מאגר הכתר שמות פרק יב עם פירוש ר' יוסף בכור שור

פרק יב
[א] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר:
[ב] הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה:
[ג] דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת:
[ד] וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּיִת֘ מִֽהְי֣וֹת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה:
[ה] שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ:
[ו] וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם:
[ז] וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם:
[ח] וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ:
[ט] אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ:
[י] וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ:
[יא] וְכָכָה֘ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהוָֽה:
[יב] וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֘ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה:
[יג] וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[יד] וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהוָ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ:
[טו] שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי:
[טז] וּבַיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם:
[יז] וּשְׁמַרְתֶּם֘ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם:
[יח] בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב:
[יט] שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ:
[כ] כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת: פ
[חמישי] [כא] וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח:
[כב] וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֘ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר:
[כג] וְעָבַ֣ר יְהוָה֘ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף:
[כד] וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם:
[כה] וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת:
[כו] וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם:
[כז] וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַיהוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ:
[כח] וַיֵּלְכ֥וּ וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: ס
[ששי] [כט] וַיְהִ֣י׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַיהוָה֘ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה:
[ל] וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת:
[לא] וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם:
[לב] גַּם־צֹאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי:
[לג] וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים:
[לד] וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם:
[לה] וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת:
[לו] וַיהוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם: פ
[לז] וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף:
[לח] וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד:
[לט] וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם:
[מ] וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה:
[מא] וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָ֥צְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְהוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[מב] לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם: פ
[מג] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ:
[מד] וְכָל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ:
[מה] תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹֽאכַל־בּֽוֹ:
[מו] בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ:
[מז] כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ:
[מח] וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶסַח֘ לַיהוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ:
[מט] תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכֲכֶֽם:
[נ] וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: ס
[נא] וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם: פ

פרק יב
(א) בארץ מצרים - זו המצוה הייתה בארץ מצרים. וזאת הפרשה נאמרה קודם פרשת מכת בכורות (שמ' יא , ד - ח) , שזו נאמרה קודם עשור של ניסן (ראה להלן , ג) , ושל בכורות - ערב הפסח; אבל 'אין מוקדם ומאוחר' [הגה"ה]. (ב) החדש הזה - ראש לחירותכם , ואותו תעשו ראשון למניין חדשיכם , כדי שתימנו משעת החירות; ובזאת תזכר לכם שעת החירות ותזכרו את הטובה שעשיתי עמכם , ותהיו זהירין ביראתי ובאהבתי ובעבודתי. (ג) שה לבית אבות - כפי המשפחה תקחו שה ביניהם; ושה לבית - וגם בני בית אחד , אפילו אינם בני משפחה אחת , משתתפין יחד. וכן הוא אומר "כי זבח משפחה לנו" (ש"א כ , כט) , כי דרך משפחה לעשות יחד. (ד) ואם ימעט הבית - שאינם יכולים לאכול שה אחד , ישתתפו עם שכינים. איש לפי אכלו - הכל לפי האוכלין; שאם תהיה המשפחה גדולה מלהספיק להם , יקחו שנים או שלשה שֵׂיים. (ה) שה - ולא עגל. תמים - ולא בעל מום. זכר - ולא נקיבה. בן שנה - שנולד בזו השנה. מן העזים - שאף זה שה , כדכתיב "שה כבשים (בנוסחנו: כשבים) ושה עזים" (דב' יד , ד). (ו) והיה לכם למשמרת - לבודקו מן המום; וכן היו עושין בתמיד , שבודקין אותו שלשה ימים קודם הקרבתו , כדאמרינן (משנה ערכין ב , ה): אין פוחתין מששה טלאים מבוקרין בלשכת הטלאים - שהיו ראוין לשלשה ימים , שנים ליום; אלמא , ששלשה ימים היו מבוקרין קודם הקרבתן. ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל - כל אחד שלו; ורבותינו פירשו (ראה משנה פסחים ה , ה וקידושין מא , ב - מב , א): מכאן שהפסח נשחט בשלש כתות , ושכל ישראל יוצאין בפסח אחד , ושלוחו של אדם כמותו. בין הערבים - בזמן שהלילה מתערב עם היום והיום עם הלילה: משבע שעות ומחצה (ראה פסחים נח , א) , שינטו צללי ערב (ע"פ יר' ו , ד); וקורא לו ערבים - שבתחילה מתערב מעט ואחר כך יותר ויותר , ויש שָׁם כמה עירובין. (ז) ונתנו על שתי המזוזות - שהם 'מזה' ו'מזה' לפתח; נראה מבחוץ , כדי שיראה אותו המשחית ויהיה אותו דם סימן לכפרה על דמכם. אי נמי: מזוזות - על שם שזזות ממקומן כשרוצה לתת כלי גדול בבית. על המשקוף - במקום שהדלת שוקף למעלה. ובְאזוב , כמו שמפרש משה לישראל (להלן , כב); אלא דרך הפָּרשה נאמרת ונשנית , מקצר בראשונה ומפרש באחרונה. (ח) ומצות - שתאכלו מצות עם הפסח; על מרורים - שיאכלו עשב מר; שיהא הכל ביחד , העבדות והחרות וההצלה: עשב מר - סימן לעבדות , שמררו חייהם; המצות - סימן לחירות , שלא הספיק להחמיץ עד שגאלם לחירות; והפסח - סימן להצלה , שהצילם בשעת המגפה. (ט) אל תאכלו ממנו נא - תירגם אונקלוס: "כד חי"; כי נא - 'חי' , שאינו מבושל כל צרכו , בערבי. ולפי העברי , נא - 'עתה' הוא; לפי שצוה הקדוש ברוך הוא לאוכלו בחפזון (ראה להלן , יא) , אמר: אל תמהרו כל כך שתאכלו אותו חי , מיד שיתחמם באש; כאדם שאומר: נאכל אותו נא , עתה , מיד , מהרה , ולא נמתין עד שיתבשל. ובשל מבושל במים - וגם לא תבשלו אותו במים , שיתאחר לבשל ואין זה דרך חפזון. כי אם צלי אש - שיתבשל מהר , ובשלהו כל צרכו. כן דרך בני אדם הנחפזין ללכת שאוכל צלי , שהוא ממהר מבשול אחר , שאין חציצה בינו לבין האש; ולכך קוֹרָא צלי אש , שהוא לשון מיהור; ו'בישול' שייך אף בצלי , ולפיכך הוא אומר מבושל במים , שהוצרך לפרש: במים; שמבושל - משמע אף צלי , וכן כתוב "ויבשלו את (בנוסחנו ללא 'את') הפסח" (דה"ב לה , יג). ראשו על כרעיו - הכל תהיו צולין כאחד , ולא תעשו אותו שני מינין מאכל; כי זה דרך איחור. (י) לא תותירו ממנו - דאין דרך בני אדם , בהולכין להם , להותיר לצורך המחרת; ואם יִוָּתֵר - שׂרפיהו. כי לא תאכלו כאן בבוקר , והוא בשר קודש , ואם יִוָּתר - יאכלהו כלבים או יושלך בבזיון , והוא דרך חול (ע"פ ש"א כא , ו). (יא) וככה תאכלו - כבני אדם שנחפזים ללכת לדרכם. פסח הוא - לשון דילוג ומהירות. (יב) ובכל אלהי מצרים - נראה: בכל גדולי מצרים; כמו "נתתיך אלהים לפרעה" (שמ' ז , א); "עד האלהים יבא דבר שניהם" (שמ' כב , ח); לשון גדוּלה. שגדולים מתו עם הבכורות , כי כל זה לשון 'בכור' , כדכתיב "ואנכי בכור אתניהו" (ראה תה' פט , כח). (יג) ופסחתי - לשון דילוג , כמו 'ופסעתי עליכם'; וכן "עד מתי אתם פוסחים" (מ"א יח , כא); ואותיות הגרון מתחלפות. (יד) לזכרון - עתה תעשו אותו לצורך , ולדורות - לזכרון. (טו-יח) אך ביום הראשון תשביתו - ביום הראשון יהא נשבת , שלא יִמָּצֵא: שמאתמול אתם צריכין להשביתו. עד יום האחד ועשרים - שלא תאמר: שבעת ימים צוה הקדוש ברוך הוא , ואוכַל שבעת ימים מצה או בראש חודש או בסופו או בסירוגין; תלמוד לומר: בארבעה עשר... עד יום האחד ועשרים - וקבע להם זמן. ורבותינו דרשו (מכיל' בא פסחא י): להביא את הלילות. כי כל אוכל חמץ - שלא תאמר: אוכַל מצה , וחמץ אוכַל עמה; דאם כן , תִּבָּטֵל המצה מפני החמץ , שאדם רגיל בו. (יט) כי כל אוכל מחמצת - זה שאור. ושתי כריתות הללו (ראה לעיל , טו) צריכי , כמו שפירשו רבותינו (מכיל' בא פסחא י). (כב) לא תצאו - פן יפגע בכם המשחית , שניתן לו רשות (ראה ב"ק ס , א). וזה שאמרו רבותינו (ראה שם , ב): בשעת דֶבר כנוס רגליך. (כג) ולא יתן המשחית - מלאך המשחית. ומה שאמרו רבותינו (ראה מכיל' בא פסחא ז): "ועברתי בארץ מצרים" (לעיל , יב) - אני לא מלאך , כלומר: שלא אשלח אחר במקומי , אלא ארד אני בעצמי ואוליך מלאך המשחית עמי; דכתיב "ישלח בם חרון אפו" וגו' (תה' עח , מט) עִם חרון אפו [הגה"ה]. (כד) לחוק לך ולבניך - שכמו שתעשו עתה את הפסח לצורך , כן תעשו לדורות , לזכרון. לחוק לך ולבניך - חוק יהיה לך לצורך בניך; כדמפרש ואזיל: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם" (להלן , כו). (כז) ויקוד העם וישתחוו - וקבלו המצוה בשמחה ובטוב לב (ע"פ דב' כח , מז) , כמו "וילכו ויעשו" (להלן , כח). (כט) עד בכור השבי - כמו שפירש רבנו שלמה , שלא יאמרו: בשביל העון ששמו אותנו בבור בא המכה עליהם , ולא בשביל ישראל; אבל עתה , שלקו אף הם עמהם , ידעו כי לא בשבילם הוא. (ל) כי אין בית אשר אין שם מת - כי במקום שאין בכור , מת הגדול; כמו שפירשתי "ובכל אלהי מצרים" (לעיל , יב) - אלו הגדולים. (לא) כדברכם - כמו שאתם אומרים: "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות" (שמ' י , כה) - לִקחו את מקנה שלי! (לב) גם צאנכם גם בקרכם קחו וברכתם גם אותי - עמכם , שתשתפוני בזבח. (לג) כי אמרו: כלנו מתים - שאם נמתין מכה אחרת , עתה מתו הבכורות , במכה האחרת ימותו גם הפשוטים; אי נמי: כי אמרו כולנו מתים - לשון פעולה: כולנו הולכים ומתים. (לט) וגם צדה לא עשו להם - אעפ"י שאמר להם משה שעתה יצאו , לא היו סבורים שירגישו אותם בבהלה , אבל סבורים שיתנו להם שהות לאפות עיסתם ולתקן צידתם. (מ) שלשים שנה וארבע מאות שנה - מ'בין הבתרים' (ראה בר' טו) היה מונה , שהיה שלשים שנה קודם שנולד יצחק; וגזירת "ארבע מאות" (בר' טו , יג) - משנולד יצחק , כדכתיב "כי גר יהיה זרעך" (שם) - משעה שיהיה זרעך; ואע"פ שלא עמדו במצרים רק מאתים ועשר , מכל מקום הכל נקרא על שם מצרים , משום דעיקר הגלות היה במצרים. ואף על גב דכתיב "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן" (בר' יב , ד) , ואחר כך היה 'בין הבתרים' , אם כן יותר משבעים וחמש היה לאברהם 'בין הבתרים'!? ומפרש ב'סדר עולם' (סע"ר א) , כי קודם שהיה בן שבעים יצא מחרן תחילה , וכשהיה בן שבעים נגלה עליו הקדוש ברוך הוא בין הבתרים , וחזר לחרן ועשה שם חמש שנים , ואחר כך יצא פעם שנייה , וזהו שכתוב "ואברם בן שבעים וחמש שנה בצאתו מחרן" (ראה בר' יב , ד). ולפי הפשט הוא מונה מיציאתו מארם תחילה ובֹא לחרן עם תרח אביו , שזה היה תחילת גלותו; ואז היה בן שבעים שנה , ועמד בחרן חמש שנים ויצא - כתיב "ואברם בן שבעים וחמש שנים בצאתו מחרן"; ואחר כך נגלה עליו הקדוש ברוך הוא בין הבתרים , והיה לו יותר משבעים שנה כסדר המקראות; אבל זה הפסוק אינו מונה מ'בין הבתרים' , אלא מתחילת גלותו , שבא לחרן. וכן מנו בני אפרים שיצאו שלשים שנה קודם הקץ , כמו שאומר התרגום של יונתן בן עוזיאל (לשמ' יג , יז); ומנו (כוונתו: ארבע מאות) משיצא מארם , והיה להם למנות משנולד יצחק. ולדברי רבותינו (ראה שמ"ר כ , יא) , היה להם למנות (כוונתו: ארבע מאות ושלושים) מ'בין הבתרים' [הגה"ה]. (מב) ליל שמורים הוא ליי' - שהקדוש ברוך הוא היה שומר וממתין לילה זה , להוציא את בני ישראל. הוא הלילה הזה ליי' שמורים לכל בני ישראל - שיהיו בני ישראל שומרים וממתינים לילה זה בכל שנה , לקיים מצות הללו לשם הקדוש ברוך הוא שגאלם. ורבותינו אמרו (פסחים קט , ב; ר"ה יא , ב): לילה המשומר ובא מן המזיקין. (מג) כל בן נכר - כל מי שנכרי אצל הפסח: גוי ומשומד (ראה פסחים צו , א) , שאינם מודים במצוות הפסח; ואף מי שלא נמנה עליו , גם הוא נכרי אצלו ואינו אוכל הימנו. (מד-מה) תושב ושכיר: תושב - קנוי קניין עולם של יובל , שכיר - קנוי קניין שנים לשש (ראה קידושין ד , א) , ושניהם ישראל; והכי קאמר: ישראל שאינו קנוי קניין הגוף , ועשה אדונו פסחו ולא המנה אותם עמו על פסחו - לא יאכלו בו; שלא תאמר: מאחר שהם עבדיו - בלא מינוי יכולין לאכול עמו , דמסתמא הם מנוין , כיון דמזונותם עליו; קמשמע לן , שצריך למנותן בהדיא. אבל עבדו כנעני , כיון שמָלוֹ והוא קנוי קניין הגוף , יאכל בלא מינוי , דמסתמא נמנה הוא עמו. והכי אמרינן בפרק 'האשה' , בפסח שיני (פסחים פח , א): שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים שלא מדעתם , אבל לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים , אלא מדעתם [הגה"ה]. ומה שפירש רבנו שלמה לא נהירא לי , דכיון שערל שמתו אחיו מחמת מילה - אסור , אעפ"י שאינו משומד לערלות , משום דמאיס , כדאמרינן ב'הערל' (יבמות עא , א) , ואסור לאכול משולחנו של מקום; וכן מקשה ב'הערל' (ראה שם): ערבי מהול וכנעני מהול , שהם ערלים גמורים , מבעיא? דאמרינן: הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל , ואסור במולי אומות העולם. אז יאכל בו - האדון; דברי רבי יהושע , שמילת עבדיו מעכבין אותו. ורבי אליעזר אומר: אז יאכל בו - אעבד קאי , דאין מילת עבדיו מעכבין אותו (ראה מכיל' בא פסחא טו); אבל מילת זכריו - דברי הכל מעכבין אותו , דכתיב "המול לו כל זכר" (להלן , מח). (מו) בבית אחד יאכל - לפי הפשט , דלא ישלחו אותו מנות לחבירו; דאין זה דרך חפזון , אלא דרך בני אדם הקבועין על הסעודה. ורבותינו פירשו (פסחים פו , ב) , שלא יחלקוהו לשתי חבורות. ועצם לא תשברו בו - גם זה מפני חפזון , דאין דרך הנחפזין ללכת לשבור עצמות לאכול את המוח , אלא אוכל את הבשר מהרה וזורק את העצם , מפני שהוא נחפז; ורבותינו פירשו (פסחים פד , ב) , שהשורף עצמות - פטור. (מח) ועשה פסח - בזמנו , כאזרח. וכל ערל לא יאכל בו - משום דמאיס , כדאמרינן ב'הערל' (יבמות עא , א) דערל מאיס. (נא) ויהי בעצם היום הזה - כבר נאמר למעלה (לעיל , מא)!? והכא הכי קאמר: ויהי בעצם... אשר הוציא יי' את בני ישראל: "קדש לי" (שמ' יג , ב). וכן (ראה פירושו לשמ' יב , א) מוכח דפרשה זו בו ביום נאמרה , דכתיב "זכור את היום (הזה) אשר יצאתם" (שם , ג).