מאגר הכתר שמות פרק א עם פירוש ר' יוסף בכור שור

פרק א
(א) ואלה שמות בני ישראל - אעפ"י שמנאן (ראה בר' מו , ח - כז) , חזר ומנאן כאן; לפי שהוא ראש הספר , וכל הספר מדבר בהם , הזכיר המניין - איך פרו ורבו , וכמה היו בבואם וכמה היו בצאתם , ואיך נשתעבדו וכל המאורעות. (ה) שבעים - עם יעקב. ואמר יוצאי ירך יעקב , לפי שכולם יוצאי יריכו , לבד הוא לבדו. (ח) אשר לא ידע את יוסף - לא הכירוֹ ולא ידעוֹ , ולא נשא להם פנים בשבילו. (י) הבה נתחכמה לו פן ירבה - נערים עליו לעשות דבר , שלא ירבה; שאם ירבה , והיה כי תקראנה מלחמה - כי יהיה מקרה אל מלחמה , יתחבר עם שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ - ילכו להם , ונפסיד עם גדול כזה , שראוין להשתעבד בהם בשעת הצורך. ולכך נשתעבד בהם שלא לצורך , שלא ירבו ולא יעלו מן הארץ , ויהיו מצוים לנו בשעת הצורך. כי זאת העבודה לא היתה לצורך , אלא פן ירבה. ויש לפרש ועלה מן הארץ - כלומר: מן הארץ יהיה עליון , יותר ממנו , והיינו משועבדים להם. שניהם מדעתי , והראשון נראה; כי בסוף ניכר , שבסוף הקפידו שיצאו מתחת ידם (ראה שמ' יד , ה). ומדקאמר והיה כי תקראנה יש להוכיח , שבפני עצמו לא היו יריאים מהם. (יא) וישימו עליו שרי מסים - שהיו גובים מס האנשים: שהיו שולחין אל עבודת המלך עשרת אלפים , והיו מחולקים לחדשים או לשבתות , כמו שנאמר בשלמה "ויהי המס שלשים אלף איש" (מ"א ה , כז) , ואומר "חודש יהיו בלבנון ושנים (בנוסחנו: שנים) חדשים בביתו ואדונירם על המס" (שם , כח); וכאן שרי מסים - ממונים על מס האנשים וחלוקם למחלוקתם. היו חודש בעבודת פרעה , או שלשה או ארבעה חדשים בביתם. דהא ליכא למימר שהיו תדיר בעבודה , דאם כן , מתי יעשו לביתם ומי יפרנסם? ויבן ערי מסכנות - לשון אוצָר , כמו "ומסכנות לדגן ולתירוש" (ראה דה"ב לב , כח); וכן תירגם אונקלוס. ופרעה היה צריך רוב אוצרות , כי חומש כל תבואות מצרים שלו , כדכתיב "ויתן אותם לחק עד היום הזה... לפרעה לחומש" (ראה בר' מז , כו). אבל בני ישראל לא היו נותנים חומש , כי יוסף נתן להם אחוזה במיטב הארץ (ראה בר' מז , יא) וכלכל אותם , ולא מכרוה; ובאו בעלילה על ישראל לאמר: כל המצריים עובדים את המלך , שעובדים את האדמה - והחומש שלו , וכל בהמתם שלו , והם מגדלים אותם ונותנים חצי הוולדות למלך , וכולם אריסין; אבל אתם אין עובדים אותו , לכן כיון שהמצריים נותנים את התבואה - אתם בְּנו את האוצרות לתתה בהם. (יב) ויקוצו מפני בני ישראל - כי כאשר ראו כן: כי יוסיפו לענותם - כן יוסיפו לפרות ולהרבות , קצו בחייהם מפני בני ישראל לבדם. בתחילה היו יריאים פן יתחברו עם השונא , ועכשיו , שראו אותם כל כך פרים ורבים , קצו מפניהם לבדם. (יד) וימררו את חייהם - כשראו שהם פרים ורבים , הוסיפו למרור בחייהם בעבודה: שבתחילה "ויבן" ישראל "ערי מסכנות" (לעיל , יא) , ולבסוף אף בכל עבודה בשדה - ליטע כרמים וגנים ולחופרם , ולשדד תלמים אחריהם. ובכל עבודתם שהיו משתעבדין , היו משתעבדין בהם בפרך - שלא היו מניחים אותם אפילו להרגיע עד בלעם רוקם (ע"פ איוב ז , יט) , אלא אצים ודוחקים וממהרין אותם כדי ליגעם , ויִשנו כל הלילה מתוך יגיעתם ולא יעסקו בפריה ורביה. וכשראו שאין כל זה מועיל להם שלא יפרו , ולקחו להם צד אחר - להמית הבנים. (טו) ויאמר מלך מצרים למילדות - לאותן שמילדות את העבריות; ומסתמא גם הם עבריות היו , ואף הפסוק משמע שהמילדות עבריות. אשר שם האחת שפרה - הזכיר הקדוש ברוך הוא שמם לכבודן , שתזכרן לטוב , כי שָׂמוּ נפשם בכפם על ישראל לעבור מצות המלך. (טז) אם בן הוא והמיתן אותו - וְתאמרו: הפילה; כי לא רצה עדיין לעשות רציחה בפרהסיא. (יט) כי חיות הנה - בריאות; אי נמי: מילדות , יודעות כל אחת לילד את עצמה , כמו שתירגם אונקלוס. בטרם תבא אליהם (בנוסחנו: אלהן) - בתחילה היו קוראות אותנו , לכך אנו נקראות מילדות , כי הנאה הייתה להן באחרות יותר מבעצמן; וכשהרגישו שאנו עסוקין במצוותיך , כי מתוך שהן יודעות האוּמָנוּת הרגישו - ושוב לא קראו אותנו , כי בטרם - תבא אליהם המילדת משם ואילך - וילדו. (כ) וייטב אלהים למילדות ויירב העם - ולא נחשדו על שפיכות דמים; שאם לא היו פרים ורבים כבתחילה , היו סבורים שהם היו עושים , אע"פ שכל אחת יודעת שלא עשו לה , רק טוב. (כא) ויעש להם בתים - עושר וכבוד ופריה ורביה; כמו "כי... יעשה יי' לאדני בית נאמן" (ש"א כה , כח). (כב) וכיון שראה שאינו יכול בצינעה - פירסם הכל , וצוה לכל עמו ועשאם כולם ממונים על כן , שלא יוכלו ישראל להשתמר מהם. וראיתי בדברי החכם צח , כי ראו איצטגניני פרעה כי עַם מצרים עתידים לטבוע , כמו שעשו בים , וסברו להפוך על ישראל [הגה"ה].