מאגר הכתר עובדיה פרק א עם פירוש רש"י

פרק א
(א) חזון עובדיה - מאי שנא עובדיה לאדום , ולא נבא נבואה אחרת? אמרו חכמים (ראה סנה' לט , ב): עובדיה גר אדומי היה; אמר הקדוש ברוך הוא: מהם ובהם אביא עליהם. יבא עובדיה שדר בין שני רשעים , אחאב ואיזבל , ולא למד ממעשיהם , ויפרע מעשו הרשע שדר בין שני צדיקים , [יצחק ורבקה , ] ולא למד ממעשיהם. (ב) הנה קטן נתתיך [בגוים] - כלפי שקְראוֹ אביו 'בנו הגדול' (ראה בר' כז , א) ואמו 'בנה הגדול' (ראה שם , מב) , אמר הקדוש ברוך הוא: לפנַי הוא קטן (ראה ב"ר סה , יא). [ורבותינו דרשו (ראה ע"ז י , א): קטן - שאין להם לא כתב ולא לשון. בזוי - שאין מעמידין מלך בן מלך.] (ג) שכני בחגוי סלע - סומך על משענת אבותיו , אברהם ויצחק , והם לא יועילו לו. חגוי - כמו "והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא" (יש' יט , יז); 'פרייטיציט' [בלעז]. ואל תתמה על וי"ו של חגוי , שהיא כוי"ו של "קצוי" (תה' סה , ו) , וכוי"ו של "מטחוי" (בר' כא , טז) , שאין יסוד התיבה אלא טי"ת חי"ת. (ה) באו לך - עליך. איך נדמיתה - למה נרדמתה דומם , עד שגנבו ככל רצונם? הלא (בנוסחנו: הלוא) בצרים ישאירו עוללות - ואלה לא ישאירו לך כלום , כי יחפשוך ויְגַלו וידרשו מצפוניך. (ו) נבעו - תירגם יונתן: "אתגליין". ולשון אמיתתו: נבעו - נתבקשו; וכן "אם תבעיו בעיו" (בנוסחנו: תבעיון; יש' כא , יב). (ז) עד הגבול שלחוך - אותם שהבטיחוך עזרה , באו עמך וליווך עד גבול ארצך , עד הסְפר , ששם באת עליך המלחמה , ובזאת השיאוך והצליחו. ויכלו לך - לפתותך לצאת , ושבו מאחריך (ע"פ דב' כג , טו). לחמך ישימו מזור תחתיך - אף מאכלך שם לך יעקב אחיך למזור , שנתן לך לחם ונזיד עדשים ועל ידו בזית את הבכורה (ראה בר' כה , לד). מזור - חולי (ראה סנה' צב , א). (ט) וחתו גבוריך תימן - יחתו ויפחדו לנוס אל ארץ הדרום , למען יכרת איש מהר עשו מהיות נהרג - כדי שימלטו מהם מתי מעט מן הגבורים. לשון אחר: וחתו גבוריך - "ויתברון גיברך יתבי ארע דרומא" (ת"י) , למען יכרת כל איש גבור מהר עשו מקטל - מרוב הרג שיבא עליהם. (י) מחמס אחיך יעקב - בשביל חמס שעשית ליעקב. (יא) ביום עמדך מנגד - שלא באת לעזור לו. גם אתה כאחד מהם - מעלה אני עליך כאילו אתה מן הבאים עליהם. (יב) אל תרא ביום אחיך - לא היה לך להביט ולעמד מנגד (ראה לעיל , יא). ביום נכרו - ביום הסגרו ביד אויב (ע"פ תה' לא , ט); וכן הוא אומר בשאול "נכר אותו אלהים בידי" (ש"א כג , ז) - הסגיר אותו בידי. (יג) ואל תשלחנה בחילו - אל תשלחנה ידיך בנכסיו; כן תירגם יונתן. ומקרא קצר הוא , וצריך להוסיף עליו 'ידיך'. (יד) אל תעמד על הפרק - מקום שהבורחים יוצאים דרך שם לימלט; בלשון לעז קורין לו 'טרוג'. ["אל תבא" (בנוסחנו: תבוא; לעיל , יג) , ואל תעמד - הקנטה היא: כדיי היה שלא לעשות לאחיך כן.] (טז) כאשר שתיתם על הר קדשי - "כמא דחדיתון על מחת טורא דקדשי" (ת"י). ולעו - "ויסתלעמון" (ת"י) , לשון מהומה ושממון וטירוף דעת; 'אשטורדישון' בלעז. (יז) את מורשיהם - "נכסי עממיא דהוו מחסנין להון" (ת"י). (יח) כי פי (בנוסחנו ללא 'פי') יי' דבר - והיכן דבר? "וירד מיעקב והאביד שריד" וגו' (במ' כד , יט; ראה מכיל' בא פסחא יב). (יט) וירשו הנגב - ישראל שהיו יושבין בדרומה של ארץ ישראל ירשו את הר עשו , שהוא במצר דרום; ובני השפלה ירשו את [ארץ] פלשתים ואת הר אפרים ואת הר שמרון. ובנימן את הגלעד - ובני מנשה , שהיתה ארץ גלעד שלהם , יפשטו להם מהלאה לגבולותיה של ארץ ישראל במזרחה. (כ) וגלות החל הזה - יונתן תירגם: "עמא הדין". החל - כמו 'החיל' , כמו "ויבא ירושלמה בחיל כבד" דרב שקה (ראה יש' לו , ב; מ"א י , ב); אלא שזה חסר יו"ד. ויש עוד לפרש החל הזה - גלות הגיא הזה. לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת - גלות אשר הוא מבני ישראל , שגלו מעשרת השבטים לארץ כנענים עד צרפת. וגלות ירושלם - שהיא מבני יהודה אשר גלו לספרד , הם יירשו את ערי הנגב שבדרומה של ארץ ישראל. ואומרים הפותרים: צרפת - הוא המלכות הזה , שקורין 'פרנצא'. ספרד - תירגם יונתן: "אספמיא". (כא) ועלו שרי ישראל מושיעיהם בהר ציון לשפוט את הר עשו - ליפרע את אשר עָשׂוּ לישראל. לשפוט - 'יושטייד' בלעז. והיתה ליי' המלוכה - לימדך , שאין מלכותו [של שכינה] שלימה עד שיפרע מעשו הרשע (ראה תנח' תולדות ח). את הר עשו - "ית כרכא רבא דעשו" (ת"י) , היא רומי.