פרק י
{פרשת בא}
[א]
וַיֹּ֤אמֶר
יְהוָה֙
אֶל־מֹשֶׁ֔ה
בֹּ֖א
אֶל־פַּרְעֹ֑ה
כִּֽי־אֲנִ֞י
הִכְבַּ֤דְתִּי
אֶת־לִבּוֹ֙
וְאֶת־לֵ֣ב
עֲבָדָ֔יו
לְמַ֗עַן
שִׁתִ֛י
אֹתֹתַ֥י
אֵ֖לֶּה
בְּקִרְבּֽוֹ:
[ב]
וּלְמַ֡עַן
תְּסַפֵּר֩
בְּאָזְנֵ֨י
בִנְךָ֜
וּבֶן־בִּנְךָ֗
אֵ֣ת
אֲשֶׁ֤ר
הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙
בְּמִצְרַ֔יִם
וְאֶת־אֹתֹתַ֖י
אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי
בָ֑ם
וִידַעְתֶּ֖ם
כִּי־אֲנִ֥י
יְהוָֽה:
[ג]
וַיָּבֹ֨א
מֹשֶׁ֣ה
וְאַהֲרֹן֘
אֶל־פַּרְעֹה֒
וַיֹּאמְר֣וּ
אֵלָ֗יו
כֹּֽה־אָמַ֤ר
יְהוָה֙
אֱלֹהֵ֣י
הָעִבְרִ֔ים
עַד־מָתַ֣י
מֵאַ֔נְתָּ
לֵעָנֹ֖ת
מִפָּנָ֑י
שַׁלַּ֥ח
עַמִּ֖י
וְיַעַבְדֻֽנִי:
[ד]
כִּ֛י
אִם־מָאֵ֥ן
אַתָּ֖ה
לְשַׁלֵּ֣חַ
אֶת־עַמִּ֑י
הִנְנִ֨י
מֵבִ֥יא
מָחָ֛ר
אַרְבֶּ֖ה
בִּגְבֻלֶֽךָ:
[ה]
וְכִסָּה֙
אֶת־עֵ֣ין
הָאָ֔רֶץ
וְלֹ֥א
יוּכַ֖ל
לִרְאֹ֣ת
אֶת־הָאָ֑רֶץ
וְאָכַ֣ל׀
אֶת־יֶ֣תֶר
הַפְּלֵטָ֗ה
הַנִּשְׁאֶ֤רֶת
לָכֶם֙
מִן־הַבָּרָ֔ד
וְאָכַל֙
אֶת־כָּל־הָעֵ֔ץ
הַצֹּמֵ֥חַ
לָכֶ֖ם
מִן־הַשָּׂדֶֽה:
[ו]
וּמָלְא֨וּ
בָתֶּ֜יךָ
וּבָתֵּ֣י
כָל־עֲבָדֶיךָ֘
וּבָתֵּ֣י
כָל־מִצְרַיִם֒
אֲשֶׁ֨ר
לֹֽא־רָא֤וּ
אֲבֹתֶ֙יךָ֙
וַאֲב֣וֹת
אֲבֹתֶ֔יךָ
מִיּ֗וֹם
הֱיוֹתָם֙
עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה
עַ֖ד
הַיּ֣וֹם
הַזֶּ֑ה
וַיִּ֥פֶן
וַיֵּצֵ֖א
מֵעִ֥ם
פַּרְעֹֽה:
[ז]
וַיֹּאמְרוּ֩
עַבְדֵ֨י
פַרְעֹ֜ה
אֵלָ֗יו
עַד־מָתַי֙
יִהְיֶ֨ה
זֶ֥ה
לָ֙נוּ֙
לְמוֹקֵ֔שׁ
שַׁלַּח֙
אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים
וְיַעַבְד֖וּ
אֶת־יְהוָ֣ה
אֱלֹהֵיהֶ֑ם
הֲטֶ֣רֶם
תֵּדַ֔ע
כִּ֥י
אָבְדָ֖ה
מִצְרָֽיִם:
[ח]
וַיּוּשַׁ֞ב
אֶת־מֹשֶׁ֤ה
וְאֶֽת־אַהֲרֹן֙
אֶל־פַּרְעֹ֔ה
וַיֹּ֣אמֶר
אֲלֵהֶ֔ם
לְכ֥וּ
עִבְד֖וּ
אֶת־יְהוָ֣ה
אֱלֹהֵיכֶ֑ם
מִ֥י
וָמִ֖י
הַהֹלְכִֽים:
[ט]
וַיֹּ֣אמֶר
מֹשֶׁ֔ה
בִּנְעָרֵ֥ינוּ
וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ
נֵלֵ֑ךְ
בְּבָנֵ֨ינוּ
וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ
בְּצֹאנֵ֤נוּ
וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙
נֵלֵ֔ךְ
כִּ֥י
חַג־יְהוָ֖ה
לָֽנוּ:
[י]
וַיֹּ֣אמֶר
אֲלֵהֶ֗ם
יְהִ֨י
כֵ֤ן
יְהוָה֙
עִמָּכֶ֔ם
כַּאֲשֶׁ֛ר
אֲשַׁלַּ֥ח
אֶתְכֶ֖ם
וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם
רְא֕וּ
כִּ֥י
רָעָ֖ה
נֶ֥גֶד
פְּנֵיכֶֽם:
[יא]
לֹ֣א
כֵ֗ן
לְכֽוּ־נָ֤א
הַגְּבָרִים֙
וְעִבְד֣וּ
אֶת־יְהוָ֔ה
כִּ֥י
אֹתָ֖הּ
אַתֶּ֣ם
מְבַקְשִׁ֑ים
וַיְגָ֣רֶשׁ
אֹתָ֔ם
מֵאֵ֖ת
פְּנֵ֥י
פַרְעֹֽה:
ס
[שני]
[יב]
וַיֹּ֨אמֶר
יְהוָ֜ה
אֶל־מֹשֶׁ֗ה
נְטֵ֨ה
יָדְךָ֜
עַל־אֶ֤רֶץ
מִצְרַ֙יִם֙
בָּאַרְבֶּ֔ה
וְיַ֖עַל
עַל־אֶ֣רֶץ
מִצְרָ֑יִם
וְיֹאכַל֙
אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב
הָאָ֔רֶץ
אֵ֛ת
כָּל־אֲשֶׁ֥ר
הִשְׁאִ֖יר
הַבָּרָֽד:
[יג]
וַיֵּ֨ט
מֹשֶׁ֣ה
אֶת־מַטֵּהוּ֘
עַל־אֶ֣רֶץ
מִצְרַיִם֒
וַיהוָ֗ה
נִהַ֤ג
רֽוּחַ־קָדִים֙
בָּאָ֔רֶץ
כָּל־הַיּ֥וֹם
הַה֖וּא
וְכָל־הַלָּ֑יְלָה
הַבֹּ֣קֶר
הָיָ֔ה
וְר֙וּחַ֙
הַקָּדִ֔ים
נָשָׂ֖א
אֶת־הָאַרְבֶּֽה:
[יד]
וַיַּ֣עַל
הָאַרְבֶּ֗ה
עַ֚ל
כָּל־אֶ֣רֶץ
מִצְרַ֔יִם
וַיָּ֕נַח
בְּכֹ֖ל
גְּב֣וּל
מִצְרָ֑יִם
כָּבֵ֣ד
מְאֹ֔ד
לְ֠פָנָיו
לֹא־הָ֨יָה
כֵ֤ן
אַרְבֶּה֙
כָּמֹ֔הוּ
וְאַחֲרָ֖יו
לֹ֥א
יִֽהְיֶה־כֵּֽן:
[טו]
וַיְכַ֞ס
אֶת־עֵ֣ין
כָּל־הָאָרֶץ֘
וַתֶּחְשַׁ֣ךְ
הָאָרֶץ֒
וַיֹּ֜אכַל
אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב
הָאָ֗רֶץ
וְאֵת֙
כָּל־פְּרִ֣י
הָעֵ֔ץ
אֲשֶׁ֥ר
הוֹתִ֖יר
הַבָּרָ֑ד
וְלֹא־נוֹתַ֨ר
כָּל־יֶ֧רֶק
בָּעֵ֛ץ
וּבְעֵ֥שֶׂב
הַשָּׂדֶ֖ה
בְּכָל־אֶ֥רֶץ
מִצְרָֽיִם:
[טז]
וַיְמַהֵ֣ר
פַּרְעֹ֔ה
לִקְרֹ֖א
לְמֹשֶׁ֣ה
וּֽלְאַהֲרֹ֑ן
וַיֹּ֗אמֶר
חָטָ֛אתִי
לַיהוָ֥ה
אֱלֹהֵיכֶ֖ם
וְלָכֶֽם:
[יז]
וְעַתָּ֗ה
שָׂ֣א
נָ֤א
חַטָּאתִי֙
אַ֣ךְ
הַפַּ֔עַם
וְהַעְתִּ֖ירוּ
לַיהוָ֣ה
אֱלֹהֵיכֶ֑ם
וְיָסֵר֙
מֵעָלַ֔י
רַ֖ק
אֶת־הַמָּ֥וֶת
הַזֶּֽה:
[יח]
וַיֵּצֵ֖א
מֵעִ֣ם
פַּרְעֹ֑ה
וַיֶּעְתַּ֖ר
אֶל־יְהוָֽה:
[יט]
וַיַּהֲפֹ֨ךְ
יְהוָ֤ה
רֽוּחַ־יָם֙
חָזָ֣ק
מְאֹ֔ד
וַיִּשָּׂא֙
אֶת־הָ֣אַרְבֶּ֔ה
וַיִּתְקָעֵ֖הוּ
יָ֣מָּה
סּ֑וּף
לֹ֤א
נִשְׁאַר֙
אַרְבֶּ֣ה
אֶחָ֔ד
בְּכֹ֖ל
גְּב֥וּל
מִצְרָֽיִם:
[כ]
וַיְחַזֵּ֥ק
יְהוָ֖ה
אֶת־לֵ֣ב
פַּרְעֹ֑ה
וְלֹ֥א
שִׁלַּ֖ח
אֶת־בְּנֵ֥י
יִשְׂרָאֵֽל:
פ
[כא]
וַיֹּ֨אמֶר
יְהוָ֜ה
אֶל־מֹשֶׁ֗ה
נְטֵ֤ה
יָֽדְךָ֙
עַל־הַשָּׁמַ֔יִם
וִ֥יהִי
חֹ֖שֶׁךְ
עַל־אֶ֣רֶץ
מִצְרָ֑יִם
וְיָמֵ֖שׁ
חֹֽשֶׁךְ:
[כב]
וַיֵּ֥ט
מֹשֶׁ֛ה
אֶת־יָד֖וֹ
עַל־הַשָּׁמָ֑יִם
וַיְהִ֧י
חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה
בְּכָל־אֶ֥רֶץ
מִצְרַ֖יִם
שְׁלֹ֥שֶׁת
יָמִֽים:
[כג]
לֹֽא־רָא֞וּ
אִ֣ישׁ
אֶת־אָחִ֗יו
וְלֹא־קָ֛מוּ
אִ֥ישׁ
מִתַּחְתָּ֖יו
שְׁלֹ֣שֶׁת
יָמִ֑ים
וּֽלְכָל־בְּנֵ֧י
יִשְׂרָאֵ֛ל
הָ֥יָה
א֖וֹר
בְּמוֹשְׁבֹתָֽם:
[שלישי]
[כד]
וַיִּקְרָ֨א
פַרְעֹ֜ה
אֶל־מֹשֶׁ֗ה
וַיֹּ֙אמֶר֙
לְכוּ֙
עִבְד֣וּ
אֶת־יְהוָ֔ה
רַ֛ק
צֹאנְכֶ֥ם
וּבְקַרְכֶ֖ם
יֻצָּ֑ג
גַּֽם־טַפְּכֶ֖ם
יֵלֵ֥ךְ
עִמָּכֶֽם:
[כה]
וַיֹּ֣אמֶר
מֹשֶׁ֔ה
גַּם־אַתָּ֛ה
תִּתֵּ֥ן
בְּיָדֵ֖נוּ
זְבָחִ֣ים
וְעֹלֹ֑ת
וְעָשִׂ֖ינוּ
לַיהוָ֥ה
אֱלֹהֵֽינוּ:
[כו]
וְגַם־מִקְנֵ֜נוּ
יֵלֵ֣ךְ
עִמָּ֗נוּ
לֹ֤א
תִשָּׁאֵר֙
פַּרְסָ֔ה
כִּ֚י
מִמֶּ֣נּוּ
נִקַּ֔ח
לַעֲבֹ֖ד
אֶת־יְהוָ֣ה
אֱלֹהֵ֑ינוּ
וַאֲנַ֣חְנוּ
לֹֽא־נֵדַ֗ע
מַֽה־נַּעֲבֹד֙
אֶת־יְהוָ֔ה
עַד־בֹּאֵ֖נוּ
שָֽׁמָּה:
[כז]
וַיְחַזֵּ֥ק
יְהוָ֖ה
אֶת־לֵ֣ב
פַּרְעֹ֑ה
וְלֹ֥א
אָבָ֖ה
לְשַׁלְּחָֽם:
[כח]
וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ
פַרְעֹ֖ה
לֵ֣ךְ
מֵעָלָ֑י
הִשָּׁ֣מֶר
לְךָ֗
אַל־תֹּ֙סֶף֙
רְא֣וֹת
פָּנַ֔י
כִּ֗י
בְּי֛וֹם
רְאֹתְךָ֥
פָנַ֖י
תָּמֽוּת:
[כט]
וַיֹּ֥אמֶר
מֹשֶׁ֖ה
כֵּ֣ן
דִּבַּ֑רְתָּ
לֹא־אֹסִ֥ף
ע֖וֹד
רְא֥וֹת
פָּנֶֽיךָ:
פ
פרק י
(הקדמה)
(חלק
ראשון:
"ויאמר
יי'
אל
משה
בא
אל
פרעה"
וגו'
עד
"החדש
הזה
לכם";
י
,
א
-
שמ'
יב
,
ב).
(א-ב)
בא
אל
פרעה
כי
אני
הכבדתי
את
לבו
וגו'
-
הרצון
בו:
בא
אל
פרעה
,
ואל
יעצרך
מזה
היותו
בלתי
שומע
לדברי
לשלח
את
העם
,
כי
אני
הוא
הסבה
בהכבדת
לבו
ולב
עבדיו.
והנה
עשיתי
זה
,
כדי
שאשית
רבוי
האותות
האלה
בקרבו.
והנה
רציתי
שירבו
אותותי
בקרבו
,
להקנות
לבני
ישראל
אמונה
שלימה
,
באופן
שתמשך
לזרעם
אחריהם;
וזה
,
כי
הם
יראו
אלו
הנפלאות
וידעו
כי
אני
יי'
,
ויספרו
זה
לבניהם
,
ובניהם
לבניהם
דור
אחר
דור
,
באופן
שיתפרסמו
לכלם
אלו
הנפלאות
ויאמינו
בי
תמיד.
והנה
הזכיר
לב
עבדיו
,
מפני
שהזכיר
במכה
הקודמת
שכבר
הכבידו
לבם
פרעה
ועבדיו
(ראה
שמ'
ט
,
לד).
התעללתי
-
הוא
לדבר
כלשון
בני
אדם;
והרצון
בו:
התפעלתי;
וזה
,
כי
השם
יתעלה
הראה
במה
שהביא
עליהם
מהמכות
כאִלו
הוא
כועס
עליהם.
(ג)
לענות
-
להכנע.
(ה)
וכסה
את
עין
הארץ
-
רוצה
לומר
,
שיכסה
העין
המשתדל
לראות
הארץ
בדרך
שלא
יוכל
לראות
את
הארץ
,
כי
הארבה
יהיה
בין
העין
ובין
הארץ
בדרך
שלא
יראה
ממנה
דבר.
או
יהיה
הרצון
בעין
הארץ
-
מראה
הארץ
,
כטעם
"ועינו
כעין
הבדלח"
(במ'
יא
,
ז);
והרצון
בו
,
שיכסה
צבע
הארץ
,
בדרך
שלא
יוכל
הרואה
לראות
את
הארץ.
(ז)
הטרם
תדע
כי
אבדה
מצרים
-
רוצה
לומר:
התרצה
שיתברר
לך
קודם
שתסכים
לשלחם
,
כי
אבדה
מצרים?
(ח)
ויושב
את
משה
ואת
אהרן
-
שלח
פרעה
להשיבם
אליו
,
ושבו.
(ט)
בנערינו
ובזקנינו
נלך
-
הם
הזכרים;
ואחר
כך
זכר
הטף
,
ואחר
כן
המקנה
,
כי
זהו
הסדור
הראוי
.
כי
חג
יי'
לנו
-
ולזה
ראוי
שנוליך
עמנו
האנשים
והנשים
והטף
,
לשמוח
יחד
בחג
יי';
וראוי
שנוליך
גם
כן
עמנו
המקנה
,
לזבוח
ממנו
ליי'.
(י)
יהי
כן
יי'
עמכם
-
אמר
זה
להם
דרך
קללה
,
כאִלו
יאמר
שהוא
לא
ישלח
אותם
ואת
טפם;
וימשך
מזה
המאמר
,
שלא
יהיה
יי'
עמהם.
ראו
כי
רעה
נגד
פניכם
-
ראיתי
כתוב
בספר
אחד
,
כי
חכם
אחד
אמר
לפרעה
מלך
מצרים
שֶׁשָׁם
שני
אלוהות:
האחד
הוא
פועל
הרעות
,
והאחר
הוא
עושה
הטובות;
והנה
אחשוב
שאמר
זה
,
לפי
שהתחלת
הדברים
המתחלפים
יחוייב
שתהיינה
מתחלפות.
והנה
באר
הפילוסוף
מום
זה
הדעת
ב'מה
שאחר
הטבע'
,
ושם
התבאר
שהשם
יתעלה
הוא
התחלת
הטובות
,
והחֹמר
הוא
התחלת
הרעות.
והנה
בארנו
אנחנו
ברביעי
ובששי
מ'ספר
מלחמות
יי''
ובבאורנו
לספר
איוב
איך
הענין
בזה
(ביאור
דברי
המענה
מ
,
א
-
מא
,
כו
ועוד).
וסוף
הדברים
,
הנה
אחשוב
שלזאת
הסבה
אמר
פרעה
ראו
כי
רעה
נגד
פניכם
-
כי
הוא
חשב
,
כי
אלהי
ישראל
הוא
האלוה
שהוא
פועל
הרעות
,
מפני
מה
שראה
מאותותיו
אשר
שם
בקרבו;
ולזה
אמר
להם
,
שהם
מבקשים
רע
בלכתם
אחרי
אלהיהם
,
כי
לא
יעשה
להם
,
רק
רע.
ולזאת
הסבה
אמר
משה:
"למה
יאמרו
מצרים
לאמר
ברעה
הוציאם
להרוג
אותם
בהרים"
וגו'
(שמ'
לב
,
יב).
והנה
קצת
ישראל
פחדו
מזה
,
עד
שחִדש
להם
השם
יתעלה
אות
לטוב
,
שלא
היה
בו
רע
כלל
,
והוא
העץ
שהשליך
משה
אל
המים
וימתקו
המים
(ראה
שמ'
טו
,
כה
-
כו);
ולזה
אמר
השם
יתעלה
אז
,
שלא
ייראו
שיהיה
ממנהגו
להגיע
הרעות
מפני
מה
שראו
מאותותיו
במצרים;
וזה
,
כי
אם
ישמעו
למצות
השם
יתעלה
,
לא
ישים
בהם
הרעות
אשר
שם
במצרים
,
כי
הוא
רופאם
מהרעות
,
אם
הגיעו
אליהם
,
כמו
שרפא
המים
ממרירותם
כדי
שיהיו
נאותים
לשתות
מהם;
וזה
לאות
,
שאין
מדרכו
שיגיע
הרעות
,
כמו
שהיו
חושבים.
(יא)
כי
אותה
אתם
מבקשים
-
הנה
עד
הנה
לא
בקשתם
כי
אם
ללכת
במדבר
לזבוח
ליי'
,
ואין
מחֹק
הטף
והנשים
שיזבחו
ליי'
,
ולזה
הוא
מבואר
שלא
הייתם
מבקשים
,
רק
שילכו
הגברים;
אבל
עתה
לקחתם
זאת
העצה
לברוח
מן
הארץ.
והנה
לא
נתפייסו
בזה
משה
ואהרן
,
וגרש
אותם
מאת
פניו.
(יב)
בארבה
-
בעבור
הארבה.
(יג)
רוח
קדים
-
הוא
רוח
מזרחית.
(יד)
לפניו
לא
היה
כן
ארבה
כמהו
-
רוצה
לומר:
בכל
גבול
מצרים
,
שזכר
בזה
הפסוק.
ומזה
המקום
יסור
הספק
אשר
יסופק
מענין
הארבה
אשר
היה
בימי
יואל
בן
פתואל
,
אשר
אמר
עליו
הנביא
"כמהו
לא
נהיה
מן
העולם
ואחריו
לא
יוסיף
עד
שני
דור
ודור"
(יואל
ב
,
ב);
וזה
,
כי
הארבה
ההוא
לא
היה
בגבול
מצרים
,
אבל
היה
בארץ
ישראל.
והנה
הרב
רבי
שלמה
יצחקי
ז"ל
התיר
זה
הספק
בשאמר
שזה
הארבה
היה
ממין
אחד
,
ולא
היה
ולא
יהיה
ממין
אחד
כמוהו;
ואולם
הארבה
שהיה
בימי
יואל
היה
ממינים
רבים
,
כמו
שנזכר
שם
(יואל
א
,
ד;
ב
,
כה)
,
והם:
'גזם'
ו'ארבה'
ו'ילק'
ו'חסיל'
-
ואמר
עליו
שלא
נהיה
כמהו
ממינים
רבים.
והנה
כאשר
עייננו
בזה
,
לא
מצאנו
שישלם
התר
זה
הספק
בזה
האופן
,
כי
כבר
ביאר
דוד
,
שהארבה
שהיה
בימי
משה
היה
גם
כן
ממינים
רבים;
וזה
,
שהוא
אמר
בזכרו
מכת
הארבה
"אמר
ויבא
ארבה
וילק
ואין
מספר"
(תה'
קה
,
לד)
,
ובמקום
אחר
אמר
בזכרו
מכת
הארבה
"ויתן
לחסיל
יבולם
ויגיעם
לארבה"
(תה'
עח
,
מו).
[והנה
מדברי
התורה
יהיו
מיניו
חלוקים
למינים
רבים
,
כאמרו
"את
הארבה
למינהו
ואת
החרגל
למינהו
(בנוסחנו:
למינו)"
(וי'
יא
,
כב)].
ובהיות
הענין
כן
,
הוא
מבואר
שזה
הארבה
היה
גם
כן
ממינים
רבים.
(טו)
עין
כל
הארץ
-
מראה
כל
הארץ.
או
יהיה
הרצון
בו
,
שכסה
ראיית
כל
הארץ
,
שלא
היה
העין
יכול
לראות
דבר
ממנה;
כי
חשכה
כל
הארץ
מצל
הארבה
,
לרבויו.
(טז)
חטאתי
ליי'
אלהיכם
ולכם
-
הרצון
בו
,
שכבר
חטא
ליי'
,
מפני
שמאן
לשלח
עמו;
וחטא
למשה
ולאהרן
,
מפני
שגרש
אותם
מאתו
קודם
בא
מכת
הארבה
(ראה
לעיל
,
יא).
(יז-כ)
שא
נא
חטאתי
אך
הפעם
-
הרצון
בו
,
שלא
אמאן
עוד
מלשלח
העם;
ולזה
התפלל
משה
שיסור
הארבה;
וזהו
מה
שאמר
אחר
זה:
ויחזק
יי'
את
לב
פרעה
ולא
שלח
את
בני
ישראל
-
רוצה
לומר
,
שלא
קיים
מה
שהבטיח
למשה.
וידמה
שאז
אמר
לו
משה
,
שאם
אינו
משלח
את
העם
,
הנה
הוא
יביא
חשך
חזק
על
מצרים;
ולא
רצה
פרעה
לשלח
העם
,
ואז
הביא
משה
מכת
החשך
,
כמו
העניין
בשאר
המכות.
(כא-כג)
וימש
חשך
-
פירשו
בבראשית
רבה
(?
וראה
שמ"ר
יד
,
א)
,
שנתחדש
עובי
נפלא
באויר
,
עד
שהיה
האדם
יכול
למשש
אותו;
ונכון
הוא.
והנה
לזאת
הסבה
לא
ראו
איש
את
אחיו
ולא
קמו
איש
ממקומו;
אבל
היו
מוכרחים
שיסתמו
נקבי
האף
והפה
,
בדרך
שלא
יכנס
זה
האויר
העב
הקיטורי
,
שחדשוֹ
אז
השם
יתעלה
על
דרך
פלא
,
תוך
גופם
וימיתם;
והנה
הצער
שהגיע
להם
בזאת
המכה
היה
נפלא
מאד.
ולכל
בני
ישראל
היה
אור
במושבותם
-
רוצה
לומר
,
שבמקומות
שהיו
יושבים
היה
אור
,
ולא
היה
נכנס
בו
זה
האיד
העב
הקיטורי;
וזה
תכלית
הפלא
,
כי
המצרי
שהיה
שכן
לישראל
,
היה
החשך
בביתו
,
ובבית
ישראל
היה
האור.
(כד)
יוצג
-
יונח
וישאר
פה.
(כט)
כן
דברת
-
דבר
אמתי
דברת;
כטעם
"כנים
אנחנו"
(בר'
מב
,
יא).