פרק ד
[א]
וַיֵּ֥רַע
אֶל־יוֹנָ֖ה
רָעָ֣ה
גְדוֹלָ֑ה
וַיִּ֖חַר
לֽוֹ:
[ב]
וַיִּתְפַּלֵּ֨ל
אֶל־יְהוָ֜ה
וַיֹּאמַ֗ר
אָנָּ֤ה
יְהוָה֙
הֲלוֹא־זֶ֣ה
דְבָרִ֗י
עַד־הֱיוֹתִי֙
עַל־אַדְמָתִ֔י
עַל־כֵּ֥ן
קִדַּ֖מְתִּי
לִבְרֹ֣חַ
תַּרְשִׁ֑ישָׁה
כִּ֣י
יָדַ֗עְתִּי
כִּ֤י
אַתָּה֙
אֵֽל־חַנּ֣וּן
וְרַח֔וּם
אֶ֤רֶךְ
אַפַּ֙יִם֙
וְרַב־חֶ֔סֶד
וְנִחָ֖ם
עַל־הָרָעָֽה:
[ג]
וְעַתָּ֣ה
יְהוָ֔ה
קַח־נָ֥א
אֶת־נַפְשִׁ֖י
מִמֶּ֑נִּי
כִּ֛י
ט֥וֹב
מוֹתִ֖י
מֵחַיָּֽי:
פ
[ד]
וַיֹּ֣אמֶר
יְהוָ֔ה
הַהֵיטֵ֖ב
חָ֥רָה
לָֽךְ:
[ה]
וַיֵּצֵ֤א
יוֹנָה֙
מִן־הָעִ֔יר
וַיֵּ֖שֶׁב
מִקֶּ֣דֶם
לָעִ֑יר
וַיַּעַשׂ֩
ל֨וֹ
שָׁ֜ם
סֻכָּ֗ה
וַיֵּ֤שֶׁב
תַּחְתֶּ֙יהָ֙
בַּצֵּ֔ל
עַ֚ד
אֲשֶׁ֣ר
יִרְאֶ֔ה
מַה־יִּהְיֶ֖ה
בָּעִֽיר:
[ו]
וַיְמַ֣ן
יְהוָֽה־אֱ֠לֹהִים
קִיקָי֞וֹן
וַיַּ֣עַל׀
מֵעַ֣ל
לְיוֹנָ֗ה
לִֽהְי֥וֹת
צֵל֙
עַל־רֹאשׁ֔וֹ
לְהַצִּ֥יל
ל֖וֹ
מֵרָעָת֑וֹ
וַיִּשְׂמַ֥ח
יוֹנָ֛ה
עַל־הַקִּֽיקָי֖וֹן
שִׂמְחָ֥ה
גְדוֹלָֽה:
[ז]
וַיְמַ֤ן
הָֽאֱלֹהִים֙
תּוֹלַ֔עַת
בַּעֲל֥וֹת
הַשַּׁ֖חַר
לַֽמָּחֳרָ֑ת
וַתַּ֥ךְ
אֶת־הַקִּֽיקָי֖וֹן
וַיִּיבָֽשׁ:
[ח]
וַיְהִ֣י׀
כִּזְרֹ֣חַ
הַשֶּׁ֗מֶשׁ
וַיְמַ֨ן
אֱלֹהִ֜ים
ר֤וּחַ
קָדִים֙
חֲרִישִׁ֔ית
וַתַּ֥ךְ
הַשֶּׁ֛מֶשׁ
עַל־רֹ֥אשׁ
יוֹנָ֖ה
וַיִּתְעַלָּ֑ף
וַיִּשְׁאַ֤ל
אֶת־נַפְשׁוֹ֙
לָמ֔וּת
וַיֹּ֕אמֶר
ט֥וֹב
מוֹתִ֖י
מֵחַיָּֽי:
[ט]
וַיֹּ֤אמֶר
אֱלֹהִים֙
אֶל־יוֹנָ֔ה
הַהֵיטֵ֥ב
חָרָֽה־לְךָ֖
עַל־הַקִּֽיקָי֑וֹן
וַיֹּ֕אמֶר
הֵיטֵ֥ב
חָֽרָה־לִ֖י
עַד־מָֽוֶת:
[י]
וַיֹּ֣אמֶר
יְהוָ֔ה
אַתָּ֥ה
חַ֙סְתָּ֙
עַל־הַקִּ֣יקָי֔וֹן
אֲשֶׁ֛ר
לֹא־עָמַ֥לְתָּ
בּ֖וֹ
וְלֹ֣א
גִדַּלְתּ֑וֹ
שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה
הָיָ֖ה
וּבִן־לַ֥יְלָה
אָבָֽד:
[יא]
וַֽאֲנִי֙
לֹ֣א
אָח֔וּס
עַל־נִינְוֵ֖ה
הָעִ֣יר
הַגְּדוֹלָ֑ה
אֲשֶׁ֣ר
יֶשׁ־בָּ֡הּ
הַרְבֵּה֩
מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה
רִבּ֜וֹ
אָדָ֗ם
אֲשֶׁ֤ר
לֹֽא־יָדַע֙
בֵּין־יְמִינ֣וֹ
לִשְׂמֹאל֔וֹ
וּבְהֵמָ֖ה
רַבָּֽה:
פרק ד
(א)
וירע
אל
יונה
-
אמר:
עכשיו
יאמרו
האומות
שאני
נביא
השקר
(ראה
פר"א
י).
(ב)
הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
זה
דברי
-
יודע
הייתי
שאם
יחזרו
בתשובה
לא
תחריבם
,
ואהיה
שקרן
בעיניהם.
(ו)
וימן
-
לשון
הזמנה.
להציל
לו
מרעתו
-
מחום
השמש.
קיקיון
-
עשב
הגדל
למעלה
בענפים
רבים
,
ומצל;
וכך
שמו.
(ז)
ותך
-
התולעת
-
את
הקיקיון.
במקום
שיאמר
לשון
זכר:
"ויך"
(שמ'
ב
,
יב)
-
[יאמר]
לשון
נקבה:
ותך.
(ח)
חרישית
-
אמרו
רבותינו
(ראה
גיטין
לא
,
ב):
בשעה
שמנשבת
,
משתקת
כל
הרוחות
מפניה;
והיא
חמה
מאד.
וכן
תירגם
יונתן:
"שתיקתא".
ויתעלף
-
'פשמיר'
בלעז.
(י)
לא
עמלת
בו
-
בחרישה
וזריעה
והשקות
מים.
בין
לילה
-
כמו
'בֶּן
לילה':
לא
גדל
אלא
לילה
אחד.
(יא)
אשר
לא
ידע
וגו'
-
קטנים.
ובהמה
רבה
-
בני
אדם
גדולים
,
ודעתן
כבהמה
,
שאינן
מכירין
מי
בראם
(ראה
תנ"ב
וזאת
הברכה
ה).