מאגר הכתר שמות פרק י עם פירוש רמב"ן

פרק י
{פרשת בא} [א] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ:
[ב] וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהוָֽה:
[ג] וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹן֘ אֶל־פַּרְעֹה֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָעִבְרִ֔ים עַד־מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַעַבְדֻֽנִי:
[ד] כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּ֑י הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא מָחָ֛ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ:
[ה] וְכִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־הָאָ֑רֶץ וְאָכַ֣ל׀ אֶת־יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה הַנִּשְׁאֶ֤רֶת לָכֶם֙ מִן־הַבָּרָ֔ד וְאָכַל֙ אֶת־כָּל־הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן־הַשָּׂדֶֽה:
[ו] וּמָלְא֨וּ בָתֶּ֜יךָ וּבָתֵּ֣י כָל־עֲבָדֶיךָ֘ וּבָתֵּ֣י כָל־מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־רָא֤וּ אֲבֹתֶ֙יךָ֙ וַאֲב֣וֹת אֲבֹתֶ֔יךָ מִיּ֗וֹם הֱיוֹתָם֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּ֥פֶן וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֥ם פַּרְעֹֽה:
[ז] וַיֹּאמְרוּ֩ עַבְדֵ֨י פַרְעֹ֜ה אֵלָ֗יו עַד־מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֙נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַעַבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם:
[ח] וַיּוּשַׁ֞ב אֶת־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים:
[ט] וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג־יְהוָ֖ה לָֽנוּ:
[י] וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם יְהִ֨י כֵ֤ן יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֛ר אֲשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם רְא֕וּ כִּ֥י רָעָ֖ה נֶ֥גֶד פְּנֵיכֶֽם:
[יא] לֹ֣א כֵ֗ן לְכֽוּ־נָ֤א הַגְּבָרִים֙ וְעִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה כִּ֥י אֹתָ֖הּ אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֑ים וַיְגָ֣רֶשׁ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת פְּנֵ֥י פַרְעֹֽה: ס
[שני] [יב] וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֨ה יָדְךָ֜ עַל־אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ בָּאַרְבֶּ֔ה וְיַ֖עַל עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיֹאכַל֙ אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הִשְׁאִ֖יר הַבָּרָֽד:
[יג] וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּהוּ֘ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ וַיהוָ֗ה נִהַ֤ג רֽוּחַ־קָדִים֙ בָּאָ֔רֶץ כָּל־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכָל־הַלָּ֑יְלָה הַבֹּ֣קֶר הָיָ֔ה וְר֙וּחַ֙ הַקָּדִ֔ים נָשָׂ֖א אֶת־הָאַרְבֶּֽה:
[יד] וַיַּ֣עַל הָאַרְבֶּ֗ה עַ֚ל כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיָּ֕נַח בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד לְ֠פָנָיו לֹא־הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙ כָּמֹ֔הוּ וְאַחֲרָ֖יו לֹ֥א יִֽהְיֶה־כֵּֽן:
[טו] וַיְכַ֞ס אֶת־עֵ֣ין כָּל־הָאָרֶץ֘ וַתֶּחְשַׁ֣ךְ הָאָרֶץ֒ וַיֹּ֜אכַל אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֗רֶץ וְאֵת֙ כָּל־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֥ר הוֹתִ֖יר הַבָּרָ֑ד וְלֹא־נוֹתַ֨ר כָּל־יֶ֧רֶק בָּעֵ֛ץ וּבְעֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[טז] וַיְמַהֵ֣ר פַּרְעֹ֔ה לִקְרֹ֖א לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר חָטָ֛אתִי לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם וְלָכֶֽם:
[יז] וְעַתָּ֗ה שָׂ֣א נָ֤א חַטָּאתִי֙ אַ֣ךְ הַפַּ֔עַם וְהַעְתִּ֖ירוּ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְיָסֵר֙ מֵעָלַ֔י רַ֖ק אֶת־הַמָּ֥וֶת הַזֶּֽה:
[יח] וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל־יְהוָֽה:
[יט] וַיַּהֲפֹ֨ךְ יְהוָ֤ה רֽוּחַ־יָם֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד וַיִּשָּׂא֙ אֶת־הָ֣אַרְבֶּ֔ה וַיִּתְקָעֵ֖הוּ יָ֣מָּה סּ֑וּף לֹ֤א נִשְׁאַר֙ אַרְבֶּ֣ה אֶחָ֔ד בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל מִצְרָֽיִם:
[כ] וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פ
[כא] וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִ֥יהִי חֹ֖שֶׁךְ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיָמֵ֖שׁ חֹֽשֶׁךְ:
[כב] וַיֵּ֥ט מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָד֖וֹ עַל־הַשָּׁמָ֑יִם וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים:
[כג] לֹֽא־רָא֞וּ אִ֣ישׁ אֶת־אָחִ֗יו וְלֹא־קָ֛מוּ אִ֥ישׁ מִתַּחְתָּ֖יו שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וּֽלְכָל־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָ֥יָה א֖וֹר בְּמוֹשְׁבֹתָֽם:
[שלישי] [כד] וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לְכוּ֙ עִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה רַ֛ק צֹאנְכֶ֥ם וּבְקַרְכֶ֖ם יֻצָּ֑ג גַּֽם־טַפְּכֶ֖ם יֵלֵ֥ךְ עִמָּכֶֽם:
[כה] וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם־אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹלֹ֑ת וְעָשִׂ֖ינוּ לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ:
[כו] וְגַם־מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַעֲבֹ֖ד אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה:
[כז] וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א אָבָ֖ה לְשַׁלְּחָֽם:
[כח] וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ פַרְעֹ֖ה לֵ֣ךְ מֵעָלָ֑י הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ אַל־תֹּ֙סֶף֙ רְא֣וֹת פָּנַ֔י כִּ֗י בְּי֛וֹם רְאֹתְךָ֥ פָנַ֖י תָּמֽוּת:
[כט] וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה כֵּ֣ן דִּבַּ֑רְתָּ לֹא־אֹסִ֥ף ע֖וֹד רְא֥וֹת פָּנֶֽיךָ: פ

פרק י
(א-ב) כי אני הכבדתי את לבו - הודיע הקדוש ברוך הוא למשה , שהוא הכביד את לבם עתה , אחר שפחדו ממנו בברד והתודו על עונם. ואמר לו הטעם: כי עשיתי כן , למען שאשית בקרבם אלה האותות אשר אני חפץ לעשות בהם , שידעו מצרים את גבורתי , לא שאעניש אותם יותר מפני הכובד הזה; ועוד , כדי שתספר אתה וכל ישראל לדורות הבאים כח מעשי , ותדעו כי אני יי' , וכל אשר אחפץ אעשה בשמים ובארץ (ע"פ תה' קלה , ו). וטעם התעללתי - כי אני מצחק בו , שאני מכביד לבו ועושה בו הנקמות , כטעם "יושב בשמים ישחק יי' ילעג למו" (תה' ב , ד). והנה עתה הודיע הקדוש ברוך הוא למשה מכת הארבה , ושיגיד אותה לפרעה , כי מה טעם בא אל פרעה , אם לא יאמר לו כלום? ולא נזכר , רק בדברי משה אל פרעה , כי הכתוב קצר בזה; וכן קצר למעלה במכת הברד , שספר דברי הקדוש ברוך הוא אל משה "התיצב לפני פרעה ואמרת אליו" (שמ' ט , יג) , ולא הזכיר דברי משה אל פרעה כלל , כמו שפרשתי (שם , יח). וסבת זה , שלא ירצה להאריך בשניהם , ופעם יקצר בזה , פעם בזה. וב'אלה שמות רבא' (יג , ד) ראיתי: ולמען תספר באזני בנך - הודיעו הקדוש ברוך הוא למשה מה מכה יביא עליהם , וכתב אותה משה ברמז: ולמען תספר באזני בנך ובן בנך - זו מכת הארבה , כמה דתימר "עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם" וגו' (יואל א , ג). (ג) ויבא משה ואהרן - כתב רבי אברהם: ידענו כי לעולם לא יבא משה אל פרעה בלא אהרן עמו , כי הוא המֵליץ (ע"פ בר' מב , כג) , אבל הזכיר עתה משה ואהרן בעבור שצוה פרעה להשיב את שניהם (ראה להלן , ח) , וגירש אותם באחרונה (ראה להלן , יא) , שלא עשה כן בכל המכות. (ד) הנני מביא מחר ארבה - אמרו מפרשים (ראה ראב"ע להלן , ה) , שהיו ימים רבים בין מכת הברד ומכת הארבה , בעבור "הצומח לכם מן השדה" (להלן , ה). ועל דעתי לא היו ביניהם , רק ימים מעט , כי בידוע הוא שלא נמשך דין המצרים יותר משנה , כי משנות משה רבנו יוָדע זה , וכמו ששנינו במסכת עדיות (ב , י): משפט המצרים במצרים שנים עשר חדש; וכן אמר "יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד" (להלן , ה) , וכתיב "אשר השאיר הברד" (להלן , יב) , כי היה בשנה ההיא בעצמה. אם כן היה הברד בחדש אדר בשנה ההיא , לא קודם לכן , "כי השעורה אביב" והחטה אפילה (שמ' ט , לא - לב) , ולא יזיק אליה אם יכה הברד מה שצמח ממנה , כי תשוב ותצמיח; ועדין לא פרחה הגפן ולא הנצו האילנות (ע"פ שה"ש ז , יג) , ולכך אמר הכתוב "את כל עץ השדה שבר" (שמ' ט , כה) , כי שבר הענפים והפארות; ואחרי כן בחדש ימים , בניסן , צמחה החטה והכסמת , והיא הפלטה הנשארת להם מן הברד (ראה להלן , ה) , והתחילו העצים להוציא פרח והנצנים נראו. וזה טעם "הצומח" (להלן , ה) , כי בא הארבה ואכל פרחיהם והשחית הכל , אשר לא השאיר להם פרח או ציץ , ובחדש הזה בעצמו נגאלו. והכתוב שאמר "ואת כל פרי העץ" (להלן , טו) - על הנץ שיעשה פרי , כמו שאמר "כל ירק בעץ" (שם). (ו) ויפן ויצא מעם פרעה - בעבור שפחדו מאד בברד , חשב משה , שיפחדו גם עתה שימותו ברעב אם יאבדו יתר הפליטה הנשארת להם; ויצא בלא רשותו , טרם שיענוהו 'הן' או 'לאו' , כדי שיתיעצו בדבר. חשב מחשבת אמת , כי כן עשו , ואמרו לפרעה: "הטרם תדע כי אבדה מצרים" (להלן , ז). ובדברי רבותינו (שמ"ר יג , ד): ראה אותן שפונין זה לזה והיו מאמינים לדבריו , יצא משם כדי שיטלו עצה לעשות תשובה. והנכון בעיני , כי כן היה עושה בכל עת בואו אל פרעה אל היכלו , מתרה בו ויוצא מלפניו , אבל הוצרך הכתוב להזכיר זה בכאן , בעבור "ויושב את משה" וגו' (להלן , ח). (ח) מי ומי ההולכים - היה פרעה רוצה שילכו ראשיהם וזקניהם ושוטריהם (ע"פ דב' כט , ט) , אנשים נקבו בשמות (ע"פ במ' א , יז); ומשה ענהו , כי גם הבנים והבנות ילכו , "כי חג יי' לנו" (להלן , ט) , ומצוה על כולנו לחוג לפניו. אז חרה לפרעה על הבנים ועל הבנות , ואמר (להלן , י - יא) , שלא ישלח הטף בשום פנים , כי הם לא יזבחו , אבל ישלח כל הזכרים הגדולים בעבור החג שאמרו , וישארו הטף והנשים. (י-יא) כי רעה נגד פניכם - כתרגומו; זה לשון רבנו שלמה. ומה טוב היה שיפרשהו אלינו! והנוסחאות מן התרגום מתחלפות בו; יש שכתוב בהן: "ארי בישא דאתון סבירין למעבד לקביל אפיכון אסתחרת" , ונראה לזו הנוסחא , שרצה אנקלוס לפרש: הרעה שאתם חושבים לעשות , ישבה לנגד פניכם להעיד בכם שאתם רוצים לברוח; כלשון "ויושיבו אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו לאמר" (מ"א כא , י) , והוא כלשון "וישבו לאכול לחם" (בר' לז , כה): "ואסחרו" (ת"א); קום נא שבה" (בר' כז , יט): "אסתחר" (ת"א). ויש נוסחאות כתוב בהן: "לקבל אפיכון לאסתחרא" - יאמר: הנה הרעה הזאת מזומנת לסוב לנגד פניכם , כי עליכם תחזור; מלשון "ולא תסוב נחלה" (במ' לו , ז): "לא תסתחר" (ראה ת"א). וזו כמדרש חכמים , שאמרו ב'אלה שמות רבא' (יג , ה): דרך הבחורים והזקנים לזבוח , שמא הקטנים והטף? מי שאומר דבר זה , אין דעתו אלא לברוח; ראו כי אותה רעה שאתם מבקשים לעשות , שיש בדעתכם לברוח , היא תשוב נגד פניכם , שלא תצאו מכאן. כלומר: מדה כנגד מדה. ועוד מצאתי בה נוסחא אחרת: "לית קביל אפיכון לאסתחרא" - יאמר: אין בהבטת פניכם להסב ממנה הרעה אשר בלבבכם , כי הכרת פניכם ענתה בכם (ע"פ יש' ג , ט). ודרך הפשט: דעו כי רעה עומדת נגד פניכם , קרובה אליכם מאתי , כי אגמול אתכם רעה בראותי שאתם חפצים לברוח. (יד) ואחריו לא יהיה כן - הכתוב מודיע אותנו מדרך הנבואה שאחריו לא יהיה כן. וכתב רבנו שלמה: ואותו שהיה בימי יואל , שנאמר בו "כמהו לא נהיה מן העולם" (יואל ב , ב) , למדנו שהיה גדול משל משה!? אותו של יואל היה על ידי מינים הרבה , שהיו יחד ארבה וחסיל ילק וגזם (ראה שם א , ד וב , כה) אבל של משה מין אחד , וכמהו לא היה ולא יהיה. וקשה עלי מאמר הרב , שהרי כתוב "ויתן לחסיל יבולם וִיגיעָם לארבה" (תה' עח , מו) , וכתיב "אמר ויבא ארבה וילק אין (בנוסחנו: ואין) מספר" (תה' קה , לד)! ואולי יאמר הרב , שהיה מין הארבה של משה גדול משל יואל , ושאר המינים של יואל גדולים משל משה; ואלה דברים בטלים. אבל בכל גבול מצרים נמשך: לפניו לא היה כן בו ארבה כמהו , ואחריו לא יהיה כן שם. [(תוספת רמב"ן עצמו:) ויתכן כי בעבור היות ארץ מצרים לחה מאד ביאור , לא יהיה שם ארבה גדול , כי דרכו לבא בשני עצירת המטר , וכאשר הוא מוזכר ביואל (א , כ); וכתב רבנו חננאל בפירוש התורה שלו: מעת עתרת משה רבנו ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים , ואם יפול בארץ ישראל ויבא ויכנס בגבול מצרים , אינו אוכל מכל יבול הארץ כלום עד עכשו , ואומרים כי זה דבר ידוע הוא לכל; בא וראה , כי בצפרדעים אמר "רק ביאור תשארנה" (שמ' ח , ה , ז) , ולפיכך נשאר בו 'אלתמאסייח' עד עכשו , אבל בארבה כתיב "לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים" (להלן , יט); ועל זה נאמר "שיחו בכל נפלאותיו" (תה' קה , ב). עד כאן לשון הרב]. ודעתי בפשט הכתוב , כי בעבור שמכת הארבה רגילה לבא לפעמים בכל הדורות , ועוד שבאה זאת כדרך המקרים , כי רוח הקדים נשאו (ראה לעיל , יג) , בעבור זה אמר כי היה גדול מאד מכל אשר נהיה במקרה העולם , כי לפניו ואחריו איננו בא כמהו , ובגדלו ידעו כי מכת האלהים היא , שאין רגילות לבא כן באחד הזמנים; וגם אותו של יואל - מכה מאת האלהים. (יז) וטעם שא נא חטאתי - דרך כבוד למשה , כי הוא "אלהים לפרעה" (שמ' ז , א) ו"גדול מאד בארץ מצרים" (שמ' יא , ג). והעתירו אל יי' אלהיכם - לשניהם , כי כן יאמר פרעה בכל פעם , דרך מוסר; כי יודע פרעה כי משה הוא המעתיר , כי כן אמר לו "למתי אעתיר" (שמ' ח , ה); "והעתרתי אל יי'" (שם , כה); "אפרוש... כפי אל יי'" (שמ' ט , כט); [(תוספת רמב"ן עצמו:) כי לא ידבר משה בזה לשון רבים , שלא יוציא שקר מפיו. (כג) וטעם לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו - כי לא היה החשך הזה אפיסת אור השמש , שבא שמשם (ע"פ יר' טו , ט) והיה כמו לילה , אבל היה "חשך אפלה" (לעיל , כב) , כלומר: איד עב מאד שירד מן השמים , כי על כן אמר "נטה ידך על השמים" (לעיל , כא) - להוריד משם חשכה גדולה נופלת עליהם (ע"פ בר' טו , יב) , והיתה מכבה כל נר , כאשר בכל החפירות העמוקות ובכל מקומות החשך העצום לא יתקיים הנר , וכן העוברים בהרי חשך לא יעמד להם שם הנר ולא האש כלל , ועל כן לא ראו איש את אחיו ולא קמו , ואלמלא כן היו משתמשין בנרות; וזהו שאמר הכתוב "שלח חשך ויחשך" (תה' קה , כח) , כי היה שלוּח חשך , לא אפיסת אור היום בלבד. ויתכן שהיה עוד עב מאד מורגש , שהיה בו כמו ממש , כדברי רבותינו (שמ"ר יד , א) , כאשר יבא בים אוקינוס , כעדות רבי אברהם.] (כד) וטעם צאנכם ובקרכם יצג - כי אנשי מקנה היו , וכל רכושם וחילם במקנה היה , וחשב פרעה כי לא יניחו כל ממונם ויברחו; ואם אולי יעשו כן , הנה ישאר לו עושר גדול , כי היה להם מקנה כבד מאד (ע"פ בר' יג , ב). (כה) [(תוספת רמב"ן עצמו:) גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות - לא אמר משה דבר זה על מנת להעשות , ולא עשה כן כלל , אבל הם דברי חזוק: יאמר כי תכבד מאד יד השם עליו ועל עמו , עד כי זבחים ועולות וכל אשר לו יתן בעד נפשו (ע"פ איוב ב , ד). ובאמת , כי כאשר אמר להם "וברכתם גם אותי" (שמ' יב , לב) , היה נותן ברצונו כל מקנהו לכפר עליו; אבל לא עלה על דעת משה לעשות זבח רשעים תועבה (ע"פ מש' כא , כז) , כי השם חפץ דכאו (ע"פ יש' נג , י) , ולא לכפר עליו , רק להענישו ולנער אותו ואת כל חילו בים. ורבותינו אמרו (מכשב"י בא יב , לא) , כי "כאשר דברתם" (שמ' יב , לב) הוא על מאמרם גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות; אולי רצו לומר , שרמז להם לתת ככל אשר אמרו , לא שלקחו ממנו כלל; או זבחים ועולות להם , כדי שיצאו , לא להקריבם עליו. וגם זה איננו נכון.] (כט) לא אוסיף עוד ראות פניך - פעם אחרת אחרי צאתי; כי במכת הבכורות לא ראוהו , כי טעם "ויקרא למשה ולאהרן" (שמ' יב , לא) , שהלך עד פתח ביתם וצעק בחשך: "קומו צאו מתוך עמי" (שם) , או ששלח להם על יד המצרים , שנאמר בהם "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ" (שם , לג). ויתכן שיאמר: לא אוסיף עוד ראות פניך - בהיכלך , שלא אבא עוד אליך; וכך אמרו ב'אלה שמות רבא' (יד , ד): יפה אמרת "אל תוסף ראות פני עוד" (לעיל , כח)! אני איני בא אצלך , אתה בא אצלי.