוֹסֵ֣ף לֶהָבָ֗ה וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ וְדָלְק֥וּ בָהֶ֖ם וַאֲכָל֑וּם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר:
[יט] וְיָרְשׁ֨וּ הַנֶּ֜גֶב אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֗ו וְהַשְּׁפֵלָה֙ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֔ים וְיָֽרְשׁוּ֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה אֶפְרַ֔יִם וְאֵ֖ת שְׂדֵ֣ה שֹׁמְר֑וֹן וּבִנְיָמִ֖ן אֶת־הַגִּלְעָֽד:
[כ] וְגָלֻ֣ת הַֽחֵל־הַ֠זֶּה לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶֽׁר־כְּנַעֲנִים֙ עַד־צָ֣רְפַ֔ת וְגָלֻ֥ת יְרוּשָׁלִַ֖ם אֲשֶׁ֣ר בִּסְפָרַ֑ד יִרְשׁ֕וּ אֵ֖ת עָרֵ֥י הַנֶּֽגֶב:
[כא] וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַיהוָ֖ה הַמְּלוּכָֽה:

פרק א
(א) לאדום - על אדום. שמועה שמענו מאת יי' - גזירה שנגזרה עליו לאבדון; ועל פי גזירתו ציר בגוים שלח - מגוי אל גוי , לאמר: קומו ונקומה וגו'. (ב-ג) הנה קטן נתתיך בגוים - ושפל וחלש כנגדם. בזוי אתה מאד - בעיני כלם , כלפי שזדון לבך השיאך לאמר: מי יורידני ארץ , ולמרוד בי בגאותך על שאתה שכני סלע , במרום שבת הסלע. חגוי - נקיקים ומחילות ומסתרים. (ד) ולא כן הוא; אלא אף אם תגביה לשכון ולהתלונן על שן סלע ומצודה , או לעוף בשמים כנשר ששני דרכים הללו מנויין בו (ראה איוב לט , כז - כח) ומוסב על "מרום שבתו" (לעיל , ג). ואף אם בין כוכבים היה שימת קנך - להיסתר ביניהם; ועל "בחגוי סלע" (שם) מוסב. שים - שם דבר , כמו "קיא" (יש' כח , ח) וכמו "פיח" (שמ' ט , ח) וכמו "אם יעלה לשמים שיאו" (איוב כ , ו). (ה-ו) אם גנבים באו לך - שמא גנבים באו לך כשהיית ישן ולא הרגשת? הלא ביום באו! איך נדמית (בנוסחנו: נדמיתה)? והיה לך להיעזר כנגדם! הלא (בנוסחנו: הלוא) אף אם גנבים באו לך , יגנבו דים - ולא הכל , אלא ישאירו מחיה (ע"פ שו' ו , ד). ואם בצרים באו לך - ושדדי יום , הלא (בנוסחנו: הלוא) ישאירו עוללות?! איך נחפשו עשו - שלא השאירו מחיה? הלא אם שדדי (בנוסחנו: שודדי) לילה היו - יגנבו דים וילכו להם , ולא הכל; וכן שדדי יום. נבעו - לשון דבר סתור ונבלע שמתגלה ויוצא. כמו "מים תבעה אש" (יש' סד , א) - שמשקה שמן הנבלע בשום דבר , האש מוציאתו ומקיאתו לחוץ; וכן "אבעבועות" (שמ' ט , ט) - מוגלא וליחה שבגוף יוצאה ונגלית. (ז) עד הגבול שלחוך - עד גבול שנאיך; עד מקום המלחמה שלחוך וליוו אותך אנשי בריתך - שהיו אומרים לסייעך , וכשבאו עד גבול האויבים , חזרו בהם והניחוך בין האויבים. השיאוך - שהיו אומרים לסייעך , ויכלו לך בהשָׁאתם , שלא הכרת בהם , לפי שאנשי שלומך. לחמך - על 'אנשי' מֻסב , לומר: אנשי לחמך , אוכלי לחמך , הגדילו עליך עקב (ע"פ תה' מא , י). ישימו מזור... - זריית רשת ומצודה במקומך , להלכד בה. ואין לך תבונה בו - להבין במזור הרשת ששמו תחתיך , להזהר שלא תלכד בו , כי צפונה וטמונה היא (ע"פ תה' ט , טז). מזור - כמו "כי חנם מזורה הרשת" (מש' א , יז); לשון פרישׂה. (ח) והאבדתי חכמים מאדום - שלא יכירו וירגישו ברעה הבאה עליהם ובהשׁאת מאהביהם (ראה לעיל , ז). (ט-יא) וגם הגבורים יחתו ויראו , על ידי שיהו נסגרים ונמכרים ביד אויביהם פתאם. וכל כך למה? - למען יכרת איש מהר עשו מפני קטל שהָרַג הוא חנם ושפיכת דם נקי ששפך , כמו שמפרש והולך: מחמס אחיך יעקב. ונכרת - מֻסָב על יכרת. ומהו הקטל והחמס? ביום עמדך מנגד - על דם אחיך (ע"פ וי' יט , טז). שבות - לשון 'שביה'. חילו - נכסיו. ונכרים באו שעריו - להשחית ולבלע (ע"פ ש"ב כ , כ). גם אתה - שאתה אחיו , כאחד מהם. (יב) ואל תרא... - ולא היה לך לראות ביום שנסגר ונכר (ע"פ ש"א כג , ז) ביד אויביו. ואל תשמח - ולא היה לך לשמוח. וכן פתרון כל 'ואל' שבענין. ואל תגדל פיך - עליו , לשמוח ולחרף. (יג) בשער בת עמי (ע"פ איכה ב , יא) - לשלול ולבֹז. גם אתה - כנכרים. ואל תשלחנה - ידיך. (יד) על הפרק - על הטרף והשבר; כמו "ופרסיהן יפרק" (זכ' יא , טז). את פלטיו (בנוסחנו: פליטיו) - הנפלטים מחרב האויב. ואל תסגר - ביד אויביו. (טו) על כל הגוים - שהרעו לו. (טז) כי כאשר שתיתם - כוס החמה (ע"פ יר' כה , טו) לשעבר , בימי דוד ושלמה , אתה ושאר הגוים , על ידי הר קדשי שהייתי שוכן בו , כן ישתו כל הגוים עוד תמיד - ברגילוּת , על ידי עמי; והיו כלא (בנוסחנו: כלוא) היו - מתרעלה ומחמה (ראה יש' נא , כב - כג) , ויפלו וישברו. (יז) ובהר ציון - שהסגרתם פלטיו (ראה לעיל , יד). תהיה פלטה (בנוסחנו: פליטה) - בעל כרחכם. והיה לי קדש וסגלה מכל העמים (ע"פ שמ' יט , ה) - שכל אכליו יאשמו ורעה תבא אלהם (ראה יר' ב , ג). את מורשיהם - שירשו מאבותיהם. (יח) ולא יהיה שריד - מן האש והלהבה , לפי שהסגיר שרידי (ראה לעיל , יד). (יט) וירשו - ישראל יושבי הנגב את הר עשו , וישראל יושבי השפלה ירשו את פלשתים; וירשו עוד אילו שנים את שדה אפרים ואת שדה שמרון ויש באילו שני מקומות כשלשה וארבעה שבטים ובנימן יירש את הגלעד. (כ) וגלות החל הזה - כמו "בחל יזרעאל" (מ"א כא , כג); ובלעז 'מוטא': גובה תל העיר , כמו "חל וחומה" (איכה ב , ח); ואינו לשון "מחִלות עפר" (יש' ב , יט). וכה פתרונו: וגלות ההר הזה - הר שמרון , שיַגְלה לבני ישראל - ירשו הארץ אשר לכנענים עתה , אשר לא הורישו אותם אבותיהם , עד צרפת - "אשר לצידון" (מ"א יז , ט) , שהוא בקצה גבול צידון החצון. וגלות ירושלם אשר גלו בספרד - כל ארץ המערב , ירשו את ערי הנגב אשר בערד (ראה במ' כא , א). וכל כך למה? לפי שתרחיב ארצם מאד ויגדל גבולם הרבה , כמפורש בסוף יחזקאל (מז , טו - כ); ולפיכך ישתנה גבול רוב השבטים מתחִלתן. (כא) ועלו - וגברו מושיעים בהר ציון לעשות שפטים בהר עשו - על כל אשר עשו להם. והיתה ליי' המלוכה - למלוך ולהמליך את עמו בכל הגוים; ולא ימליך עוד גוי על עמו , ולא ימסור עוד מלכות ביד גוי לעשות חפצו , כאשר עשה עד עתה , שמסר מלכות לאשור ולבבל ולפרס ולמדי ויון ורומי , והם נתגדלו ונתפארו בכך.