מאגר הכתר יונה פרק ד עם פירוש רד"ק

פרק ד
(א) וירע - שרשו 'ירע'; וכן "וירע בעיני יי'" (בר' לח , י); "תרע עינו" (דב' כח , נד); וכן כל אשר במשקלם; ולא כדברי רבי יהודה (? ראה שלשה ס"ד עמ' 86 : 'רוע'). ואיך ידע יונה ועדיין לא הגיעו ארבעים יום? אמר לו האל ברוח נבואה כי שב ממה שגזר עליהם , כיון ששבו מדרכם הרעה (ראה יונה ג , י). ויחר לו - כמו שפירשנו (יונה א , א): בעבור ישראל שלא שבו מדרכם הרעה. (ב) ויתפלל - התפלה: "קח נא את נפשי" (להלן , ג). וזה אמר בתחלת תפלתו: אנה יי'. הלא זה דברי - מה שהייתי חושב ומדבר עם לבי , כי הייתי מפחד שישובו ותנחם על הרעה , ותהיה תשובתם גורמת רעה לישראל. אנה - כתוב בה"א. עד היותי - בעוד היותי; וכן "עד זה מדבר" (איוב א , יח). קדמתי לברוח - קודם שתבוא לי נבואתך בזה פעם שנית. ונחם - קמץ , כי הוא בינוני מבניין 'נפעל'. (ג) ועתה. קח נא את נפשי - שלא אראה ברעת ישראל; כמו שאמר משה רבינו עליו השלום "מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמ' לב , לב); וכן אמר "הרגני נא הרוג" (במ' יא , טו). (ד) ויאמר יי' ההיטב חרה לך - אם חרה לך מאד. ולא אמר לו עוד , אלא רוצה לומר: עוד אראך אות , שאינו מן הדין שיחרה לך על סליחתי לשבים. והיטב - עניינו חוזק העניין; וכן "ואכות אותו טחון היטב" (דב' ט , כא); "שברו היטב" (מ"ב יא , יח). ויש מפרשים: אם היטב שאני עושה להם חרה לך? ויונתן תרגם כמו 'מאד': "הלחדא". (ה) ויצא. מקדם לעיר - ישב לו במקום שהוא מזרח לעיר , עד אשר יראה אולי לא יעמדו בתשובתם ותשוב הגזרה עליהם. (ו) וימן - הצמיחו לפי שעה. ואע"פ שעשה לו סוכה לצל , אולי יבשו עצי הסוכה , כי ישב שם עד מלאת לו (ע"פ וי' כה , ל) ארבעים יום (ראה יונה ג , ד). ועשה עמו אות זה להשכילו בגזירת השם , וכי רחמיו על כל מעשיו (ע"פ תה' קמה , ט). וקיקיון - הוא עשב שתארכנה פארותיו (ע"פ יח' לא , ה) ותגבהנה , ועושה צל. ובמשנה (ראה שבת ב , א): ולא בשמן קיק. ואמרו בגמרא (שבת כא , א): מאי קיק? ריש לקיש אמר: קיקיון דיונה. אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי קיקיון דיונה , ולצלוליבא דמי , ואבי פשקי רבי; פירושו: בין בצעי המים הוא גדל. ועל פום חנוון מדלן יתיה; פירושו: על פתחי החנויות מדלין אותו לצל. ומפרצוהי עבדין משחא; פירשו: מגרעיניו עושין שמן. ופרשו רב שמואל בן חפני , שהוא הנקרא בערבי 'אלכרועא'. ופירוש 'צלוליבא' - מצאתי בתשובת הגאונים (ראה תשובות רב נטרונאי גאון - ברודי תשובות פרשניות סימן תג): אילן סרק יש במקומינו , ועושין גרעינין , ועושין מהם שמן. וכל מי שיש לו צנה הרבה שותה ממנו; ושמו בלשון ערבי 'אלכרוע'. מרעתו - מחום השמש שהכהו; שיבשו עצי הסוכה שהיו לו לצל (ראה לעיל , ה). (ז) וימן - הזמין התולעת לפי שעה , במקום הקיקיון. בעלות - בבי"ת. ותך את הקיקיון תולעת - לשון נקבה; וכן "כי תאכלנו התולעת" (דב' כח , לט). ותך - רוצה לומר , שחתכו למטה; ואחר שנפסק ממנו לחות הארץ ונחתך , יבשו עליו שהיו לו לצל. והנה יום אחד היתה השמחה לו ולמחרת בעלות השחר הֻכּה וייבש. (ח) ויהי. וימן - הזמין הרוח לפי שעה , להוסיף לו צרה על צרתו כחום השמש. ופירוש חרישית - חזקה; שנעשו בני אדם כחֵרְשים בנשיבתה. ותרגם יונתן: "שתיקתא". ורוח הקדים היא חמה. ותך השמש - הרוח והשמש. ויתעלף - יגעה נפשו ונבהלה עד שלא יכול לעמוד על עצמו מרוב החום , וכמעט יצאה רוחו; כמו שפירשנו "תתעלפנה" בספר עמוס (ח , יג). וכן בדברי רבותינו ז"ל (ראה שבת ט , ב): שמא יתעלפה. (ט) ויאמר - מבואר הוא. (י) ויאמר יי' אתה חסת על הקיקיון - אע"פ שהוא לא חס על הקיקיון אלא מפני צערו , כן האל חס על נינוה מפני כבודו; כי הנבראים כבודו , כמו שכתוב "מלא כל הארץ כבודו" (יש' ו , ג). וכל שכן מין האדם , כמו שכתוב "ולכבודי בראתיו" (יש' מג , ז); ואע"פ שפירשנו זה על ישראל , מכל מקום על מין האדם מדבר , כמו שכתו' "יצרתיו אף עשיתיו" (שם). אלא לפי שישראל מכירים בכבוד האל יותר משאר מין האדם , זולתי החכמים שבהם , אמר הפסוק על ישראל. אשר לא עמלת בו ולא גדלתו - כי הדבר שיעמל בו האדם , הוא עצב יותר באבדו. ואע"פ שהאל לא עמל ביצירת הנבראים , דברה תורה כלשון בני אדם , להבין השומעים. שבין לילה היה ובין לילה אבד - בין כמו "בן" (יונה א , א); וכן "והושע בן נון" (שמ' לג , יא). ובן לילה - כמו "בֶּן חודש" (וי' כז , ו); "בֶּן עשרים" (שמ' ל , יד). ופירוש בֶּן לילה - כי בלילה אחד צמח ובלילה האחר אבד בסוף הלילה , כי בעלות השחר הֻכּה וייבש (ראה לעיל , ז). (יא) ואני לא אחוס. הרבה משתים עשרה רבו אדם - יותר משתים עשרה רבו. ורבוא הוא עשרת אלפים. ומלת משתים - במאריך המ"ם , והשי"ן אינה דגושה. אדם - כולל זכרים ונקבות. אשר לא ידע - שהם קטנים , ולא ידעו בין ימינם לשמאלם , ואין בהם חטא ולא עונש , אלא בעבור האבות; וכיון שהאבות שבו , הנה הם בלא עונש. וכן בהמה רבה שיש בעיר , והבהמה אין לה עונש וזכות. ועל כל אלה ראוי לחוס ולחמול; וכל שכן על רבים.