מאגר הכתר שמות פרק א עם פירוש רש"י

פרק א
(א) ואלה שמות בני ישראל - אע"פ שמנאן בחייהם בשמותם (בר' מו , ח - כז) , חזר ומנאן לאחר מיתתן , להודיע חיבתן , שנמשלו ככוכבים , שמוציאן במספר ומכניסן במספר ובשמותם , שנאמר "המוציא במספר צבאם כולם בשם יקרא" (יש' מ , כו). (ה) ויוסף היה במצרים - והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים , ומה בא ללמדינו? וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף: הוא יוסף הרועה צאן אביו , הוא יוסף כשהיה במצרים ונעשה מלך , עומד בצדקו (ראה ספ"ד שלד). (ז) [פרו - שלא הפילו נשותיהם , ולא מתו כשהם קטנים.] וישרצו - שהיו יולדות ששה ששה בכרס אחד (תנח' שמ' ה). (ח) ויקם מלך חדש - רב ושמואל (סוטה יא , א) , חד אמר: חדש ממש , וחד אמר: שנתחדשו גזרותיו. אשר לא ידע את יוסף - עשה עצמו כאילו לא ידעו (ראה סוטה יא , א). (י) הבה נתחכמה - כל 'הבה' לשון הזמנה והכנה לדבר הוא: הכינו עצמיכם לכך. נתחכמה לו - לעם; נתחכם מה לעשות לו. ורבותינו דרשו (ראה סוטה יא , א): נתחכם למושיען של ישראל; נדונם במים , שכבר נשבע שאינו מביא מבול לעולם. ועלה מן הארץ - על כרחינו. ורבותינו דרשו (ראה שם): כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו , והרי הוא כמו שכתוב 'ועלינו מן הארץ והם יירשוה'. (יא) עליו - על העם. מסים - לשון 'מס' , שרים שגובים מהם המס; ומהו המס? שיבנו ערי מסכנות. למען ענותו בסבלותם - בסבלות מצרים. מסכנות - כתרגומו , וכן "לך בא אל הסוכן הלז" (לפנינו: הזה; יש' כב , טו) - גיזבר הממונה על האוצרות. [את פתום ואת רעמסס - שלא היו ראויות מתחלה לכך , ועשאום חזקות ובצורות לאוצר.] (יב) וכאשר יענו אותו - בכל מה שהיו נותנים לב לענות , כן לב הקדוש ברוך הוא להרבות ולהפריץ: כן ירבה - כן רָבֶה , וכן יפרוץ - וכן פורץ; זהו פשוטו. ומדרשו (ראה סוטה יא , א): רוח הקודש אומרת: אתם אומרים "פן ירבה" (לעיל , י) , ואני אומר: כן ירבה. ויקצו - קצו בחייהם. ורבותינו דרשו (ראה סוטה שם): כקוצים היו בעיניהם. (יג) בפרך - עבודה קשה המפרכת ומשברת את הגוף. (טו-טז) מילדות - הוא לשון 'מולידות' , אלא שיש לשון 'קל' ויש לשון 'כבד' , כמו: 'שובר' ו'מְשַבֵּר' , 'דובר' ו'מדבר'; כך: 'מוליד' ו'מיילד'. בילדכן - כמו 'בהולידכן'. שפרה - יוכבד , על שם שמשפרת את הולד (ראה סוטה יא , ב). פועה - מרים (ראה שם) , שפועה ומדברת והוגה לוולד , כדרך הנשים לפייס תינוק הבוכה. פועה - לשון צעקה , כמו "כיולדה אפעה" (יש' מב , יד). על האבנים - מושב האשה היולדת , ובמקום אחר קורהו "משבר" (יש' לז , ג); וכמוהו: "עושה מלאכה על האבנים" (יר' יח , ג) - מושב כלי אומנות יוצר חרס. אם בן הוא והמתן אתו - לא היה מקפיד אלא על הזכרים , שאמרו לו איצטגניניו , שעתידות לילד בן המושיע אותם (ראה תנח' ויקהל ד; שמ"ר א , יח). וחיה - ותחיה. (יז) ותחיין את הילדים - מספקות להם מזון. תרגום ראשון (בפסוקנו): "וקיימא" , והשני (להלן , יח): "וקיימתון" , לפי שלשון עברי לנקבות הרבה - תיבה זו וכיוצא בה משמשות לשון 'פָּעֲלוּ' ולשון 'פְּעַלְתֶּן' , כגון: "ותאמרן איש מצרי" (שמ' ב , יט) - כמו 'ויאמרו' לזכרים , "ותדברנה בפיכם" (יר' מד , כה) - לשון 'דברתם' , כמו 'ותאמרו' לזכרים , וכמו "ותחללנה אותי אל עמי" (יח' יג , יט) - לשון 'חללתן' , כמו 'ותחללו' לזכרים. (יט) כי חיות הנה - בקיאות כמילדות; תרגום מילדת - "חייתא". ורבותינו דרשו (סוטה יא , ב): הרי הן משולות כחיות השדה , שאינן צריכות מילדות , [והיכן משולות לחיות?] "גור אריה" (בר' מט , ט); "אילה שלוחה" (שם , כא); "זאב יטרף" (שם , כז); "בכור שורו" (דב' לג , יז); ומי שלא נכתב בו , הרי הכתוב כוללן ["ויברך אותם" (בר' מט , כח) , ועוד כתיב]: "מה אמך לביא" וגו' (יח' יט , ב). (כ-כא) וייטב - היטיב להן. וזה חילוק בתיבה שיסודה שתי אותיות ונתן לה וי"ו יו"ד בראשה: כשהיא באה לדבר לשון 'ויפעיל' הוא נוקד את היו"ד בצרי , שהוא קמץ קטן , כגון: וייטב... למילדות; "וירב בבת יהודה" - הִרְבָּה "תאניה" (איכה ב , ה); וכן "ויגל" את "השארית" דנבוזר אדן (דה"ב לו , כ) - הגלה את השארית; "ויפן זנב אל זנב" (שו' טו , ד) - הפנה הזנבות זו לזו; כל אלה לשון 'הפעיל' את אחרים. וכשהוא מדבר בלשון 'וַיִפָּעֵל' הוא נוקד היו"ד בחירק , כגון "וייטב בעיניו" (וי' י , כ) - לשון 'הוטב'; וכן וירב העם - נתרבה העם; "ויגל יהודה" (מ"ב כה , כא) - הוגלה יהודה; "ויפן כה וכה" (שמ' ב , יב) - הופנה לכאן ולכאן. ואל תשיבני: 'וילך' , 'וישב' , 'ויצא' , לפי שאינו מגזרתן של אילו; שהרי היו"ד יסוד בהן: 'יצא' , 'ישב'; 'הלך' - ה"י אות שלישית בו. וייטב אלהים למילדות - מה היא הטובה? ויעש להם בתים - בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין 'בתים': "ויבן את בית יי' ואת בית המלך" (מ"א ט , א); כהונה ולויה מיוכבד , ומלכות ממרים; כדאיתא במסכת סוטה (יא , ב). (כב) לכל עמו - אף עליהם גזר (ראה סוטה יב , א); יום שנולד משה אמרו לו איצטגניניו: היום נולד , אין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל , ורואין אנו שסופו ללקות במים. לפיכך גזר אותו היום אף על המצריים , שנאמר כל הבן הילד (בנוסחנו: הילוד) , ולא נאמר 'הילד לעברים'; והן לא היו יודעין , שסופו ללקות על מי מריבה (ראה סנה' קא , ב).