פרק יב
[א]
וַיֹּ֤אמֶר
יְהוָה֙
אֶל־מֹשֶׁ֣ה
וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן
בְּאֶ֥רֶץ
מִצְרַ֖יִם
לֵאמֹֽר:
[ב]
הַחֹ֧דֶשׁ
הַזֶּ֛ה
לָכֶ֖ם
רֹ֣אשׁ
חֳדָשִׁ֑ים
רִאשׁ֥וֹן
הוּא֙
לָכֶ֔ם
לְחָדְשֵׁ֖י
הַשָּׁנָֽה:
[ג]
דַּבְּר֗וּ
אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת
יִשְׂרָאֵל֙
לֵאמֹ֔ר
בֶּעָשֹׂ֖ר
לַחֹ֣דֶשׁ
הַזֶּ֑ה
וְיִקְח֣וּ
לָהֶ֗ם
אִ֛ישׁ
שֶׂ֥ה
לְבֵית־אָבֹ֖ת
שֶׂ֥ה
לַבָּֽיִת:
[ד]
וְאִם־יִמְעַ֣ט
הַבַּיִת֘
מִֽהְי֣וֹת
מִשֶּׂה֒
וְלָקַ֣ח
ה֗וּא
וּשְׁכֵנ֛וֹ
הַקָּרֹ֥ב
אֶל־בֵּית֖וֹ
בְּמִכְסַ֣ת
נְפָשֹׁ֑ת
אִ֚ישׁ
לְפִ֣י
אָכְל֔וֹ
תָּכֹ֖סּוּ
עַל־הַשֶּֽׂה:
[ה]
שֶׂ֥ה
תָמִ֛ים
זָכָ֥ר
בֶּן־שָׁנָ֖ה
יִהְיֶ֣ה
לָכֶ֑ם
מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים
וּמִן־הָעִזִּ֖ים
תִּקָּֽחוּ:
[ו]
וְהָיָ֤ה
לָכֶם֙
לְמִשְׁמֶ֔רֶת
עַ֣ד
אַרְבָּעָ֥ה
עָשָׂ֛ר
י֖וֹם
לַחֹ֣דֶשׁ
הַזֶּ֑ה
וְשָׁחֲט֣וּ
אֹת֗וֹ
כֹּ֛ל
קְהַ֥ל
עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל
בֵּ֥ין
הָעַרְבָּֽיִם:
[ז]
וְלָֽקְחוּ֙
מִן־הַדָּ֔ם
וְנָ֥תְנ֛וּ
עַל־שְׁתֵּ֥י
הַמְּזוּזֹ֖ת
וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף
עַ֚ל
הַבָּ֣תִּ֔ים
אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ
אֹת֖וֹ
בָּהֶֽם:
[ח]
וְאָכְל֥וּ
אֶת־הַבָּשָׂ֖ר
בַּלַּ֣יְלָה
הַזֶּ֑ה
צְלִי־אֵ֣שׁ
וּמַצּ֔וֹת
עַל־מְרֹרִ֖ים
יֹאכְלֻֽהוּ:
[ט]
אַל־תֹּאכְל֤וּ
מִמֶּ֙נּוּ֙
נָ֔א
וּבָשֵׁ֥ל
מְבֻשָּׁ֖ל
בַּמָּ֑יִם
כִּ֣י
אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ
רֹאשׁ֥וֹ
עַל־כְּרָעָ֖יו
וְעַל־קִרְבּֽוֹ:
[י]
וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ
מִמֶּ֖נּוּ
עַד־בֹּ֑קֶר
וְהַנֹּתָ֥ר
מִמֶּ֛נּוּ
עַד־בֹּ֖קֶר
בָּאֵ֥שׁ
תִּשְׂרֹֽפוּ:
[יא]
וְכָכָה֘
תֹּאכְל֣וּ
אֹתוֹ֒
מָתְנֵיכֶ֣ם
חֲגֻרִ֔ים
נַֽעֲלֵיכֶם֙
בְּרַגְלֵיכֶ֔ם
וּמַקֶּלְכֶ֖ם
בְּיֶדְכֶ֑ם
וַאֲכַלְתֶּ֤ם
אֹתוֹ֙
בְּחִפָּז֔וֹן
פֶּ֥סַח
ה֖וּא
לַיהוָֽה:
[יב]
וְעָבַרְתִּ֣י
בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֘
בַּלַּ֣יְלָה
הַזֶּה֒
וְהִכֵּיתִ֤י
כָל־בְּכוֹר֙
בְּאֶ֣רֶץ
מִצְרַ֔יִם
מֵאָדָ֖ם
וְעַד־בְּהֵמָ֑ה
וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י
מִצְרַ֛יִם
אֶעֱשֶׂ֥ה
שְׁפָטִ֖ים
אֲנִ֥י
יְהוָֽה:
[יג]
וְהָיָה֩
הַדָּ֨ם
לָכֶ֜ם
לְאֹ֗ת
עַ֤ל
הַבָּתִּים֙
אֲשֶׁ֣ר
אַתֶּ֣ם
שָׁ֔ם
וְרָאִ֙יתִי֙
אֶת־הַדָּ֔ם
וּפָסַחְתִּ֖י
עֲלֵכֶ֑ם
וְלֹא־יִֽהְיֶ֨ה
בָכֶ֥ם
נֶ֙גֶף֙
לְמַשְׁחִ֔ית
בְּהַכֹּתִ֖י
בְּאֶ֥רֶץ
מִצְרָֽיִם:
[יד]
וְהָיָה֩
הַיּ֨וֹם
הַזֶּ֤ה
לָכֶם֙
לְזִכָּר֔וֹן
וְחַגֹּתֶ֥ם
אֹת֖וֹ
חַ֣ג
לַֽיהוָ֑ה
לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם
חֻקַּ֥ת
עוֹלָ֖ם
תְּחָגֻּֽהוּ:
[טו]
שִׁבְעַ֤ת
יָמִים֙
מַצּ֣וֹת
תֹּאכֵ֔לוּ
אַ֚ךְ
בַּיּ֣וֹם
הָרִאשׁ֔וֹן
תַּשְׁבִּ֥יתוּ
שְּׂאֹ֖ר
מִבָּתֵּיכֶ֑ם
כִּ֣י׀
כָּל־אֹכֵ֣ל
חָמֵ֗ץ
וְנִכְרְתָ֞ה
הַנֶּ֤פֶשׁ
הַהִוא֙
מִיִּשְׂרָאֵ֔ל
מִיּ֥וֹם
הָרִאשֹׁ֖ן
עַד־י֥וֹם
הַשְּׁבִעִֽי:
[טז]
וּבַיּ֤וֹם
הָֽרִאשׁוֹן֙
מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ
וּבַיּוֹם֙
הַשְּׁבִיעִ֔י
מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ
יִהְיֶ֣ה
לָכֶ֑ם
כָּל־מְלָאכָה֙
לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה
בָהֶ֔ם
אַ֚ךְ
אֲשֶׁ֣ר
יֵאָכֵ֣ל
לְכָל־נֶ֔פֶשׁ
ה֥וּא
לְבַדּ֖וֹ
יֵעָשֶׂ֥ה
לָכֶֽם:
[יז]
וּשְׁמַרְתֶּם֘
אֶת־הַמַּצּוֹת֒
כִּ֗י
בְּעֶ֙צֶם֙
הַיּ֣וֹם
הַזֶּ֔ה
הוֹצֵ֥אתִי
אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם
מֵאֶ֣רֶץ
מִצְרָ֑יִם
וּשְׁמַרְתֶּ֞ם
אֶת־הַיּ֥וֹם
הַזֶּ֛ה
לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם
חֻקַּ֥ת
עוֹלָֽם:
[יח]
בָּרִאשֹׁ֡ן
בְּאַרְבָּעָה֩
עָשָׂ֨ר
י֤וֹם
לַחֹ֙דֶשׁ֙
בָּעֶ֔רֶב
תֹּאכְל֖וּ
מַצֹּ֑ת
עַ֠ד
י֣וֹם
הָאֶחָ֧ד
וְעֶשְׂרִ֛ים
לַחֹ֖דֶשׁ
בָּעָֽרֶב:
[יט]
שִׁבְעַ֣ת
יָמִ֔ים
שְׂאֹ֕ר
לֹ֥א
יִמָּצֵ֖א
בְּבָתֵּיכֶ֑ם
כִּ֣י׀
כָּל־אֹכֵ֣ל
מַחְמֶ֗צֶת
וְנִכְרְתָ֞ה
הַנֶּ֤פֶשׁ
הַהִוא֙
מֵעֲדַ֣ת
יִשְׂרָאֵ֔ל
בַּגֵּ֖ר
וּבְאֶזְרַ֥ח
הָאָֽרֶץ:
[כ]
כָּל־מַחְמֶ֖צֶת
לֹ֣א
תֹאכֵ֑לוּ
בְּכֹל֙
מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם
תֹּאכְל֖וּ
מַצּֽוֹת:
פ
[חמישי]
[כא]
וַיִּקְרָ֥א
מֹשֶׁ֛ה
לְכָל־זִקְנֵ֥י
יִשְׂרָאֵ֖ל
וַיֹּ֣אמֶר
אֲלֵהֶ֑ם
מִֽשְׁכ֗וּ
וּקְח֨וּ
לָכֶ֥ם
צֹ֛אן
לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם
וְשַׁחֲט֥וּ
הַפָּֽסַח:
[כב]
וּלְקַחְתֶּ֞ם
אֲגֻדַּ֣ת
אֵז֗וֹב
וּטְבַלְתֶּם֘
בַּדָּ֣ם
אֲשֶׁר־בַּסַּף֒
וְהִגַּעְתֶּ֤ם
אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙
וְאֶל־שְׁתֵּ֣י
הַמְּזוּזֹ֔ת
מִן־הַדָּ֖ם
אֲשֶׁ֣ר
בַּסָּ֑ף
וְאַתֶּ֗ם
לֹ֥א
תֵצְא֛וּ
אִ֥ישׁ
מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ
עַד־בֹּֽקֶר:
[כג]
וְעָבַ֣ר
יְהוָה֘
לִנְגֹּ֣ף
אֶת־מִצְרַיִם֒
וְרָאָ֤ה
אֶת־הַדָּם֙
עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף
וְעַ֖ל
שְׁתֵּ֣י
הַמְּזוּזֹ֑ת
וּפָסַ֤ח
יְהוָה֙
עַל־הַפֶּ֔תַח
וְלֹ֤א
יִתֵּן֙
הַמַּשְׁחִ֔ית
לָבֹ֥א
אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם
לִנְגֹּֽף:
[כד]
וּשְׁמַרְתֶּ֖ם
אֶת־הַדָּבָ֣ר
הַזֶּ֑ה
לְחָק־לְךָ֥
וּלְבָנֶ֖יךָ
עַד־עוֹלָֽם:
[כה]
וְהָיָ֞ה
כִּֽי־תָבֹ֣אוּ
אֶל־הָאָ֗רֶץ
אֲשֶׁ֨ר
יִתֵּ֧ן
יְהוָ֛ה
לָכֶ֖ם
כַּאֲשֶׁ֣ר
דִּבֵּ֑ר
וּשְׁמַרְתֶּ֖ם
אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה
הַזֹּֽאת:
[כו]
וְהָיָ֕ה
כִּֽי־יֹאמְר֥וּ
אֲלֵיכֶ֖ם
בְּנֵיכֶ֑ם
מָ֛ה
הָעֲבֹדָ֥ה
הַזֹּ֖את
לָכֶֽם:
[כז]
וַאֲמַרְתֶּ֡ם
זֶבַח־פֶּ֨סַח
ה֜וּא
לַיהוָ֗ה
אֲשֶׁ֣ר
פָּ֠סַח
עַל־בָּתֵּ֤י
בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙
בְּמִצְרַ֔יִם
בְּנָגְפּ֥וֹ
אֶת־מִצְרַ֖יִם
וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ
הִצִּ֑יל
וַיִּקֹּ֥ד
הָעָ֖ם
וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ:
[כח]
וַיֵּלְכ֥וּ
וַֽיַּעֲשׂ֖וּ
בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֑ל
כַּאֲשֶׁ֨ר
צִוָּ֧ה
יְהוָ֛ה
אֶת־מֹשֶׁ֥ה
וְאַהֲרֹ֖ן
כֵּ֥ן
עָשֽׂוּ:
ס
[ששי]
[כט]
וַיְהִ֣י׀
בַּחֲצִ֣י
הַלַּ֗יְלָה
וַיהוָה֘
הִכָּ֣ה
כָל־בְּכוֹר֘
בְּאֶ֣רֶץ
מִצְרַיִם֒
מִבְּכֹ֤ר
פַּרְעֹה֙
הַיֹּשֵׁ֣ב
עַל־כִּסְא֔וֹ
עַ֚ד
בְּכ֣וֹר
הַשְּׁבִ֔י
אֲשֶׁ֖ר
בְּבֵ֣ית
הַבּ֑וֹר
וְכֹ֖ל
בְּכ֥וֹר
בְּהֵמָֽה:
[ל]
וַיָּ֨קָם
פַּרְעֹ֜ה
לַ֗יְלָה
ה֤וּא
וְכָל־עֲבָדָיו֙
וְכָל־מִצְרַ֔יִם
וַתְּהִ֛י
צְעָקָ֥ה
גְדֹלָ֖ה
בְּמִצְרָ֑יִם
כִּֽי־אֵ֣ין
בַּ֔יִת
אֲשֶׁ֥ר
אֵֽין־שָׁ֖ם
מֵֽת:
[לא]
וַיִּקְרָא֩
לְמֹשֶׁ֨ה
וּֽלְאַהֲרֹ֜ן
לַ֗יְלָה
וַיֹּ֙אמֶר֙
ק֤וּמוּ
צְּאוּ֙
מִתּ֣וֹךְ
עַמִּ֔י
גַּם־אַתֶּ֖ם
גַּם־בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֑ל
וּלְכ֛וּ
עִבְד֥וּ
אֶת־יְהוָ֖ה
כְּדַבֶּרְכֶֽם:
[לב]
גַּם־צֹאנְכֶ֨ם
גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם
קְח֛וּ
כַּאֲשֶׁ֥ר
דִּבַּרְתֶּ֖ם
וָלֵ֑כוּ
וּבֵרַכְתֶּ֖ם
גַּם־אֹתִֽי:
[לג]
וַתֶּחֱזַ֤ק
מִצְרַ֙יִם֙
עַל־הָעָ֔ם
לְמַהֵ֖ר
לְשַׁלְּחָ֣ם
מִן־הָאָ֑רֶץ
כִּ֥י
אָמְר֖וּ
כֻּלָּ֥נוּ
מֵתִֽים:
[לד]
וַיִּשָּׂ֥א
הָעָ֛ם
אֶת־בְּצֵק֖וֹ
טֶ֣רֶם
יֶחְמָ֑ץ
מִשְׁאֲרֹתָ֛ם
צְרֻרֹ֥ת
בְּשִׂמְלֹתָ֖ם
עַל־שִׁכְמָֽם:
[לה]
וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל
עָשׂ֖וּ
כִּדְבַ֣ר
מֹשֶׁ֑ה
וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙
מִמִּצְרַ֔יִם
כְּלֵי־כֶ֛סֶף
וּכְלֵ֥י
זָהָ֖ב
וּשְׂמָלֹֽת:
[לו]
וַיהוָ֞ה
נָתַ֨ן
אֶת־חֵ֥ן
הָעָ֛ם
בְּעֵינֵ֥י
מִצְרַ֖יִם
וַיַּשְׁאִל֑וּם
וַֽיְנַצְּל֖וּ
אֶת־מִצְרָֽיִם:
פ
[לז]
וַיִּסְע֧וּ
בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל
מֵרַעְמְסֵ֖ס
סֻכֹּ֑תָה
כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת
אֶ֧לֶף
רַגְלִ֛י
הַגְּבָרִ֖ים
לְבַ֥ד
מִטָּֽף:
[לח]
וְגַם־עֵ֥רֶב
רַ֖ב
עָלָ֣ה
אִתָּ֑ם
וְצֹ֣אן
וּבָקָ֔ר
מִקְנֶ֖ה
כָּבֵ֥ד
מְאֹֽד:
[לט]
וַיֹּאפ֨וּ
אֶת־הַבָּצֵ֜ק
אֲשֶׁ֨ר
הוֹצִ֧יאוּ
מִמִּצְרַ֛יִם
עֻגֹ֥ת
מַצּ֖וֹת
כִּ֣י
לֹ֣א
חָמֵ֑ץ
כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ
מִמִּצְרַ֗יִם
וְלֹ֤א
יָֽכְלוּ֙
לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ
וְגַם־צֵדָ֖ה
לֹא־עָשׂ֥וּ
לָהֶֽם:
[מ]
וּמוֹשַׁב֙
בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
אֲשֶׁ֥ר
יָשְׁב֖וּ
בְּמִצְרָ֑יִם
שְׁלֹשִׁ֣ים
שָׁנָ֔ה
וְאַרְבַּ֥ע
מֵא֖וֹת
שָׁנָֽה:
[מא]
וַיְהִ֗י
מִקֵּץ֙
שְׁלֹשִׁ֣ים
שָׁנָ֔ה
וְאַרְבַּ֥ע
מֵא֖וֹת
שָׁנָ֑ה
וַיְהִ֗י
בְּעֶ֙צֶם֙
הַיּ֣וֹם
הַזֶּ֔ה
יָ֥צְא֛וּ
כָּל־צִבְא֥וֹת
יְהוָ֖ה
מֵאֶ֥רֶץ
מִצְרָֽיִם:
[מב]
לֵ֣יל
שִׁמֻּרִ֥ים
הוּא֙
לַֽיהוָ֔ה
לְהוֹצִיאָ֖ם
מֵאֶ֣רֶץ
מִצְרָ֑יִם
הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה
הַזֶּה֙
לַֽיהוָ֔ה
שִׁמֻּרִ֛ים
לְכָל־בְּנֵ֥י
יִשְׂרָאֵ֖ל
לְדֹרֹתָֽם:
פ
[מג]
וַיֹּ֤אמֶר
יְהוָה֙
אֶל־מֹשֶׁ֣ה
וְאַהֲרֹ֔ן
זֹ֖את
חֻקַּ֣ת
הַפָּ֑סַח
כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר
לֹא־יֹ֥אכַל
בּֽוֹ:
[מד]
וְכָל־עֶ֥בֶד
אִ֖ישׁ
מִקְנַת־כָּ֑סֶף
וּמַלְתָּ֣ה
אֹת֔וֹ
אָ֖ז
יֹ֥אכַל
בּֽוֹ:
[מה]
תּוֹשָׁ֥ב
וְשָׂכִ֖יר
לֹא־יֹֽאכַל־בּֽוֹ:
[מו]
בְּבַ֤יִת
אֶחָד֙
יֵאָכֵ֔ל
לֹא־תוֹצִ֧יא
מִן־הַבַּ֛יִת
מִן־הַבָּשָׂ֖ר
ח֑וּצָה
וְעֶ֖צֶם
לֹ֥א
תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ:
[מז]
כָּל־עֲדַ֥ת
יִשְׂרָאֵ֖ל
יַעֲשׂ֥וּ
אֹתֽוֹ:
[מח]
וְכִֽי־יָג֨וּר
אִתְּךָ֜
גֵּ֗ר
וְעָ֣שָׂה
פֶסַח֘
לַיהוָה֒
הִמּ֧וֹל
ל֣וֹ
כָל־זָכָ֗ר
וְאָז֙
יִקְרַ֣ב
לַעֲשֹׂת֔וֹ
וְהָיָ֖ה
כְּאֶזְרַ֣ח
הָאָ֑רֶץ
וְכָל־עָרֵ֖ל
לֹא־יֹ֥אכַל
בּֽוֹ:
[מט]
תּוֹרָ֣ה
אַחַ֔ת
יִהְיֶ֖ה
לָאֶזְרָ֑ח
וְלַגֵּ֖ר
הַגָּ֥ר
בְּתוֹכֲכֶֽם:
[נ]
וַֽיַּעֲשׂ֖וּ
כָּל־בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֑ל
כַּאֲשֶׁ֨ר
צִוָּ֧ה
יְהוָ֛ה
אֶת־מֹשֶׁ֥ה
וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן
כֵּ֥ן
עָשֽׂוּ:
ס
[נא]
וַיְהִ֕י
בְּעֶ֖צֶם
הַיּ֣וֹם
הַזֶּ֑ה
הוֹצִ֨יא
יְהוָ֜ה
אֶת־בְּנֵ֧י
יִשְׂרָאֵ֛ל
מֵאֶ֥רֶץ
מִצְרַ֖יִם
עַל־צִבְאֹתָֽם:
פ
פרק יב
(א)
בארץ
מצרים
-
זו
המצוה
הייתה
בארץ
מצרים.
וזאת
הפרשה
נאמרה
קודם
פרשת
מכת
בכורות
(שמ'
יא
,
ד
-
ח)
,
שזו
נאמרה
קודם
עשור
של
ניסן
(ראה
להלן
,
ג)
,
ושל
בכורות
-
ערב
הפסח;
אבל
'אין
מוקדם
ומאוחר'
[הגה"ה].
(ב)
החדש
הזה
-
ראש
לחירותכם
,
ואותו
תעשו
ראשון
למניין
חדשיכם
,
כדי
שתימנו
משעת
החירות;
ובזאת
תזכר
לכם
שעת
החירות
ותזכרו
את
הטובה
שעשיתי
עמכם
,
ותהיו
זהירין
ביראתי
ובאהבתי
ובעבודתי.
(ג)
שה
לבית
אבות
-
כפי
המשפחה
תקחו
שה
ביניהם;
ושה
לבית
-
וגם
בני
בית
אחד
,
אפילו
אינם
בני
משפחה
אחת
,
משתתפין
יחד.
וכן
הוא
אומר
"כי
זבח
משפחה
לנו"
(ש"א
כ
,
כט)
,
כי
דרך
משפחה
לעשות
יחד.
(ד)
ואם
ימעט
הבית
-
שאינם
יכולים
לאכול
שה
אחד
,
ישתתפו
עם
שכינים.
איש
לפי
אכלו
-
הכל
לפי
האוכלין;
שאם
תהיה
המשפחה
גדולה
מלהספיק
להם
,
יקחו
שנים
או
שלשה
שֵׂיים.
(ה)
שה
-
ולא
עגל.
תמים
-
ולא
בעל
מום.
זכר
-
ולא
נקיבה.
בן
שנה
-
שנולד
בזו
השנה.
מן
העזים
-
שאף
זה
שה
,
כדכתיב
"שה
כבשים
(בנוסחנו:
כשבים)
ושה
עזים"
(דב'
יד
,
ד).
(ו)
והיה
לכם
למשמרת
-
לבודקו
מן
המום;
וכן
היו
עושין
בתמיד
,
שבודקין
אותו
שלשה
ימים
קודם
הקרבתו
,
כדאמרינן
(משנה
ערכין
ב
,
ה):
אין
פוחתין
מששה
טלאים
מבוקרין
בלשכת
הטלאים
-
שהיו
ראוין
לשלשה
ימים
,
שנים
ליום;
אלמא
,
ששלשה
ימים
היו
מבוקרין
קודם
הקרבתן.
ושחטו
אותו
כל
קהל
עדת
ישראל
-
כל
אחד
שלו;
ורבותינו
פירשו
(ראה
משנה
פסחים
ה
,
ה
וקידושין
מא
,
ב
-
מב
,
א):
מכאן
שהפסח
נשחט
בשלש
כתות
,
ושכל
ישראל
יוצאין
בפסח
אחד
,
ושלוחו
של
אדם
כמותו.
בין
הערבים
-
בזמן
שהלילה
מתערב
עם
היום
והיום
עם
הלילה:
משבע
שעות
ומחצה
(ראה
פסחים
נח
,
א)
,
שינטו
צללי
ערב
(ע"פ
יר'
ו
,
ד);
וקורא
לו
ערבים
-
שבתחילה
מתערב
מעט
ואחר
כך
יותר
ויותר
,
ויש
שָׁם
כמה
עירובין.
(ז)
ונתנו
על
שתי
המזוזות
-
שהם
'מזה'
ו'מזה'
לפתח;
נראה
מבחוץ
,
כדי
שיראה
אותו
המשחית
ויהיה
אותו
דם
סימן
לכפרה
על
דמכם.
אי
נמי:
מזוזות
-
על
שם
שזזות
ממקומן
כשרוצה
לתת
כלי
גדול
בבית.
על
המשקוף
-
במקום
שהדלת
שוקף
למעלה.
ובְאזוב
,
כמו
שמפרש
משה
לישראל
(להלן
,
כב);
אלא
דרך
הפָּרשה
נאמרת
ונשנית
,
מקצר
בראשונה
ומפרש
באחרונה.
(ח)
ומצות
-
שתאכלו
מצות
עם
הפסח;
על
מרורים
-
שיאכלו
עשב
מר;
שיהא
הכל
ביחד
,
העבדות
והחרות
וההצלה:
עשב
מר
-
סימן
לעבדות
,
שמררו
חייהם;
המצות
-
סימן
לחירות
,
שלא
הספיק
להחמיץ
עד
שגאלם
לחירות;
והפסח
-
סימן
להצלה
,
שהצילם
בשעת
המגפה.
(ט)
אל
תאכלו
ממנו
נא
-
תירגם
אונקלוס:
"כד
חי";
כי
נא
-
'חי'
,
שאינו
מבושל
כל
צרכו
,
בערבי.
ולפי
העברי
,
נא
-
'עתה'
הוא;
לפי
שצוה
הקדוש
ברוך
הוא
לאוכלו
בחפזון
(ראה
להלן
,
יא)
,
אמר:
אל
תמהרו
כל
כך
שתאכלו
אותו
חי
,
מיד
שיתחמם
באש;
כאדם
שאומר:
נאכל
אותו
נא
,
עתה
,
מיד
,
מהרה
,
ולא
נמתין
עד
שיתבשל.
ובשל
מבושל
במים
-
וגם
לא
תבשלו
אותו
במים
,
שיתאחר
לבשל
ואין
זה
דרך
חפזון.
כי
אם
צלי
אש
-
שיתבשל
מהר
,
ובשלהו
כל
צרכו.
כן
דרך
בני
אדם
הנחפזין
ללכת
שאוכל
צלי
,
שהוא
ממהר
מבשול
אחר
,
שאין
חציצה
בינו
לבין
האש;
ולכך
קוֹרָא
צלי
אש
,
שהוא
לשון
מיהור;
ו'בישול'
שייך
אף
בצלי
,
ולפיכך
הוא
אומר
מבושל
במים
,
שהוצרך
לפרש:
במים;
שמבושל
-
משמע
אף
צלי
,
וכן
כתוב
"ויבשלו
את
(בנוסחנו
ללא
'את')
הפסח"
(דה"ב
לה
,
יג).
ראשו
על
כרעיו
-
הכל
תהיו
צולין
כאחד
,
ולא
תעשו
אותו
שני
מינין
מאכל;
כי
זה
דרך
איחור.
(י)
לא
תותירו
ממנו
-
דאין
דרך
בני
אדם
,
בהולכין
להם
,
להותיר
לצורך
המחרת;
ואם
יִוָּתֵר
-
שׂרפיהו.
כי
לא
תאכלו
כאן
בבוקר
,
והוא
בשר
קודש
,
ואם
יִוָּתר
-
יאכלהו
כלבים
או
יושלך
בבזיון
,
והוא
דרך
חול
(ע"פ
ש"א
כא
,
ו).
(יא)
וככה
תאכלו
-
כבני
אדם
שנחפזים
ללכת
לדרכם.
פסח
הוא
-
לשון
דילוג
ומהירות.
(יב)
ובכל
אלהי
מצרים
-
נראה:
בכל
גדולי
מצרים;
כמו
"נתתיך
אלהים
לפרעה"
(שמ'
ז
,
א);
"עד
האלהים
יבא
דבר
שניהם"
(שמ'
כב
,
ח);
לשון
גדוּלה.
שגדולים
מתו
עם
הבכורות
,
כי
כל
זה
לשון
'בכור'
,
כדכתיב
"ואנכי
בכור
אתניהו"
(ראה
תה'
פט
,
כח).
(יג)
ופסחתי
-
לשון
דילוג
,
כמו
'ופסעתי
עליכם';
וכן
"עד
מתי
אתם
פוסחים"
(מ"א
יח
,
כא);
ואותיות
הגרון
מתחלפות.
(יד)
לזכרון
-
עתה
תעשו
אותו
לצורך
,
ולדורות
-
לזכרון.
(טו-יח)
אך
ביום
הראשון
תשביתו
-
ביום
הראשון
יהא
נשבת
,
שלא
יִמָּצֵא:
שמאתמול
אתם
צריכין
להשביתו.
עד
יום
האחד
ועשרים
-
שלא
תאמר:
שבעת
ימים
צוה
הקדוש
ברוך
הוא
,
ואוכַל
שבעת
ימים
מצה
או
בראש
חודש
או
בסופו
או
בסירוגין;
תלמוד
לומר:
בארבעה
עשר...
עד
יום
האחד
ועשרים
-
וקבע
להם
זמן.
ורבותינו
דרשו
(מכיל'
בא
פסחא
י):
להביא
את
הלילות.
כי
כל
אוכל
חמץ
-
שלא
תאמר:
אוכַל
מצה
,
וחמץ
אוכַל
עמה;
דאם
כן
,
תִּבָּטֵל
המצה
מפני
החמץ
,
שאדם
רגיל
בו.
(יט)
כי
כל
אוכל
מחמצת
-
זה
שאור.
ושתי
כריתות
הללו
(ראה
לעיל
,
טו)
צריכי
,
כמו
שפירשו
רבותינו
(מכיל'
בא
פסחא
י).
(כב)
לא
תצאו
-
פן
יפגע
בכם
המשחית
,
שניתן
לו
רשות
(ראה
ב"ק
ס
,
א).
וזה
שאמרו
רבותינו
(ראה
שם
,
ב):
בשעת
דֶבר
כנוס
רגליך.
(כג)
ולא
יתן
המשחית
-
מלאך
המשחית.
ומה
שאמרו
רבותינו
(ראה
מכיל'
בא
פסחא
ז):
"ועברתי
בארץ
מצרים"
(לעיל
,
יב)
-
אני
לא
מלאך
,
כלומר:
שלא
אשלח
אחר
במקומי
,
אלא
ארד
אני
בעצמי
ואוליך
מלאך
המשחית
עמי;
דכתיב
"ישלח
בם
חרון
אפו"
וגו'
(תה'
עח
,
מט)
עִם
חרון
אפו
[הגה"ה].
(כד)
לחוק
לך
ולבניך
-
שכמו
שתעשו
עתה
את
הפסח
לצורך
,
כן
תעשו
לדורות
,
לזכרון.
לחוק
לך
ולבניך
-
חוק
יהיה
לך
לצורך
בניך;
כדמפרש
ואזיל:
"והיה
כי
יאמרו
אליכם
בניכם"
(להלן
,
כו).
(כז)
ויקוד
העם
וישתחוו
-
וקבלו
המצוה
בשמחה
ובטוב
לב
(ע"פ
דב'
כח
,
מז)
,
כמו
"וילכו
ויעשו"
(להלן
,
כח).
(כט)
עד
בכור
השבי
-
כמו
שפירש
רבנו
שלמה
,
שלא
יאמרו:
בשביל
העון
ששמו
אותנו
בבור
בא
המכה
עליהם
,
ולא
בשביל
ישראל;
אבל
עתה
,
שלקו
אף
הם
עמהם
,
ידעו
כי
לא
בשבילם
הוא.
(ל)
כי
אין
בית
אשר
אין
שם
מת
-
כי
במקום
שאין
בכור
,
מת
הגדול;
כמו
שפירשתי
"ובכל
אלהי
מצרים"
(לעיל
,
יב)
-
אלו
הגדולים.
(לא)
כדברכם
-
כמו
שאתם
אומרים:
"גם
אתה
תתן
בידינו
זבחים
ועולות"
(שמ'
י
,
כה)
-
לִקחו
את
מקנה
שלי!
(לב)
גם
צאנכם
גם
בקרכם
קחו
וברכתם
גם
אותי
-
עמכם
,
שתשתפוני
בזבח.
(לג)
כי
אמרו:
כלנו
מתים
-
שאם
נמתין
מכה
אחרת
,
עתה
מתו
הבכורות
,
במכה
האחרת
ימותו
גם
הפשוטים;
אי
נמי:
כי
אמרו
כולנו
מתים
-
לשון
פעולה:
כולנו
הולכים
ומתים.
(לט)
וגם
צדה
לא
עשו
להם
-
אעפ"י
שאמר
להם
משה
שעתה
יצאו
,
לא
היו
סבורים
שירגישו
אותם
בבהלה
,
אבל
סבורים
שיתנו
להם
שהות
לאפות
עיסתם
ולתקן
צידתם.
(מ)
שלשים
שנה
וארבע
מאות
שנה
-
מ'בין
הבתרים'
(ראה
בר'
טו)
היה
מונה
,
שהיה
שלשים
שנה
קודם
שנולד
יצחק;
וגזירת
"ארבע
מאות"
(בר'
טו
,
יג)
-
משנולד
יצחק
,
כדכתיב
"כי
גר
יהיה
זרעך"
(שם)
-
משעה
שיהיה
זרעך;
ואע"פ
שלא
עמדו
במצרים
רק
מאתים
ועשר
,
מכל
מקום
הכל
נקרא
על
שם
מצרים
,
משום
דעיקר
הגלות
היה
במצרים.
ואף
על
גב
דכתיב
"ואברם
בן
חמש
שנים
ושבעים
שנה
בצאתו
מחרן"
(בר'
יב
,
ד)
,
ואחר
כך
היה
'בין
הבתרים'
,
אם
כן
יותר
משבעים
וחמש
היה
לאברהם
'בין
הבתרים'!?
ומפרש
ב'סדר
עולם'
(סע"ר
א)
,
כי
קודם
שהיה
בן
שבעים
יצא
מחרן
תחילה
,
וכשהיה
בן
שבעים
נגלה
עליו
הקדוש
ברוך
הוא
בין
הבתרים
,
וחזר
לחרן
ועשה
שם
חמש
שנים
,
ואחר
כך
יצא
פעם
שנייה
,
וזהו
שכתוב
"ואברם
בן
שבעים
וחמש
שנה
בצאתו
מחרן"
(ראה
בר'
יב
,
ד).
ולפי
הפשט
הוא
מונה
מיציאתו
מארם
תחילה
ובֹא
לחרן
עם
תרח
אביו
,
שזה
היה
תחילת
גלותו;
ואז
היה
בן
שבעים
שנה
,
ועמד
בחרן
חמש
שנים
ויצא
-
כתיב
"ואברם
בן
שבעים
וחמש
שנים
בצאתו
מחרן";
ואחר
כך
נגלה
עליו
הקדוש
ברוך
הוא
בין
הבתרים
,
והיה
לו
יותר
משבעים
שנה
כסדר
המקראות;
אבל
זה
הפסוק
אינו
מונה
מ'בין
הבתרים'
,
אלא
מתחילת
גלותו
,
שבא
לחרן.
וכן
מנו
בני
אפרים
שיצאו
שלשים
שנה
קודם
הקץ
,
כמו
שאומר
התרגום
של
יונתן
בן
עוזיאל
(לשמ'
יג
,
יז);
ומנו
(כוונתו:
ארבע
מאות)
משיצא
מארם
,
והיה
להם
למנות
משנולד
יצחק.
ולדברי
רבותינו
(ראה
שמ"ר
כ
,
יא)
,
היה
להם
למנות
(כוונתו:
ארבע
מאות
ושלושים)
מ'בין
הבתרים'
[הגה"ה].
(מב)
ליל
שמורים
הוא
ליי'
-
שהקדוש
ברוך
הוא
היה
שומר
וממתין
לילה
זה
,
להוציא
את
בני
ישראל.
הוא
הלילה
הזה
ליי'
שמורים
לכל
בני
ישראל
-
שיהיו
בני
ישראל
שומרים
וממתינים
לילה
זה
בכל
שנה
,
לקיים
מצות
הללו
לשם
הקדוש
ברוך
הוא
שגאלם.
ורבותינו
אמרו
(פסחים
קט
,
ב;
ר"ה
יא
,
ב):
לילה
המשומר
ובא
מן
המזיקין.
(מג)
כל
בן
נכר
-
כל
מי
שנכרי
אצל
הפסח:
גוי
ומשומד
(ראה
פסחים
צו
,
א)
,
שאינם
מודים
במצוות
הפסח;
ואף
מי
שלא
נמנה
עליו
,
גם
הוא
נכרי
אצלו
ואינו
אוכל
הימנו.
(מד-מה)
תושב
ושכיר:
תושב
-
קנוי
קניין
עולם
של
יובל
,
שכיר
-
קנוי
קניין
שנים
לשש
(ראה
קידושין
ד
,
א)
,
ושניהם
ישראל;
והכי
קאמר:
ישראל
שאינו
קנוי
קניין
הגוף
,
ועשה
אדונו
פסחו
ולא
המנה
אותם
עמו
על
פסחו
-
לא
יאכלו
בו;
שלא
תאמר:
מאחר
שהם
עבדיו
-
בלא
מינוי
יכולין
לאכול
עמו
,
דמסתמא
הם
מנוין
,
כיון
דמזונותם
עליו;
קמשמע
לן
,
שצריך
למנותן
בהדיא.
אבל
עבדו
כנעני
,
כיון
שמָלוֹ
והוא
קנוי
קניין
הגוף
,
יאכל
בלא
מינוי
,
דמסתמא
נמנה
הוא
עמו.
והכי
אמרינן
בפרק
'האשה'
,
בפסח
שיני
(פסחים
פח
,
א):
שוחט
אדם
על
ידי
בנו
ובתו
הקטנים
ועל
ידי
עבדו
ושפחתו
הכנענים
שלא
מדעתם
,
אבל
לא
על
ידי
בנו
ובתו
הגדולים
ולא
על
ידי
עבדו
ושפחתו
העברים
,
אלא
מדעתם
[הגה"ה].
ומה
שפירש
רבנו
שלמה
לא
נהירא
לי
,
דכיון
שערל
שמתו
אחיו
מחמת
מילה
-
אסור
,
אעפ"י
שאינו
משומד
לערלות
,
משום
דמאיס
,
כדאמרינן
ב'הערל'
(יבמות
עא
,
א)
,
ואסור
לאכול
משולחנו
של
מקום;
וכן
מקשה
ב'הערל'
(ראה
שם):
ערבי
מהול
וכנעני
מהול
,
שהם
ערלים
גמורים
,
מבעיא?
דאמרינן:
הנודר
מן
הערלים
מותר
בערלי
ישראל
,
ואסור
במולי
אומות
העולם.
אז
יאכל
בו
-
האדון;
דברי
רבי
יהושע
,
שמילת
עבדיו
מעכבין
אותו.
ורבי
אליעזר
אומר:
אז
יאכל
בו
-
אעבד
קאי
,
דאין
מילת
עבדיו
מעכבין
אותו
(ראה
מכיל'
בא
פסחא
טו);
אבל
מילת
זכריו
-
דברי
הכל
מעכבין
אותו
,
דכתיב
"המול
לו
כל
זכר"
(להלן
,
מח).
(מו)
בבית
אחד
יאכל
-
לפי
הפשט
,
דלא
ישלחו
אותו
מנות
לחבירו;
דאין
זה
דרך
חפזון
,
אלא
דרך
בני
אדם
הקבועין
על
הסעודה.
ורבותינו
פירשו
(פסחים
פו
,
ב)
,
שלא
יחלקוהו
לשתי
חבורות.
ועצם
לא
תשברו
בו
-
גם
זה
מפני
חפזון
,
דאין
דרך
הנחפזין
ללכת
לשבור
עצמות
לאכול
את
המוח
,
אלא
אוכל
את
הבשר
מהרה
וזורק
את
העצם
,
מפני
שהוא
נחפז;
ורבותינו
פירשו
(פסחים
פד
,
ב)
,
שהשורף
עצמות
-
פטור.
(מח)
ועשה
פסח
-
בזמנו
,
כאזרח.
וכל
ערל
לא
יאכל
בו
-
משום
דמאיס
,
כדאמרינן
ב'הערל'
(יבמות
עא
,
א)
דערל
מאיס.
(נא)
ויהי
בעצם
היום
הזה
-
כבר
נאמר
למעלה
(לעיל
,
מא)!?
והכא
הכי
קאמר:
ויהי
בעצם...
אשר
הוציא
יי'
את
בני
ישראל:
"קדש
לי"
(שמ'
יג
,
ב).
וכן
(ראה
פירושו
לשמ'
יב
,
א)
מוכח
דפרשה
זו
בו
ביום
נאמרה
,
דכתיב
"זכור
את
היום
(הזה)
אשר
יצאתם"
(שם
,
ג).