מאגר הכתר שמות פרק א עם פירוש רמב"ן

פרק א
(א) טעם ואלה שמות - כי הכתוב ירצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים , כי אז גלו בראש גולים (ע"פ עמ' ו , ז) , כאשר פירשתי (בהקדמה לשמות) , ולפיכך יחזור אל תחלת הענין , שהוא מפסוק "וכל זרעו הביא אתו מצרימה" (בר' מו , ז) , ושם כתוב אחריו "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" וגו' (שם , ח); ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן , כי אע"פ שהם שני ספרים , הספור מחובר בדברים באים זה אחר זה; וכאשר הזכיר בני יעקב , קצר בבני בניו וכל זרעו , והחזיר הכלל כאשר אמר שם "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" (שם , כז). וכענין הזה בספר דברי הימים וספר עזרא , שהשלים דברי הימים: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר יי' מפי (בנוסחנו: בפי) ירמיהו העיר יי' את רוח כרש מלך פרס" וגו' "כה אמר כורש מלך פרס" וגו' (דה"ב לו , כב - כג) , ואותם שני פסוקים בלשונם החזיר בראש ספר עזרא (א , א - ב) לחבר הספור , אלא שהיו שני ספרים , השלים הראשון במה שהיה קודם בנין הבית והספר השני מעת הבנין , וכן הדבר בשני הספרים האלה , 'בראשית' 'ואלה שמות'. ורבי אברהם אמר , כי בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שלֵשים (ראה בר' נ , כג) , הזכיר כי גם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו (ראה להלן , ה , ז). ואיננו נכון. ורבנו שלמה כתב: אעפ"י שמנאן בחייהם , חזר ומנאן אחר מיתתן בשמותם , להודיע חיבתם , שנמשלו בכוכבים , שמוציאן במספר ומכניסן במספר , שנאמר "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא" (יש' מ , כו). ואלו דברי אגדה (תנ"ב שמות ב) , והם דברים של אמת בענין החבוב , שהקדוש ברוך הוא מחבבן וכופל שמותם תדיר , אבל קשור הפסוקים וחבורן בו"ו הוא כמו שפירשתי. (י) הבה נתחכמה לו - לא ראה פרעה וחכמי יועציו (ע"פ יש' יט , יא) להכותם בחרב , כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון , וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה , כי עמהם הוא מתיעץ , ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשה דרך חכמה , שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם , ולכן הטיל בהם מס , כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך , כמו שבא בשלמה (ראה דה"ב ב , טז - יז); ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים (ראה להלן , טו - טז) , ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהן; ואחרי כן צוה לכל עמו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" - אתם (להלן , כב). והענין - שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך , או שישליכו הם אותם ליאור , אבל אמר לעם , כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור , ואם יצעק אבי הילד למלך או אל שר העיר , יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך , היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרים ומוציאים הילדים משם , כי על כן נאמר "ולא יכלה עוד הצפינו" (שמ' ב , ג). ונראה שעמד זה ימים מעטים , כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה , וכשנולד משה נראה שנתבטלה; אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן , או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר , ביטל אותו , או שהיה על פי האצטגנינים , כדברי רבותינו (סוטה יב , ב); כי הכל התחכמות עליהם , שלא יודע החמס. וזה טעם מאמר האומרים למשה רבנו: "אשר הבאשתם את ריחנו... לתת חרב בידם להרגנו" (שמ' ה , כא) - כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו , וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות , ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל , לא יצטרכו עוד לעשות במרמה. ועלה מן הארץ - על כרחנו. ורבותינו דרשו (סוטה יא , א): כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים , כאלו כתב: 'ועלינו מן הארץ והם יירשוה'; לשון רבנו שלמה. ואם כפירוש הרב , היה אומר 'ועלה על הארץ' , כי כן הלשון בלוחמים: "עלה נבוכד נצר מלך בבל על כל ערי יהודה הבצורות וילכדם" (? וראה מ"ב יח , יג); "עלה רצין מלך ארם... ירושלם למלחמה" (יש' ז , א). ואולי יאמר: ועלה עלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה - ירמוז לארץ גושן. ויתכן לפרש שיאמר: כי תקראנה מלחמות , יהיה נוסף על שונאינו , "לשלול שלל ולבוז בז" (יש' י , ו) , ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו , ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתינו ממנו להלחם בו; והוא כלשון "אשר העלנו מארץ מצרים" (שמ' לב , א); "אשר העלה ואשר הביא את... בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות" (צירוף של יר' טז , טו ויר' כג , ח) , וכן "ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ" (הו' ב , ב) - שישימו עליהם ראש ויעלו לארצם מן הארץ אשר גלו בה. (יא-יד) שרי מסים למען ענותו - שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך , ומינה על המס שרים מן המצריים , שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה , חליפות חֹדש (ע"פ מ"א ה , כח) או יותר יהיו בבנין המלך , ושאר הימים בביתו; והשרים האלה צוו אותם שיבנו ערים לפרעה , ויבן העם ערי מסכנות לפרעה - במס הזה. וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם , קצו בחיתם מפניהם , וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם , וכל איש מצרי שיצטרך לעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו; וזה טעם ויעבידו מצרים וגו'. ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים , כי מתחלה היו השרים נותנים להם החומר והלבנים , והיו אנשי המס בונים הבנין , ועתה נתנו העם בעבודה , וצוו שיהיו מביאים העפר ועושים החומר בידיהם ורגליהם , ולא ינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד , ונותנים הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבנין , וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה , כגון החפירות והוצאת הזבלים , הכל נתנו עליהם , וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו , ומכים ומקללים אותם; וזה טעם את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך , וזה מאמר המתאוים שאמרו: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים" (במ' יא , ה) , כי הדגה במצרים רבה מאד והיו לוקחים מן הצדים אותה במצות המלך , ולוקחים מן הגנות קשואים ואבטיחים , ואין מכלים (ע"פ שו' יח , ז) , כי מצות המלך היא. ורבותינו אמרו (מכיל' יתרו בחדש ה): עבדים למלכים היו , ולא עבדים לעבדים; אם כן ויעבידו מצרים - רמז לשרי המסים אשר לפרעה.