פרק י
{פרשת בא}
[א]
וַיֹּ֤אמֶר
יְהוָה֙
אֶל־מֹשֶׁ֔ה
בֹּ֖א
אֶל־פַּרְעֹ֑ה
כִּֽי־אֲנִ֞י
הִכְבַּ֤דְתִּי
אֶת־לִבּוֹ֙
וְאֶת־לֵ֣ב
עֲבָדָ֔יו
לְמַ֗עַן
שִׁתִ֛י
אֹתֹתַ֥י
אֵ֖לֶּה
בְּקִרְבּֽוֹ:
[ב]
וּלְמַ֡עַן
תְּסַפֵּר֩
בְּאָזְנֵ֨י
בִנְךָ֜
וּבֶן־בִּנְךָ֗
אֵ֣ת
אֲשֶׁ֤ר
הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙
בְּמִצְרַ֔יִם
וְאֶת־אֹתֹתַ֖י
אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי
בָ֑ם
וִידַעְתֶּ֖ם
כִּי־אֲנִ֥י
יְהוָֽה:
[ג]
וַיָּבֹ֨א
מֹשֶׁ֣ה
וְאַהֲרֹן֘
אֶל־פַּרְעֹה֒
וַיֹּאמְר֣וּ
אֵלָ֗יו
כֹּֽה־אָמַ֤ר
יְהוָה֙
אֱלֹהֵ֣י
הָעִבְרִ֔ים
עַד־מָתַ֣י
מֵאַ֔נְתָּ
לֵעָנֹ֖ת
מִפָּנָ֑י
שַׁלַּ֥ח
עַמִּ֖י
וְיַעַבְדֻֽנִי:
[ד]
כִּ֛י
אִם־מָאֵ֥ן
אַתָּ֖ה
לְשַׁלֵּ֣חַ
אֶת־עַמִּ֑י
הִנְנִ֨י
מֵבִ֥יא
מָחָ֛ר
אַרְבֶּ֖ה
בִּגְבֻלֶֽךָ:
[ה]
וְכִסָּה֙
אֶת־עֵ֣ין
הָאָ֔רֶץ
וְלֹ֥א
יוּכַ֖ל
לִרְאֹ֣ת
אֶת־הָאָ֑רֶץ
וְאָכַ֣ל׀
אֶת־יֶ֣תֶר
הַפְּלֵטָ֗ה
הַנִּשְׁאֶ֤רֶת
לָכֶם֙
מִן־הַבָּרָ֔ד
וְאָכַל֙
אֶת־כָּל־הָעֵ֔ץ
הַצֹּמֵ֥חַ
לָכֶ֖ם
מִן־הַשָּׂדֶֽה:
[ו]
וּמָלְא֨וּ
בָתֶּ֜יךָ
וּבָתֵּ֣י
כָל־עֲבָדֶיךָ֘
וּבָתֵּ֣י
כָל־מִצְרַיִם֒
אֲשֶׁ֨ר
לֹֽא־רָא֤וּ
אֲבֹתֶ֙יךָ֙
וַאֲב֣וֹת
אֲבֹתֶ֔יךָ
מִיּ֗וֹם
הֱיוֹתָם֙
עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה
עַ֖ד
הַיּ֣וֹם
הַזֶּ֑ה
וַיִּ֥פֶן
וַיֵּצֵ֖א
מֵעִ֥ם
פַּרְעֹֽה:
[ז]
וַיֹּאמְרוּ֩
עַבְדֵ֨י
פַרְעֹ֜ה
אֵלָ֗יו
עַד־מָתַי֙
יִהְיֶ֨ה
זֶ֥ה
לָ֙נוּ֙
לְמוֹקֵ֔שׁ
שַׁלַּח֙
אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים
וְיַעַבְד֖וּ
אֶת־יְהוָ֣ה
אֱלֹהֵיהֶ֑ם
הֲטֶ֣רֶם
תֵּדַ֔ע
כִּ֥י
אָבְדָ֖ה
מִצְרָֽיִם:
[ח]
וַיּוּשַׁ֞ב
אֶת־מֹשֶׁ֤ה
וְאֶֽת־אַהֲרֹן֙
אֶל־פַּרְעֹ֔ה
וַיֹּ֣אמֶר
אֲלֵהֶ֔ם
לְכ֥וּ
עִבְד֖וּ
אֶת־יְהוָ֣ה
אֱלֹהֵיכֶ֑ם
מִ֥י
וָמִ֖י
הַהֹלְכִֽים:
[ט]
וַיֹּ֣אמֶר
מֹשֶׁ֔ה
בִּנְעָרֵ֥ינוּ
וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ
נֵלֵ֑ךְ
בְּבָנֵ֨ינוּ
וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ
בְּצֹאנֵ֤נוּ
וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙
נֵלֵ֔ךְ
כִּ֥י
חַג־יְהוָ֖ה
לָֽנוּ:
[י]
וַיֹּ֣אמֶר
אֲלֵהֶ֗ם
יְהִ֨י
כֵ֤ן
יְהוָה֙
עִמָּכֶ֔ם
כַּאֲשֶׁ֛ר
אֲשַׁלַּ֥ח
אֶתְכֶ֖ם
וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם
רְא֕וּ
כִּ֥י
רָעָ֖ה
נֶ֥גֶד
פְּנֵיכֶֽם:
[יא]
לֹ֣א
כֵ֗ן
לְכֽוּ־נָ֤א
הַגְּבָרִים֙
וְעִבְד֣וּ
אֶת־יְהוָ֔ה
כִּ֥י
אֹתָ֖הּ
אַתֶּ֣ם
מְבַקְשִׁ֑ים
וַיְגָ֣רֶשׁ
אֹתָ֔ם
מֵאֵ֖ת
פְּנֵ֥י
פַרְעֹֽה:
ס
[שני]
[יב]
וַיֹּ֨אמֶר
יְהוָ֜ה
אֶל־מֹשֶׁ֗ה
נְטֵ֨ה
יָדְךָ֜
עַל־אֶ֤רֶץ
מִצְרַ֙יִם֙
בָּאַרְבֶּ֔ה
וְיַ֖עַל
עַל־אֶ֣רֶץ
מִצְרָ֑יִם
וְיֹאכַל֙
אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב
הָאָ֔רֶץ
אֵ֛ת
כָּל־אֲשֶׁ֥ר
הִשְׁאִ֖יר
הַבָּרָֽד:
[יג]
וַיֵּ֨ט
מֹשֶׁ֣ה
אֶת־מַטֵּהוּ֘
עַל־אֶ֣רֶץ
מִצְרַיִם֒
וַיהוָ֗ה
נִהַ֤ג
רֽוּחַ־קָדִים֙
בָּאָ֔רֶץ
כָּל־הַיּ֥וֹם
הַה֖וּא
וְכָל־הַלָּ֑יְלָה
הַבֹּ֣קֶר
הָיָ֔ה
וְר֙וּחַ֙
הַקָּדִ֔ים
נָשָׂ֖א
אֶת־הָאַרְבֶּֽה:
[יד]
וַיַּ֣עַל
הָאַרְבֶּ֗ה
עַ֚ל
כָּל־אֶ֣רֶץ
מִצְרַ֔יִם
וַיָּ֕נַח
בְּכֹ֖ל
גְּב֣וּל
מִצְרָ֑יִם
כָּבֵ֣ד
מְאֹ֔ד
לְ֠פָנָיו
לֹא־הָ֨יָה
כֵ֤ן
אַרְבֶּה֙
כָּמֹ֔הוּ
וְאַחֲרָ֖יו
לֹ֥א
יִֽהְיֶה־כֵּֽן:
[טו]
וַיְכַ֞ס
אֶת־עֵ֣ין
כָּל־הָאָרֶץ֘
וַתֶּחְשַׁ֣ךְ
הָאָרֶץ֒
וַיֹּ֜אכַל
אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב
הָאָ֗רֶץ
וְאֵת֙
כָּל־פְּרִ֣י
הָעֵ֔ץ
אֲשֶׁ֥ר
הוֹתִ֖יר
הַבָּרָ֑ד
וְלֹא־נוֹתַ֨ר
כָּל־יֶ֧רֶק
בָּעֵ֛ץ
וּבְעֵ֥שֶׂב
הַשָּׂדֶ֖ה
בְּכָל־אֶ֥רֶץ
מִצְרָֽיִם:
[טז]
וַיְמַהֵ֣ר
פַּרְעֹ֔ה
לִקְרֹ֖א
לְמֹשֶׁ֣ה
וּֽלְאַהֲרֹ֑ן
וַיֹּ֗אמֶר
חָטָ֛אתִי
לַיהוָ֥ה
אֱלֹהֵיכֶ֖ם
וְלָכֶֽם:
[יז]
וְעַתָּ֗ה
שָׂ֣א
נָ֤א
חַטָּאתִי֙
אַ֣ךְ
הַפַּ֔עַם
וְהַעְתִּ֖ירוּ
לַיהוָ֣ה
אֱלֹהֵיכֶ֑ם
וְיָסֵר֙
מֵעָלַ֔י
רַ֖ק
אֶת־הַמָּ֥וֶת
הַזֶּֽה:
[יח]
וַיֵּצֵ֖א
מֵעִ֣ם
פַּרְעֹ֑ה
וַיֶּעְתַּ֖ר
אֶל־יְהוָֽה:
[יט]
וַיַּהֲפֹ֨ךְ
יְהוָ֤ה
רֽוּחַ־יָם֙
חָזָ֣ק
מְאֹ֔ד
וַיִּשָּׂא֙
אֶת־הָ֣אַרְבֶּ֔ה
וַיִּתְקָעֵ֖הוּ
יָ֣מָּה
סּ֑וּף
לֹ֤א
נִשְׁאַר֙
אַרְבֶּ֣ה
אֶחָ֔ד
בְּכֹ֖ל
גְּב֥וּל
מִצְרָֽיִם:
[כ]
וַיְחַזֵּ֥ק
יְהוָ֖ה
אֶת־לֵ֣ב
פַּרְעֹ֑ה
וְלֹ֥א
שִׁלַּ֖ח
אֶת־בְּנֵ֥י
יִשְׂרָאֵֽל:
פ
[כא]
וַיֹּ֨אמֶר
יְהוָ֜ה
אֶל־מֹשֶׁ֗ה
נְטֵ֤ה
יָֽדְךָ֙
עַל־הַשָּׁמַ֔יִם
וִ֥יהִי
חֹ֖שֶׁךְ
עַל־אֶ֣רֶץ
מִצְרָ֑יִם
וְיָמֵ֖שׁ
חֹֽשֶׁךְ:
[כב]
וַיֵּ֥ט
מֹשֶׁ֛ה
אֶת־יָד֖וֹ
עַל־הַשָּׁמָ֑יִם
וַיְהִ֧י
חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה
בְּכָל־אֶ֥רֶץ
מִצְרַ֖יִם
שְׁלֹ֥שֶׁת
יָמִֽים:
[כג]
לֹֽא־רָא֞וּ
אִ֣ישׁ
אֶת־אָחִ֗יו
וְלֹא־קָ֛מוּ
אִ֥ישׁ
מִתַּחְתָּ֖יו
שְׁלֹ֣שֶׁת
יָמִ֑ים
וּֽלְכָל־בְּנֵ֧י
יִשְׂרָאֵ֛ל
הָ֥יָה
א֖וֹר
בְּמוֹשְׁבֹתָֽם:
[שלישי]
[כד]
וַיִּקְרָ֨א
פַרְעֹ֜ה
אֶל־מֹשֶׁ֗ה
וַיֹּ֙אמֶר֙
לְכוּ֙
עִבְד֣וּ
אֶת־יְהוָ֔ה
רַ֛ק
צֹאנְכֶ֥ם
וּבְקַרְכֶ֖ם
יֻצָּ֑ג
גַּֽם־טַפְּכֶ֖ם
יֵלֵ֥ךְ
עִמָּכֶֽם:
[כה]
וַיֹּ֣אמֶר
מֹשֶׁ֔ה
גַּם־אַתָּ֛ה
תִּתֵּ֥ן
בְּיָדֵ֖נוּ
זְבָחִ֣ים
וְעֹלֹ֑ת
וְעָשִׂ֖ינוּ
לַיהוָ֥ה
אֱלֹהֵֽינוּ:
[כו]
וְגַם־מִקְנֵ֜נוּ
יֵלֵ֣ךְ
עִמָּ֗נוּ
לֹ֤א
תִשָּׁאֵר֙
פַּרְסָ֔ה
כִּ֚י
מִמֶּ֣נּוּ
נִקַּ֔ח
לַעֲבֹ֖ד
אֶת־יְהוָ֣ה
אֱלֹהֵ֑ינוּ
וַאֲנַ֣חְנוּ
לֹֽא־נֵדַ֗ע
מַֽה־נַּעֲבֹד֙
אֶת־יְהוָ֔ה
עַד־בֹּאֵ֖נוּ
שָֽׁמָּה:
[כז]
וַיְחַזֵּ֥ק
יְהוָ֖ה
אֶת־לֵ֣ב
פַּרְעֹ֑ה
וְלֹ֥א
אָבָ֖ה
לְשַׁלְּחָֽם:
[כח]
וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ
פַרְעֹ֖ה
לֵ֣ךְ
מֵעָלָ֑י
הִשָּׁ֣מֶר
לְךָ֗
אַל־תֹּ֙סֶף֙
רְא֣וֹת
פָּנַ֔י
כִּ֗י
בְּי֛וֹם
רְאֹתְךָ֥
פָנַ֖י
תָּמֽוּת:
[כט]
וַיֹּ֥אמֶר
מֹשֶׁ֖ה
כֵּ֣ן
דִּבַּ֑רְתָּ
לֹא־אֹסִ֥ף
ע֖וֹד
רְא֥וֹת
פָּנֶֽיךָ:
פ
פרק י
(א-ב)
כי
אני
הכבדתי
את
לבו
-
הודיע
הקדוש
ברוך
הוא
למשה
,
שהוא
הכביד
את
לבם
עתה
,
אחר
שפחדו
ממנו
בברד
והתודו
על
עונם.
ואמר
לו
הטעם:
כי
עשיתי
כן
,
למען
שאשית
בקרבם
אלה
האותות
אשר
אני
חפץ
לעשות
בהם
,
שידעו
מצרים
את
גבורתי
,
לא
שאעניש
אותם
יותר
מפני
הכובד
הזה;
ועוד
,
כדי
שתספר
אתה
וכל
ישראל
לדורות
הבאים
כח
מעשי
,
ותדעו
כי
אני
יי'
,
וכל
אשר
אחפץ
אעשה
בשמים
ובארץ
(ע"פ
תה'
קלה
,
ו).
וטעם
התעללתי
-
כי
אני
מצחק
בו
,
שאני
מכביד
לבו
ועושה
בו
הנקמות
,
כטעם
"יושב
בשמים
ישחק
יי'
ילעג
למו"
(תה'
ב
,
ד).
והנה
עתה
הודיע
הקדוש
ברוך
הוא
למשה
מכת
הארבה
,
ושיגיד
אותה
לפרעה
,
כי
מה
טעם
בא
אל
פרעה
,
אם
לא
יאמר
לו
כלום?
ולא
נזכר
,
רק
בדברי
משה
אל
פרעה
,
כי
הכתוב
קצר
בזה;
וכן
קצר
למעלה
במכת
הברד
,
שספר
דברי
הקדוש
ברוך
הוא
אל
משה
"התיצב
לפני
פרעה
ואמרת
אליו"
(שמ'
ט
,
יג)
,
ולא
הזכיר
דברי
משה
אל
פרעה
כלל
,
כמו
שפרשתי
(שם
,
יח).
וסבת
זה
,
שלא
ירצה
להאריך
בשניהם
,
ופעם
יקצר
בזה
,
פעם
בזה.
וב'אלה
שמות
רבא'
(יג
,
ד)
ראיתי:
ולמען
תספר
באזני
בנך
-
הודיעו
הקדוש
ברוך
הוא
למשה
מה
מכה
יביא
עליהם
,
וכתב
אותה
משה
ברמז:
ולמען
תספר
באזני
בנך
ובן
בנך
-
זו
מכת
הארבה
,
כמה
דתימר
"עליה
לבניכם
ספרו
ובניכם
לבניהם"
וגו'
(יואל
א
,
ג).
(ג)
ויבא
משה
ואהרן
-
כתב
רבי
אברהם:
ידענו
כי
לעולם
לא
יבא
משה
אל
פרעה
בלא
אהרן
עמו
,
כי
הוא
המֵליץ
(ע"פ
בר'
מב
,
כג)
,
אבל
הזכיר
עתה
משה
ואהרן
בעבור
שצוה
פרעה
להשיב
את
שניהם
(ראה
להלן
,
ח)
,
וגירש
אותם
באחרונה
(ראה
להלן
,
יא)
,
שלא
עשה
כן
בכל
המכות.
(ד)
הנני
מביא
מחר
ארבה
-
אמרו
מפרשים
(ראה
ראב"ע
להלן
,
ה)
,
שהיו
ימים
רבים
בין
מכת
הברד
ומכת
הארבה
,
בעבור
"הצומח
לכם
מן
השדה"
(להלן
,
ה).
ועל
דעתי
לא
היו
ביניהם
,
רק
ימים
מעט
,
כי
בידוע
הוא
שלא
נמשך
דין
המצרים
יותר
משנה
,
כי
משנות
משה
רבנו
יוָדע
זה
,
וכמו
ששנינו
במסכת
עדיות
(ב
,
י):
משפט
המצרים
במצרים
שנים
עשר
חדש;
וכן
אמר
"יתר
הפלטה
הנשארת
לכם
מן
הברד"
(להלן
,
ה)
,
וכתיב
"אשר
השאיר
הברד"
(להלן
,
יב)
,
כי
היה
בשנה
ההיא
בעצמה.
אם
כן
היה
הברד
בחדש
אדר
בשנה
ההיא
,
לא
קודם
לכן
,
"כי
השעורה
אביב"
והחטה
אפילה
(שמ'
ט
,
לא
-
לב)
,
ולא
יזיק
אליה
אם
יכה
הברד
מה
שצמח
ממנה
,
כי
תשוב
ותצמיח;
ועדין
לא
פרחה
הגפן
ולא
הנצו
האילנות
(ע"פ
שה"ש
ז
,
יג)
,
ולכך
אמר
הכתוב
"את
כל
עץ
השדה
שבר"
(שמ'
ט
,
כה)
,
כי
שבר
הענפים
והפארות;
ואחרי
כן
בחדש
ימים
,
בניסן
,
צמחה
החטה
והכסמת
,
והיא
הפלטה
הנשארת
להם
מן
הברד
(ראה
להלן
,
ה)
,
והתחילו
העצים
להוציא
פרח
והנצנים
נראו.
וזה
טעם
"הצומח"
(להלן
,
ה)
,
כי
בא
הארבה
ואכל
פרחיהם
והשחית
הכל
,
אשר
לא
השאיר
להם
פרח
או
ציץ
,
ובחדש
הזה
בעצמו
נגאלו.
והכתוב
שאמר
"ואת
כל
פרי
העץ"
(להלן
,
טו)
-
על
הנץ
שיעשה
פרי
,
כמו
שאמר
"כל
ירק
בעץ"
(שם).
(ו)
ויפן
ויצא
מעם
פרעה
-
בעבור
שפחדו
מאד
בברד
,
חשב
משה
,
שיפחדו
גם
עתה
שימותו
ברעב
אם
יאבדו
יתר
הפליטה
הנשארת
להם;
ויצא
בלא
רשותו
,
טרם
שיענוהו
'הן'
או
'לאו'
,
כדי
שיתיעצו
בדבר.
חשב
מחשבת
אמת
,
כי
כן
עשו
,
ואמרו
לפרעה:
"הטרם
תדע
כי
אבדה
מצרים"
(להלן
,
ז).
ובדברי
רבותינו
(שמ"ר
יג
,
ד):
ראה
אותן
שפונין
זה
לזה
והיו
מאמינים
לדבריו
,
יצא
משם
כדי
שיטלו
עצה
לעשות
תשובה.
והנכון
בעיני
,
כי
כן
היה
עושה
בכל
עת
בואו
אל
פרעה
אל
היכלו
,
מתרה
בו
ויוצא
מלפניו
,
אבל
הוצרך
הכתוב
להזכיר
זה
בכאן
,
בעבור
"ויושב
את
משה"
וגו'
(להלן
,
ח).
(ח)
מי
ומי
ההולכים
-
היה
פרעה
רוצה
שילכו
ראשיהם
וזקניהם
ושוטריהם
(ע"פ
דב'
כט
,
ט)
,
אנשים
נקבו
בשמות
(ע"פ
במ'
א
,
יז);
ומשה
ענהו
,
כי
גם
הבנים
והבנות
ילכו
,
"כי
חג
יי'
לנו"
(להלן
,
ט)
,
ומצוה
על
כולנו
לחוג
לפניו.
אז
חרה
לפרעה
על
הבנים
ועל
הבנות
,
ואמר
(להלן
,
י
-
יא)
,
שלא
ישלח
הטף
בשום
פנים
,
כי
הם
לא
יזבחו
,
אבל
ישלח
כל
הזכרים
הגדולים
בעבור
החג
שאמרו
,
וישארו
הטף
והנשים.
(י-יא)
כי
רעה
נגד
פניכם
-
כתרגומו;
זה
לשון
רבנו
שלמה.
ומה
טוב
היה
שיפרשהו
אלינו!
והנוסחאות
מן
התרגום
מתחלפות
בו;
יש
שכתוב
בהן:
"ארי
בישא
דאתון
סבירין
למעבד
לקביל
אפיכון
אסתחרת"
,
ונראה
לזו
הנוסחא
,
שרצה
אנקלוס
לפרש:
הרעה
שאתם
חושבים
לעשות
,
ישבה
לנגד
פניכם
להעיד
בכם
שאתם
רוצים
לברוח;
כלשון
"ויושיבו
אנשים
בני
בליעל
נגדו
ויעידוהו
לאמר"
(מ"א
כא
,
י)
,
והוא
כלשון
"וישבו
לאכול
לחם"
(בר'
לז
,
כה):
"ואסחרו"
(ת"א);
קום
נא
שבה"
(בר'
כז
,
יט):
"אסתחר"
(ת"א).
ויש
נוסחאות
כתוב
בהן:
"לקבל
אפיכון
לאסתחרא"
-
יאמר:
הנה
הרעה
הזאת
מזומנת
לסוב
לנגד
פניכם
,
כי
עליכם
תחזור;
מלשון
"ולא
תסוב
נחלה"
(במ'
לו
,
ז):
"לא
תסתחר"
(ראה
ת"א).
וזו
כמדרש
חכמים
,
שאמרו
ב'אלה
שמות
רבא'
(יג
,
ה):
דרך
הבחורים
והזקנים
לזבוח
,
שמא
הקטנים
והטף?
מי
שאומר
דבר
זה
,
אין
דעתו
אלא
לברוח;
ראו
כי
אותה
רעה
שאתם
מבקשים
לעשות
,
שיש
בדעתכם
לברוח
,
היא
תשוב
נגד
פניכם
,
שלא
תצאו
מכאן.
כלומר:
מדה
כנגד
מדה.
ועוד
מצאתי
בה
נוסחא
אחרת:
"לית
קביל
אפיכון
לאסתחרא"
-
יאמר:
אין
בהבטת
פניכם
להסב
ממנה
הרעה
אשר
בלבבכם
,
כי
הכרת
פניכם
ענתה
בכם
(ע"פ
יש'
ג
,
ט).
ודרך
הפשט:
דעו
כי
רעה
עומדת
נגד
פניכם
,
קרובה
אליכם
מאתי
,
כי
אגמול
אתכם
רעה
בראותי
שאתם
חפצים
לברוח.
(יד)
ואחריו
לא
יהיה
כן
-
הכתוב
מודיע
אותנו
מדרך
הנבואה
שאחריו
לא
יהיה
כן.
וכתב
רבנו
שלמה:
ואותו
שהיה
בימי
יואל
,
שנאמר
בו
"כמהו
לא
נהיה
מן
העולם"
(יואל
ב
,
ב)
,
למדנו
שהיה
גדול
משל
משה!?
אותו
של
יואל
היה
על
ידי
מינים
הרבה
,
שהיו
יחד
ארבה
וחסיל
ילק
וגזם
(ראה
שם
א
,
ד
וב
,
כה)
אבל
של
משה
מין
אחד
,
וכמהו
לא
היה
ולא
יהיה.
וקשה
עלי
מאמר
הרב
,
שהרי
כתוב
"ויתן
לחסיל
יבולם
וִיגיעָם
לארבה"
(תה'
עח
,
מו)
,
וכתיב
"אמר
ויבא
ארבה
וילק
אין
(בנוסחנו:
ואין)
מספר"
(תה'
קה
,
לד)!
ואולי
יאמר
הרב
,
שהיה
מין
הארבה
של
משה
גדול
משל
יואל
,
ושאר
המינים
של
יואל
גדולים
משל
משה;
ואלה
דברים
בטלים.
אבל
בכל
גבול
מצרים
נמשך:
לפניו
לא
היה
כן
בו
ארבה
כמהו
,
ואחריו
לא
יהיה
כן
שם.
[(תוספת
רמב"ן
עצמו:)
ויתכן
כי
בעבור
היות
ארץ
מצרים
לחה
מאד
ביאור
,
לא
יהיה
שם
ארבה
גדול
,
כי
דרכו
לבא
בשני
עצירת
המטר
,
וכאשר
הוא
מוזכר
ביואל
(א
,
כ);
וכתב
רבנו
חננאל
בפירוש
התורה
שלו:
מעת
עתרת
משה
רבנו
ועד
עכשיו
אין
ארבה
מפסיד
בכל
גבול
מצרים
,
ואם
יפול
בארץ
ישראל
ויבא
ויכנס
בגבול
מצרים
,
אינו
אוכל
מכל
יבול
הארץ
כלום
עד
עכשו
,
ואומרים
כי
זה
דבר
ידוע
הוא
לכל;
בא
וראה
,
כי
בצפרדעים
אמר
"רק
ביאור
תשארנה"
(שמ'
ח
,
ה
,
ז)
,
ולפיכך
נשאר
בו
'אלתמאסייח'
עד
עכשו
,
אבל
בארבה
כתיב
"לא
נשאר
ארבה
אחד
בכל
גבול
מצרים"
(להלן
,
יט);
ועל
זה
נאמר
"שיחו
בכל
נפלאותיו"
(תה'
קה
,
ב).
עד
כאן
לשון
הרב].
ודעתי
בפשט
הכתוב
,
כי
בעבור
שמכת
הארבה
רגילה
לבא
לפעמים
בכל
הדורות
,
ועוד
שבאה
זאת
כדרך
המקרים
,
כי
רוח
הקדים
נשאו
(ראה
לעיל
,
יג)
,
בעבור
זה
אמר
כי
היה
גדול
מאד
מכל
אשר
נהיה
במקרה
העולם
,
כי
לפניו
ואחריו
איננו
בא
כמהו
,
ובגדלו
ידעו
כי
מכת
האלהים
היא
,
שאין
רגילות
לבא
כן
באחד
הזמנים;
וגם
אותו
של
יואל
-
מכה
מאת
האלהים.
(יז)
וטעם
שא
נא
חטאתי
-
דרך
כבוד
למשה
,
כי
הוא
"אלהים
לפרעה"
(שמ'
ז
,
א)
ו"גדול
מאד
בארץ
מצרים"
(שמ'
יא
,
ג).
והעתירו
אל
יי'
אלהיכם
-
לשניהם
,
כי
כן
יאמר
פרעה
בכל
פעם
,
דרך
מוסר;
כי
יודע
פרעה
כי
משה
הוא
המעתיר
,
כי
כן
אמר
לו
"למתי
אעתיר"
(שמ'
ח
,
ה);
"והעתרתי
אל
יי'"
(שם
,
כה);
"אפרוש...
כפי
אל
יי'"
(שמ'
ט
,
כט);
[(תוספת
רמב"ן
עצמו:)
כי
לא
ידבר
משה
בזה
לשון
רבים
,
שלא
יוציא
שקר
מפיו.
(כג)
וטעם
לא
ראו
איש
את
אחיו
ולא
קמו
איש
מתחתיו
-
כי
לא
היה
החשך
הזה
אפיסת
אור
השמש
,
שבא
שמשם
(ע"פ
יר'
טו
,
ט)
והיה
כמו
לילה
,
אבל
היה
"חשך
אפלה"
(לעיל
,
כב)
,
כלומר:
איד
עב
מאד
שירד
מן
השמים
,
כי
על
כן
אמר
"נטה
ידך
על
השמים"
(לעיל
,
כא)
-
להוריד
משם
חשכה
גדולה
נופלת
עליהם
(ע"פ
בר'
טו
,
יב)
,
והיתה
מכבה
כל
נר
,
כאשר
בכל
החפירות
העמוקות
ובכל
מקומות
החשך
העצום
לא
יתקיים
הנר
,
וכן
העוברים
בהרי
חשך
לא
יעמד
להם
שם
הנר
ולא
האש
כלל
,
ועל
כן
לא
ראו
איש
את
אחיו
ולא
קמו
,
ואלמלא
כן
היו
משתמשין
בנרות;
וזהו
שאמר
הכתוב
"שלח
חשך
ויחשך"
(תה'
קה
,
כח)
,
כי
היה
שלוּח
חשך
,
לא
אפיסת
אור
היום
בלבד.
ויתכן
שהיה
עוד
עב
מאד
מורגש
,
שהיה
בו
כמו
ממש
,
כדברי
רבותינו
(שמ"ר
יד
,
א)
,
כאשר
יבא
בים
אוקינוס
,
כעדות
רבי
אברהם.]
(כד)
וטעם
צאנכם
ובקרכם
יצג
-
כי
אנשי
מקנה
היו
,
וכל
רכושם
וחילם
במקנה
היה
,
וחשב
פרעה
כי
לא
יניחו
כל
ממונם
ויברחו;
ואם
אולי
יעשו
כן
,
הנה
ישאר
לו
עושר
גדול
,
כי
היה
להם
מקנה
כבד
מאד
(ע"פ
בר'
יג
,
ב).
(כה)
[(תוספת
רמב"ן
עצמו:)
גם
אתה
תתן
בידנו
זבחים
ועולות
-
לא
אמר
משה
דבר
זה
על
מנת
להעשות
,
ולא
עשה
כן
כלל
,
אבל
הם
דברי
חזוק:
יאמר
כי
תכבד
מאד
יד
השם
עליו
ועל
עמו
,
עד
כי
זבחים
ועולות
וכל
אשר
לו
יתן
בעד
נפשו
(ע"פ
איוב
ב
,
ד).
ובאמת
,
כי
כאשר
אמר
להם
"וברכתם
גם
אותי"
(שמ'
יב
,
לב)
,
היה
נותן
ברצונו
כל
מקנהו
לכפר
עליו;
אבל
לא
עלה
על
דעת
משה
לעשות
זבח
רשעים
תועבה
(ע"פ
מש'
כא
,
כז)
,
כי
השם
חפץ
דכאו
(ע"פ
יש'
נג
,
י)
,
ולא
לכפר
עליו
,
רק
להענישו
ולנער
אותו
ואת
כל
חילו
בים.
ורבותינו
אמרו
(מכשב"י
בא
יב
,
לא)
,
כי
"כאשר
דברתם"
(שמ'
יב
,
לב)
הוא
על
מאמרם
גם
אתה
תתן
בידנו
זבחים
ועולות;
אולי
רצו
לומר
,
שרמז
להם
לתת
ככל
אשר
אמרו
,
לא
שלקחו
ממנו
כלל;
או
זבחים
ועולות
להם
,
כדי
שיצאו
,
לא
להקריבם
עליו.
וגם
זה
איננו
נכון.]
(כט)
לא
אוסיף
עוד
ראות
פניך
-
פעם
אחרת
אחרי
צאתי;
כי
במכת
הבכורות
לא
ראוהו
,
כי
טעם
"ויקרא
למשה
ולאהרן"
(שמ'
יב
,
לא)
,
שהלך
עד
פתח
ביתם
וצעק
בחשך:
"קומו
צאו
מתוך
עמי"
(שם)
,
או
ששלח
להם
על
יד
המצרים
,
שנאמר
בהם
"ותחזק
מצרים
על
העם
למהר
לשלחם
מן
הארץ"
(שם
,
לג).
ויתכן
שיאמר:
לא
אוסיף
עוד
ראות
פניך
-
בהיכלך
,
שלא
אבא
עוד
אליך;
וכך
אמרו
ב'אלה
שמות
רבא'
(יד
,
ד):
יפה
אמרת
"אל
תוסף
ראות
פני
עוד"
(לעיל
,
כח)!
אני
איני
בא
אצלך
,
אתה
בא
אצלי.