פרק יב
[א]
וַיֹּ֤אמֶר
יְהוָה֙
אֶל־מֹשֶׁ֣ה
וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן
בְּאֶ֥רֶץ
מִצְרַ֖יִם
לֵאמֹֽר:
[ב]
הַחֹ֧דֶשׁ
הַזֶּ֛ה
לָכֶ֖ם
רֹ֣אשׁ
חֳדָשִׁ֑ים
רִאשׁ֥וֹן
הוּא֙
לָכֶ֔ם
לְחָדְשֵׁ֖י
הַשָּׁנָֽה:
[ג]
דַּבְּר֗וּ
אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת
יִשְׂרָאֵל֙
לֵאמֹ֔ר
בֶּעָשֹׂ֖ר
לַחֹ֣דֶשׁ
הַזֶּ֑ה
וְיִקְח֣וּ
לָהֶ֗ם
אִ֛ישׁ
שֶׂ֥ה
לְבֵית־אָבֹ֖ת
שֶׂ֥ה
לַבָּֽיִת:
[ד]
וְאִם־יִמְעַ֣ט
הַבַּיִת֘
מִֽהְי֣וֹת
מִשֶּׂה֒
וְלָקַ֣ח
ה֗וּא
וּשְׁכֵנ֛וֹ
הַקָּרֹ֥ב
אֶל־בֵּית֖וֹ
בְּמִכְסַ֣ת
נְפָשֹׁ֑ת
אִ֚ישׁ
לְפִ֣י
אָכְל֔וֹ
תָּכֹ֖סּוּ
עַל־הַשֶּֽׂה:
[ה]
שֶׂ֥ה
תָמִ֛ים
זָכָ֥ר
בֶּן־שָׁנָ֖ה
יִהְיֶ֣ה
לָכֶ֑ם
מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים
וּמִן־הָעִזִּ֖ים
תִּקָּֽחוּ:
[ו]
וְהָיָ֤ה
לָכֶם֙
לְמִשְׁמֶ֔רֶת
עַ֣ד
אַרְבָּעָ֥ה
עָשָׂ֛ר
י֖וֹם
לַחֹ֣דֶשׁ
הַזֶּ֑ה
וְשָׁחֲט֣וּ
אֹת֗וֹ
כֹּ֛ל
קְהַ֥ל
עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל
בֵּ֥ין
הָעַרְבָּֽיִם:
[ז]
וְלָֽקְחוּ֙
מִן־הַדָּ֔ם
וְנָ֥תְנ֛וּ
עַל־שְׁתֵּ֥י
הַמְּזוּזֹ֖ת
וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף
עַ֚ל
הַבָּ֣תִּ֔ים
אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ
אֹת֖וֹ
בָּהֶֽם:
[ח]
וְאָכְל֥וּ
אֶת־הַבָּשָׂ֖ר
בַּלַּ֣יְלָה
הַזֶּ֑ה
צְלִי־אֵ֣שׁ
וּמַצּ֔וֹת
עַל־מְרֹרִ֖ים
יֹאכְלֻֽהוּ:
[ט]
אַל־תֹּאכְל֤וּ
מִמֶּ֙נּוּ֙
נָ֔א
וּבָשֵׁ֥ל
מְבֻשָּׁ֖ל
בַּמָּ֑יִם
כִּ֣י
אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ
רֹאשׁ֥וֹ
עַל־כְּרָעָ֖יו
וְעַל־קִרְבּֽוֹ:
[י]
וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ
מִמֶּ֖נּוּ
עַד־בֹּ֑קֶר
וְהַנֹּתָ֥ר
מִמֶּ֛נּוּ
עַד־בֹּ֖קֶר
בָּאֵ֥שׁ
תִּשְׂרֹֽפוּ:
[יא]
וְכָכָה֘
תֹּאכְל֣וּ
אֹתוֹ֒
מָתְנֵיכֶ֣ם
חֲגֻרִ֔ים
נַֽעֲלֵיכֶם֙
בְּרַגְלֵיכֶ֔ם
וּמַקֶּלְכֶ֖ם
בְּיֶדְכֶ֑ם
וַאֲכַלְתֶּ֤ם
אֹתוֹ֙
בְּחִפָּז֔וֹן
פֶּ֥סַח
ה֖וּא
לַיהוָֽה:
[יב]
וְעָבַרְתִּ֣י
בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֘
בַּלַּ֣יְלָה
הַזֶּה֒
וְהִכֵּיתִ֤י
כָל־בְּכוֹר֙
בְּאֶ֣רֶץ
מִצְרַ֔יִם
מֵאָדָ֖ם
וְעַד־בְּהֵמָ֑ה
וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י
מִצְרַ֛יִם
אֶעֱשֶׂ֥ה
שְׁפָטִ֖ים
אֲנִ֥י
יְהוָֽה:
[יג]
וְהָיָה֩
הַדָּ֨ם
לָכֶ֜ם
לְאֹ֗ת
עַ֤ל
הַבָּתִּים֙
אֲשֶׁ֣ר
אַתֶּ֣ם
שָׁ֔ם
וְרָאִ֙יתִי֙
אֶת־הַדָּ֔ם
וּפָסַחְתִּ֖י
עֲלֵכֶ֑ם
וְלֹא־יִֽהְיֶ֨ה
בָכֶ֥ם
נֶ֙גֶף֙
לְמַשְׁחִ֔ית
בְּהַכֹּתִ֖י
בְּאֶ֥רֶץ
מִצְרָֽיִם:
[יד]
וְהָיָה֩
הַיּ֨וֹם
הַזֶּ֤ה
לָכֶם֙
לְזִכָּר֔וֹן
וְחַגֹּתֶ֥ם
אֹת֖וֹ
חַ֣ג
לַֽיהוָ֑ה
לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם
חֻקַּ֥ת
עוֹלָ֖ם
תְּחָגֻּֽהוּ:
[טו]
שִׁבְעַ֤ת
יָמִים֙
מַצּ֣וֹת
תֹּאכֵ֔לוּ
אַ֚ךְ
בַּיּ֣וֹם
הָרִאשׁ֔וֹן
תַּשְׁבִּ֥יתוּ
שְּׂאֹ֖ר
מִבָּתֵּיכֶ֑ם
כִּ֣י׀
כָּל־אֹכֵ֣ל
חָמֵ֗ץ
וְנִכְרְתָ֞ה
הַנֶּ֤פֶשׁ
הַהִוא֙
מִיִּשְׂרָאֵ֔ל
מִיּ֥וֹם
הָרִאשֹׁ֖ן
עַד־י֥וֹם
הַשְּׁבִעִֽי:
[טז]
וּבַיּ֤וֹם
הָֽרִאשׁוֹן֙
מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ
וּבַיּוֹם֙
הַשְּׁבִיעִ֔י
מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ
יִהְיֶ֣ה
לָכֶ֑ם
כָּל־מְלָאכָה֙
לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה
בָהֶ֔ם
אַ֚ךְ
אֲשֶׁ֣ר
יֵאָכֵ֣ל
לְכָל־נֶ֔פֶשׁ
ה֥וּא
לְבַדּ֖וֹ
יֵעָשֶׂ֥ה
לָכֶֽם:
[יז]
וּשְׁמַרְתֶּם֘
אֶת־הַמַּצּוֹת֒
כִּ֗י
בְּעֶ֙צֶם֙
הַיּ֣וֹם
הַזֶּ֔ה
הוֹצֵ֥אתִי
אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם
מֵאֶ֣רֶץ
מִצְרָ֑יִם
וּשְׁמַרְתֶּ֞ם
אֶת־הַיּ֥וֹם
הַזֶּ֛ה
לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם
חֻקַּ֥ת
עוֹלָֽם:
[יח]
בָּרִאשֹׁ֡ן
בְּאַרְבָּעָה֩
עָשָׂ֨ר
י֤וֹם
לַחֹ֙דֶשׁ֙
בָּעֶ֔רֶב
תֹּאכְל֖וּ
מַצֹּ֑ת
עַ֠ד
י֣וֹם
הָאֶחָ֧ד
וְעֶשְׂרִ֛ים
לַחֹ֖דֶשׁ
בָּעָֽרֶב:
[יט]
שִׁבְעַ֣ת
יָמִ֔ים
שְׂאֹ֕ר
לֹ֥א
יִמָּצֵ֖א
בְּבָתֵּיכֶ֑ם
כִּ֣י׀
כָּל־אֹכֵ֣ל
מַחְמֶ֗צֶת
וְנִכְרְתָ֞ה
הַנֶּ֤פֶשׁ
הַהִוא֙
מֵעֲדַ֣ת
יִשְׂרָאֵ֔ל
בַּגֵּ֖ר
וּבְאֶזְרַ֥ח
הָאָֽרֶץ:
[כ]
כָּל־מַחְמֶ֖צֶת
לֹ֣א
תֹאכֵ֑לוּ
בְּכֹל֙
מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם
תֹּאכְל֖וּ
מַצּֽוֹת:
פ
[חמישי]
[כא]
וַיִּקְרָ֥א
מֹשֶׁ֛ה
לְכָל־זִקְנֵ֥י
יִשְׂרָאֵ֖ל
וַיֹּ֣אמֶר
אֲלֵהֶ֑ם
מִֽשְׁכ֗וּ
וּקְח֨וּ
לָכֶ֥ם
צֹ֛אן
לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם
וְשַׁחֲט֥וּ
הַפָּֽסַח:
[כב]
וּלְקַחְתֶּ֞ם
אֲגֻדַּ֣ת
אֵז֗וֹב
וּטְבַלְתֶּם֘
בַּדָּ֣ם
אֲשֶׁר־בַּסַּף֒
וְהִגַּעְתֶּ֤ם
אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙
וְאֶל־שְׁתֵּ֣י
הַמְּזוּזֹ֔ת
מִן־הַדָּ֖ם
אֲשֶׁ֣ר
בַּסָּ֑ף
וְאַתֶּ֗ם
לֹ֥א
תֵצְא֛וּ
אִ֥ישׁ
מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ
עַד־בֹּֽקֶר:
[כג]
וְעָבַ֣ר
יְהוָה֘
לִנְגֹּ֣ף
אֶת־מִצְרַיִם֒
וְרָאָ֤ה
אֶת־הַדָּם֙
עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף
וְעַ֖ל
שְׁתֵּ֣י
הַמְּזוּזֹ֑ת
וּפָסַ֤ח
יְהוָה֙
עַל־הַפֶּ֔תַח
וְלֹ֤א
יִתֵּן֙
הַמַּשְׁחִ֔ית
לָבֹ֥א
אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם
לִנְגֹּֽף:
[כד]
וּשְׁמַרְתֶּ֖ם
אֶת־הַדָּבָ֣ר
הַזֶּ֑ה
לְחָק־לְךָ֥
וּלְבָנֶ֖יךָ
עַד־עוֹלָֽם:
[כה]
וְהָיָ֞ה
כִּֽי־תָבֹ֣אוּ
אֶל־הָאָ֗רֶץ
אֲשֶׁ֨ר
יִתֵּ֧ן
יְהוָ֛ה
לָכֶ֖ם
כַּאֲשֶׁ֣ר
דִּבֵּ֑ר
וּשְׁמַרְתֶּ֖ם
אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה
הַזֹּֽאת:
[כו]
וְהָיָ֕ה
כִּֽי־יֹאמְר֥וּ
אֲלֵיכֶ֖ם
בְּנֵיכֶ֑ם
מָ֛ה
הָעֲבֹדָ֥ה
הַזֹּ֖את
לָכֶֽם:
[כז]
וַאֲמַרְתֶּ֡ם
זֶבַח־פֶּ֨סַח
ה֜וּא
לַיהוָ֗ה
אֲשֶׁ֣ר
פָּ֠סַח
עַל־בָּתֵּ֤י
בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙
בְּמִצְרַ֔יִם
בְּנָגְפּ֥וֹ
אֶת־מִצְרַ֖יִם
וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ
הִצִּ֑יל
וַיִּקֹּ֥ד
הָעָ֖ם
וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ:
[כח]
וַיֵּלְכ֥וּ
וַֽיַּעֲשׂ֖וּ
בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֑ל
כַּאֲשֶׁ֨ר
צִוָּ֧ה
יְהוָ֛ה
אֶת־מֹשֶׁ֥ה
וְאַהֲרֹ֖ן
כֵּ֥ן
עָשֽׂוּ:
ס
[ששי]
[כט]
וַיְהִ֣י׀
בַּחֲצִ֣י
הַלַּ֗יְלָה
וַיהוָה֘
הִכָּ֣ה
כָל־בְּכוֹר֘
בְּאֶ֣רֶץ
מִצְרַיִם֒
מִבְּכֹ֤ר
פַּרְעֹה֙
הַיֹּשֵׁ֣ב
עַל־כִּסְא֔וֹ
עַ֚ד
בְּכ֣וֹר
הַשְּׁבִ֔י
אֲשֶׁ֖ר
בְּבֵ֣ית
הַבּ֑וֹר
וְכֹ֖ל
בְּכ֥וֹר
בְּהֵמָֽה:
[ל]
וַיָּ֨קָם
פַּרְעֹ֜ה
לַ֗יְלָה
ה֤וּא
וְכָל־עֲבָדָיו֙
וְכָל־מִצְרַ֔יִם
וַתְּהִ֛י
צְעָקָ֥ה
גְדֹלָ֖ה
בְּמִצְרָ֑יִם
כִּֽי־אֵ֣ין
בַּ֔יִת
אֲשֶׁ֥ר
אֵֽין־שָׁ֖ם
מֵֽת:
[לא]
וַיִּקְרָא֩
לְמֹשֶׁ֨ה
וּֽלְאַהֲרֹ֜ן
לַ֗יְלָה
וַיֹּ֙אמֶר֙
ק֤וּמוּ
צְּאוּ֙
מִתּ֣וֹךְ
עַמִּ֔י
גַּם־אַתֶּ֖ם
גַּם־בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֑ל
וּלְכ֛וּ
עִבְד֥וּ
אֶת־יְהוָ֖ה
כְּדַבֶּרְכֶֽם:
[לב]
גַּם־צֹאנְכֶ֨ם
גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם
קְח֛וּ
כַּאֲשֶׁ֥ר
דִּבַּרְתֶּ֖ם
וָלֵ֑כוּ
וּבֵרַכְתֶּ֖ם
גַּם־אֹתִֽי:
[לג]
וַתֶּחֱזַ֤ק
מִצְרַ֙יִם֙
עַל־הָעָ֔ם
לְמַהֵ֖ר
לְשַׁלְּחָ֣ם
מִן־הָאָ֑רֶץ
כִּ֥י
אָמְר֖וּ
כֻּלָּ֥נוּ
מֵתִֽים:
[לד]
וַיִּשָּׂ֥א
הָעָ֛ם
אֶת־בְּצֵק֖וֹ
טֶ֣רֶם
יֶחְמָ֑ץ
מִשְׁאֲרֹתָ֛ם
צְרֻרֹ֥ת
בְּשִׂמְלֹתָ֖ם
עַל־שִׁכְמָֽם:
[לה]
וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל
עָשׂ֖וּ
כִּדְבַ֣ר
מֹשֶׁ֑ה
וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙
מִמִּצְרַ֔יִם
כְּלֵי־כֶ֛סֶף
וּכְלֵ֥י
זָהָ֖ב
וּשְׂמָלֹֽת:
[לו]
וַיהוָ֞ה
נָתַ֨ן
אֶת־חֵ֥ן
הָעָ֛ם
בְּעֵינֵ֥י
מִצְרַ֖יִם
וַיַּשְׁאִל֑וּם
וַֽיְנַצְּל֖וּ
אֶת־מִצְרָֽיִם:
פ
[לז]
וַיִּסְע֧וּ
בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל
מֵרַעְמְסֵ֖ס
סֻכֹּ֑תָה
כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת
אֶ֧לֶף
רַגְלִ֛י
הַגְּבָרִ֖ים
לְבַ֥ד
מִטָּֽף:
[לח]
וְגַם־עֵ֥רֶב
רַ֖ב
עָלָ֣ה
אִתָּ֑ם
וְצֹ֣אן
וּבָקָ֔ר
מִקְנֶ֖ה
כָּבֵ֥ד
מְאֹֽד:
[לט]
וַיֹּאפ֨וּ
אֶת־הַבָּצֵ֜ק
אֲשֶׁ֨ר
הוֹצִ֧יאוּ
מִמִּצְרַ֛יִם
עֻגֹ֥ת
מַצּ֖וֹת
כִּ֣י
לֹ֣א
חָמֵ֑ץ
כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ
מִמִּצְרַ֗יִם
וְלֹ֤א
יָֽכְלוּ֙
לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ
וְגַם־צֵדָ֖ה
לֹא־עָשׂ֥וּ
לָהֶֽם:
[מ]
וּמוֹשַׁב֙
בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
אֲשֶׁ֥ר
יָשְׁב֖וּ
בְּמִצְרָ֑יִם
שְׁלֹשִׁ֣ים
שָׁנָ֔ה
וְאַרְבַּ֥ע
מֵא֖וֹת
שָׁנָֽה:
[מא]
וַיְהִ֗י
מִקֵּץ֙
שְׁלֹשִׁ֣ים
שָׁנָ֔ה
וְאַרְבַּ֥ע
מֵא֖וֹת
שָׁנָ֑ה
וַיְהִ֗י
בְּעֶ֙צֶם֙
הַיּ֣וֹם
הַזֶּ֔ה
יָ֥צְא֛וּ
כָּל־צִבְא֥וֹת
יְהוָ֖ה
מֵאֶ֥רֶץ
מִצְרָֽיִם:
[מב]
לֵ֣יל
שִׁמֻּרִ֥ים
הוּא֙
לַֽיהוָ֔ה
לְהוֹצִיאָ֖ם
מֵאֶ֣רֶץ
מִצְרָ֑יִם
הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה
הַזֶּה֙
לַֽיהוָ֔ה
שִׁמֻּרִ֛ים
לְכָל־בְּנֵ֥י
יִשְׂרָאֵ֖ל
לְדֹרֹתָֽם:
פ
[מג]
וַיֹּ֤אמֶר
יְהוָה֙
אֶל־מֹשֶׁ֣ה
וְאַהֲרֹ֔ן
זֹ֖את
חֻקַּ֣ת
הַפָּ֑סַח
כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר
לֹא־יֹ֥אכַל
בּֽוֹ:
[מד]
וְכָל־עֶ֥בֶד
אִ֖ישׁ
מִקְנַת־כָּ֑סֶף
וּמַלְתָּ֣ה
אֹת֔וֹ
אָ֖ז
יֹ֥אכַל
בּֽוֹ:
[מה]
תּוֹשָׁ֥ב
וְשָׂכִ֖יר
לֹא־יֹֽאכַל־בּֽוֹ:
[מו]
בְּבַ֤יִת
אֶחָד֙
יֵאָכֵ֔ל
לֹא־תוֹצִ֧יא
מִן־הַבַּ֛יִת
מִן־הַבָּשָׂ֖ר
ח֑וּצָה
וְעֶ֖צֶם
לֹ֥א
תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ:
[מז]
כָּל־עֲדַ֥ת
יִשְׂרָאֵ֖ל
יַעֲשׂ֥וּ
אֹתֽוֹ:
[מח]
וְכִֽי־יָג֨וּר
אִתְּךָ֜
גֵּ֗ר
וְעָ֣שָׂה
פֶסַח֘
לַיהוָה֒
הִמּ֧וֹל
ל֣וֹ
כָל־זָכָ֗ר
וְאָז֙
יִקְרַ֣ב
לַעֲשֹׂת֔וֹ
וְהָיָ֖ה
כְּאֶזְרַ֣ח
הָאָ֑רֶץ
וְכָל־עָרֵ֖ל
לֹא־יֹ֥אכַל
בּֽוֹ:
[מט]
תּוֹרָ֣ה
אַחַ֔ת
יִהְיֶ֖ה
לָאֶזְרָ֑ח
וְלַגֵּ֖ר
הַגָּ֥ר
בְּתוֹכֲכֶֽם:
[נ]
וַֽיַּעֲשׂ֖וּ
כָּל־בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֑ל
כַּאֲשֶׁ֨ר
צִוָּ֧ה
יְהוָ֛ה
אֶת־מֹשֶׁ֥ה
וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן
כֵּ֥ן
עָשֽׂוּ:
ס
[נא]
וַיְהִ֕י
בְּעֶ֖צֶם
הַיּ֣וֹם
הַזֶּ֑ה
הוֹצִ֨יא
יְהוָ֜ה
אֶת־בְּנֵ֧י
יִשְׂרָאֵ֛ל
מֵאֶ֥רֶץ
מִצְרַ֖יִם
עַל־צִבְאֹתָֽם:
פ
פרק יב
(הקדמה)
(חלק
שני:)
"ויאמר
יי'
אל
משה
ואל
אהרן
בארץ
מצרים"
וגו'
(יב
,
א)
עד
סוף
הפרשה
(שמ'
יג
,
טז).
(א)
אל
משה
ואל
אהרן
-
רוצה
לומר
,
שכבר
אמר
השם
יתעלה
למשה
שיאמר
זה
לאהרן
,
כי
אהרן
היה
לו
לפה.
(ב)
החדש
-
הוא
נאמר
על
חדוש
הלבנה.
וראוי
שתדע
,
כי
לא
יתכן
שיהיה
התחלת
החדש
מעת
החדוש
האמתי
ללבנה
,
והוא
מעת
דבוקה
עם
השמש;
שאם
היה
הדבר
כן
,
היה
מחדש
לחדש
ימים
ושעות
ורגעים
,
וכבר
התבאר
מלשון
התורה
כי
החדש
הוא
מורכב
מימים
לבד
,
במה
שאמר
"עד
חדש
ימים"
(במ'
יא
,
כ)
,
כי
זה
יורה
לפי
הוראת
הגדר
שהחדש
הוא
מורכב
מימים.
ועוד
,
כי
התורה
תצוה
להקריב
קרבן
בראש
החדש
,
ואלו
היה
ראש
החדש
בעת
הדבוק
האמתי
לירח
עם
השמש
,
היה
לפעמים
ראש
החדש
בלילה
והיה
בלתי
אפשר
להקריב
אז
הקרבן
,
שהוגבל;
כי
הקרבת
הקרבנות
הוא
ביום
לבד
,
כמו
שיתבאר
בספר
ויקרא
,
ובפרט
ממה
שנאמר
שם
"היא
העולה
על
מוקדה
על
המזבח
כל
הלילה"
(ו
,
ב).
ולזה
הוא
מבואר
שאין
החדש
מתחיל
מעת
הדבוק
האמתי
לירח
עם
השמש
,
ולא
ישאר
אלא
שיהיה
החדש
מתחיל
מעת
חדוש
הלבנה
לפי
הראות
,
והוא
מעת
שהתחיל
להראות
והוא
אצל
שקיעת
השמש.
ובהיות
הענין
כן
,
והיה
החדש
מורכב
מימים
לבד
,
הנה
יקרא
'ראש
החדש'
היום
הראשון
ממנו
,
ובו
יהיה
הקרבן
המיוחד
בראש
חדש
בין
תמיד
של
שחר
ותמיד
של
בין
הערבים
,
כמו
שיתבאר
במה
שיבא
(בה"מ
במ'
כח
,
יא).
ואולם
אם
יכלול
החדש
ימים
ושעות
ורגעים
,
לא
יהיה
'ראש
החדש'
כי
אם
הרגע
אשר
בו
יהיה
חדושו
,
וזה
יהיה
פעמים
רבות
בעת
שלא
יתכן
להקריב
בו
קרבן.
ועוד
,
שהתורה
לְמָה
שהיא
מצֻוה
בכל
הזמנים
שהיו
אחר
נתינתה
לנו
,
והיה
בלתי
אפשר
שיהיה
שם
בכל
הזמנים
מי
שידע
עת
התדבקות
השמש
עם
הירח
לפי
האמת
-
כי
גם
עד
זמננו
לא
נשלמה
זאת
הידיעה
לאחד
מן
הקודמים
שהגיעו
אלינו
דבריהם
,
כמו
שנתבאר
מדברינו
בחלק
הראשון
מהמאמר
החמישי
מ'ספר
מלחמות
יי''
-
הנה
ראוי
שיהיה
קביעות
החדש
בלתי
תלוי
בעת
זה
הדבוק
האמתי.
ולזה
הוא
מחוייב
שיהיה
תלוי
בחדוש
הלבנה
שהוא
לפי
הראות
,
כי
זה
אפשר
שיושג
תמיד
בחוש.
ולפי
שהראיה
תהיה
אצל
שקיעת
השמש
,
הנה
ראוי
שיהיה
החדש
מתחיל
מעת
שקיעת
השמש.
ולזאת
הסבה
היו
הימים
מתחילים
לפי
התורה
מן
שקיעת
השמש
,
אמר
"מערב
עד
ערב
תשבתו
שבתכם"
(וי'
כג
,
לב);
וזה
,
כי
כבר
היה
ראוי
שיתחילו
הימים
אם
מזריחת
השמש
אם
משקיעתו
,
כי
אֵלו
העתים
לבד
יושגו
בחוש.
ראש
חדשים:
ראשון
-
רוצה
לומר
,
שיהיה
ראשון
לשאר
החדשים
בענין
השנה;
וזה
ממה
שיורה
שהשנה
היא
מורכבת
מחדשים
.
והנה
זה
החדש
,
שהוא
ראשון
לשאר
החדשים
,
הוא
בהכרח
אם
אצל
העת
שיכנס
בו
השמש
בראש
מזל
טלה
,
או
אצל
העת
שיכנס
בו
השמש
בראש
מזל
מאזנים;
כי
אלו
שני
המקומות
יתכן
בהם
שיהיו
ראש
השנה
מבין
שאר
התקופות
השמשיות
,
לפי
שאופן
המזלות
הוא
נחלק
בפועל
באלו
הנקודות
,
כי
אופן
המישור
יחלקהו
בהם
,
ואין
הענין
כן
בשאר
התקופות.
וכבר
למדנו
,
שזה
החדש
הוא
אצל
העת
שיכנס
בו
השמש
בראש
מזל
טלה
,
לפי
שהתורה
בארה
שזה
החדש
הוא
חדש
האביב
במה
שאמרה
"שמור
את
חדש
האביב"
(דב'
טז
,
א)
,
ושהחדש
השביעי
תשלם
בו
האסיפה
מתבואות
הגורן
והיקב
(ראה
וי'
כג
,
ל)
,
וזה
לא
יתכן
אם
לא
יהיה
זה
החדש
אצל
העת
שיכנס
בו
השמש
בראש
טלה;
ולזה
ידענו
שזה
החדש
הוא
חדש
ניסן
,
כמו
שנזכר
במכילתא
(בא
פסחא
א).
והנה
למדנו
מזה
,
שאנחנו
מחוייבים
לקבוע
חדשים
ושנים
,
שאם
לא
נקבע
אותם
,
לא
יהיה
לנו
חדש
ראשון
לחדשי
השנה;
והנה
צותה
התורה
שנמנה
חדשי
השנה
באופן
שנשים
זה
החדש
ראשון
בענין
השנים.
ולמדנו
מזה
גם
כן
,
שהשנה
אינה
מתחלקת
כי
אם
לחדשים
,
לא
לחדשים
וימים
נוספים
עליהם
,
כי
בזה
האופן
יתכן
שזה
החדש
ראשון
לחדשי
השנה
,
כי
חלקיה
הראשונים
-
חדשים
;
ועוד
,
שהוא
אומר:
לחדשי
השנה
,
וזה
ממה
שיורה
שחלקי
השנה
הם
חדשים
,
לא
חדשים
וימים
נוספים.
ובהיות
הענין
כן
,
והיה
מבואר
שהתורה
הקפידה
שיהיה
זה
החדש
תמיד
אצל
היות
השמש
בראש
טלה
-
כי
היא
אמרה
"שמור
את
חדש
האביב"
(דב'
טז
,
א)
,
והוא
מבואר
שענין
האביב
תלוי
בשמש
-
הנה
הוא
מבואר
,
כי
חדשי
השנה
יהיו
פעמים
שנים
עשר
ופעמים
שלשה
עשר
,
כדי
שיהיה
תמיד
זה
החדש
קרוב
לזה
העת
הנזכר
.
וזה
,
כי
השנה
השמשית
היא
יותר
משנים
עשר
חדש
מחדשי
הלבנה
קרוב
מאחד
עשר
יום;
וכאשר
היה
זה
כן
,
הוא
מבואר
,
שכאשר
התקבץ
מזה
השארית
מה
שיהיה
קרוב
לחדש
אחד
,
הנה
יצטרכו
להוסיף
על
השנה
חדש
אחד
,
כדי
שיהיה
חדש
ניסן
בזמן
האביב
שהיה
בארץ
ישראל
אצל
העת
שיכנס
בו
השמש
בראש
טלה;
וזאת
השנה
תקָרא
'מעוברת'.
והנה
יתבאר
במעט
עיון
למי
שידע
שעור
זמן
החדש
והשנה
,
שכבר
יצטרכו
לעבר
מהשנים
שבע
בכל
תשע
עשרה
שנה
,
כי
תשע
עשרה
שנה
יקיפו
בחדשים
שלמים
בקרוב
נפלא
,
ומספרם
-
מאתיים
ושלשים
וחמשה
חדשים.
ולזה
הפליג
בטלמיוס
היוני
לשבח
מי
שהמציא
זה
המחזור
,
רוצה
לומר:
מחזור
התשע
עשרה
שנה
,
כי
הוא
הזמן
הראשון
שיקיף
בחדשים
שלמים
ובשנים
שלמים.
ראשון
הוא
לכם
-
באר
בזה
,
שכיון
שקבעו
אותו
,
יחוייב
שיהיה
ראשון
,
ולא
ישאר
להם
כח
לעבר
השנה
ההיא;
ולולי
זאת
הסבה
לא
היה
צריך
שיאמר
אלא
'החדש
הזה
לכם
ראש
חדשי
השנה'.
והיה
זה
כן
,
לפי
שקביעתנו
המועדים
היא
תלויה
בקביעת
החדש
-
ודבר
זה
כלו
מסור
לבית
דין
הגדול
,
כמו
שיתבאר
(ראה
בקובץ
תועלות
לרלב"ג
,
שמ'
יב
,
א
-
יג
,
טז
,
תועלת
א
שרש
ו)
-
וכיון
שקבענו
זה
החדש
וקראוהו
'ניסן'
,
חוייב
שיהיה
חג
המצות
בזה
החדש
בזמנו
.
(ג)
בעשור
לחדש
הזה
-
הקדים
לקיחתו
לשחיטתו
ארבעה
ימים
לשתי
סבות.
האחת
היא:
מפני
שכבר
יחוייב
שיהיה
"תמים"
(להלן
,
ה)
,
והנה
בזה
הזמן
יוכלו
לבדוק
אם
יהיה
בו
מום
אם
לא;
ונצטרך
להם
אז
בזה
ארבעה
ימים
,
להעדר
מהם
הבקיאות
בהכרת
המומים
הפוסלים.
והשנית
היא
,
כי
זאת
המצוה
היתה
להקנותם
אמונה
אמתית
בשם
יתעלה
ולהוציאם
מאמונות
המצרים
הנפסדות;
ולפי
שהמצרים
היו
עובדים
למזל
טלה
,
והיו
מפני
זה
חושבים
שיהיה
זביחת
הצאן
דבר
מכעיס
אלהיהם
ומביא
עליהם
רעות
נפלאות
,
באה
המצוה
מהשם
יתעלה
לזבח
השלם
שבזה
המין
-
והוא
הזכר
שהוא
תמים
בלי
מום
,
והיה
עם
זה
בן
שנה
(להלן
,
ה)
,
שזביחתו
היא
יותר
זרה
-
ובזה
הפועל
יעירם
שינצלו
מהרע
העצום
שהביא
השם
יתעלה
על
המצרים
,
הפך
מה
שהיו
חושבים
המצרים
שימשך
מזה
הפועל.
וכדי
שיתנו
ישראל
זה
הענין
אל
לבם
ותתישב
נפשם
בזאת
האמונה
,
באה
המצוה
שתהיה
לקיחתו
בעשור
,
כדי
שיחקרו
בזה
הענין
אשר
נצטוו
בו
,
באלו
הארבעה
ימים
,
באופן
שתעקר
מהם
זאת
האמונה
הנפסדת
ויהיו
נקיים
ממנה
בעת
עשותם
זאת
המצוה
,
בדרך
שיעשוה
לכבוד
השם
יתעלה
בשמחה
ובטוב
לבב
(ע"פ
דב'
כח
,
מז).
והנה
נבאר
במה
שאחר
זה
(ראה
בקובץ
תועלות
לרלב"ג
,
שמ'
יב
,
א
-
יג
,
טז
,
תועלת
ג)
,
שהלקיחה
בעשור
אינה
נוהגת
לדורות
,
אבל
היה
זה
בפסח
מצרים
לבד.
שה
-
הוא
טלה
או
גדי
,
כי
כן
כתוב
"שה
כשבים
ושה
עזים"
(דב'
יד
,
ד;
ראה
מכיל'
בא
פסחא
ג)
,
וכבר
אמר
אחר
זה
גם
כן
"מן
הכבשים
ומן
העזים
תקחו"
(להלן
,
ה).
לבית
אבות
-
למשפחות
(ראה
מכיל'
בא
פסחא
ג).
ולמדה
תורה
דרך
ארץ
,
שהוא
ראוי
לאנשים
,
כשיבאו
להתחבר
עם
זולתם
בסעודה
או
במה
שינהג
מנהגה
,
שיבחרו
להתחבר
עם
אנשי
משפחתם.
ולמדתנו
התורה
בזה
,
שכבר
יצאו
רבים
בשה
אחד
,
עד
שכבר
יתכן
שישתתפו
כל
המשפחה
בו.
שה
לבית
-
למד
,
שכבר
יוכל
הבית
האחד
לקחת
שה
בעבורו
,
מזולת
שישתתף
לו
בו
זולתו
(ראה
מכיל'
בא
פסחא
ג).
(ד)
ואם
ימעט
הבית
מהיות
משה
-
מגיד
לך
הכתוב
,
שאין
ראוי
לשחוט
את
הפסח
על
הנמנין
בו
אם
לא
היו
ראויים
לאכול
אותו
כלו
,
כדי
שלא
יביאו
קדשים
לפסול;
וזה
,
שאי
אפשר
שיאכלו
ממנו
אלא
הנמנין
בו
כמו
שיתבאר;
ואם
לא
יוכלו
לאכלו
,
ישאר
ממנו
וישרף
,
כמו
שיתבאר
במה
שיבא
(להלן
,
י).
ולקח
הוא
ושכנו
הקרוב
אל
ביתו
-
הנה
היה
ראוי
בפסח
מצרים
שיבחרו
להמנות
עם
השכנים
,
כי
הוא
היה
נעשה
בבית
כל
אחד
מהם.
במכסת
נפשות
-
הנה
הודיעם
,
שראוי
שיהיו
נמנין
בלקיחתו
בעלי
הפסח
ההוא.
איש
לפי
אכלו
תכסו
על
השה
-
למדנו
מזה
שהנמנה
בו
,
ראוי
שיהיה
מי
שאפשר
בו
האכילה
ממנו
,
כי
הוא
אמר
לפי
אכלו
(ראה
משנה
פסחים
ה
,
ג;
מכיל'
בא
פסחא
ג);
ושהם
נמנין
והולכין
על
הפסח
כל
זמן
שהוא
שה;
וזה
אמנם
הוא
בעת
שהוא
חי
,
כי
אחר
השחיטה
איננו
שה
כי
אם
בשתוף
השם
לבד.
ולזאת
הסבה
התבאר
,
שכבר
אפשר
לקצת
הנמנין
בו
שיהיו
מושכין
ידיהם
ממנו
כל
זמן
שהשה
חי
(ראה
משנה
פסחים
ח
,
ג;
מכיל'
בא
פסחא
ג).
וזה
,
כי
ההמנות
לא
נשלם
עד
שנשחט
השה;
שאם
היה
נשלם
,
לא
היה
אפשר
שיהיה
נמנה
בו
אחֵר
זולת
הנמנה
בו
תחלה
,
כי
אין
ראוי
שיאכל
מבשרו
כי
אם
בני
החבורה
,
כמו
שיתבאר
אחר
זה
(ראה
בקובץ
תועלות
לרלב"ג
,
שמ'
יב
,
א
-
יג
,
טז
,
תועלת
ג
שרש
ד).
ולזה
הוא
מבואר
,
שהמנותם
הוא
בלתי
נשלם
עד
הִשָחט
השה;
ומפני
זה
הוא
מבואר
,
שאפשר
שיהיו
מושכין
ידיהם
ממנו
עד
שחיטתו.
וראוי
שתדע
,
שאי
אפשר
שימשכו
כל
בני
החבורה
ידיהם
ממנו
יחד
(ראה
מכיל'
בא
ג)
,
כי
אם
היה
אפשר
זה
,
תסור
הקדושה
מהשה
אשר
נלקח
לשם
פסח;
וזה
בלתי
אפשר
,
כי
אי
אפשר
הפקעת
הקדושה
מהקדשים
בזה
האופן
,
כמו
שיתבאר
לך
כאשר
ישלם
לך
העיון
בדיני
הקרבנות
והזבחים.
ולמדנו
מזה
,
שאין
אדם
נמנה
על
שני
פסחים
,
לפי
שנאמר
תכסו
על
השה
-
על
שה
אחד
נמנה
,
ואינו
נמנה
על
שני
פסחים
(ראה
פסחים
פח
,
ב).
וראוי
היה
להיות
כן
,
שכיון
שנמנה
על
שה
אחד
,
כבר
פרע
חובו
המוטל
עליו
מקרבן
הפסח
.
(ה)
שה
תמים
זכר
בן
שנה
-
למדנו
מזה
,
שאי
אפשר
בקרבן
פסח
שיהיה
בעל
מום
,
כי
התורה
חייבה
שיהיה
תמים
(ראה
מכיל'
בא
פסחא
ד).
וכבר
יתבארו
במה
שיבא
המומין
הפוסלין
בקדשים
(וי'
כב
,
יז
-
כה).
וכן
למדנו
מזה
,
שאי
אפשר
בו
שיהיה
נקבה
,
ולא
טומטום
ואנדרוגינוס
,
כי
אין
אחד
מאלו
זכר
באמתות
אצל
ידיעתנו
,
והתורה
צותה
שיהיה
זכר
(ראה
מכיל'
פסחא
בא
ד).
וכן
למדנו
מזה
,
שאי
אפשר
בו
שיהיה
יותר
מבן
שנה.
והנה
שעור
השנה
התבאר
,
שהוא
לפעמים
שנים
עשר
חדש
ולפעמים
שלשה
עשר
חדש.
וראוי
שתדע
,
שהשה
שהוא
פחות
מבן
שנה
הוא
כשר
לפסח;
ולזה
תהיה
הכונה
במה
שאמרה
תורה
בן
שנה
-
להוציא
השה
שהוא
יותר
מבן
שנה.
וזה
,
כי
בן
שנה
יאמר
על
שני
ענינים:
אם
כאשר
הוא
בן
שנה
,
לא
פחות
ולא
יותר
,
אם
כאשר
אין
לו
יותר
משנה
אחת
,
אבל
הוא
בשנתו
הראשונה.
ואי
אפשר
שתהיה
הכונה
בזה
,
שיהיה
בן
שנה
בדקדוק
,
כי
זה
לא
יתכן
שימצא
בכמו
זה
הרבוי
שהיה
צריך
להם;
ולזה
תהיה
הכונה
בו
שיהיה
בשנתו
הראשונה
(ראה
מכיל'
בא
פסחא
ד).
(ו)
ושחטו
אותו
כל
קהל
עדת
ישראל
-
הנה
למדנו
מזה
,
שהתורה
רצתה
שיתפרסם
זה
הפועל
,
כי
בפרסומו
תועלת
להזכיר
נפלאות
השם
יתעלה
שעשה
לישראל
בצאתם
ממצרים
,
ולזה
אמרה
שישחטו
אותו
רבים;
רוצה
לומר
,
שיהיו
שם
רבים
בעת
שחיטתו
,
לפרסם
זה
הענין.
ולפי
שאמרה
כל
קהל
עדת
ישראל
,
ולא
אמרה
'כל
קהל
ישראל'
או
'כל
עדת
ישראל'
,
למדנו
שהכללות
הוא
שב
אל
הקהלות
והעדות
,
לא
אל
אישי
הקהל.
והנה
יהיה
קהל
עדת
כמו
"שמש
ירח"
(חב'
ג
,
יא)
,
שהרצון
בו:
שמש
וירח;
והנה
הרצון
בו
,
שישחטו
אותו
כל
קהל
ועדה
שבישראל
בין
הערבים.
ולפי
שלא
יתכן
שיפול
שם
כל
על
פחות
משלשה
-
כי
אנחנו
לא
נאמר
משני
אנשים:
כל
האנשים
האלו
,
אבל
הפחות
שנאמר
בו
זה
הלשון
הוא
שלשה
,
כמו
שזכר
הפילוסוף
בראשון
מ'ספר
השמים'
-
הנה
יחוייב
מזה
,
שתהיה
שחיטתו
בשלש
קהלות
(ראה
משנה
פסחים
ה
,
ה);
וכל
קהל
מהם
הוא
עשרה
,
כמו
שיתבאר
מצד
הוראת
הגדר
(ראה
פסחים
סד
,
ב)
.
בין
הערבים
-
הוא
חצי
היום
,
שהוא
בין
שני
הערבים:
הערב
אשר
קודם
זריחת
השמש
והערב
שהוא
אחר
שקיעת
השמש;
כי
כל
אחד
מאלו
נקרא
'ערב'
או
'נשף'
,
אמר
"מהנשף
ועד
הערב
למחרתם"
(ש"א
ל
,
יז);
והיה
זה
כן
,
כי
בכל
אחד
מאלו
הזמנים
ימצא
עֵרוּב
מהחשך
והאור
מפני
אור
השמש
הנראה
בעבים.
וזה
הזמן
אשר
קודם
זריחת
השמש
נהג
הלשון
לקרוא
אותו
'שחר'
,
והזמן
אשר
אחר
שקיעת
השמש
נהג
הלשון
לקראו
'ערב'.
והנה
מחצי
היום
ואילך
יכנסו
בגבול
החיוב
לשחוט
הפסח
,
לא
קודם
זה.
(ז)
ולקחו
מן
הדם
-
כבר
יתבאר
במה
שאחר
זה
,
שקבלת
הדם
היתה
בכלי
,
שנאמר
"וטבלתם
בדם
אשר
בסף"
(להלן
,
כב);
ומשם
היו
לוקחים
מהדם
,
כשיטבלו
בו
אגודת
אזוב.
ונתנו
על
שתי
המזוזות
ועל
המשקוף
-
ראוי
שתדע
,
שזאת
ההזאה
היתה
לפנים
מהבית
,
כמו
שאמר
אחר
זה
"והיה
הדם
לכם
לאות"
(להלן
,
יג).
והנה
נצטוו
בה
,
לפרסם
להם
הפסד
האמונה
אשר
גדלו
בה
,
רוצה
לומר:
אמונת
מצרים.
וזה
,
כי
בזאת
הפעולה
אשר
לפי
דעתם
היה
בה
אף
וכעס
לאלהי
מצרים
,
והיה
ראוי
לפי
אמונתם
שיבא
רע
נפלא
בבית
אשר
יזו
בו
מדם
השה
,
בה
היו
נצולים
,
כמו
שאמר
"וראיתי
את
הדם
ופסחתי
עליכם"
(להלן
,
יג).
וזה
,
כי
כבר
היה
זה
אות
לישראל
שסרו
מזאת
האמונה
הנפסדת
,
וזה
היה
סבת
הצלתם
,
רוצה
לומר:
סורם
מהאמונה
ההיא
.
וכבר
בארו
זה
רבותינו
ז"ל
במכילתא
(בא
פסחא
ז)
באופן
מסכים
לזאת
הכונה.
על
הבתים
אשר
יאכלו
אותו
בהם
-
כבר
התבאר
אחר
זה
,
כי
בשאר
הבתים
גם
כן
,
אשר
היו
יושבים
בהם
,
היו
מזים
מדמו
בזה
האופן
,
שנאמר
"על
הבתים
אשר
אתם
שם"
(להלן
,
יג;
ראה
מכיל'
בא
פסחא
ו).
והיה
זה
כן
,
כדי
שיראו
הדם
ויתפרסם
להם
,
שבזה
הענין
תשלם
להם
ההצלה
מהנגף
אשר
נגפו
המצרים
בלילה
ההוא.
(ח)
ואכלו
את
הבשר
בלילה
הזה
-
הוא
ליל
חמשה
עשר;
והוא
מצות
'עשה'.
צלי
אש
-
הוא
הצלוי
באש
בעצמו
,
לא
הצלוי
בדבר
שהוחם
באש
,
כמו
התנור
ומה
שידמה
לו
מהדברים
שהוחמו
באש
(ראה
משנה
פסחים
ז
,
ב;
מכיל'
בא
פסחא
ו).
ומצות
על
מרורים
יאכלוהו
-
ראוי
שתדע
,
כי
'מצה'
הוא
הלחם
שלא
נתחמץ
,
הנעשה
מחמשת
מיני
התבואה
אשר
אפשר
בהם
החמוץ
,
והם:
חטה
ושעורה
ושיפון
וכֻסמת
ושבֹּלת
שועל.
וזה
,
כי
המצה
הוא
מה
שנעדר
ממנו
החמוץ
,
ולזה
לא
תהיה
אלא
במה
שאפשר
בו
החמוץ;
ואלו
המינים
שזכרנו
,
הם
לבדם
באים
לידי
חמוץ
,
כמו
שהתבאר
לרבותינו
ז"ל
(משנה
פסחים
ב
,
ה).
ומרורים
הם
עשבים
מרים
,
כמו
החזרת
והכרפס
ומה
שידמה
להם
(ראה
שם
,
ו).
והנה
המצוה
היתה
שיאכלו
עם
הפסח
מצה
ומרור
,
וכבר
בארו
רבותינו
ז"ל
במכילתא
(בא
פסחא
ו)
,
שאין
מצות
מצה
ומרור
מעכבת
מצות
אכילת
הבשר;
רוצה
לומר
,
שאם
לא
היה
לו
מצה
ומרור
,
לא
ימנע
מפני
זה
אכילת
הפסח
,
כי
המצוה
היא
אכילת
הפסח
,
והמצה
והמרור
טפלים
לה.
והנה
לזה
אמרה
התורה
ואכלו
את
הבשר
בלילה
הזה
,
ואחר
כן
בארה
התנאים
אשר
תשלם
בהם
זאת
האכילה;
רוצה
לומר
,
שיהיה
צלי
אש
ושיאכל
עם
מצות
על
מרורים.
ואלו
היתה
אכילת
המצה
והמרור
מצוה
בפני
עצמה
,
היה
אומר
'ומצות
על
מרורים
יאכלו'
,
לא
יאכלוהו
,
שהוא
שב
אל
הבשר
שזכר
בראש
הפסוק
,
וזה
מבואר
בנפשו.
וידמה
שתהיה
הסבה
בשלא
תהיה
מצות
מצה
ומרור
מעכבת
מצות
אכילת
פסח
,
לפי
שמצות
מצה
ומרור
לא
היתה
מכוונת
כי
אם
להעיר
על
החפזון
-
כמו
שנבאר
(ראה
בקובץ
תועלות
לרלב"ג
,
שמ'
יב
,
א
-
יג
,
טז
,
תועלת
ג)
-
וזה
היה
מיוחד
יותר
בפסח
מצרים
,
כמו
הענין
במה
שאמר
"מתניכם
חגורים
נעליכם
ברגליכם
ומקלכם
בידכם"
(להלן
,
יא)
,
שלא
היה
נוהג
כי
אם
בפסח
מצרים;
ואולם
אכילת
הבשר
בתואר
שזכר
היתה
מכוונת
להוציאם
מאמונת
המצרים
,
ולזה
אין
ראוי
שתהיה
מצות
מצה
ומרור
מעכבת
אותה
.
(ט)
נא
-
הוא
,
לפי
הוראת
הגדר
,
מה
שהתחיל
להתבשל
ולא
נתבשל
בשלמות;
כבר
נתבאר
זה
ב'טבעיות'.
ולפי
שכבר
אסר
במקום
אחר
המבושל
במים
,
ואעפ"י
שהוא
מבושל
על
תכליתו
,
ידענו
שמה
שהזהיר
עליו
הוא
הצלי
אש
שלא
נתבשל
באופן
שיהיה
ראוי
למאכל
אדם.
ובָשֵל
-
הוא
תאר
,
כמו
חָפֵץ
,
זָקֵן.
מבושל
במים
-
ראוי
שתדע
,
שדין
שאר
המשקין
בזה
כדין
המים
,
כי
התורה
לא
התירה
שיאכל
כי
אם
צלי
אש
(ראה
משנה
פסחים
ב
,
ח;
מכיל'
בא
פסחא
ו)
.
והנה
הוצרכה
התורה
לבאר
,
שהבשל
שמנעה
לאכלו
הוא
המבושל
במים
,
לפי
שכבר
יפול
שֵׁם
ה'בשול'
בלשוננו
על
הצליה
באש;
כבר
תמצא
זה
בפסח
יאשיהו
,
שנאמר
"ויבשלו
את
הפסח
(בנוסחנו:
ויבשלו
הפסח)
באש
כמשפט"
(דה"ב
לה
,
יג).
והנה
לפי
דעתי
זה
המאמר
יקיף
בשתי
מצות
'לא
תעשה':
האחת
היא
,
שלא
יאכלו
ממנו
נא;
והשנית
-
שלא
יאכלו
ממנו
בשל
במים
או
בשאר
משקין.
והנה
נבאר
אמתת
זה
אצל
מנותינו
המצות
הנכללות
בזאת
הפרשה
(ראה
חקירה
בענין
נא
ומבושל
,
בקובץ
תועלות
לרלב"ג
,
שמ'
יב
,
א
-
יג
,
טז
,
תועלת
ו)
.
כי
אם
צלי
אש
ראשו
על
כרעיו
ועל
קרבו
-
רוצה
לומר
שיצלהו
שלם
,
באופן
שיהיה
ראשו
אצל
כרעיו
ואצל
קרבו.
וראוי
שתדע
,
כי
לא
היו
מחזירים
קרבו
לתוכו
אחר
שהדיחו
אותו
,
כי
התורה
הקפידה
שיהיה
צלי
אש
,
וזה
החלק
ממנו
יהיה
כדמות
מבושל;
אבל
היה
קרבו
מבחוץ
כשיצלו
אותו
,
כדי
שישלוט
בו
האש
בעצמו
(ראה
משנה
פסחים
ז
,
א).
והנה
צותה
התורה
שיצָּלה
שלם
,
להראות
לישראל
הפסד
אמונת
המצרים;
כי
הם
יצלו
אותו
שלם
,
והוא
האופן
שיהיה
ראוי
יותר
שיגיע
ממנו
כעס
לאלהי
מצרים
,
ובזה
האופן
יהיו
נצולים.
וראוי
שתדע
,
שהאוכל
ממנו
נא
ומבושל
לא
ילקה
,
אלא
אם
אכל
אותו
בליל
חמשה
עשר.
ולמדנו
זה
ממה
שאמר
כי
אם
צלי
אש:
בשעה
שיש
לו
לאכלו
צלי
אש
הוא
מוזהר
על
אכילתו
נא
ומבושל
,
לא
קודם
זה
(ראה
לעיל
,
ח);
אלא
שאם
אכלוֹ
קודם
זה
נא
ומבושל
,
עובר
ב'עשה'
,
כי
התורה
צותה
אותו
שיאכל
הבשר
בליל
חמשה
עשר
,
לא
קודם
זה;
וכן
אם
אכלו
בלתי
נא
ומבושל
ובלתי
צלי
אש
בליל
חמשה
עשר
,
עובר
ב'עשה'
(ראה
פסחים
מא
,
א
-
ב).
(י)
ולא
תותירו
ממנו
עד
בקר
-
הנה
החמירה
התורה
בזה
יותר
ממה
שהחמירה
בשאר
הקדשים
,
כי
זמן
אכילת
החמור
מהם
הוא
ליום
אחד
ולילו
,
כמו
שיתבאר
(וי'
ז
,
טו)
,
וזמן
אכילת
הקרבן
הזה
אינו
כי
אם
לילה
אחת.
והיה
זה
כן
,
כי
רצתה
התורה
שיֵאָכל
בעת
היותו
יותר
נבחר
לעשות
כנגד
אמונת
המצרים
,
לפי
מה
שאפשר;
כי
בזה
יתיישרו
ישראל
יותר
לסור
מהאמונה
ההיא.
באש
תשרופו
-
ראוי
שתדע
,
כי
התורה
לא
הגבילה
זמן
לזאת
השריפה
,
ולזה
לא
תדחה
זאת
השריפה
לא
שבת
ולא
יום
טוב
,
וזה
מבואר
בנפשו
(ראה
משנה
פסחים
ז
,
י;
מכיל'
בא
פסחא
ו).
(יא)
מתניכם
חגורים
נעליכם
ברגליכם
ומקלכם
בידכם
ואכלתם
אותו
בחפזון
-
כבר
יראה
מזה
,
כי
ממנהגם
היה
להתיר
חגורם
כאשר
ירצו
לאכול
,
וכן
המנהג
היום
בקצת
המקומות;
וכזה
אמרו
בראשון
מ'שבת'
(ט
,
ב)
בהתחלת
הסעודה
,
שהיא
משיתיר
חגורו
.
וכן
היה
מנהגם
להסיר
נעליהם
מרגליהם
ולרחוץ
אותם
קודם
האכילה
,
ולזה
אמר
אברהם
"יוקח
נא
מעט
מים
ורחצו
רגליכם"
(בר'
יח
,
ד).
והמקל
הוא
דבר
ישאהו
האדם
בצאתו
לדרך.
והנה
צוה
אותם
שיאכלו
הפסח
בדמות
נוסעים:
לא
יתירו
חגורם
ולא
יסירו
נעליהם
מרגליהם
,
ויהיה
מקלם
בידם
,
ויאכלו
אותו
בחפזון
ובמהירות
,
כמנהג
האנשים
הרוצים
ללכת
בדרך;
להעיר
אותם
,
כי
בפעם
הזאת
ישלחם
פרעה
בלי
ספק
,
ואעפ"י
שכבר
הקשה
לבו
בכל
המכות
הקודמות.
ובזה
האופן
תהיה
נוספת
אמונתם
בשם
יתעלה
,
בראותם
שכבר
יתקיים
מה
שייעד
להם;
כי
הכונה
כולה
היתה
להוציאם
מאמונותיהם
הנפסדות
ולהכניסם
באמונה
האמתית
,
כי
בזה
האופן
תשלם
להם
ההצלחה
האנושית
ויהיו
ראויים
לירושת
הארץ
,
כמו
שקדם
(ראה
בקובץ
תועלות
לרלב"ג
,
שמ'
ו
,
ב
-
ז
,
ז
,
תועלת
ג).
והנה
זה
הצווי
היה
בפסח
מצרים
לבדו
,
וזה
מבואר
בנפשו.
(יב)
ועברתי
בארץ
מצרים
בלילה
הזה
-
רוצה
לומר
,
שתרָאֶה
בהם
פעולתי
ומכתי.
או
יהיה
מעניין
עֶברה
וכעס
,
כמו
שבארו
במכילתא
(בא
פסחא
ז)
,
כטעם
"עובר
ומתעבר"
(בנוסחנו:
מתעבר;
מש'
כו
,
יז);
והנה
זה
המאמר
הוא
כלשון
בני
אדם
,
כי
השם
יתעלה
לא
יתפעל
כלל
,
חלילה
לו
מזה.
ובכל
אלהי
מצרים
אעשה
שפטים
-
הם
האלילים
שהיו
עובדים
להם.
וידמה
שכבר
נשחתו
במין
אחד
ממיני
ההשחת
,
כמו
השריפה
וההרס
ומה
שידמה
להם;
וזה
כֻּלו
היה
לאמת
לישראל
,
שאין
באלו
האלילים
ממש
.
(יג)
וראיתי
את
הדם
ופסחתי
עליכם
-
וזה
לאות
,
כי
לא
היתה
זאת
ההזאה
על
המשקוף
ועל
שתי
המזוזות
כי
אם
בפסח
מצרים
(ראה
משנה
פסחים
ט
,
ה).
והרצון
בו
,
שכבר
יתבאר
לי
מפני
מה
שתעשו
מן
הדם
,
שכבר
יצאתם
מאמונת
המצרים;
וזה
יהיה
סבה
שאחוס
עליכם
,
ולא
יהיה
בכם
נגף
מפאת
המשחית
הנוגף
המצרים.
(יד)
וחגותם
אותו
חג
ליי'
-
ראוי
שתדע
,
כי
מלת
חג
תאמר
על
'יום
טוב'
,
וזה
מענינה
מבואר
,
ותֵאָמר
עוד
על
זבח
שלמי
החגיגה:
אמר
"אסרו
חג
בעבותים"
(תה'
קיח
,
כז);
"ולא
ילין
חלב
חגי"
(שמ'
כג
,
יח).
וידמה
,
שיהיה
נאמר
בזה
המקום
לפי
הענין
הראשון;
והנראה
בעיני
,
שיהיה
הרצון
בו:
זביחת
שלמים
,
והם
הנקראים
בלשון
רבותינו
ז"ל
'שלמי
חגיגה'
(ביצה
יט
,
א);
וכן
בארו
זה
במכילתא
(בא
פסחא
ז)
.
וכבר
יורה
שכן
הוא
,
שכבר
אמר
משה
לפרעה
"ויחגו
לי
במדבר"
(שמ'
ה
,
א)
,
והיה
הרצון:
ויזבחו
לי
,
כמו
שהתבאר
מדבריו
במקום
ההוא.
והנה
באר
,
שזאת
החגיגה
היא
נוהגת
לדורות.
והנה
יתבאר
במה
שיבא
(פירושו
לשמ'
כג
,
טו;
דב'
טז
,
טו)
,
שזאת
החגיגה
יש
לה
תשלומין
כל
שבעה;
ובהיות
הענין
כן
,
הנה
תהיה
זאת
החגיגה
מצוה
בפני
עצמה
.
(טו)
שבעת
ימים
מצות
תאכלו
-
רוצה
לומר
,
שמה
שתאכלו
מן
הלחם
יהיה
מצה;
אבל
לא
חייבה
התורה
לאכול
מצה
כי
אם
בלילה
הראשונה
,
והיא
ליל
חמשה
עשר
,
כמו
שיתבאר
אחר
זה
(להלן
,
יח).
אך
ביום
הראשון
-
הוא
יום
ארבעה
עשר
אשר
דבר
בו
תחלה
וצוה
שישחט
הפסח
בו
בין
הערבים
(לעיל
,
ו);
כי
היום
אשר
ידבר
בו
עתה
הוא
יום
חמשה
עשר
,
והוא
אשר
צוה
לאכול
בו
הפסח.
והנה
אמר
,
כי
ביום
ארבעה
עשר
יחוייב
להם
להשבית
שאור
מבתיהם.
וזאת
ההשבתה
היא
,
שיבטלו
החמץ
ההוא
ויוציאוהו
מתורת
אוכל
,
אבל
יהיה
נחשב
להם
כאבן
וכעפר
ומה
שידמה
להם
מהדברים
שאינם
ראויים
לאכילה
(ראה
מש"ת
חמץ
ומצה
ב
,
ב);
ולזה
אמר
תשביתו
ולא
אמר
'תסירו'.
ואולם
העת
שיחוייב
שתהיה
נשלמת
זאת
ההשבתה
הוא
ביום
ארבעה
עשר
,
ולפי
דיני
התורה
הוא
בחצי
היום.
וראיית
זה
,
שכבר
אמרה
התורה
בענין
זביחת
הפסח
"לא
תזבח
על
חמץ
דם
זבחי"
,
כמו
שיתבאר
במה
שיבא
(שמ'
כג
,
יח);
ובהיות
הענין
כן
,
הנה
יצטרך
שתשלם
השבתת
החמץ
קודם
שיגיע
זמן
שחיטת
הפסח
,
שהוא
בחצי
היום
,
כמו
שקדם
(לעיל
,
ו;
ראה
פסחים
ד
,
ב
-
ה
,
א;
מכיל'
בא
פסחא
ח).
מיום
הראשון
עד
יום
השביעי
-
רוצה
לומר:
מהשבעת
ימים
שצוה
שיהיה
מה
שנאכל
אותו
מהלחם
מצה;
ולזה
נתן
טעם
לזה
הצווי
ואמר
,
כי
כל
מי
שיאכל
חמץ
באלו
השבעת
ימים
ישיגהו
עונש
נפלא
,
והוא
שתכָּרת
נפשו;
רוצה
לומר
,
שלא
יהיה
לה
השארות
כלל
,
אבל
תאבד
לגמרי
,
כמו
שבארו
במכילתא
(בא
פסחא
ח).
ובהיות
הענין
כן
,
הנה
יחוייב
שיהיה
מצה
מה
שנאכלהו
מהלחם
באלו
השבעת
ימים.
ולהרחיקנו
יותר
מאכילת
החמץ
,
צוה
גם
כן
שנשביתהו
מבתינו
קודם
הִכָּנס
אלו
השבעת
ימים.
וראוי
שתדע
,
שזה
העונש
הנפלא
לא
יהיה
אלא
למי
שיעשה
זה
במזיד
(ראה
מכיל'
בא
פסחא
ח)
,
אבל
אם
עשה
זה
באונס
,
אין
לו
אשם
בזה;
וזה
מבואר
מאד
,
כי
לא
יתכן
שיענש
האדם
על
מה
שעשהו
באונס.
ועם
שהוא
מבואר
,
כבר
בארה
זה
התורה
בנערה
המאורסה
כשנאנסה
,
שאין
לה
חטא
מות:
אמר
"ולנערה
לא
תעשה
דבר...
כי
כאשר
יקום
איש
על
רעהו
ורצחו
נפש
כן
הדבר
הזה"
(דב'
כב
,
כו)
.
וכן
אם
עשה
זה
בשוגג
,
יפטר
מהכרת
ויתחייב
קרבן
,
כמו
שיתבאר
בגזרת
השם
בפרשת
'ויקרא'
(וי'
ד).
(טז)
ביום
(בנוסחנו:
וביום)
הראשון
מקרא
קדש
-
ראוי
שתדע
,
שהתורה
בארה
במה
שיבא
,
כי
אנחנו
נקרא
מועדי
יי'
"מקראי
קדש";
רוצה
לומר
,
שהקריאה
הזאת
היא
מסורה
לנו:
אמר
"אלה
מועדי
יי'
מקראי
קדש
אשר
תקראו
אותם
במועדם"
(וי'
כג
,
ד)
.
ולזה
יתבאר
אחר
זה
,
שהיא
מסורה
לבית
דין
הגדול
לבד
(ראה
בקובץ
תועלות
לרלב"ג
,
שמ'
יב
,
א
-
יג
,
טז
,
תועלת
א
שרש
ו).
ואין
ראוי
שיאמן
שתהיה
זאת
הקריאה
במועדים
בעצמם
,
כי
הם
תלויים
בקדוש
החדש
,
כי
הם
ביום
מוגבל
מהחדש.
ולזה
הוא
מבואר
,
כי
כשידענו
מתי
היתה
התחלת
החדש
,
ידענו
מתי
יהיו
המועדים
אשר
יהיו
בחדש
ההוא.
ולזה
הסכימו
רבותינו
ז"ל
(תו"כ
אמור
פרשתא
ט
פרק
י
,
א)
,
שזאת
הקריאה
היא
לקדש
החדש
,
וממנה
תמשך
קדושת
המועדים.
והנה
זאת
הקריאה
היא
,
שיאמרו
בחדש
ההוא
שהוא
מקודש
,
כשיתבאר
להם
שהלבנה
נראית
מבערב
.
והנה
צותה
התורה
,
שיהיה
היום
הראשון
מאלו
השבעת
ימים
קדש
,
וכן
השביעי.
וענין
זאת
הקדושה
היא
,
שנצטוינו
לשבות
בהם
ממלאכה
שאינה
לצורך
אוכל
נפש
בעצמותה
,
כמו
שיתבאר
אחר
זה
.
כל
מלאכה
לא
יעשה
בהם
-
היא
מצות
'לא
תעשה'
,
נזהרנו
בה
מעשיית
מלאכה
,
לבד
המלאכה
שישתמשו
בה
לצורך
אוכל
נפש.
והנה
המלאכה
שאינה
לצורך
אוכל
נפש
,
היא
הנקראת
בתורה
"מלאכת
עבודה"
,
וזה
דבר
ידענוהו
מזה
המקום;
וזה
,
כי
התורה
אמרה
תמורת
זה
המאמר
במקומות
אחרים
"כל
מלאכת
עבודה
לא
תעשו"
(וי'
כג
,
ז
ועוד).
והנה
נבאר
בגזרת
השם
מה
שיוכלל
בשם
'מלאכה'
באופן
שלם
אצל
באור
מצות
שבת
(בה"פ
שמ'
כ
,
י).
והנה
המלאכות
שהם
לצורך
אוכל
נפש
הם
כמו
הבישול
והשחיטה
והטחינה
וההרקדה
והלישה
והאפייה
וההבערה
וההוצאה
מרשות
לרשות.
ואלו
המלאכות
ומה
שידמה
להם
הם
שאפשר
לעשות
ביום
טוב
,
ואפילו
לבהמתינו.
וזה
נכלל
במה
שאמר
אשר
יאכל
לכל
נפש
,
שאם
היתה
הכונה
בזה
שלא
יותר
לנו
לעשות
רק
אשר
יאכל
לאדם
,
לא
היה
אומר
לכל
נפש;
ואולם
אמר
לכל
נפש
,
להתיר
לנו
לעשות
מה
שיאכל
לכל
נפש
מנפשות
הבעלי
חיים
(ראה
ביצה
כא
,
א;
מכיל'
בא
פסחא
ט).
וראוי
שתדע
,
שמה
שאמר
בזה
המקום
אשר
יאכל
לכל
נפש
,
אין
הרצון
בו
שיהיה
נאכל
בפועל
,
אך
הרצון
בו:
מה
שדרכו
שיהיה
נאכל.
וזה
,
שאם
היה
הרצון
בזה
שיהיה
נאכל
בפועל
,
הנה
לא
נוכל
להשמר
מזה
,
כי
לא
ידע
האדם
מה
שיצטרך
לו
לאכול
,
באופן
שיעשה
ממנו
השיעור
ההוא
לבדו
ולא
יוסיף
עליו;
וכל
שכן
שאי
אפשר
לו
לעמוד
על
שעור
מה
שיצטרך
לו
מן
האש
לבשל
ולאפות.
ולזה
הוא
מבואר
,
שהכונה
בזה
הוא:
מה
שדרכו
שיאכל
.
וזה
כמו
שרש
כולל
לכל
הפעולות
והתארים
אשר
זכרה
אותם
התורה
.
ובהיות
הענין
כן
,
הנה
כבר
יותר
לנו
,
דרך
משל
,
לאפות
ולבשל
ואעפ"י
שלא
נצטרך
אליו
,
כי
אין
כונת
התורה
להתיר
מה
שנצטרך
אליו
לבד
,
כמו
שבארנו;
אבל
התירה
המלאכות
אשר
תהיינה
בעצמותם
לצורך
אוכל
נפש.
ואולם
רבותינו
ז"ל
עשו
סייגים
וגדרים
בענין
אלו
המלאכות
,
כמו
שנבאר
בגזרת
השם
אצל
זכירתנו
שרשי
זאת
המצוה
(ראה
בקובץ
תועלות
לרלב"ג
,
שמ'
יב
,
א
-
יג
,
טז
,
תועלת
יב
שרש
ד).
ולפי
שאין
בכאן
כי
אם
'לאו'
אחד
לכל
סוגי
המלאכות
שאינם
לצורך
אוכל
נפש
,
הנה
אם
עשה
אותם
האדם
כולם
בהתראה
אחת
,
אינו
חייב
אלא
אחת;
מה
שאין
כן
בשבת
,
כמו
שיתבאר
בגזרת
השם
במה
שיבא
(ראה
חקירה
בענין
נא
ומבושל
,
בקובץ
תועלות
לרלב"ג
,
שמ'
יב
,
א
-
יג
,
טז
,
תועלת
ו).
וראוי
שתדע
,
כי
אעפ"י
שבאה
בכאן
האזהרה
מעשיית
מלאכה
בראשון
ובשביעי
של
פסח
ב'לאו'
אחד
,
הנה
הם
שתי
מצות
'לא
תעשה'
,
כי
כבר
בא
'לאו'
אחד
בכל
אחד
מאלו
הימים
ביחוד
בפרשת
'אמור
אל
הכהנים'
(וי'
כג
,
ז
-
ח)
ובזולתה
(במ'
כח
,
יח
,
כה).
(יז)
ושמרתם
את
המצות
-
ראוי
שתדע
,
כי
ה'שמירה'
וה'זכירה'
הם
דבר
אחד
,
אין
הבדל
ביניהם
,
אלא
שהשמירה
היא
זכירה
מתמדת
והזכירה
היא
שמירה
נפסקת.
והנה
הרצון
בזה
,
שיזכרו
ענין
המַצות
שנצטוו
בהם
להזכיר
יציאת
מצרים
,
שהוכרחו
לאפות
הבצק
עוגות
מצות
,
כמו
שיתבאר
אחר
זה
(להלן
,
לט).
ושמרתם
את
היום
הזה
לדורותיכם
-
הרצון
בזה
,
שיזכרו
תמיד
יום
צאתם
ממצרים
,
כמו
שאמר
"למען
תזכור
את
יום
צאתך
מארץ
מצרים
כל
ימי
חייך"
(דב'
טז
,
ג).
ואפשר
שתהיה
ה'שמירה'
הנזכרת
בזה
הפסוק
,
לצוות
על
קיום
אלו
המצות;
וכמוהו
,
לפי
מה
שאחשוב
,
"וישמור
משמרתי"
(בר'
כו
,
ה)
-
רוצה
לומר
,
שכבר
קיים
מה
שנצטוה
לקיימו
מהמצות
והחקים
והתורות.
(יח)
בראשון
-
רוצה
לומר:
בחדש
ניסן
,
שהוא
החדש
הראשון
,
כמו
שהתבאר
במה
שקדם
(לעיל
,
ב).
בערב
תאכלו
מצות
עד
יום
האחד
ועשרים
לחדש
בערב
-
למדנו
מזה
,
שימינו
הם
מתחילים
מהערב
,
לא
מהבקר.
ולמדנו
מזה
,
שאכילת
מצה
בלילה
הראשון
משבעת
ימי
הפסח
היא
חובה
והיא
מצות
'עשה'
,
לפי
מה
שהתבאר
מזה
הפסוק
,
לא
יותר
מזה.
וזה
,
שהרצון
בזה
הוא
,
שהם
מחוייבים
לאכול
מצה
בערב
,
כי
כבר
צותה
זה
התורה
בבאור
,
ומשם
עד
סוף
האחד
ועשרים
יום
לא
קבעה
להם
זמן
שיאכלו
מצה
בכל
יום
מהם
,
ולזה
הוא
מבואר
,
שלא
צותה
התורה
אלא
שיהיה
מצה
מה
שיאכלו
מהלחם
(ראה
פסחים
קכ
,
א;
מכיל'
בא
פסחא
י);
שאם
היה
רצון
התורה
שיתחייבו
לאכול
מצה
עד
סוף
האחד
ועשרים
יום
,
הנה
אם
כן
יהיו
מחוייבים
לאכול
מצה
בלי
הפסק
עד
סוף
האחד
ועשרים
יום
,
וזה
בלתי
ראוי
שיצוו
בו
,
כי
הוא
בלתי
אפשר
שיקיימוהו.
ולזה
הוא
מבואר
,
שאין
הכונה
בזה
אלא
שיהיה
מה
שיאכלו
מהלחם
מצה
,
לא
חמץ
,
עד
סוף
האחד
ועשרים
יום.
ועוד
,
שכבר
נאמר
בפרשת
'פנחס'
"שבעת
ימים
מצות
יאכל"
(במ'
כח
,
יז)
,
וזה
הלשון
יאמר
על
מה
שהוא
רשות
,
כאמרו
"הוא
לבדו
יעשה
לכם"
(שמ'
יב
,
טז);
"ששת
ימים
תעשה
מלאכה"
(שמ'
לה
,
ב);
וכן
גם
כן
אמר
בזאת
הפרשה
"מצות
יאכל"
(שמ'
יג
,
ז).
ועוד
,
שכבר
באר
במה
שאמר
"שבעת
ימים
מצות
תאכלו"
(לעיל
,
טו)
,
שאין
הכונה
בזה
אלא
שלא
יאכל
חמץ
,
וזהו
אמרו
שם
"כי
כל
אוכל
חמץ
ונכרתה
הנפש
ההיא
מישראל"
וגו';
ולזה
הוא
מבואר
,
שמה
שאמר
"שבעת
ימים
מצות
תאכלו"
,
אין
הרצון
בו
שיתחייבו
לאכול
מצה
,
אלא
שיהיה
מצה
מה
שיאכלוהו
מהלחם
,
כמו
שבארנו
במה
שקדם.
(יט)
שבעת
ימים
שאור
לא
ימצא
בבתיכם
-
רוצה
לומר:
ברשותם
,
כי
כבר
באר
במקום
אחר
בזאת
הפרשה
"ולא
יראה
לך
חמץ
ולא
יראה
לך
שאור
בכל
גבולך"
(שמ'
יג
,
ז).
וראוי
שתדע
,
שהשאור
והחמץ
אשר
הוזהרנו
בו
שלא
יראה
ולא
ימצא
בגבולינו
,
הוא
החמץ
והשאור
שלנו
,
לא
מה
שהיה
של
אחרים
או
של
גבוה
,
כמו
החמץ
של
גוים
או
של
הקדש;
כי
כבר
באר
,
שהוא
לא
צוה
שלא
יראה
החמץ
והשאור
בכל
גבולנו
אלא
כאשר
היה
לנו
,
וזהו
אמרו
"לא
יראה
לך"
(שמ'
יג
,
ז;
ראה
פסחים
ה
,
ב;
מכיל'
בא
פסחא
י).
ואין
לאומר
שיאמר
,
שכבר
ישוב
אמרו
"לך"
אל
הרְאִיה
,
שאם
היה
זה
כן
,
היה
ראוי
שיאמר
'לא
תִרְאה
חמץ
ולא
תִרְאה
שאור'.
ועוד
,
שאם
היה
הדבר
כן
,
היה
אפשר
שימצא
השאור
והחמץ
בבתינו
,
אבל
יחוייב
לנו
לעצום
עינינו
שלא
נראהו;
וזה
מבואר
הבטול
,
כי
התורה
צותה
שנשבית
שאור
מבתינו
(לעיל
,
טו)
ושלא
ימצא
בהם.
ולזה
הוא
מבואר
,
שאמרו
"לך"
שב
אל
החמץ
והשאור;
והרצון
בו
,
שלא
יראה
בגבולנו
החמץ
והשאור
שהוא
לנו.
והנה
זכר
הבתים
לבד
,
כי
הם
המקומות
היותר
ראויים
שימצא
בהם
החמץ;
ואולם
הכונה
היתה
שלא
יראה
ולא
ימצא
החמץ
והשאור
בגבולנו
,
להרחיקנו
שלא
נאכל
מהם
,
לפי
שכבר
ימשך
מהאכילה
ההיא
שתכרת
הנפש
,
כמו
שבאר
בזה
הפסוק
,
והתבאר
זה
גם
כן
במה
שקדם
(לעיל
,
טו).
(כ)
כל
מחמצת
לא
תאכלו
-
רוצה
לומר:
אפילו
מה
שיכנס
בו
החמץ
על
ידי
תערובת
לא
תאכלו;
וזהו
מה
שכלל
אותו
במלת
כל.
ואמנם
ה"מחמצת"
שזכר
ראשונה
(לעיל
,
יט)
,
אשר
יהיה
העונש
על
אכילתה
כרת
,
היא
בלא
עירוב
,
כי
ה'מחמצת'
לא
יאמר
בסתם
כי
אם
על
מה
שהוא
ממנה
בלא
עירוב;
ואולם
יאמר
על
המעט
בתערובת
החמץ
,
כי
אפשר
בו
שיחמיץ
העיסה
אשר
יתערב
בה
בעבור
החלק
מן
החמץ
שיש
בו;
ולזה
נכלל
תערובת
החמץ
במלת
כל
(ראה
פסחים
מג
,
א;
מכיל'
בא
פסחא
י).
והמשל
בזה
,
שאם
צוה
המלך
שיצאו
הרופאים
מן
העיר
,
לא
יחוייב
מזה
המאמר
שיצא
ממנה
מי
שיודע
פעולה
אחת
או
שתים
ממלאכת
הרפואה
,
כי
כמו
זה
לא
יקרא
'רופא'
כי
אם
על
המעט;
אך
אם
אמר
שיצא
ממנה
כל
רופא
,
הנה
יחוייב
שיצא
ממנה
כל
מי
שיש
לו
אי
זה
הסתבכות
במלאכת
הרפואה.
בכל
מושבותיכם
תאכלו
מצות
-
באור
שמצוַת
המצה
נוהגת
בכל
מושבות;
ואולם
מצוַת
הפסח
אינה
כן
,
כי
היא
אינה
נוהגת
אלא
בארץ
ישראל
,
במקום
אשר
יבחר
יי'
ממנה
,
כמו
שהתבאר
בפרשת
'ראה
אנכי':
אמר
"לא
תוכל
לזבוח
את
הפסח
באחד
שעריך"
וגו'
(דב'
טז
,
ה).
והנה
זה
ראיה
שמצות
המצה
אינה
תלויה
במצות
הפסח
,
אבל
הם
שתי
מצות;
והנה
בא
המאמר
במצוַת
אכילת
מצה
ביחוד
,
שנאמר
"בערב
תאכלו
מצות"
(לעיל
,
יח).
והנה
למדנו
מזה
הפסוק
,
שהמצות
שיצא
האדם
בהם
ידי
חובתו
הם
המצות
שאפשר
שיאכלו
בכל
מושבות
,
לא
המצות
שאי
אפשר
לאכלן
בכל
,
מושבות
,
כמו
'לחם
הפנים'
ו'חלות
תודה'
ו'רקיקי
נזיר'
ומה
שינהג
מנהגם
(ראה
פסחים
לו
,
א;
מכיל'
בא
פסחא
י).
(כא)
משכו
וקחו
לכם
-
רוצה
לומר:
שימשוך
,
מי
שיש
לו
,
וייחד
השה
לפסח;
ויקח
,
מי
שאין
לו
(ראה
מכיל'
בא
פסחא
יא)
,
רוצה
לומר:
שיקנה
אותו.
צאן
-
הוא
"שה"
שאמר
לו
השם
יתעלה
(לעיל
,
ג
-
ה);
כי
כבר
יאמר
צאן
על
הזכר
גם
כן.
וידמה
שכבר
בחר
השם
יתעלה
בפסח
מצרים
שיהיה
שה
כבשים
,
ואולם
לדורות
יהיה
מן
הכבשים
או
מן
העזים.
וזה
,
שכבר
ידמה
שהמצרים
היו
יותר
מתעבים
זביחת
הצאן
מזביחת
העז;
ולזה
תמצא
שכבר
יחס
זה
התיעוב
אל
הצאן:
אמר
"כי
תועבת
מצרים
כל
רועה
צאן"
(בר'
מו
,
לד).
למשפחותיכם
הוא
מה
שאמר
"שה
לבית
אבות"
(לעיל
,
ג).
ושחטו
הפסח
-
למדנו
מזה
,
שצריך
שתהיה
כונתם
בשחיטתם
אותו
,
שתהיה
השחיטה
לשם
פסח.
ולזה
גם
כן
אמר
"זבח
פסח
הוא
ליי'"
(להלן
,
כז)
-
רוצה
לומר:
שתהיה
זביחתו
לשם
פסח
,
להזכיר
שכבר
פסח
על
בתי
בני
ישראל
במצרים.
וכן
תמצא
בפרשת
'ראה
אנכי'
,
שהקפידה
התורה
תמיד
לזכור
'פסח'
אצל
הזביחה:
אמר
"וזבחת
פסח";
"לא
תוכל
לזבוח
את
הפסח";
"שם
תזבח
את
הפסח"
(דב'
טז
,
ב
,
ה
,
ו);
וזה
ממה
שיורה
,
שכונת
התורה
היא
שנזבחהו
לשם
פסח
(ראה
זבחים
ז
,
ב;
מכיל'
בא
פסחא
יא).
וכזה
תמצא
שהקפידה
בענין
החטאת
,
שנאמר
"ושחט
אותה
לחטאת"
(וי'
ד
,
לג);
וכבר
נבאר
בגזרת
השם
הסבה
בזה
בבאורנו
ענין
הקרבנות
(וי'
ד
,
ג).
ואולם
הסבה
,
אשר
בעבורה
הקפידה
התורה
שיהיה
השה
נשחט
לשם
פסח
,
היא
כדי
שיגיע
לנו
מזה
הפועל
התכלית
אשר
בעבורו
נצטוינו
בזאת
המצוה
,
והוא:
לפרסם
הנפלאות
שעשה
לנו
השם
יתעלה
כאשר
הוציאנו
ממצרים.
ולזאת
הסבה
בעינה
היה
זה
הקרבן
"במכסת
נפשות"
(לעיל
,
ד)
ו"בבית
אחד"
(להלן
,
מו)
,
כי
זה
כולו
ממה
שיוסיף
הערה
לנמנין
בזה
הקרבן
,
שיתנו
לבם
בו
ויזכרו
מפני
זה
מה
שבעבורו
נצטוו
בזאת
המצוה.
(כב-כג)
ולקחתם
אגודת
אזוב
-
ידוע
כי
האזוב
הוא
צמח
שפל
מאד
,
ולזה
אמר
"מן
הארז
אשר
בלבנון
עד
(לפנינו:
ועד)
האזוב
אשר
(בנוסחנו
נוסף:
יצא)
בקיר"
(מ"א
ה
,
יג)
,
רוצה
לומר:
מן
הצמח
הגבוה
עד
הצמח
השפל.
והנה
צוה
השם
יתעלה
להיות
ההזאה
הזאת
באגודת
אזוב
-
לבזות
השה
,
שהוא
תועבת
מצרים
,
בתכלית
מה
שאפשר
,
להראות
לישראל
הפסד
אמונת
המצרים.
ואולם
ההזאה
שהיתה
על
המזבח
,
שהיתה
לכבוד
השם
יתעלה
,
היתה
באצבע
הכהן
הימני
,
כמו
שיתבאר
בענין
הקרבנות
(בה"מ
וי'
ד
,
ו);
ולזה
הוא
מבואר
,
שכבר
היה
בזאת
ההזאה
בזוי
נפלא
לתועבת
מצרים
,
ולזה
התכלית
היתה
הצוָאה
שתהיה
זאת
ההזאה
באגודת
אזוב.
ואל
שתי
המזוזות
מן
הדם
אשר
בסף
-
הנה
יתבאר
מזה
,
שלכל
הזאה
והזאה
היתה
טבילה
בדם
אשר
בסף
,
ולזה
שב
לזכור
מן
הדם
אשר
בסף;
רוצה
לומר
,
שלא
תהיה
ההזאה
השנית
מהדם
הנשאר
באגודת
אזוב
,
אבל
תהיה
מן
הדם
אשר
בסף.
וזה
מבואר
חיובו
מלשון
הכתוב
,
וכן
בארו
זה
במכילתא
(מכיל'
בא
פסחא
יא).
ואתם
לא
תצאו
איש
מפתח
ביתו
עד
בקר
-
ראוי
שתדע
,
שזאת
המצוה
לא
היתה
אלא
בפסח
מצרים.
והיתה
הסבה
בזה
,
לפי
שהם
הזו
מן
הדם
על
הפתח
ועל
שתי
המזוזות
,
כדי
שתהיה
זאת
ההזאה
מצלת
אותם
,
שלא
יכנס
המשחית
בבית
לנגוף
,
כמו
שקדם
(לעיל
,
יג).
וזה
אמנם
יהיה
כשיסתכלו
בענין
ההזאה
הזאת
,
אשר
היתה
מבפנים
בבתים
שהיו
שם
,
כי
מפני
זה
יצאו
מאמונות
מצרים
הנפסדות
,
כמו
שבארנו
(לעיל
,
ז
,
יג).
(כד-כז)
ושמרתם
את
הדבר
הזה
לחק
לך
ולבניך
עד
עולם
-
רוצה
לומר:
שחיטת
הפסח
,
כי
היא
היתה
לדורות.
והיא
אמנם
תעשה
בארץ
ישראל
לבד
,
כמו
שבאר
ואמר:
והיה
כי
תבאו
אל
הארץ
אשר
יתן
יי'
לכם
כאשר
דבר
ושמרתם
את
העבודה
הזאת.
וכבר
יורה
שזה
המאמר
שב
לשחיטת
הפסח
,
שכבר
באר
אחר
זה
,
שזאת
העבודה
אשר
תהיה
לדורות
,
היא
זבח
פסח
ליי';
וזה
לראיה
,
שההזאה
על
המשקוף
ועל
המזוזות
לא
היתה
אלא
בפסח
מצרים.
והנה
השכל
יחייב
זה;
וזה
,
כי
המצוה
הזאת
לא
תהיה
נוהגת
אלא
בפני
הבית
,
כמו
שהתבאר
בזה
המקום
(פס'
כה)
ובפרשת
'ראה
אנכי'
(דב'
טז
,
ב).
ושם
היו
ההזאות
בכללם
במזבח
(ראה
וי'
א
,
ה
ועוד)
או
בקדשי
הקדשים
ולפני
הכפרת
או
נכח
קדשי
הקדשים
(ראה
וי'
טז
,
יד
-
טו)
,
ולא
היתה
ההזאה
במקום
אחר
,
כמו
שיתבאר
בענין
הקרבנות;
אבל
חוייב
בפסח
מצרים
שתהיה
ההזאה
בו
בזה
האופן
,
כי
לא
היה
להם
אז
בית
מיוחד
לשם
יתעלה.
ויקוד
העם
וישתחוו
-
רוצה
לומר:
לשם
יתעלה
,
לתת
לו
תודה
על
הטובה
אשר
אמר
להטיב
להם.
(כט)
היושב
על
כסאו
-
רוצה
לומר
,
שהיה
ראוי
שיהיה
יושב
על
כסאו
,
להיות
לו
המלוכה
אחריו;
כי
הממלכה
תהיה
לבכור
,
לפי
הנהוג.
בבית
הבור
-
רוצה
לומר:
בבית
האסורים.
(לא)
גם
אתם
גם
בני
ישראל...
ולכו
עבדו
את
יי'
כדברכם
-
הנה
זה
מנהג
הלשון
,
כמו
"גם
לי
גם
לך
לא
יהיה
גזורו"
(מ"א
ג
,
כו).
והרצון
בזה
,
שיצאו
האנשים
והנשים
והטף
,
וילכו
דרך
שלשת
ימים
במדבר
לזבוח
ליי'
,
כאשר
שאלו
(ראה
שמ'
ה
,
ג;
ח
,
כג).
(לב)
גם
צאנכם
גם
בקרכם
קחו
-
הרצון
בזה
,
שמה
ששאלתם
"גם
מקנינו
ילך
עמנו
לא
תשאר
פרסה"
(שמ'
י
,
כו)
,
הנני
נותן
לכם
רשות
על
זה.
וברכתם
גם
אותי
-
רוצה
לומר
,
שברכתכם
תבא
עלי
במה
שאטיב
לכם
משלי
,
כטעם
"ברכת
אובד
עלי
תבא"
(איוב
כט
,
יג).
והרצון
בזה:
לא
די
שאשלח
אתכם
עם
כל
אשר
לכם
,
אבל
אתן
לכם
עוד
משלי
באופן
שתברכוני;
כמו
ששאל
ממנו
משה
באמרו
"גם
אתה
תתן
בידנו
זבחים
ועולות"
(שמ'
י
,
כה)
.
וידמה
שהוא
נתן
להם
מתנות
רבות
בצאתם
,
לראותו
הפלא
שעשה
להם
השם
יתעלה;
ועוד
,
כי
השם
יתעלה
נתן
את
חן
העם
בעיני
מצרים
(ראה
להלן
,
לו)
,
ומפני
זה
הטיב
להם
משלו.
(לג)
ותחזק
מצרים
-
הרצון
בו:
יד
מצרים
,
או
ארץ
מצרים.
כלנו
מתים
-
כתרגומו;
והרצון
בזה
,
שהם
כלם
דורכים
אל
המות
,
אם
לא
ישולחו
בני
ישראל
מארץ
מצרים.
(לד)
משארותם
-
הם
הכלים
שילושו
בהם
הבצק.
(לו)
וישאילום
-
רוצה
לומר:
מצרים
היו
מתעוררים
מעצמם
להשאיל
אותם
מה
שלא
שאלו
מהם
,
כי
נתן
השם
יתעלה
את
חן
העם
בעיני
מצרים.
וינצלו
את
מצרים
-
הוא
מענין
הפרשה
והבדלה
,
כטעם
"ויתנצלו
בני
ישראל
את
עדים
מהר
חורב"
(שמ'
לג
,
ו);
"ויצל
אלהים
את
מקנה
אביכן
(בנוסחנו:
אביכם)
ויתן
לי"
(בר'
לא
,
ט).
והרצון
בזה
,
שהפרישו
והבדילו
מהם
כל
הדברים
היקרים
שהיו
להם
ונשאום
,
כמו
שייעד
השם
יתעלה
להם
(ראה
שמ'
ג
,
כב).
(לז)
כשש
מאות
אלף
רגלי
הגברים
לבד
מטף
-
הנה
ספר
זה
,
להודיע
שכבר
נתקיים
הייעוד
שיעד
השם
יתעלה
ליעקב
,
שכבר
יעשהו
לגוי
גדול
במצרים
(ראה
בר'
מו
,
ג);
כי
הם
לא
ירדו
שם
כי
אם
בשבעים
נפש
(ראה
שמ'
א
,
ה)
,
ולא
ארך
הזמן
שיצאו
משם
בזה
הרבוי
הנפלא.
(לח)
וגם
ערב
רב
עלה
אתם
-
הם
האנשים
שנתערבו
עמהם
משאר
האומות
,
כמו
המצרים
וזולתם.
והנה
נתערבו
עמהם
,
לראותם
חוזק
הפלאים
שנעשו
להם.
והנה
הקדים
לזכור
האנשים
שיצאו
משם
ואחר
כן
זכר
המקנה
,
כי
זהו
הסדור
הראוי.
(לט)
ויאפו
את
הבצק
אשר
הוציאו
ממצרים
עוגות
מצות
,
כי
לא
החמיץ
הבצק
עדיין
,
ולא
יכלו
להמתין
שיחמיץ;
לפי
שלא
עשו
להם
צדה
לדרך
,
כי
גורשו
ממצרים
בחפזון
ובבהלה
ולא
יכלו
להתעכב
שם
,
באופן
שישאו
עמהם
לחם
לאכול.
ולזכור
זה
הענין
,
צוה
השם
יתעלה
שנאכל
מצות
בשבעת
ימי
הפסח.
(מ)
ומושב
בני
ישראל
אשר
ישבו
במצרים
שלשים
שנה
וארבע
מאות
שנה
-
תחסר
מלת
'עד';
וככה
"ארבעים
יכנו"
(דב'
כה
,
ג)
,
שהרצון
בו:
עד
ארבעים
יכנו
,
כמו
שנבאר
שם
בגזרת
השם.
והנה
הרצון
בזה
הוא
,
שישראל
ישבו
במצרים
עד
ארבע
מאות
ושלשים
שנה
,
ולא
פורש
מאי
זה
עת
התחיל
זה
החשבון.
והנראה
בעינינו
הוא
,
שכבר
התחיל
זה
החשבון
אם
מעת
שנולד
יצחק
,
אם
מעת
נבואת
'בין
הבתרים'
,
כמו
שבארנו
בפרשת
'לך
לך'
(בר'
טו
,
יג).
והנאות
בעיני
בזה
,
שהחשבון
מתחיל
מעת
נבואת
'בין
הבתרים'
,
והיא
היתה
כמו
חמש
עשרה
שנה
קודם
שנולד
יצחק.
והנה
הארבע
מאות
שנה
שאמר
השם
יתעלה
לאברהם
התחילו
מעת
שנולד
יעקב
,
כי
הוא
היה
הראשון
שגר
בארץ
לא
לו
גרות
מַתמיד;
והנה
יצאו
ישראל
ממצרים
קודם
הקץ
שנאמר
לאברהם
כמו
ארבעים
וחמש
שנה.
והוא
מבואר
,
שאם
לא
חטאו
ישראל
,
היו
נוחלים
הארץ
תכף
צאתם
,
קודם
הקץ
,
ולזה
שלח
משה
מרגלים
לתור
את
ארץ
כנען
זמן
מועט
אחר
צאתם
ממצרים
(ראה
סע"ר
ח);
אבל
הטו
עונותיהם
(ע"פ
יר'
ה
,
כה)
ונתאחרו
שם
במדבר
ארבעים
שנה
,
ואחר
כן
ירשו
את
ארץ
כנען
על
יד
יהושע.
והנה
על
כל
פנים
נתקיימה
להם
ירושת
הארץ
,
אם
בבא
הקץ
,
אם
קודם
לו
מעט
,
כמו
שיתבאר
מדברינו
במה
שיבא
(במ'
י
,
לה);
רוצה
לומר
,
שכבר
נחלו
את
הארץ
קודם
הקץ.
(מא)
בעצם
היום
הזה
-
רוצה
לומר
,
שהיה
בסוף
ארבע
מאות
ושלשים
שנה.
יצאו
כל
צבאות
יי'
-
הם
השבטים.
(מב)
ליל
שמורים
הוא
ליי'
-
הוא
מענין
זכירה
,
אלא
שהיא
זכירה
תמידית
,
כמו
שבארנו
(לעיל
,
יז).
והרצון
בו
,
שהלילה
הזה
זכר
השם
יתעלה
ושמר
אותו
להוציא
צבאותיו
מארץ
מצרים
,
כי
כן
הגביל
השם
יתעלה
בתחלת
הענין
,
שהוא
יסבב
שלא
ירצה
פרעה
לשלח
את
העם
עד
הלילה
הזה
שהיה
בה
מכת
בכורים
,
והוא
ליל
חמשה
עשר
בניסן.
הוא
הלילה
הזה
ליי'
שמורים
לכל
בני
ישראל
לדורותם
-
הוא
מענין
זכירה
גם
כן.
והרצון
בו
,
שכבר
יחוייבו
ישראל
לדורותם
לזכור
בלבם
מה
שעשה
להם
השם
יתעלה
מהנפלאות
בלילה
הזה.
וזה
אמנם
יהיה
נשלם
בשיזכרו
זה
בפה
,
כמו
שבאה
המצוה
בזה
במה
שאחר
זה
,
שנאמר
"זכור
את
היום
הזה
אשר
יצאתם
ממצרים"
(שמ'
יג
,
ג).
והנה
נתבאר
מזה
המקום
,
שזאת
הזכירה
תהיה
בליל
חמשה
עשר
,
כי
הזכירה
אשר
בפה
ראוי
שתהיה
בעת
שנצטוינו
לזכור
זה
בלב
,
כי
היא
מביאה
אליה.
והנה
אין
ספק
שזאת
הזכירה
היא
בפה
,
כאמרו
"ולמען
תספר
באזני
בנך"
(שמ'
י
,
ב);
"והגדת
לבנך"
(שמ'
יג
,
ח);
כי
הכונה
כלה
היא
לפרסם
ענין
הנפלאות
שעשה
השם
יתעלה
,
וזה
הפרסום
ישלם
בזכירה
אשר
תהיה
בפה
,
לא
בזכירה
אשר
תהיה
בלב.
והנה
תמצא
'זכירה'
בענין
הגדה
וספור:
"כי
אם
זכרתני
אתך"
,
"ולא
זכר
שר
המשקים"
(בר'
מ
,
יד
,
כג);
וכן
"זכור
את
יום
השבת"
(שמ'
כ
,
ח)
או
"שמור
את
יום
השבת"
(דב'
ה
,
יב)
הם
מענין
זכירה
בפה
,
כמו
שנבאר
שם
בגזרת
השם.
(מג)
ויאמר
יי'
אל
משה
ואל
אהרן
-
רוצה
לומר
,
שכבר
אמר
זה
למשה
,
שיאמר
אותו
לאהרן
,
והוא
יהיה
לו
לפה
באלו
המצות.
כל
בן
נכר
לא
יאכל
בו
-
ראוי
שתדע
,
כי
אין
הרצון
בבן
נכר
מי
שהוא
מעם
אחר;
וזה
,
שכבר
התבאר
בזה
המקום
שהגר
מותר
באכילת
הפסח
(להלן
,
מח
-
מט)
,
אע"פ
שהוא
מעם
אחר
,
כיון
שהוא
מאמין
בתורת
ישראל.
ובהיות
הענין
כן
,
הנה
יהיה
בן
נכר
מי
שהוא
מאמונה
אחרת
,
ואע"פ
שהיה
ישראל;
ולזה
הוא
מבואר
,
שישראל
משומד
הוא
בכלל
בן
נכר
(ראה
יבמות
ע
,
ב;
מכיל'
בא
פסחא
טו).
והוא
מבואר
,
שזאת
המצוה
לא
צותה
התורה
אל
הבן
נכר
,
כי
אינו
מקיים
מצות
השם
יתעלה
,
אבל
צותה
לנו
שלא
נאכילהו
מבשר
הפסח;
כי
מצות
התורה
כלם
הם
לאנשי
התורה
,
וזה
מבואר
בנפשו.
וכבר
נתבאר
בשרשים
הכוללים
,
כי
האכילה
תהיה
בכזית
(ראה
רלב"ג
הקדמה
לבר'
,
באור
המלות
,
המקום
השביעי);
ולזה
הוא
מבואר
,
שמי
שהאכיל
כזית
מבשר
הפסח
לישראל
משומד
עובר
ב'לא
תעשה'.
(מד)
וכל
עבד
איש
מקנת
כסף
-
הוא
עבד
שגופו
קנוי
,
כמו
עבד
כנעני.
ומלתה
אותו
אז
יאכל
בו
-
ראוי
שתדע
,
שאין
זה
המאמר
שב
אל
העבד
,
כי
כבר
יתבאר
ממה
שאמר
אחר
זה
"וכל
ערל
לא
יאכל
בו"
(להלן
,
מח)
,
שאין
העבד
הערל
אוכל
בו.
ואולם
אמרו
אז
יאכל
בו
הוא
שב
אל
האיש
שזכר
,
וירצה
בזה
,
שהאדון
אסור
לאכול
מבשר
הפסח
אם
יהיה
עבדו
,
אשר
גופו
קנוי
לו
,
ערל
(ראה
יבמות
ע
,
ב;
מכיל'
בא
פסחא
טו).
(מה)
תושב
ושכיר.
תושב
-
הוא
'גר
תושב';
והוא
אשר
קבל
עליו
שלא
לעבוד
עבודה
זרה
,
כי
בזולת
זה
לא
נניח
אותו
לישב
בארץ
,
כמו
שיתבאר
במה
שיבא
(בה"פ
שמ'
כג
,
לג)
בגזרת
השם.
ושכיר
-
הוא
העבד
שאין
גופו
קנוי.
והנה
למדה
אותנו
התורה
,
שאף
על
פי
שיהיו
התושב
והשכיר
מולים
,
לא
יותר
לנו
להאכילם
מהפסח
(ראה
מכיל'
בא
פסחא
טו).
ומזה
המקום
נלמוד
,
שהעבד
אשר
גופו
קנוי
יותר
לו
לאכול
מבשר
הפסח
כשנמול
,
כי
הוא
נקשר
יותר
לאמונתנו
מהתושב
והשכיר;
ואִלו
היתה
כונת
התורה
שיהיה
העבד
הזה
אסור
לאכול
מבשר
הפסח
,
היה
ראוי
שתבאר
זה
הדין
בעבד
,
ונדע
מזה
שכן
הדין
בתושב
ושכיר
(ראה
שם).
(מו)
בבית
אחד
יאכל
-
ידוע
כי
ה'בית'
יאָמר
על
המקום
שהוא
מוקף
מחיצה.
והנה
צותה
התורה
,
שהנמנין
על
הפסח
יאכלוהו
במקום
אחד
,
יגבילוהו
מחיצות
,
לא
בשני
מקומות;
והכונה
בזה
היא
,
שיהיה
הפסח
בכללו
נאכל
במקום
אחד
(ראה
פסחים
פו
,
א).
הנה
,
כמו
שהקפידה
התורה
שיצָּלה
יחד
בכללו
,
"ראשו
על
כרעיו
ועל
קרבו"
(לעיל
,
ט)
,
כן
הקפידה
שיהיה
נאכל
יחד
,
במקום
אחד.
לא
תוציא
מן
הבית
מן
הבשר
חוצה
-
ראוי
שתדע
,
כי
ההוצאה
היא
שיעקר
האדם
הדבר
ממקום
מה
ויוציאהו
משם
ויניחהו
חוץ
מהמקום
הראשון.
ולזה
הוא
מבואר
,
שלא
יעבור
האדם
על
'לאו'
זה
,
אם
לא
יקח
הבשר
מהמקום
שהוא
בו
ויוציאהו
חוץ
למקום
ההוא
ויניחהו
שם;
אבל
אם
עקר
ולא
הניח
,
או
הניח
ולא
עקר
,
הנה
אין
זה
הוצאה
,
אבל
הוא
קצת
ממלאכת
ההוצאה;
ולזה
הוא
מבואר
שלא
יתחייב
על
זה
מלקות
(ראה
פסחים
פה
,
ב).
וכבר
נבאר
עוד
בגזרת
השם
דיני
ההוצאה
אצל
הבאור
במצות
שבת
(בה"פ
שמ'
כ
,
ח
-
יא).
וראוי
שתדע
גם
כן
,
שאינו
חייב
על
הוצאת
הבשר
אם
אין
בה
כזית
,
כי
לא
יפול
שֵם
האכילה
בפחות
מכזית.
והנה
למדנו
זה
ממה
שאמר
בראש
הפסוק
בבית
אחד
יאכל;
וזה
לראיה
כי
בדבר
נאכל
ידבר
,
וזה
לא
יִשלם
בפחות
מכזית
,
כמו
שהתבאר
בשרשים
הכוללים
(ראה
רלב"ג
הקדמה
לבר'
,
באור
המלות
,
המקום
השביעי;
ראה
מכשב"י
בא
יב
,
מה).
ומזה
יתבאר
,
שאם
לא
היה
הבשר
ראוי
לאכילה
,
לאי
זו
סבה
שיהיה
זה
,
לא
יתחייב
עליו
אם
יוציאהו.
ואפשר
שתהיה
הכונה
בשם
בית
-
חבורה
,
כמו
הענין
באמרו
"ושמחת
אתה
וביתיך"
(דב'
יד
,
כו)
,
שהרצון
בו:
חבורת
המתקבצים
בביתו
מהנשים
והטף
ובני
הבית
בכללם.
ויהיה
הרצון
בו
,
שיאכל
הפסח
בחבורה
אחת
,
לא
בשתי
חבורות
(ראה
פסחים
פו
,
א;
מכיל'
בא
פסחא
טו).
ולפי
שאמר
לא
תוציא
מן
הבית
מן
הבשר
חוצה
,
למדנו
שהמקום
אשר
יאכלוהו
בו
ראוי
שיהיה
מוקף
,
כדי
שיתכן
בו
שיוציאו
משם
לחוץ.
ועצם
לא
תשברו
בו
-
ראוי
שתדע
,
כי
לא
יקרא
'עצם'
השחוס
ומה
שידמה
לו
,
כי
מינו
נאכל
אפילו
בשור;
ואולם
יקרא
'עצם'
מה
שלא
יתכן
שיֵאָכל
לפי
הנהוג
,
ואע"פ
שכבר
יקרה
שיאכל
בגְדִי
הרך.
ולזה
לא
יתחייב
משום
שבירת
העצם
אלא
בעצם
שאין
מדרכו
שיאכל
בשור
הגדול
אחר
שנתבשל
,
כי
איננו
נהוג
שיאכל
העצם
אשר
כזה
גם
בשה
(ראה
משנה
פסחים
ז
,
יא)
.
ולפי
שאמר
לא
תשברו
,
למדנו
שעל
שבירתו
חייב
,
לא
על
שריפתו
(ראה
פסחים
פד
,
ה).
ועוד
,
שכבר
נתבאר
בפרשת
'בהעלותך'
,
שכבר
יתחייב
אפילו
בנותר
,
שחייב
לשרפו;
וזה
שכבר
נאמר
שם
"לא
ישאירו
ממנו
עד
בקר
ועצם
לא
תשברו
(בנוסחנו:
ישברו)
בו"
(במ'
ט
,
יב);
ולזה
הוא
מבואר
,
שאין
בשריפת
העצם
משום
שבירה
.
והנה
יתבאר
מזה
,
שכבר
יתחייב
על
שבירת
עצם
אפילו
בעת
שהוא
פסול
,
לפי
שכבר
כפלה
התורה
לזכור
אזהרת
שבירת
עצם
בזה
המקום
,
אפילו
על
מה
שיצא
מהבשר
חוץ
-
שהוא
אסור
באכילה
,
כמו
שנבאר
(ראה
בקובץ
תועלות
לרלב"ג
,
שמ'
יב
,
א
-
יג
,
טז
,
תועלת
כג
שרש
ד)
-
שנאמר:
לא
תוציא
מן
הבית
מן
הבשר
חוצה
ועצם
לא
תשברו
בו
(ראה
פסחים
פד
,
א
ואי').
ומזה
יתבאר
,
שדין
שבירת
עצם
ינהג
במה
שידמה
לזה
מהפסול
,
שהיה
לו
שעת
הכושר
,
היה
בה
ראוי
שיהיה
נאכל
,
שנאמר
בבית
אחד
יאכל
וגו'
ועצם
לא
תשברו
בו.
ומזה
יתבאר
,
שאם
שבר
בו
עצם
מבעוד
יום
-
חייב
,
שהרי
הוא
כשר
וראוי
שיאכל
בבא
עתו
(ראה
פסחים
פד
,
ב);
ואולם
הפסח
שלא
היתה
לו
שעת
הכושר
-
לא
יתחייב
בו
משום
שבירת
עצם.
ומזה
יתבאר
,
שהפסח
הבא
בטומאת
צבור
,
רוצה
לומר:
כשהיו
רוב
ישראל
טמאים
,
אע"פ
שהוא
נאכל
,
כיון
שאינו
ראוי
לאכילה
מצד
עצמותו
,
אלא
מצד
שקרה
שיהיו
רוב
ישראל
טמאים
,
לא
יתחייבו
בו
משום
שבירת
עצם;
כי
אמרו
בבית
אחד
יאכל
,
יחוייב
ממנו
לפי
השרשים
הכוללים
(ראה
רלב"ג
הקדמה
לבר'
,
באור
המלות
,
המקום
השמיני)
,
שיהיה
ראוי
לאכילה
מצד
עצמותו.
ומזה
יתבאר
,
שלא
יתחייבו
משום
שבירת
עצם
אם
לא
היה
בו
כזית
בשר
או
מוח
,
כי
האכילה
לא
תהיה
בפחות
מכזית
(ראה
פסחים
פד
,
ב).
והנה
אפשר
שיתבאר
מצד
אחר
,
שהפסח
הבא
בטומאה
לא
יתחייבו
בו
משום
שבירת
עצם.
וזה
,
כי
כבר
אמרה
התורה
בזה
המקום
ועצם
לא
תשברו
בו
,
ובפסח
שני
,
בפרשת
'בהעלותך'
,
"ועצם
לא
תשברו
(בנוסחנו:
ישברו)
בו"
(במ'
ט
,
יב);
ולזה
הוא
מבואר
,
כי
אמרו
לא
תשברו
בזה
המקום
,
לא
בא
זה
המיעוט
להתיר
שבירת
עצם
בפסח
שני
,
אבל
הוא
להתיר
שבירת
עצם
בפסח
הבא
בטומאת
צבור.
וזה
יתבאר
יותר
ממה
שנזכר
מזה
בפסח
שני
,
כי
הוא
כאילו
אמר
,
שבזה
הפסח
הנדחה
לפסח
שני
מפני
טומאת
יחידים
הוזהרו
על
שבירת
עצם
,
אבל
אם
היה
בלתי
נדחה
לפסח
שני
מפני
הטומאה
הזו
,
אבל
היתה
באופן
שיותר
לעשותו
בטומאה
,
וזה
יהיה
כשנטמא
רוב
צבור
,
אז
לא
יתחייבו
על
שבירת
עצם
(ראה
פסחים
פד
,
א
-
ב)
.
והסבה
בזה
,
כי
אזהרת
שבירת
עצם
-
עם
שהיתה
להעיר
על
החפזון
שצוו
לאכול
בו
בשר
הפסח
,
עד
שלא
היה
להם
פנאי
לשבר
העצמות
-
הנה
הוא
גם
כן
לכבוד
הקרבן
,
שלא
ינהגו
בו
מנהג
גרגרנות.
ואולם
הפסח
שבא
בטומאה
-
כבר
הוסר
הכבוד
ממנו
,
עד
שכבר
יאכלוהו
הטמאים
,
כמו
שנבאר
בגזרת
השם
בפרשת
'בהעלותך'
(במ'
ט
,
ו);
ולזה
לא
הקפידה
התורה
אם
ישבר
בו
עצם.
והוא
גם
כן
לעשות
שינוי
בזאת
האכילה
,
כדי
שישאלו
התינוקות
מזה
ועל
מזה
(ע"פ
אס'
ד
,
ה);
ולזה
לא
נקפיד
בזה
השנוי
במה
שיקרה
על
המעט
,
כי
היא
מלתא
דלא
שכיחה
,
ודי
בענינה
שִׁנוי
כי
יאכלוהו
הטמא
והטהור
יחדו
(ע"פ
דב'
יב
,
כב).
ואולם
אמרנו
,
כי
התורה
כיונה
לעשות
שִׁנוי
בזה
,
כדי
שישאלו
זה
התינוקות
ויתפרסם
להם
ענין
יציאת
מצרים
,
לפי
שכבר
יראה
שהתורה
כיונה
לזה
ממה
שאמרה
"והיה
כי
יאמרו
אליכם
בניכם
מה
העבדה
הזאת
לכם"
(לעיל
,
כו);
"והגדת
לבנך
ביום
ההוא
לאמר
בעבור
זה
עשה
יי'
לי
בצאתי
ממצרים"
(שמ'
יג
,
ח);
ולזה
אמר
"ולמען
תספר
באזני
בנך
ובן
בנך"
וגו'
(שמ'
י
,
ב);
כי
בזה
תתפרסם
האמונה
האמתית
להם
.
(מז)
כל
עדת
ישראל
יעשו
אותו
-
מגיד
שענין
היות
השה
נקח
לבית
אבות
או
לאדם
ולשכניו
(ראה
לעיל
,
ג
-
ד)
לא
היה
אלא
ב'פסח
מצרים'
,
אבל
ב'פסח
דורות'
יִמָּנה
האדם
עם
מי
שירצה
(ראה
מכיל'
בא
פסחא
טו)
,
עד
שכל
עדת
ישראל
אפשר
שיתחברו
בפסח
אחד
,
אם
היה
שיהיה
בו
די
(ראה
פסחים
עח
,
ב;
מכיל'
בא
פסחא
ה).
וזאת
העשייה
הוא
לשחוט
אותו
בין
הערבים.
ולמדנו
מזה
,
שזה
חובה
לכל
אחד
ואחד
מישראל.
(מח)
וכי
יגור
אתך
גר
-
הוא
'גר
צדק'
,
שנתגייר
וקבל
עליו
עול
מצות
התורה
(ראה
מכיל'
בא
פסחא
טו).
המול
לו
כל
זכר
ואז
יקרב
לעשותו
-
רוצה
לומר
,
שלא
יותר
לו
לעשות
הפסח
אם
לא
יהיו
נמולים
כל
הזכרים
אשר
הם
לו
,
כמו
בניו
וילידי
ביתו
ומקנת
כספו
,
שגופם
קנוי
לו.
וזה
,
עם
שהוא
מבואר
בנפשו
,
שכל
אלו
הם
נכללים
במה
שאמר
המול
לו
כל
זכר
,
הנה
הוא
גם
כן
מבואר
מעניין
מה
שאמר
השם
יתעלה
לאברהם
שימול
לו
כל
זכר
(ראה
בר'
יז
,
י)
,
ואחר
כן
באר
שכבר
יוכללו
בזה
ילידי
ביתו
ומקנת
כספו
(שם
,
יב).
וראוי
שיתבאר
לנו
מזה
,
כי
כמו
שימנע
הגר
מעשיית
הפסח
מפני
שלא
נמולו
בניו
ועבדיו
,
כן
הענין
גם
כן
בישראל
,
כי
לא
החמירה
התורה
בגר
יותר
ממה
שהחמירה
בישראל;
אבל
דבר
הכתוב
בהווה
,
לפי
שזה
הענין
יתכן
שימצא
יותר
בגר
ממה
שימצא
בישראל
,
וזה
מבואר
בנפשו.
וכן
ראוי
שיתבאר
מזה
,
שמילת
בניו
ועבדיו
מעכבת
אותו
מאכילת
הפסח
,
כי
כבר
נכלל
בעשיית
הפסח
האכילה;
וזה
יתבאר
ממה
שאומר
בפרשת
'בהעלותך'
"ככל
חוקת
הפסח
יעשו
אותו"
(במ'
ט
,
יב)
-
וזה
כולל
חקות
האכילה
,
כמו
שיתבאר
שם.
ועוד
,
כי
כבר
מצאנו
כי
גם
מילת
העבד
מעכבת
בעליו
מאכילת
הפסח
,
כמו
שנתבאר
בזאת
הפרשה
(לעיל
,
מד)
,
ולזה
הוא
מבואר
,
שמילת
בניו
ועבדיו
מעכבת
אותו
מאכילת
הפסח
(ראה
מכיל'
בא
פסחא
טו).
והיה
כאזרח
הארץ
-
לכל
דיני
זאת
המצוה.
וכל
ערל
לא
יאכל
בו
-
אפילו
היה
הערל
ישראל
(ראה
פסחים
צו
,
א;
מכיל'
בא
פסחא
טו);
ואם
אכל
ממנה
,
עובר
ב'לאו'.
(מט)
תורה
אחת
יהיה
לאזרח
ולגר
הגר
בתוככם
-
רוצה
לומר:
לענין
המצות
בכללם
,
כי
לא
יתגייר
הגר
לקיים
קצת
המצות
זולת
קצת;
וזה
,
כי
התורה
היא
נימוס
אחד
שלם
,
אין
להוסיף
עליו
ואין
לגרוע
ממנו
,
כמו
שנזכר
זה
בתורה
(דב'
ד
,
ב;
יג
,
א;
ראה
מכיל'
בא
פסחא
טו).
(נא)
ויהי
בעצם
היום
הזה
-
הוא
דבק
עם
מה
שאחר
זה.
והרצון
בו
,
כי
בעצם
היום
הזה
,
שהוציא
יי'
את
בני
ישראל
מארץ
מצרים
על
צבאותם
,
בו
ביום
דבר
השם
יתעלה
למשה
על
מצות
הבכורות
,
ובו
ביום
אמר
משה
אל
העם
שיזכרו
היום
אשר
יצאו
ממצרים
,
וכל
הדברים
הנמשכים
לזה
עד
פרשת
'ויהי
בשלח'
(שמ'
יג
,
א
-
טז).