מאגר הכתר שמות פרק א עם פירוש ראב"ע פירוש ב - הארוך

פרק א
(א) אתחיל פירוש ואלה שמות. ואלה - טעם הו"ו: בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון , כי ראה יוסף לבנו בני שלשים (ראה בר' נ , כג) , הזכיר , כי אחיו ברדתם היו מעטים , ופרו ורבו (ראה להלן , ז). ומלת אלה , גם בחסרון הה"א , שוה לזכרים ולנקבות; וכתוב "את כל התועבות האל" (וי' יח , כז) , ואחריו "מכל התועבות האלה" (שם , כט); "לאנשים האל" (בר' יט , ח); "אלה נולדו להרפה" (ראה ש"ב כא , כב); "מה אעשה לאלה" (בר' לא , מג). וככה מלת 'לז': "השונמית הלז" (מ"ב ד , כה); "הנער הלז" (זכ' ב , ח). ובעבור היות מלת אלה מלעיל , היה הה"א נוסף , כה"א "לילה" (בר' א , ה); "נחלה מצרים" (במ' לד , ה). ו'שֵם' - לשון זכר; ורבים: "שמות" (בר' ב , כ) , כי הת"ו כוללת סימן רבים ורבות , כמו "מקומות" (דב' יב , ב) ו"אבות" (שמ' יב , ג). גם המ"ם ככה , סימן הזכרים גם הנקבות; כמו "נשים" (בר' ד , יט) ו"פילגשים" (בר' כה , ו). ויש שמות , שימצאו במ"ם ות"ו; כמו "נפשים" (יח' יג , כ) - "נפשות" (שם , יח); "לבבות" (דה"א כח , ט) - גם 'לבבים': "על לבביהן" (נח' ב , ח). ה"א מצרימה - תחת מלת 'אל'; כמו "נלכה דותינה" (בר' לז , יז); "ותבא אותי ירושלמה" (יח' ח , ג). את יעקב - עם יעקב; כמו "כרת יי' את אברם ברית" (בר' טו , יח). איש וביתו - יוצאי חלציו. ואין 'בית' בכל המקרא 'אשה' , והנה העד: איש וביתו באו; כי לא היו נשי השבטים במספר השבעים. ואל יקשה בעיניך "וכפר בעדו ובעד ביתו" (וי' טז , ו) , כי פשוטו: 'בית אביו'; כי שלשה וידוין היו (ראה וי' טז , ו , יא , יז). ועֵזֶר הכהן , הכהנת שהיא אשתו , בכח "בעדו" (שם) , והיא נכללת עמו; כי האיש ואשתו הוא האדם. (ב-ג) ראובן. כל שוא נע , כזי"ן זבולון , בהכנס עליו אחת מאותיות בוכ"ל , יהיה ראוי להיות האות המשרת בשוא נע; והנה אין יכולת בלשון לקרוא שני שואים נעים , על כן שמו חרק תחת האות המשרת; כי אם היה בי"ת האות המשרת הנכנס עליו , יאמרו 'בִּזְבולון'; ואם כ"ף או למ"ד - 'כִּזְבולון' , "לִזְבולון" (במ' א , ט). ואם וא"ו - יאמרו שרק תחת חרק , כאילו הו"ו בקריאת אל"ף , כמו "וּזבולון" (בר' לה , כג) , כי היתה המלה תראה בקריאת אל"ף: 'אוּ - זבולון'. ואם היה האות הראשון יו"ד , כמו יהודה , שהוא היו"ד מאותיות הנעלמים , יעלימוהו; כמו "נעלה ביהודה" (יש' ז , ו); "ליהודה נחשון" (במ' א , ז); כי עתה היו"ד הוא נעלם , ואינו נזכר ונרגש בשפה; גם ככה ו"ו ויהודה. והנה נכתבו השבטים הנה כסדר תולדותם. יששכר - בעבור התחברות שנים שי"נין , חסרו האחד מן המבטא , כדרך "מחצצרים" (דה"א טו , כד) , שיקרא 'מְחַצְרִים'; ואין שי"ן כמוה במקרא. ומנהג העברים , בהתחבר ו"ו עם אחת מאותיות השפה שהם במ"ף , חבירי הו"ו , יניעו אל"ף נוספת בקריאה וינקדו הוא"ו בשרק , כמו "וּפָרו" (בר' ח , יז); "וּבָאו בביתך" (שמ' ז , כח); "וּמָלאו בתי מצרים" (שמ' ח , יז); וככה ובנימן. ובעבור היות בנימן בן הגברת , הזכירו לפני בני השפחות. (ד) דן. בהתחבר השמות - הם על ששה דרכים , וכולם נכונים. האחד כמו "עילם ואשור וארפכשד" (בר' י , כב); והשני: "בנפך ארגמן ורקמה ובוץ" (יח' כז , טז); השלישי: "אדם פטדה וברקת" (שמ' כח , יז); הרביעי: דן ונפתלי גד ואשר; החמישי: "מר ואהלות קציעות" (תה' מה , ט); הששי: "אדם שת אנוש" (דה"א א , א). (ה) ויהי - מלת 'יהי' היה ראויה להיות כמו "יִרֶב המשא עליו" (דה"ב כד , כז); ובעבור היות הה"א מהגרון , פתחו במלת 'יהי' היו"ד הראשון בקמץ קטן (סגול): יֶהי. והיה ראוי להיות האות האחרון בשוא נח נראה , כמו הבי"ת במלת "ירב" , והיה ראוי להיות 'יֶהֶיְ' , רק יכבד על הלשון , על כן העלימוהו , וינקד הה"א בחרק; על כן: "לו יֶהִי" (יח' טז , טו); "כי הוא אמר וַיֶהִי" (תה' לג , ט). ובעבור שידברו במלה הרבה תמיד , השיבו הטעם מלרע , והניעו היו"ד בשוא; אמרו: "יְהִי כן יי'" (שמ' י , י). על כן אין בבניין ה'קל' פועל שיהיה האות המשרת בשוא , רק זאת הגִזרה , וגזרת "ויחי יעקב" (בר' מז , כח). והיה זה , כי השתים האותיות הם מאותיות הנוח , והם יו"ד ה"א 'היה' 'חיה'; ובעבור כי אלה שתי האותיות הם מאותיות הנח , פעמים שאינן נראין בסוף המלה , בא האות המשרת , שהיא יו"ד , עליהם בשוא; ולא כן בכל הגזרות בבניין ה'קל'. יוצאי ירך - רמז לקרוב אליו אבר המוליד , כמו "להסך את רגליו" (ש"א כד , ג). ואמת , כי ששים וששה היו , אך יעקב יחשב בראשנה , על כן כתוב בתחלה "את יעקב" (לעיל , א) , ובפרשה הראשונה , 'ויגש אליו' , כתוב "יעקב ובניו" (בר' מו , ח); והנה עם יעקב היו "נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש" (שם , טו); והעד: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" (דב' י , כב) - כי 'נפש' היתה ליעקב; ויוסף , שהיה במצרים , בַּמספר , הוא ושני בניו. (ו) וימת. אב ובנו - שנים דורות; והעד , שהיה איוב אחר שוב שבותו "מאה וארבעים שנה" (איוב מב , טז) , והוא ראה ארבעה דורות (ראה שם). וקדמונינו ז"ל אמרו (משנה אבות ה , ב): עשרה דורות מאדם ועד נח , ומנח ועד אברהם עשרה דורות. ואין מספר אלה כאלה. וטעם וימת יוסף - כי מת בגדולתו; גם אחיו לא ראו ימי הרעה. וטעם וכל הדור ההוא - על מצרים , כי יזכיר "אשר לא ידע את יוסף" (להלן , ח). (ז) ובני ישראל פרו - הולידו , כעץ נותן פריו. וישרצו - כמו "ישרצו המים" (בר' א , כ); רק הראשון - מהפעלים העומדים בעצמם , כמו: הלך , ישב , עמד , שכב; והשני - מהיוצאים , תלויים בדבר אחר , כמו: אכל , שמר , שבר; 'אכל את הלחם'; "שמר את הדבר" (בר' לז , יא); "שבר את החמור" (מ"א יג , כח); אלה נקראים 'פעל יוצא'. והנה "ישרצו המים" (בר' א , כ) מהפעלים היוצאים , וזה השני וישרצו - מן העומדים. והנה זאת הגִזרה כגזרת 'שב'; פעם עומד , כמו "ושב וקבצך" (דב' ל , ג) , ופעם יוצא , כמו "ושב יי'... את שבותך" (שם). אולי מלת 'שרץ' רמז , שילדו נשיהם תאומים ויותר. ואני ראיתי ארבעה בנים שילדה אחת; והרופאים נותנים טעם , כי עד שבעה יגיעו בבטן אחד. וירבו - שלא היו מתים כדרך עם רב. ויעצמו - היו גדולים , בעלי עצם , תקיפים. ומלת במאד מאד - שאין יכולין להיות יותר. והבי"ת במאד - כבי"ת "ויסעו בראשנה" (במ' י , יג) , כי כתוב "ראשנה יסעו" (במ' ב , ט). ותמלא - ארץ גשן , היא ארץ רַעְמסס (ראה בר' מז , ו , יא) , בשוא נח תחת העי"ן; כי הראשון , שהוא דבק עם הרי"ש , יקרא 'נח' , והשני , שתחת המ"ם , יקרא 'נע' , כי הוא כמו תחלת נוע השפה. (ח) ויקם מלך חדש - שלא היה מזרע המלוכה; כי הוא כמו "הקים בני את עבדי" (ש"א כב , ח). (ט) ויאמר אל עמו - המצרים. הנה עם - מלת עם איננה סמוכה , רק בני ישראל - פירוש ותוספת; כמו "אהיה אשר אהיה" (שמ' ג , יד); "אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק" (בר' מח , טו). כל 'ממנו' בספר אנשי המזרח , שהוא סימן לשון הרבים , הנו"ן רפה כמשפט , להפריש בינו ובין "ממנו פנה" (זכ' י , ד) , שהוא לשון יחיד שאיננו נמצא בפני המדבר , שהוא דגוש כמשפט. ובכל ספרי מערב שניהם דגושים , בין שהוא סימן יחיד בין שהוא סימן רבים. והיה כן , כי 'ממנו' לשון יחיד - דגוש הפך המנהג , כי מלת 'אני' - רפה , וכן מלת "נָחַנִי יי'" (בר' כד , כז). והנה מלת 'מן' - 'כפולה' , ונדגש הנו"ן 'ממני' לחסרון נו"ן אחר , כאילו היה 'ממנני' , כי הנו"ן הראשון תבא עם אות המ"ם כאילו היא 'מן' , ונו"ן 'ני' - סימן המדבר. אם כן יהיה "איש ממנו" (בר' כג , ו) , שהוא לשון רבים , כאילו הוא 'ממננו'. וטעם נו"ן "ממנו פנה" (זכ' י , ד) דגש - להתבלע הה"א בחסרון; כי יאמר מן 'ישמור' - 'יִשְמְרוֹ'; "אשר יקראו" (יר' כג , ו); "אויב ירדפו" (הו' ח , ג); והוא המעט , כי הרֹב: "ישמרהו" (תה' מא , ג) - ישמר הוא , רק "ישמרהו" - דרך קצרה; כמו "והנהו עושה מלאכה" (יר' יח , ג) , שהוא כמו 'והנה הוא'; ויאמר "והנוֹ נצב" (במ' כג , יז). פעמים יוסיפון הנו"ן: "ישחרונני ולא ימצאונני" (מש' א , כח); "תברכנּי נפשך" (בר' כז , יט) - כמו 'תברכנני'; "זובח תודה יכבדנני" (תה' נ , כג); "יסובבנהו יבוננהו יצרנהו" (דב' לב , י). ופעם יבלעו הה"א בנו"ן: 'לשמר' - "ישמרנּו בעליו" (שמ' כא , לו). (י) הבה. "הבה את אשתי" (בר' כט , כא) - לשון זכר , והוא הנכון , כמו "לכה עמנו" (ראה במ' י , כט); ולנקבה: "הבי המטפחת" (רות ג , טו) , "לכי ובאי" (מ"א א , יג). ובעבור שידבר במלות האלה הרבה , יאמרו "הבה נרדה" (בר' יא , ז); ולנקבה "הבה נא אבא אליך" (בר' לח , טז); כמו "לכה נשקה את אבינו יין" (בר' יט , לב). נתחכמה - נבקש דרך חכמה , שלא ירבה. לו - בעבורו; כמו "אמרי לי" (בר' כ , יג). ודע , כי כל הפעלים , עוברים או עתידים , שם הפעל בכחם , פירוש: שם דבר הנגזר מן הפעל , שהוא חסר , הוא נשמע מכח הפעלים; כמו "והנה ברכת בָרֵך" (במ' כג , יא) - "ובֵרֵך ולא אשיבנה" (שם , כ) , והטעם: וברך ברכה; וככה "וברב יועצים תקום" (מש' טו , כב) , והשלם: יועצים עצה. וככה: כי תקראנה קורות מלחמה. אמר מרינוס (? ראה רס"ג תורה) , כי טעם ועלה מן הארץ - 'ועלינו'; ודבר ככה , שלא יכשיל השטן פיהו. ולפי דעתי אין צורך. (יא) וישימו. מסים - מפעלי הכפל; כמו "פתים" (וי' ב , ו) מן "פת" (מש' יז , א). וטעם לענותו - ליבש זרע הזכרים. מסכנות - אוצרות; וכמוהו "אל הסוכן הזה" (יש' כב , טו); "ותהי למלך סכנת" (מ"א א , ד) - שומרת האוצר , ולא יוודע לכל "ושכבה בחיקך" (שם , ב). רעמסס - בפתיחת העי"ן , ואיננו מקום ישראל (וראה בר' מז , יא). (יב) וכאשר יענו... כן ירבה - כימים אשר לא עונה. יפרץ - שעבר החֹק בפריה , כ"פורץ גדר" (קה' י , ח). (יג) ויעבידו. רעות רבות חדש המלך עליהם: בראשנה לעשות מלאכתו (ראה לעיל , יא); וכאשר ראה שלא חסר רְבוּתם , נתן רשות למצרים , לשריהם ולעבדיהם , להעבידם יותר מחק העבדים , וזהו בפרך. ולאמר 'פרוכים' (פיוט של הקליר: 'הנה' , מוסף 'שבת החודש') איננו נכון. וכאשר ראה שלא הועיל זה , אז קרא למילדות וצון להרוג הזכרים הילודים (ראה להלן , טז). (יד) וימררו. ידוע הוא , כי הת"ו סימן הנקבות על דרך הרֹב , והמ"ם סימן הזכרים; כמו "מועדות" (דה"ב ח , יג) ו"מועדים" (בר' א , יד). ודעת חכמי ספרד , כי בניני הפעלים שמורים , לא תחסר אות מן השרש - אינם כן; רק 'שמות דברים' יאמרו כאשר נמצאו. כי יחיד 'מועדות' - "מועד" (איכה ב , ז) , לא 'מועדה'; כאשר אמר החכם בעיניו , כי מן 'מקום' יאמר 'מקומים' , ומ'מקומות' - 'מקומה'. אולי יפקח עיניו ויראה , כי "בכור" (שמ' יא , ה) - "בכורים": "למכה מצרים בבכוריהם" (תה' קלו , י) , והנה "ובכורֹת בקרך" (דב' יב , יז) - אם כן יהיה היחיד 'בכורה'?! וכן לבנים , לא יאמר 'לָבֵן' כי אם "לבנה" (בר' יא , ג). וטעם בחמר ובלבנים - לבנות בתים וגדרות , גם לחרוש ולקצור ולזמור ולבצור; וזה כל עבודה בשדה. ואחר כן כלל את כל עבודתם בשדה לצרכיהם. אשר עבדו בהם - ישרת בעבור שנים: עבדו בהם בפרך. וגזרת 'עבדו' בלי בי"ת אחריה היא עבדת העבד; וככה "עבדתיך" (בר' ל , כו). ואם אחריה בי"ת - הוא על דרך שני דרכים. האחד: 'בעבור' , כמו "ויעבד ישראל באשה" (הו' יב , יג). והשני: "לא תעבד בו" (וי' כה , לט); כדרך "אשר לא עֻבַּד בה" (דב' כא , ג); וככה "אשר לא יֵעָבֵד בו" (שם , ד); כי כתוב "והארץ הנשמה תֵעָבד" (יח' לו , לד). ועל זה הדרך "כנושה כאשר נושה (בנוסחנו: נשא) בו" (יש' כד , ב). (טו) ויאמר. אין ספק , כי הרבה מחמש מאות מילדות היו , אלא אלה שתיהן היו שרות עליהן לתת מס למלך מהשכר , כאשר ראיתי גם היום במקומות רבים. והאם והבת היו - בדרך הקבלה (ראה סוטה יא , ב) , כי נכון הוא. (טז) ויאמר. כל מי שהוא ממשפחת עבר ועל אמונתו יקרא 'עברי'; על כן "אבי כל בני עבר" (בר' י , כא) - הבא מעבר הנהר (ראה יהו' כד , ג); "עבר הנהר" (מ"א ה , ד) - משני העברים. אמר בן קריש , כי אל"ף אבנים - נוסף , מגזרת "בנים" (בר' ג , טז) , והטעם: "משבר" (מ"ב יט , ג); כמו "אָפְסָיִם" (יח' מז , ג). והנכון , שהוא כמו "באבנים" (ראה יר' יח , ג) , והאל"ף שורש. והמתן אותו - בסתר; שלא יוָדע הדבר , כי חמס הוא עושה. ומלת וחיה - קשה מאד , והיא זרה; כי המשפט: "וחיתה" (בר' יב , יג) , כי ה"א השרש מן 'חיה' יחליפוהו בתי"ו , כמשפט בסמוכים: "ובכל חית הארץ" (בר' ט , י). והיה כן , בעבור שהה"א והתי"ו קרובים במכתב , ואין ביניהם לבד משך הנקֻדה שבתוך הה"א , אבל לא במבטא; כי יש הפרש ביניהם בשמות: כי תחלה תקרא 'ה"א' , וכשתמשך הנקֻדה תקרא 'תי"ו'. וזה לאות , כי הכתב שהוא בידינו היום הוא 'כתב עברי' (ראה סנה' כא , ב). והכלל , כי מלת 'חי' , גם 'חיים' , בספק; כי הסכימו חכמי הדקדוק (ראה ההשגה: 'חיה') , כי "וארפכשד חי" (בר' יא , יב) - מפעלי הכפל , כי הוא כמו "אם תם הכסף" (בר' מז , יח) , שהוא מן 'תמם'; ו"חיים" (שמ' ד , יח) - כמו "רבים" (בר' כא , לד). ולפי דעתי , כי זאת הגזרה זרה. ואם איננה כן , יַראוני ממנה פעל עתיד: כמו 'אחוג' , 'יחוג' , "לחוג" (זכ' יד , יח) - היה ראוי שיאמר 'אָחוֹי' , 'יָחוֹי' , 'לָחוֹי'; או כמו "סוב" (דב' ב , ג) , "סובו ציון" (תה' מח , יג) , "סובי עיר" (יש' כג , טז). והנה לאות , כי הכל מהפעלים בעלי הה"א באחרונה: אחר שלא מצאנו 'חי' מכלל אילו הגזרות שהזכרנו , הנה זה לאות , כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה; כי מצאנו שיאמר 'אחיה' , 'יחיה' , 'תחיה' , 'נחיה' , כמו יאמר מן 'היה' - 'יהיה' , 'נהיה' , 'תהיה'. ואם כן - הוא מגזרת 'חיה' , כמו 'היה'. ואע"פ שמצאנו שיאמר "וארפכשד חי" (בר' יא , יב) בלשון עבר , לא נחוש לכל זה , אע"פ שידמה שהוא מפעלי הכפל. והוצרכתי לומר ככה , בעבור כי ראיתי בכל המקרא , ואין וא"ו שהוא שרש בסוף המלה; ואין טענה עלי ממלת "שָלֵו" (איוב טז , יב) , כי הו"ו תחת ה"א , כי אותיות אהו"י כולם מתחלפות זו בזו , והעד: "שָלוּ כל בוגדי בגד" (יר' יב , א); והוא מן 'שלה'. והנה אפרש לך למה לא תבא ו"ו שרש בסוף המלה: והיה זה , בעבור כי הו"ו ישרת בסוף בעבור יחיד שאיננו נמצא , כמו "עבדו ואמתו" (שמ' כ , יג) , וסימן לשון רבים - "פרו ורבו" (בר' א , כב); וגם יבא ו"ו נוסף , כמו "בנו בעור" (במ' כד , ג). ואילו היה ו"ו שרש , היה מתערב עם אחת מאלה השלשה וא"וין שהזכרנו: יחיד , ורבים , ונוסף , ולא תִּוָּדַע המלה. גם ככה אומר לך באות יו"ד , שלא תבא שרש באחרנה: כי הנה סימן יחיד מדבר - "יָדִי" (בר' יד , כב) , גם "יָדָי" (דב' ט , טו); סימן רבים בסמוך: "יְדֵי נשים" (איכה ד , י); וסימן נקבה: "דעי וראי" (ש"א כה , יז); ויו"ד היחס: "העברי" (דב' טו , יב); גם נוסף בפעלים: "המגביהי" , "המשפילי" (תה' קיג , ה); "להושיבי" (שם , ח); גם בשמות: "בני אתנו" (בר' מט , יא); גם במלות הטעם: "זולתי" (דב' א , לו); "מני אפרים" (שו' ה , יד). ובעבור כל זה אין ראוי שיבא יו"ד שרש באחרונה , פן תתערב לנו המלה עם אחת מכל אלו שהזכרנו. על כן אמרתי , כי מלת וחיה - זרה , והיא כמו "וחיתה" (בר' יב , יג); ותהיה מהפעלים בעלי הה"א באחרונה , כאשר פרשתי. (יז) ותיראן - העלימו האל"ף , שלא תתערב עם גזרת 'ראה'. ותחיין - בכל כוחן , יותר ממשפטן הראשון; כי מה צרך היה להאריך? (יח) ויקרא. הנכן בנות מות , כי הפרתן מצותי. ואין הפרש בין 'ותשמרנה' עבר , כמו "ותאכלנה הפרות" (בר' מא , ד) , ובין כשידבר להן לנכח עצמן , בהכנס הו"ו הפתוח; וככה זה: מדוע עשיתן... ותחיין. (יט) ותאמרנה (בנוסחנו: ותאמרן) - לא עברנו על מצותיך , כי העבריות אינן כמצריות , כי כח הרבה יש בהן. ובא היו"ד רפה מן כי חיות , והוא הנכון; כמו 'דָוֹת'; "עלות עלי" (בר' לג , יג). ונדגש יו"ד 'חַיִּים' שהוא תאר , כמו "תפשום חיים" (מ"א כ , יח) , כיו"ד "אלהי העבריים" (שמ' ג , יח). גם כן 'חיים' שהוא שם דבר , כמו "עץ חיים" (מש' ג , יח); וכמו "ופטורי צצים" (מ"א ו , יח). וילדו - נקבות פעל עבר , כי שוה הוא כמו לזכרים: "טוו את העזים" (שמ' לה , כה); "אשר צבאו" (שמ' לח , ח). (כ) וייטב - בעלי היו"ד בראשנה , פעם יעמד היו"ד כמו זה , ופעם יחליפוהו בו"ו; כמו "ויושב שם רעבים" (תה' קז , לו) , שהוא מן 'ישב' , כמו וייטב מן 'יטב'. וזה ה'טוב' הוא הנזכר אחר כן: "ויעש להם בתים" (להלן , כא); כמו "בית יעשה לך יי'" (ש"ב ז , יא). (כא) ויהי. בעבור שלא יראו ממלך מצרים רק יראו מהשם. ודע , כי זאת המלה באמת איננה מהפעלים העומדים ולא מן היוצאים , כי הוא על דרך שיקבל האדם היראה מאחר. על כן "יראו (בנוסחנו: ייראו) מיי'" (תה' לג , ח) הוא הנכון , ואחזו דרך קצרה לומר "ירא את יי'" (מ"א יח , ג). על כן מלת "נורא" (בר' כח , יז) איננה בבניין 'נפעל' , כמו "נולד" (מ"א יג , ב); "נודע" (מש' לא , כג); "נשבר ונדכה" (תה' נא , יט). והמשכיל יבין. (כב) ויצו. כל יושב על כסא מלכות מצרים יקרא בלשון מצרים פרעה; והנה הכתוב לא הגיד שמו , כי "פרעה נכה" (מ"ב כג , כט) - ככה שמו בלשון עמו; "פרעה הפרע" (בנוסחנו: חפרע; יר' מד , ל). הילוד - שם התאר; כמו "שכוֹר" (ש"א כה , לו); "גבור" (בר' י , ח).