פרק א
[א]
חֲז֖וֹן
עֹבַדְיָ֑ה
כֹּֽה־אָמַר֩
אֲדנָ֨י
יְהֹוִ֜ה
לֶאֱד֗וֹם
שְׁמוּעָ֨ה
שָׁמַ֜עְנוּ
מֵאֵ֤ת
יְהוָה֙
וְצִיר֙
בַּגּוֹיִ֣ם
שֻׁלָּ֔ח
ק֛וּמוּ
וְנָק֥וּמָה
עָלֶ֖יהָ
לַמִּלְחָמָֽה:
[ב]
הִנֵּ֥ה
קָטֹ֛ן
נְתַתִּ֖יךָ
בַּגּוֹיִ֑ם
בָּז֥וּי
אַתָּ֖ה
מְאֹֽד:
[ג]
זְד֤וֹן
לִבְּךָ֙
הִשִּׁיאֶ֔ךָ
שֹׁכְנִ֥י
בְחַגְוֵי־סֶ֖לַע
מְר֣וֹם
שִׁבְתּ֑וֹ
אֹמֵ֣ר
בְּלִבּ֔וֹ
מִ֥י
יוֹרִדֵ֖נִי
אָֽרֶץ:
[ד]
אִם־תַּגְבִּ֣יהַּ
כַּנֶּ֔שֶׁר
וְאִם־בֵּ֥ין
כּוֹכָבִ֖ים
שִׂ֣ים
קִנֶּ֑ךָ
מִשָּׁ֥ם
אוֹרִֽידְךָ֖
נְאֻם־יְהוָֽה:
[ה]
אִם־גַּנָּבִ֤ים
בָּאֽוּ־לְךָ֙
אִם־שׁ֣וֹדְדֵי
לַ֔יְלָה
אֵ֣יךְ
נִדְמֵ֔יתָה
הֲל֥וֹא
יִגְנְב֖וּ
דַּיָּ֑ם
אִם־בֹּֽצְרִים֙
בָּ֣אוּ
לָ֔ךְ
הֲל֖וֹא
יַשְׁאִ֥ירוּ
עֹלֵלֽוֹת:
[ו]
אֵ֚יךְ
נֶחְפְּשׂ֣וּ
עֵשָׂ֔ו
נִבְע֖וּ
מַצְפֻּנָֽיו:
[ז]
עַֽד־הַגְּב֣וּל
שִׁלְּח֗וּךָ
כֹּ֚ל
אַנְשֵׁ֣י
בְרִיתֶ֔ךָ
הִשִּׁיא֛וּךָ
יָכְל֥וּ
לְךָ֖
אַנְשֵׁ֣י
שְׁלֹמֶ֑ךָ
לַחְמְךָ֗
יָשִׂ֤ימוּ
מָזוֹר֙
תַּחְתֶּ֔יךָ
אֵ֥ין
תְּבוּנָ֖ה
בּֽוֹ:
[ח]
הֲל֛וֹא
בַּיּ֥וֹם
הַה֖וּא
נְאֻם־יְהוָ֑ה
וְהַאֲבַדְתִּ֤י
חֲכָמִים֙
מֵֽאֱד֔וֹם
וּתְבוּנָ֖ה
מֵהַ֥ר
עֵשָֽׂו:
[ט]
וְחַתּ֥וּ
גִבּוֹרֶ֖יךָ
תֵּימָ֑ן
לְמַ֧עַן
יִכָּֽרֶת־אִ֛ישׁ
מֵהַ֥ר
עֵשָׂ֖ו
מִקָּֽטֶל:
[י]
מֵחֲמַ֛ס
אָחִ֥יךָ
יַעֲקֹ֖ב
תְּכַסְּךָ֣
בוּשָׁ֑ה
וְנִכְרַ֖תָּ
לְעוֹלָֽם:
[יא]
בְּיוֹם֙
עֲמָֽדְךָ֣
מִנֶּ֔גֶד
בְּי֛וֹם
שְׁב֥וֹת
זָרִ֖ים
חֵיל֑וֹ
וְנָכְרִ֞ים
בָּ֣אוּ
שְׁעָרָ֗ו
שְׁעָרָ֗יו
וְעַל־יְרוּשָׁלִַם֙
יַדּ֣וּ
גוֹרָ֔ל
גַּם־אַתָּ֖ה
כְּאַחַ֥ד
מֵהֶֽם:
[יב]
וְאַל־תֵּ֤רֶא
בְיוֹם־אָחִ֙יךָ֙
בְּי֣וֹם
נָכְר֔וֹ
וְאַל־תִּשְׂמַ֥ח
לִבְנֵֽי־יְהוּדָ֖ה
בְּי֣וֹם
אָבְדָ֑ם
וְאַל־תַּגְדֵּ֥ל
פִּ֖יךָ
בְּי֥וֹם
צָרָֽה:
[יג]
אַל־תָּב֤וֹא
בְשַֽׁעַר־עַמִּי֙
בְּי֣וֹם
אֵידָ֔ם
אַל־תֵּ֧רֶא
גַם־אַתָּ֛ה
בְּרָעָת֖וֹ
בְּי֣וֹם
אֵיד֑וֹ
וְאַל־תִּשְׁלַ֥חְנָה
בְחֵיל֖וֹ
בְּי֥וֹם
אֵידֽוֹ:
[יד]
וְאַֽל־תַּעֲמֹד֙
עַל־הַפֶּ֔רֶק
לְהַכְרִ֖ית
אֶת־פְּלִיטָ֑יו
וְאַל־תַּסְגֵּ֥ר
שְׂרִידָ֖יו
בְּי֥וֹם
צָרָֽה:
[טו]
כִּֽי־קָר֥וֹב
יוֹם־יְהוָ֖ה
עַל־כָּל־הַגּוֹיִ֑ם
כַּאֲשֶׁ֤ר
עָשִׂ֙יתָ֙
יֵעָ֣שֶׂה
לָּ֔ךְ
גְּמֻלְךָ֖
יָשׁ֥וּב
בְּרֹאשֶֽׁךָ:
[טז]
כִּ֗י
כַּאֲשֶׁ֤ר
שְׁתִיתֶם֙
עַל־הַ֣ר
קָדְשִׁ֔י
יִשְׁתּ֥וּ
כָֽל־הַגּוֹיִ֖ם
תָּמִ֑יד
וְשָׁת֣וּ
וְלָע֔וּ
וְהָי֖וּ
כְּל֥וֹא
הָיֽוּ:
[יז]
וּבְהַ֥ר
צִיּ֛וֹן
תִּהְיֶ֥ה
פְלֵיטָ֖ה
וְהָ֣יָה
קֹ֑דֶשׁ
וְיָֽרְשׁוּ֙
בֵּ֣ית
יַעֲקֹ֔ב
אֵ֖ת
מוֹרָשֵׁיהֶֽם:
[יח]
וְהָיָה֩
בֵית־יַעֲקֹ֨ב
אֵ֜שׁ
וּבֵ֧ית
יוֹסֵ֣ף
לֶהָבָ֗ה
וּבֵ֤ית
עֵשָׂו֙
לְקַ֔שׁ
וְדָלְק֥וּ
בָהֶ֖ם
וַאֲכָל֑וּם
וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֤ה
שָׂרִיד֙
לְבֵ֣ית
עֵשָׂ֔ו
כִּ֥י
יְהוָ֖ה
דִּבֵּֽר:
[יט]
וְיָרְשׁ֨וּ
הַנֶּ֜גֶב
אֶת־הַ֣ר
עֵשָׂ֗ו
וְהַשְּׁפֵלָה֙
אֶת־פְּלִשְׁתִּ֔ים
וְיָֽרְשׁוּ֙
אֶת־שְׂדֵ֣ה
אֶפְרַ֔יִם
וְאֵ֖ת
שְׂדֵ֣ה
שֹׁמְר֑וֹן
וּבִנְיָמִ֖ן
אֶת־הַגִּלְעָֽד:
[כ]
וְגָלֻ֣ת
הַֽחֵל־הַ֠זֶּה
לִבְנֵ֨י
יִשְׂרָאֵ֤ל
אֲשֶֽׁר־כְּנַעֲנִים֙
עַד־צָ֣רְפַ֔ת
וְגָלֻ֥ת
יְרוּשָׁלִַ֖ם
אֲשֶׁ֣ר
בִּסְפָרַ֑ד
יִרְשׁ֕וּ
אֵ֖ת
עָרֵ֥י
הַנֶּֽגֶב:
[כא]
וְעָל֤וּ
מֽוֹשִׁעִים֙
בְּהַ֣ר
צִיּ֔וֹן
לִשְׁפֹּ֖ט
אֶת־הַ֣ר
עֵשָׂ֑ו
וְהָיְתָ֥ה
לַיהוָ֖ה
הַמְּלוּכָֽה:
פרק א
(א)
לאדום
-
על
אדום.
שמועה
שמענו
מאת
יי'
-
גזירה
שנגזרה
עליו
לאבדון;
ועל
פי
גזירתו
ציר
בגוים
שלח
-
מגוי
אל
גוי
,
לאמר:
קומו
ונקומה
וגו'.
(ב-ג)
הנה
קטן
נתתיך
בגוים
-
ושפל
וחלש
כנגדם.
בזוי
אתה
מאד
-
בעיני
כלם
,
כלפי
שזדון
לבך
השיאך
לאמר:
מי
יורידני
ארץ
,
ולמרוד
בי
בגאותך
על
שאתה
שכני
סלע
,
במרום
שבת
הסלע.
חגוי
-
נקיקים
ומחילות
ומסתרים.
(ד)
ולא
כן
הוא;
אלא
אף
אם
תגביה
לשכון
ולהתלונן
על
שן
סלע
ומצודה
,
או
לעוף
בשמים
כנשר
―
ששני
דרכים
הללו
מנויין
בו
(ראה
איוב
לט
,
כז
-
כח)
―
ומוסב
על
"מרום
שבתו"
(לעיל
,
ג).
ואף
אם
בין
כוכבים
היה
שימת
קנך
-
להיסתר
ביניהם;
ועל
"בחגוי
סלע"
(שם)
מוסב.
שים
-
שם
דבר
,
כמו
"קיא"
(יש'
כח
,
ח)
וכמו
"פיח"
(שמ'
ט
,
ח)
וכמו
"אם
יעלה
לשמים
שיאו"
(איוב
כ
,
ו).
(ה-ו)
אם
גנבים
באו
לך
-
שמא
גנבים
באו
לך
כשהיית
ישן
ולא
הרגשת?
הלא
ביום
באו!
איך
נדמית
(בנוסחנו:
נדמיתה)?
והיה
לך
להיעזר
כנגדם!
הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
אף
אם
גנבים
באו
לך
,
יגנבו
דים
-
ולא
הכל
,
אלא
ישאירו
מחיה
(ע"פ
שו'
ו
,
ד).
ואם
בצרים
באו
לך
-
ושדדי
יום
,
הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
ישאירו
עוללות?!
איך
נחפשו
עשו
-
שלא
השאירו
מחיה?
הלא
אם
שדדי
(בנוסחנו:
שודדי)
לילה
היו
-
יגנבו
דים
וילכו
להם
,
ולא
הכל;
וכן
שדדי
יום.
נבעו
-
לשון
דבר
סתור
ונבלע
שמתגלה
ויוצא.
כמו
"מים
תבעה
אש"
(יש'
סד
,
א)
-
שמשקה
שמן
הנבלע
בשום
דבר
,
האש
מוציאתו
ומקיאתו
לחוץ;
וכן
"אבעבועות"
(שמ'
ט
,
ט)
-
מוגלא
וליחה
שבגוף
יוצאה
ונגלית.
(ז)
עד
הגבול
שלחוך
-
עד
גבול
שנאיך;
עד
מקום
המלחמה
שלחוך
וליוו
אותך
אנשי
בריתך
-
שהיו
אומרים
לסייעך
,
וכשבאו
עד
גבול
האויבים
,
חזרו
בהם
והניחוך
בין
האויבים.
השיאוך
-
שהיו
אומרים
לסייעך
,
ויכלו
לך
בהשָׁאתם
,
שלא
הכרת
בהם
,
לפי
שאנשי
שלומך.
לחמך
-
על
'אנשי'
מֻסב
,
לומר:
אנשי
לחמך
,
אוכלי
לחמך
,
הגדילו
עליך
עקב
(ע"פ
תה'
מא
,
י).
ישימו
מזור...
-
זריית
רשת
ומצודה
במקומך
,
להלכד
בה.
ואין
לך
תבונה
בו
-
להבין
במזור
הרשת
ששמו
תחתיך
,
להזהר
שלא
תלכד
בו
,
כי
צפונה
וטמונה
היא
(ע"פ
תה'
ט
,
טז).
מזור
-
כמו
"כי
חנם
מזורה
הרשת"
(מש'
א
,
יז);
לשון
פרישׂה.
(ח)
והאבדתי
חכמים
מאדום
-
שלא
יכירו
וירגישו
ברעה
הבאה
עליהם
ובהשׁאת
מאהביהם
(ראה
לעיל
,
ז).
(ט-יא)
וגם
הגבורים
יחתו
ויראו
,
על
ידי
שיהו
נסגרים
ונמכרים
ביד
אויביהם
פתאם.
וכל
כך
למה?
-
למען
יכרת
איש
מהר
עשו
מפני
קטל
שהָרַג
הוא
חנם
ושפיכת
דם
נקי
ששפך
,
כמו
שמפרש
והולך:
מחמס
אחיך
יעקב.
ונכרת
-
מֻסָב
על
יכרת.
ומהו
הקטל
והחמס?
ביום
עמדך
מנגד
-
על
דם
אחיך
(ע"פ
וי'
יט
,
טז).
שבות
-
לשון
'שביה'.
חילו
-
נכסיו.
ונכרים
באו
שעריו
-
להשחית
ולבלע
(ע"פ
ש"ב
כ
,
כ).
גם
אתה
-
שאתה
אחיו
,
כאחד
מהם.
(יב)
ואל
תרא...
-
ולא
היה
לך
לראות
ביום
שנסגר
ונכר
(ע"פ
ש"א
כג
,
ז)
ביד
אויביו.
ואל
תשמח
-
ולא
היה
לך
לשמוח.
וכן
פתרון
כל
'ואל'
שבענין.
ואל
תגדל
פיך
-
עליו
,
לשמוח
ולחרף.
(יג)
בשער
בת
עמי
(ע"פ
איכה
ב
,
יא)
-
לשלול
ולבֹז.
גם
אתה
-
כנכרים.
ואל
תשלחנה
-
ידיך.
(יד)
על
הפרק
-
על
הטרף
והשבר;
כמו
"ופרסיהן
יפרק"
(זכ'
יא
,
טז).
את
פלטיו
(בנוסחנו:
פליטיו)
-
הנפלטים
מחרב
האויב.
ואל
תסגר
-
ביד
אויביו.
(טו)
על
כל
הגוים
-
שהרעו
לו.
(טז)
כי
כאשר
שתיתם
-
כוס
החמה
(ע"פ
יר'
כה
,
טו)
לשעבר
,
בימי
דוד
ושלמה
,
אתה
ושאר
הגוים
,
על
ידי
הר
קדשי
שהייתי
שוכן
בו
,
כן
ישתו
כל
הגוים
עוד
תמיד
-
ברגילוּת
,
על
ידי
עמי;
והיו
כלא
(בנוסחנו:
כלוא)
היו
-
מתרעלה
ומחמה
(ראה
יש'
נא
,
כב
-
כג)
,
ויפלו
וישברו.
(יז)
ובהר
ציון
-
שהסגרתם
פלטיו
(ראה
לעיל
,
יד).
תהיה
פלטה
(בנוסחנו:
פליטה)
-
בעל
כרחכם.
והיה
לי
קדש
וסגלה
מכל
העמים
(ע"פ
שמ'
יט
,
ה)
-
שכל
אכליו
יאשמו
ורעה
תבא
אלהם
(ראה
יר'
ב
,
ג).
את
מורשיהם
-
שירשו
מאבותיהם.
(יח)
ולא
יהיה
שריד
-
מן
האש
והלהבה
,
לפי
שהסגיר
שרידי
(ראה
לעיל
,
יד).
(יט)
וירשו
-
ישראל
יושבי
הנגב
את
הר
עשו
,
וישראל
יושבי
השפלה
ירשו
את
פלשתים;
וירשו
עוד
אילו
שנים
את
שדה
אפרים
ואת
שדה
שמרון
―
ויש
באילו
שני
מקומות
כשלשה
וארבעה
שבטים
―
ובנימן
יירש
את
הגלעד.
(כ)
וגלות
החל
הזה
-
כמו
"בחל
יזרעאל"
(מ"א
כא
,
כג);
ובלעז
'מוטא':
גובה
תל
העיר
,
כמו
"חל
וחומה"
(איכה
ב
,
ח);
ואינו
לשון
"מחִלות
עפר"
(יש'
ב
,
יט).
וכה
פתרונו:
וגלות
ההר
הזה
-
הר
שמרון
,
שיַגְלה
לבני
ישראל
-
ירשו
הארץ
אשר
לכנענים
עתה
,
אשר
לא
הורישו
אותם
אבותיהם
,
עד
צרפת
-
"אשר
לצידון"
(מ"א
יז
,
ט)
,
שהוא
בקצה
גבול
צידון
החצון.
וגלות
ירושלם
אשר
גלו
בספרד
-
כל
ארץ
המערב
,
ירשו
את
ערי
הנגב
אשר
בערד
(ראה
במ'
כא
,
א).
וכל
כך
למה?
לפי
שתרחיב
ארצם
מאד
ויגדל
גבולם
הרבה
,
כמפורש
בסוף
יחזקאל
(מז
,
טו
-
כ);
ולפיכך
ישתנה
גבול
רוב
השבטים
מתחִלתן.
(כא)
ועלו
-
וגברו
מושיעים
בהר
ציון
לעשות
שפטים
בהר
עשו
-
על
כל
אשר
עשו
להם.
והיתה
ליי'
המלוכה
-
למלוך
ולהמליך
את
עמו
בכל
הגוים;
ולא
ימליך
עוד
גוי
על
עמו
,
ולא
ימסור
עוד
מלכות
ביד
גוי
לעשות
חפצו
,
כאשר
עשה
עד
עתה
,
שמסר
מלכות
לאשור
ולבבל
ולפרס
ולמדי
ויון
ורומי
,
והם
נתגדלו
ונתפארו
בכך.