מאגר הכתר שמות פרק יב עם פירוש ראב"ע פירוש ב - הארוך

פרק יב
[א] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר:
[ב] הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה:
[ג] דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת:
[ד] וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּיִת֘ מִֽהְי֣וֹת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה:
[ה] שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ:
[ו] וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם:
[ז] וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם:
[ח] וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ:
[ט] אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ:
[י] וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ:
[יא] וְכָכָה֘ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהוָֽה:
[יב] וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֘ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה:
[יג] וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[יד] וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהוָ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ:
[טו] שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי:
[טז] וּבַיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם:
[יז] וּשְׁמַרְתֶּם֘ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם:
[יח] בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב:
[יט] שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ:
[כ] כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת: פ
[חמישי] [כא] וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח:
[כב] וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֘ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר:
[כג] וְעָבַ֣ר יְהוָה֘ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף:
[כד] וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם:
[כה] וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת:
[כו] וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם:
[כז] וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַיהוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ:
[כח] וַיֵּלְכ֥וּ וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: ס
[ששי] [כט] וַיְהִ֣י׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַיהוָה֘ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה:
[ל] וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת:
[לא] וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם:
[לב] גַּם־צֹאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי:
[לג] וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים:
[לד] וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם:
[לה] וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת:
[לו] וַיהוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם: פ
[לז] וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף:
[לח] וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד:
[לט] וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם:
[מ] וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה:
[מא] וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָ֥צְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְהוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[מב] לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם: פ
[מג] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ:
[מד] וְכָל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ:
[מה] תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹֽאכַל־בּֽוֹ:
[מו] בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ:
[מז] כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ:
[מח] וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶסַח֘ לַיהוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ:
[מט] תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכֲכֶֽם:
[נ] וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: ס
[נא] וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם: פ

פרק יב
(א) ויאמר - עתה תחילת המצוות שהיו על יד משה ואהרן , כי הם לבדם נביאי התורה; כי אחריהם לא נתחדשה מצוה , רק אם היתה לצורך שעה , כדבר גדעון (ראה שו' ו , כד - כח) ואליהו (ראה מ"א יח , לא - לח). ואל יעלה על לבך דבר השיר שהיה בבית השם על ידי דוד (ראה דה"א ו , טז): כמו תקון היה , ומוסד ש"יסד דוד ושמואל" (דה"א ט , כב); וככה אמר הכתוב "באמונתם" (שם) ולא 'בנבואתם'. והגאון אמר , כי קבלה היתה בידם מפי משה , כי מלך יקום ויחדש כלי שיר. וכמוהו "לא תוציאו משא מבתיכם" (יר' יז , כב). (ב) החדש - אמר יהודה הפרסי , כי ישראל היו מונין כפי שנת החמה , וחדשיהן חדשי החמה כמשפט הערלים; וראייתו: "ושמרת את החקה הזאת למועדה" (שמ' יג , י) - כי שנת הלבנה איננה שוה; כי ימי החריש והקציר תלויים בהליכת השמש לבדו , כפי נטותה לצפון או לדרום. ולא דבר נכונה. ועתה אפרש לך: ידענו , כי מהלך הלבנה בגלגלה , הנקודה ידועה כנגד גלגל המזלות , עד שובה אל הנקודה בעצמה , הם שבעה ועשרים יום ושלישית יום בקרוב. והנה נחשוב , כי התחברה עם השמש כשהיתה בנקודה הראשנה , בתחלת מזל טלה. והנה בשובה אל ראש מזל טלה , לא מצאה שם השמש , כי כבר הלך במהלכו האמצעי עשרים ושבע מעלות; כי מהלך שניהם בראיות גמורות הוא ממערב למזרח , הפך התנועה העליונה. והנה הלכה הלבנה באלה המעלות שכבר הלך השמש , גם הלכה הלבנה בחלקים שהלך השמש בלכת הלבנה המעלות הנזכרות שני ימים וקרוב מחמש שעות; התחברו שניהם לסוף תשעה ועשרים יום וחצי ושתי ידות שעה , גם שבעים ושלשה חלקים מחלקי ישראל. והשנה באמת היא לשמש לבדה , כי היא המולידה זמני קור וחום וקיץ וחורף (ע"פ בר' ח , כב) , שהם ארבע תקופות השנה. ואז תחשוב שהיתה בתחלת ראש טלה; והוא ילך בגלגלו שלש מאות וששים וחמשה ימים וקרוב מרביע יום עד שובו פעם שנית; ובעבור זה נקרא 'שנה'. והנה אין ללבנה 'שנה' כלל , כאשר אין לשמש 'חֹדש' כלל , כי לא יתחדש בשמש. רק דבר החדוש הוא לאור הלבנה , ובעבור זה נקראה חדש , גם "ירחים" (שמ' ב , ב) , בעבור חדוש אור הירח. כי אין לה אור בראיות גמורות , כי אם מהשמש , על כן לא תקדר השמש כי אם ברגע מחברתו עם הלבנה , אם היו בראש התלי או בזנבו; ולא יהיה קדרות ללבנה , כי אם בהיותה לנכח השמש בלילה במקומות הנזכרים. ובעבור שהיתה שנת הערלים קרובה אל שנת החמה , וראו ששתים עשרה פעמים תתחדש הלבנה בשנת החמה , חלקו ימי השנה על שנים עשר , וקראו לכל חלק 'חדש' , בעבור שהוא קרוב מימות חדש הלבנה; וזאת הסכמה מהם , אינה בדרך התולדת. גם הישמעאלים , בעבור כי מועדיהם תלויים בימי חדש הלבנה , ותחלת החדש מליל ראיית הלבנה , וראו כי שנים עשר יש בשנת החמה , לא מצאו חשבון יותר קרוב מזה; כי אין בין שני המספרים , רק אחד עשר יום. ועל כן שמו כל שנותיהם שנת הלבנה. וכל שנה ישתנה מועד פסחם , בכל שנה אחורנית אחד עשר יום , עד שיהיו שלשים ושלש שנות חמה הם שלשים וארבע שנות הלבנה , כי אלה אינם על דרך התולדת. והשם צוה בתורתו לשמור מועדיו במועדם (ראה וי' כג , ד) , כי אמר: "שמר (לפנינו: שמור) את חדש האביב ועשית פסח ליי'" (דב' טז , א) - והנה , אם לא ימצא 'אביב' בחצי החדש , נעשה הפסח בחדש הסמוך אליו. וככה קרא חג השבועות "חג הקציר" (שמ' כג , טז) , וסכות - "חג האסיף" (שם) , כי הקציר והאסיף תלויים באביב; וראינו שאמר , שלא נעשֶה פסח רק בחצי חדש הלבנה (ראה וי' כג , ו) , וככה סכות (ראה שם , לד). והנה צוה לשמור ימי חדש הלבנה , ויהיו המועדים - זמניהם שמורים. ומשה לא הזכיר בתורה שנספֹּר שנים עשר חדש או שלשה עשר , רק אמר: בחדש שנמצא האביב בו , נָחֵל לספֹּר (ראה דב' טז , א) , והוא יקרא ראשון , בין שתהיה השנה משנים עשר או משלשה עשר. וככה כתוב "בחדש השני" (במ' י , יא) ו"החדש השלישי" (ראה שמ' יט , א) , וכולם על דרך הזה. ו'ניסן' ו'אייר' ו'סיון' וכל שמות החדשים אינם לשון הקדש , כי אם לשון כשדיים; על כן לא תמצא אחד מהן כתוב במקרא , רק בנבואת חגי , זכריה (ראה זכ' א , ז; ז , א) וספר דניאל ועזרא (עז' ו , טו; נחמ' א , א; ב , א; ו , טו) ומגלת אחשורוש (אס' ג , ז; ח , ט) , כי בגולה היו; וככה הפירוש: "בחדש הראשון" (אס' ג , ז) , שיקרא "ניסן" בלשון כשדים. רק מצאנו בלשון הקודש שנקראו שלשה חדשים בדרך אחרת: "ירח זיו" (מ"א ו , לז); "בירח האיתנים" (מ"א ח , ב); "ירח בול" (מ"א ו , לח). אם רדפנו אחר הפשט , אין 'ירח זיו' ניסן , רק אייר , כי כן כתוב: "הוא החדש השני" (מ"א ו , א) - הידוע , שהוא שני לראשון חדשי ישראל; ומלת "לִמְלֹךְ שלמה" (שם) איננה דבקה עם "החדש" , רק "בשנה הרביעית לִמְלֹךְ שלמה"; כי לא מצאנו בחשבון כל המלכים שיספר חדשים , רק השנה שמלך; והעד , שהוא כתוב בדברי הימים "בחדש השני בשני" (דה"ב ג , ב). ויש לטעון על יהודה הפרסי , כי כל השנים אינם שוות , כי יבא להם שנוי מפאת מערכת המשרתים: שירבו הגשמים או ימעטו , וימעט או ירבה החום או הקור , בכל חדש שישנה מהמנהג הידוע. על כן לא ימצא אביב בשוב השמש אל הנקודה שהיה שם בתחלת השנה שעברה , שנמצא אז אביב; ויהיה בין אביב לאביב יותר משנה שלמה , עם תוספת שבועים. על כן היו ישראל סומכים על האביב הנמצא בארצם , באי זה חדש שיהיה נמצא; כי האביב בכל הארצות - ישתנה עתו כפי מרחק כל ארץ מהקו השוה. ועתה אתן לך כלל: אע"פ שישראל שהיו בבית המקדש היו מסתכלים אל האביב , לא היה עבור השנה מסור כי אם לבית דין , כי היה מסתכל לדברים אחרים חוץ מהאביב , ככתוב במשנה (ראה תוס' סנה' ב , ב). והנה משה לא פירש לנו בתורה איך נקבע השנים והחדשים , ואם לא ימָצא אביב מה נעשה. ויש לתמוה מזה תמה גדול: איך פירש כל נגעי המצורע (ראה וי' יג) , שהוא אדם אחד , ולא יעמוד , והניח דבר המועדים , שכל ישראל חייבין לשמרם בכל זמן? ויש כרת על אכילת חמץ שבעת ימים שלפסח , ועל אכילת יום הכפורים! והנה אם סמך על המולד , היה לו לפרש , אם הוא כפי המהלך האמצעי , או כפי מולד האמת שהוא כנגד גלגל המזלות; שפעמים יהיה בין מולד העיבור ובין מולד האמת , פעם להוסיף פעם לגרע , קרוב מארבע עשרה שעות; ובעבור זה אמרו האבות הקדושים (ר"ה כה , א): פעמים שבא בארוכה , פעמים שבא בקצרה; וזה לא יוכל לדעת אותו אלא מי שהוא חכם בחכמת המזלות. וזה היה לו לפרש , על אי זה מקום מן הארץ הוא המולד; כי הנה בין ירושלם ובין זאת העיר ששמה 'רדום' יותר משלש שעות. ואם על הראִייה לסמוך , היה לו לפרש על אי זה מקום היא הראיה; כי תשתנה קשת המראה לכל מקום , כפי רוחב הארץ , וכפי מרחב הלבנה מקו המזלות עם חלוף המראה בארך וברוחב , וגבהותו ושפלותו ואוירו. ואלה הדברים צריכים פירוש ארוך. ואם לא היה האויר זך , ועשה ראש חדש שני ימים ספק. וזה לאות , כי סמך על קריאת בית דין בכל דור ודור. והיתה קבלה בידם , שלעולם יקבעו בית דין שבע שנים בכל תשע עשרה שנה , שהם מאתים שלשים וחמשה חדשים , והם ששת אלפים גם תשע מאות שלשים ותשעה , גם שתי שלישיות יום , גם חמש מאות תשעים וחמשה חלקים; ואלה הם תשע עשרה שנות החמה בלי תוספת ומגרעת. ואל תחוש לשעה וארבע מאות שמונים וחמשה לחשבון תקופת שמואל (ברייתא דשמואל הקטן - ראה או"מ ע' 542 - 547 ); וידענו , כי לא נעלם ממנו זה , רק תפס דרך קרובה בזמנו לאנשי דורו. כי היום יש בין תקופת האמת ובין תקופתו קרוב מתשעה ימים. ואל תתמה על זה , כי הנה אמרה בריתא שלו (שם ע' 544 ): הרוצה לדעת מקום הלבנה , יחשוב שנות העולם ויעשה מהם חדשים; ויקח לכל חדש עשרים ותשעה ימים וחצי , ושתי ידות שעה שהם שבע מאות ועשרים חלקים. והנה חסר שבעים ושלשה חלקים; והנה יתחברו מהם בכל מחזור יותר משתי שלישיות יום. והנה המרחק בין חשבון מולדה מימי בראשית ובין חשבון מולדנו היום קרוב מחצי שנה. והנה התברר לך , כי כְּלל שנותינו ישוב בכל המחזור 'שנת חמה' , וחדשינו תמיד חדשי הלבנה; וברוך השם שהדריכנו דרך ישרה. והנה אתן לך ראיה מן המקרא , שהמועדים תלויים בבית דין: דכתיב "ויִוָּעַץ המלך" חזקיהו "לעשות פסח בחדש השני" (ראה דה"ב ל , ב). ואם היתה קבלה בידם להסתכל לדבר האביב לבדו , כאשר אמרו החולקים על קדמונינו , למה לקח עצה לקבוע פסח בחדש השני? ועתה יֵרָאה , אם דבריהם אמת , כי עשה חזקיהו שלש רעות: האחד , שלא הקריב הפסח בזמנו ובמועדו והיה טהור. ולמה אִחֵר זה? בעבור רוב הקהל שלא בא; ואין זה כתוב בתורה , כי אם בדברי הקבלה (ראה דה"ב ל , ג , ה). והשני , שאכל והאכיל כל ישראל חמץ בחדש הראשון. ושלישי , שבדא מלבו (ע"פ מ"א יב , לג) לעשות חג המצות בחדש השני שבעת ימים (ראה דה"ב ל , כא) , וכן לא יֵעשה (ע"פ בר' לד , ז); כי השם לא צוה לעשות חג המצות בחדש השני , רק על אכילת הפסח לילה אחד (ראה במ' ט , יא); כי כל הטמאים אוכלים בחדש הראשון מצות עם כל ישראל. חלילה חלילה , שעשה חזקיהו רעות כאלה , כי הכתוב דבר עליו: לא סר מכל מצות יי' ימין ושמאל (ראה מ"ב יח , ו). גם הוא אמר: "זכר נא את אשר התהלכתי לפניך... והטוב בעיניך עשיתי" (מ"ב כ , ג). והנה עתה אפרש לך: דע , כי חזקיהו נועץ עם הקהל (ראה דה"ב ל , ב) בהכנס החדש , שיעשה פסח בחדש הבא אחריו , בעבור רוב הקהל שלא בא , ו"הכהנים לא התקדשו למדי" (שם , ג). והנה עִבֵּר השנה , והפסח שנעשה - פסח ראשון היה , ובמועדו נעשה. והעד , כי השם נִגַּע האוכלים הפסח "בלא ככתוב" (שם , יח); ואם לא נעשה בזמנו , למה נגעם , אחר שלא היה הפסח מקובל לפניו? ואילו חטא חזקיהו , איך התפלל בעדם ושמע השם תפילתו "וירפא העם" (שם , כ)? ואם טען טוען: הלא הקדמונים (ראה פסחים נו , א) לא הודו לו שעִבֵּר ניסן בניסן? והתשובה: אמת אמרו (ראה סנה' יב , ב) , כי מנהג כל בית דין להסתכל בסוף חדש אדר , אם הוא צריך לעבר שנה או לא; והנה חזקיהו לא עשה כן , כי שגג שגגה קטנה לעבֵּר שנה בראש חדש. ובעבור כי חדש העיבור לעולם יהיה לפני החדש הראשון , על כן יהיה לעולם ראש לחדשים , ויהיו המועדים בחדש השביעי ממנו. וזהו ראשון הוא לכם לחדשי השנה. וידענו , כי מצות רבות בתורה הם זכר ליציאת מצרים. והנה ראוי להיות זה תחלת חשבון ישראל; וככה כתוב: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל ממצרים" (ראה מ"א ו , א). והמינים אומרים: אם השנה בנוייה מחדשים , הנה החדש האביב הוא יסוד וראש; אם כן למה תחלו , כבודכם , מהחדש השביעי , ותאמרו כי הוא ראש השנה? והתשובה: כבר הזכירו רבותינו ז"ל (ראה משנה ר"ה א , א) , כי ארבעה ראשי שנים הם. וראינו מפורש , כי קִדוש שנת היובל "בחדש השביעי בעשור לחדש" (וי' כה , ט). ועוד , כי צוה השם לקרוא בתורה "במועד שנת השמטה בחג הסכות" (דב' לא , י) , "למען ישמעו ולמען ילמדו" (שם , יב); ואם תחלת שנת השמטה תהיה מניסן , למה לא צוה לקרוא התורה בחג המצות? והנה חצי השנה עמדו בטלים! וכתוב: "וחג האסיף תקופת השנה" (שמ' לד , כב) , ומקום אחר: "בצאת השנה" (שמ' כג , טז). ועוד נוכל ללמוד מדברי התורה גם מדרך התולדת , שאמר בתחלה "לא תזרעו" ואחר כן "לא תקצרו" (וי' כה , יא) , כי הזריעה סמוכה לתשרי לא לניסן. ועוד: אם שמנו תחלת השמטה ניסן , מי שזרע בשנה הששית לא יקצר בשנה השביעית , כי הקציר אחר ניסן הוא , וכבר נכנסה שנת שמיטה; גם לא יזרע בשנת השמיטה. והנה כי דברי חכמינו (ראה לעיל) הם נכונים. אמר רבי משה הכהן: אין צריך לומר 'ראש חדש' , רק 'חדש' לבדו , כי הטעם: יום חדוש אור הלבנה; וכן כתוב "חדש ושבת" (יש' א , יג); "חדשיכם ומועדיכם" (שם , יד); "מדי חדש בחדשו" (יש' סו , כג). ואחרים טענו עליו: אם כן , למה אמר הכתוב "בחדש השביעי באחד לחדש" (במ' כט , א)? והוא השיב: להסיר הספק. גם טענו עליו: "ובראשי חדשיכם" (במ' כח , יא)? והוא השיב , כי על חדשי ניסן ידבר בכל שנה , כי ניסן לבדו הוא ראש חדשים. ושאלוהו: אם כן , מה קרבן שאר החדשים? והוא השיב , כי שם כתוב "זאת עֹלת חדש בחדשו לחדשי השנה" (שם , יד) , בפרשה עצמה; וככה אמר "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם" יתקעו "בחצוצרות" (במ' י , י) - כי הוא תחלת השנה. ואנחנו לא נניח דברי קדמונינו בעבור סברתינו; כי הם אמרו (ראה סוכה נה , א) , כי בכל חדש יתקעו בחצוצרות. והוא נכון , לומר 'חדש' או 'ראש חדש'; וכתוב "עד חדש ימים" (במ' יא , כ) , שטעמו , שימלאו ימי החדש כלו. (ג) דברו אל כל עדת בני ישראל - כי כל בני מצוה חייבים. ויקחו להם - מי שיש לו ממקנהו , כי מקנה רב היה להם; או יקנה. ויפת אמר , כי מיום העשור יחלו להכין השה עד יום ארבעה עשר; רק לא ידענו , אם זה מצוה לדורות או על פסח מצרים. ואחר שאמר שה לבית אבות - שה לכל בית ובית. ובתחלת זה הספר (שמ' א , א) פרשתי 'בית'. (ד) ואם ימעט הבית מהיות משה - מאכילת השה , כי אנשי הבית יהיו מעטים - יקח הוא ושכנו. ופירוש במכסת - כמו "המכס ליי'" (במ' לא , לז): חלק שיקח כל אחד; וכמוהו "יי' מנת חלקי וכוסי" (תה' טז , ה); גם תכוסו. והוא מפעלי הכפל; והכפל חסר ממלת במכסת , גם מן "המכס" (במ' לא , לז). הנה אמר "המכס" על משקל "וּמֶמֶר ליולדתו" (מש' יז , כה) , שהוא מפעלי הכפל. (ה) שה תמים - בלא מום. הנה אמר , כי שה יקרא כל אחד משני המינין , ששם ה'צאן' כוללם; וככה "שה כשבים ושה עזים" (דב' יד , ד). אמר רבי משה בן עמרם הפרסי , כי השה - חיוב פסח מצרים , ובארץ ישראל - שה או פר; וראייתו: "וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר" (דב' טז , ב) , שהוא פסח דורות. ולא דבר נכונה. כי כל פסח דורות הוא זכר לפסח מצרים , ואין ראוי לשנות; רק "וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן" - חיוב; "ובקר" - לשלמים , לאכול בחג , מבושל במים. וכמוהו "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך" (שם , יד): אתה חייב , ובנך - רשות. והעד , שהוא כתוב בדברי הימים , ששחטו יום ארבעה עשר כבשים ופרים (ראה דה"ב לה , א , ז - ט); ושם כתוב: ה"כבשים... לפסחים" (שם , ז) , והפרים - בִּשְּׁלוּם "בסירות ובדודים" (שם , יג); רק לבד הצאן בשלו "באש כמשפט" (ראה שם). אמר רבי ישועה , כי יש הפרש בין בן שנה ובין "בן שנתו" (וי' כג , יב); כי בן שנה הוא: עלתה לו שנה , ו'בן שנתו' - כמשמעו. והנה בקרבן הנשיאים "כבש אחד בן שנתו לעולה" (במ' ז , כא) , ובאחרונה כתוב "שנים עשר כבשים בני שנה" (ראה שם , פז)! (ו) והיה. מלת בין הערבים - קשה. ורבינו שלמה (רש"י) אמר , כי זה רגע נטות השמש מחצי היום לצד מערב; ולא נתן טעם למה ערבים - שנים. והנה כתוב "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים" (שמ' ל , ח) , ואין ספק כי בשקוע השמש ידליק הנרות. וכאשר חפשנו זאת המלה , מצאנו , כי יקרא רגע 'בין הערבים' - 'ערב' , כי כתוב "בין הערבים תאכלו בשר" (שמ' טז , יב) , ושם כתוב "בתת יי' לכם בערב בשר לאכול" (שם , ח); ובהדלקת הנרות: "יערך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר" (שמ' כז , כא) , וכתוב "עולות ליי'... לבקר ולערב" (עז' ג , ג) , וכתוב "ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (שמ' כט , לט). והנה על הפסח , שכתוב בו בין הערבים , מצאנו: "שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש" (דב' טז , ו). ורבנו שלמה אמר: "כבא השמש" - לצד מערב. ואין זה משמע 'ביאה' , כי הוא הפך יציאת השמש , מדכתיב "השמש יצא על הארץ" (בר' יט , כג) - שהחל להראות על הארץ; וככה "ובא השמש" (וי' כב , ז) - שלא יראה על הארץ. והנה כתוב על מקרה לילה: "והיה לפנות ערב ירחץ במים" (דב' כג , יב); ואם אין הדבר כן , יבאר לנו , מה הפרש יש בין "כבא השמש" של פסח (דב' טז , ו) ובין "כבא השמש" (דב' כג , יב) שלמקרה לילה! וככה "ובא השמש" (וי' כב , ז). אמרו המינים: שלשה ערבים הם; וראייתם: "עד הערב השלישית" (ש"א כ , ה). והם לא הבינו האמת , כי כתוב "מחר חדש... ושלשת תרד מאד" (שם , יח - יט) , שפירושו: כאשר יהיה היום השלישי מהיום הסמוך לערב השדה שאתה נסתר לשם; ובעבור זה אמר: 'עד הערב השלישי'. ועתה אשוב לפרש: דע , כי משקל ערבים - לעולם נופל על משקל 'שנים'; כמו "אָבְנָיִם" (שמ' א , טז) , וכמו "לוחותים" (יח' כז , ה); וככה "דְּרָכַיִם" (מש' כח , יח) , והעד: "יפל באחת" (שם). וככה 'שמים' , כי הם שני סדני הגלגל , שהם כמו נטועים , שעליהם משענת תנועת הגלגל; וכתוב "לנטוע שמים" (יש' נא , טז). וכבר פרשתי בספר 'השם הנכבד' (א , ב) , כי 'שמים' מגזרת "שם ישר נוכח עמו" (איוב כג , ז) - רמז לשנים מקומות. והנה יש לנו שני 'ערבים': שם האחד - 'עריבת השמש' , והיא ביאתו תחת הארץ , וה'ערב' השני - ביאת אורו הנראה בעבים; והנה יש ביניהם קרוב משעה ושליש שעה. אז יבא בעל הקרי אל המחנה (ראה דב' כג , יב) , וידליק אהרן את הנרות (ראה שמ' ל , ח). אמר הגאון רב סעדיה: מדת מזבח העולה "חמש אמות ארך וחמש אמות רוחב" (שמ' כז , א); ובמדה הזאת לא יעמדו כי אם כהנים מעטים , שהם זורקים דמי הפסחים קודם שיקרשו. והנה בימי יאשיהו (ראה דה"ב לה , א) , שהיו ישראל מועטים , לא יכלו הכהנים לזרוק דמי הפסחים והשלמים ששחטו , לזרקם בשעה ושליש שעה (ראה שם , יד - טו) , ואף כי בהיות כל השבטים בארצם! והנה היתה קבלה (מכיל' בא פסחא ה) , שיחלו לשחוט מן הרגע שיתברר לאדם , כי השמש נטה לצד מערב. והזכיר הכתוב בין הערבים , שהרי אז היה נשחט; והוא סוף הזמן , שלא יעבור עד עריבת אור השמש. (ז) ולקחו. על שתי המזוזות - פתח הבית. ועוד יפרש משה איך יקחו הדם (ראה להלן , כב). ומלת משקוף - מגזרת 'חלון': "וישקף" (בר' כו , ח); וזה המשקוף הוא על פתח הבית. וככה כל מנהג ארץ ישמעאלים. כי מנהג ארץ הערלים לא היה כמנהג המצרים , אפילו במאכליהם , כמו "פתות אותה פתים" (וי' ב , ו); וככה תכשיטי הנשים לשום נזם באף ובאזן , וכל אשר הזכיר ישעיהו על בנות ציון (ראה יש' ג , יח - כד); וככה אין בית כי אם בחצר: האחד יקרא 'פתח הבית' , והחיצון - 'שער החצר'. ורבים אמרו , כי נתינת הדם על שתי המזוזות ועל המשקוף - להראות תועבת מצרים; כי כבר נפל פחדם עליהם , ולא יפחדו שיסקלום. ואילו היה כן , היה זה בשער החצר! והנה לא הושם הדם כי אם בסתר , שסגרו שער החצר. והם שחטו בין הערבים (ראה לעיל , ו) , שלא יראה אדם , שהוא סמוך ללילה; ואיש לא יצא מפתח ביתו עד בקר (ראה להלן , יב) - שהלכו לדרכם , וסגר כל אחד שער חצרו , כי המצרים חושבים שישובו. רק הטעם להיות הדם על המשקוף - להיות כֹּפֶר בעד כל האוכֵל בבית , ויהיה סימן למשחית שיראנו; כדרך "והתוית תוו" (יח' ט , ד). מלת בתים - משונה בדקדוק , כי יש דגש אחר קמץ גדול , ואין זה משפט הלשון; רק אם היה הקמץ חטף , כמו "רָנּוּ שמים" (יש' מד , כג). אולי היה כן בעבור חסרון יו"ד בַּיִת. שלא תתערב זאת הגזרה עם גזרת "עשרת הַבַּתִּים חומר" (יח' מה , יד) , שהוא פתח , לשון רבים מן "האיפה והבת" (שם , יא). ומלת על הַבָּתִּים יותר משונה , כי הוא 'מלעיל' הפך המנהג. (ח) ואכלו. אמר אחד מחכמי ספרד: ידוע , כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור , ובעבור שלא ירד שם גשם , כי האויר הוא לח תמיד; על כן מנהגם להיות בכל שולחן מיני מרורים רבים , מעשבים וחרדל. ואפילו לא תהיה למצרי אלא פת לבדה , לעולם המרורים יהיו עמו על שולחנו לטבול בו את הפת , כי הם רפואה לאוירם. ואנחנו נסמוך על קדמונינו (ראה פסחים קטז , ב) , כי המרור זיכר ל"וימררו" (שמ' א , יד). (ט) אל. נא - יש אומרין (ראה רס"ג תורה): כאשר הוא עתה , שהבשר חי; וכדרך הזאת לא מצאנו בכל המקרא. ואחרים אמרו (ראה מחברת: 'נא'): מגזרת "כי הניא אביה אותה" (במ' ל , ו); והטעם: שבור. ואין זה נכון , כי אחר כן אמר "ועצם לא תשברו בו" (להלן , מו). והישר בעיני , שאין חבר במקרא לה; ופירושו: הפך מבושל , והוא שנקרא 'חי'; כמו "לא אקח ממך בשר מבושל כי אם חי" (ראה ש"א ב , טו). וכבר אמרתי בספרי (שפה ברורה ב , ב) , כי רוב לשון ערבית דומה ללשון עברית , והבשר החי יקָרא בלשון ערבית 'ניי'; ואותיות אהו"י להם מתחלפים בלשונם כמו בלשונינו. ובשל - שם התואר , ופירושו , שהוא מבושל במים. כי גם צלי אש יקרא 'מבושל' , כדכתיב "ובשלת ואכלת" (דב' טז , ז); "ויבשלו את הפסח באש כמשפט" (ראה דה"ב לה , יג). ויתכן להיות ובשל מבושל - כמאכל המלכים , על דרך המשקיות. כי ישימו על האש כלי נחשת רחב , וימלא חציו מים , וכאשר ירתיחו המים ישימו סיר הבשר עם מים קרים על המים הרותחים , וככה יתבשל הבשר. וזה המאכל יועיל יותר מכל המאכל שיהיה קרוב אל האש. [והנני הכותב מוסיף על פירוש החכם , כאשר שמעתי מפיו: ובשל - שם התאר על משקל "כבד" (בר' נ , יא); "זקן" (בר' כה , ח); וככה זה ובשל , כי הבי"ת קמוץ והשי"ן רפה. ואיננו שם הפעל , על דרך "כי כבד אכבדך" (במ' כב , יז); "הכה תכה" (דב' יג , טז); כי לעולם לא יבא שם הפועל בהתחברו , רק על לשון עבר או עתיד , כמו "דבר ידבר" (שמ' ד , יד); "הקדש הקדשתי" (שו' יז , ג). רק להתחבר שם הפועל עם פּוֹעל ופעוּל לא יבא. והנה זה בשל - כמו "כּבד" (בר' נ , יא); ולנקבה: "את הזרוע בשלה" (במ' ו , יט). ואל תתמה לומר: מה צרך לומר שני העניינים , בשל ומבושל? כי שני בּשולים הם , כמו שפירש: האחד , להכניס כלי שהבשר בתוכו בתוך כלי המים הרותחים. ולרבים: כמו "והמה חכמים מחוכמים" (מש' ל , כד); וככה יאמר ליחיד: 'חכם מחוכם'; 'ברוך ומבורך'. והפרש יש בדיקוּת הלשון בין "חכם" (ש"ב יג , ג) ל"מחוכם" (תה' נח , ו); וככה בין בשל למבושל , כאשר פירש.] ראשו על כרעיו ועל קרבו - כמו 'עִם'; כמו "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה , כב). והראש והקרב והכרעים ירחץ במים כמשפט (ראה וי' א , יג). (י) ולא תותירו. והנותר ממנו - אם היה אנוס , שלא יוכל לאכל חלקו. ויפת אמר: על העצמות; ואיננו נכון , כי לא דבר הכתוב , רק על ההוה. (יא) וככה - פסח מצרים לבדו. והמינין אשר בארגון עושים ככה היום זיכר ליציאת מצרים; ואלה , תועי רוח כלם , ילכו יום חמשה עשר מארצם , זכר ליציאת מצרים. ומקלכם - לנהוג את החמורים; כמו "ויך את האתון במקל" (במ' כב , כז). וטעם בחפזון - שלא יתעכבו , וימהרו לאכלו לפני בא רגע המשחית , שיפסח השם על הפתח; על כן צוה להיותו צלי אש , להתבשל מהרה. וכן אמרו אבות הקדושים (זבחים נו , ב): איננו נאכל אלא עד חצות. (יב) ועברתי - כי השם וגבורותיו הם העוברים , כאילו השם עובר. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים - כדרך "וראש דגון נופל לפניו ארצה" (ראה ש"א ה , ד); ככתוב "ובאלהיהם עשה יי' שפטים" (במ' לג , ד). (יג) והיה... לאות. טעם לאות - שיחזק לבבכם ולא ירך בשמעכם צעקת המצרים , במות בכוריהם בעבור המשחית; כי בעבור הדם אשר אני רואה , אפסח עליכם ולא יהיה בכם נגף , כי זה הדם לאות יהיה על המשחית. (יד) והיה - זה היום יהיה לזכר לדורות. וחגותם אותו חג - הפסח. ואמר חקת עולם לדורותיכם , ולא אמר 'בכל מושבותיכם' (ראה להלן , כ) - כי המצוה תלויה בארץ , כאשר אפרש (להלן , טו). (טו) שבעת. טעם מצות תאכלו - זיכר לאכילתכם בצאתכם ממצרים; כי לא צוו שיאכלו מצות , רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעת ימים צוה לאכול מצות , להיות זכר לאשר קרה להם בצאתם , כי שם כתוב: "כי לא חמץ" (להלן , לט); ואילו היו מניחין המצרים שיתמהמהו מעט , היו מחמיצין עיסתם. והשבעה ימים בצאתם , מצות אכלו , עד שטבע פרעה ביום השביעי; כי הענן היה מוליכם יומם ולילה (ראה שמ' יג , כא) , ולא היו מתעכבין בחנותם עיכוב רב. וככה כתוב על הפסח "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני" (דב' טז , ג) - והנה הזכיר על הפסח: שבעת ימים יֵאָכל מצות , חיוב , על דרך הפשט; והעד: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" (שם). ובעבור זה כתוב: "כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות" (להלן , כ) - חיוב בארץ ישראל ובחוצה לארץ. ואחרי שקבלה היתה ביד ישראל , שיחלו לשחוט הפסח בנטות השמש לצד מערב , וכתוב "לא תשחט על חמץ דם זבחי" (שמ' לד , כה) , על כן דרשו רבותינו ז"ל (פסחים ה , א): אך - חִלֵּק. ודע , כי כִּלוי מעשה אינו מעשה. והנה פירוש "ויכל אלהים ביום השביעי" (בר' ב , ב) - כאשר נכנס היום השביעי - שכבר כלתה מלאכתו. וככה ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם - בהכנס היום הראשון כבר נשבת כל שְׂאֹר מהבתים. והנה תחלת יום ראשון - סוף יום ארבעה עשר בערב , וכתוב: מיום הראשון עד יום השביעי. והנה פירוש זה , כי שבעת ימים שלמים הם , מיום ארבעה עשר לחדש בערב (ראה להלן , יח) , שהוא סוף יום ארבעה עשר , "עד יום האחד ועשרים לחדש בערב" (שם). ועוד אדבר על זה (להלן , יט). (טז) וביום - הוא יום יציאת מצרים. והיום השביעי הוא יום טביעת פרעה , כאשר אפרש (ראה הפירוש הקצר שמ' טו , כב). כל מלאכה - בכל המועדים , חוץ מיום שבת ויום הכיפורים , אין כתוב בהם מלאכה , רק בפסח לבדו אמר , והתנה: להוציא אוכל נפש. ובכל מקום , בין בפסח (ראה וי' כג , ז - ח) , בין בעצרת (ראה שם , כא) , בין יום הזכרון (ראה שם , כה) וחג הסכות (ראה שם , לה - לו) , אוחז דרך קצרה , לאמר "כל מלאכת עבודה לא תעשו" (שם); רק במקום אחד , בפסח , כתוב "לא תעשה מלאכה" (דב' טז , ח) , על הדרך שהזכיר תחילה (בפסוקנו). (יז) ושמרתם - הנה צוה להיות המצות שמורים מימי הקציר. וכתוב הוצאתי את צבאותיכם - ועוד לא יצאו , כי בתחלת החדש היתה זאת הנבואה. והטעם: שתאמרו כן לדורותיכם. (יח) בראשון - אחז דרך קצרה , בעבור שהזכיר בתחילה "ראשון הוא לכם" (לעיל , ב); והנה הטעם: בחדש הראשון; וכמוהו "בעשירי באחד לחדש" (בר' ח , ה). (יט) שבעת. שאור - שהוא מחמיץ , והוא הידוע. ואחר כן אמר: כי כל אוכל מחמצת - כל דבר שיחמץ. ודע , כי "מיום הראשון ועד (בנוסחנו: עד) יום השביעי" (לעיל , טו) אינו דבק בקרוב אליו , שהוא "ונכרתה" (שם) , רק עם "כל אוכל חמץ" (שם); כמו "למלֹך שלמה על ישראל" (מ"א ו , א וראה פירושו לעיל , ב). אמר יפת , כי יש אותיות מושכות אחרות אחורנית , כמו "אדם פטדה וברקת" (שמ' כח , יז) , שהטעם: אדם ופטדה וברקת; וככה "מיום הראשון עד יום השביעי" (לעיל , טו). וכבר הזכיר , כי כל האוכל חמץ מישראל חייב כרת (ראה שם) , ובכאן הוסיף הגר , שהוא גר צדק. (כ) כל. הזכיר העונש בתחלה (ראה לעיל , טו) ואחר כך האזהרה. ואין בכל מושבותיכם תאכלו מצות - רשות , כמו "ששת ימים תעשה מלאכה" (שמ' לה , ב) , רק חיוב , "למען תזכור" (דב' טז , ג). (כא) ויקרא. לכל זקני ישראל - והם יאמרו לקהל. וקחו לכם צאן - בעשור לחדש , כאשר צוהו השם (ראה לעיל , ג). אמר המדקדק , כי ושחטו הפסח - מהבנין ה'דגוש'. ולא דבר נכונה , כי "ושָחטו אותו כל קהל עדת ישראל" (לעיל , ו) הוא מהבניין ה'קל' , ושי"ן קמוץ כמשפט , בעבור הנח הנעלם; רק ושַחטו הפסח - לשון צווי מבניין ה'קל'. ולא מצאנו זאת הגזרה בכל המקרא מהבניין ה'דגוש'. והיה ראוי השי"ן להיות חרק תחתיו , כמו משכו , רק בעבור אות הגרון שהוא אחריו נפתח השי"ן , כמשפטם לעשות ככה; כמו "בַּחרו לכם" (יהו' כד , טו); ורבים ככה. על כן יהיה השי"ן בפתח גדול , בלשון הצווי; ושניהם מבניין אחד. (כב) ולקחתם - עתה פירש איך יקחו מהדם ויתנו על המשקוף ועל המזוזות. ומלת 'אגודה' כמו "חגורה" (יש' ג , כד) , כמו "ויהיו לאגודה אחת" (ש"ב ב , כה). ורבי מרינוס אמר , כי האל"ף נוסף , והוא מגזרת "גדוד" (בר' מט , יט). ואחרים אמרו , כי האל"ף שרש , כמו "וחשב אפודתו" (שמ' כח , ח). והגאון פירש (רס"ג תורה) האזוב בלשון ערבי: 'צעתר'; ובלשון לעז 'אורינגם' , והוא עשב נכבד במיני מטעמים. וזה לא יתכן , כי הכתוב אומר "ועל האזוב אשר יוצא בקיר" (ראה מ"א ה , יג); והנה לא ידעתי מה הוא , רק מדרך הסברא אינו עשב תקיף , כי הוא הפך "הארז" שהזכיר בפסוק (שם). ויש אומרים , כי הפסח - היו שוחטין אותו בסף השער , ויטבלו האזוב בו ויגיעו אל המזוזות; כמו "וימד... סף השער" (יח' מ , ו); "אמות הספים" (יש' ו , ד). ואחרים אמרו (ראה רש"י) , כי הוא כלי , ועליו היו שוחטין; כמו "משכב וספות" (ש"ב יז , כח). ועוד אפרש עד בקר (להלן , לא). (כג) ועבר. ולא יתן המשחית - לא יניח; כמו "על כן לא נתתיך לנגע אליה" (בר' כ , ו). והנה המשחית ברשותו; אם יניחנו , כאילו נתן לו רשות. (כד) ושמרתם - רבים חשבו , כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות חיוב לדורות , בעבור כי 'הדבר הזה' סמוך אל לקיחת האזוב וטבילתו (ראה לעיל , כב); ועוד , כי כתוב אחר כן "אשר פסח על בתי בני ישראל" (להלן , כז). ובדרך הסברא נכון יהיה , לולי קבלת האמת הנגמרה. והנה הנכון , שהדבר הזה שב אל "ושחטו הפסח" (לעיל , כא). וטעם שאילת הבנים (ראה להלן , כו): בראותם כל המשפחה חבורה אחת אוכלים "שה תמים" (לעיל , ה) , "ראשו על כרעיו ועל קרבו" (לעיל , ט) , "ועצם לא תשברו בו" (להלן , מו) , ו"בן נכר" ו"ערל" ו"תושב ושכיר לא יאכל בו" (להלן , מג - מח); ואין זה המנהג במועדים אחרים. (כה) והיה. עתה פירש , כי שחיטת הפסח תלוייה בארץ. ואל יקשה עליך פסח הר סיני (ראה במ' ט , א - ה) , כי מצוה עליונה היתה , ולא עשו פסח אחר במדבר; כי בהר סיני היו עם הישוב וימצאו מצות , ובהיותם בארץ לא עבר בה איש (ע"פ יר' ב , ו) , אין להם , רק המן לבדו (ראה שמ' טז , טו). (כו) והיה. מה העבודה הזאת - השנוי שהזכרתי (לעיל , כד). (כז) ואמרתם. מצאנו "פסוח והמליט" (יש' לא , ה) , וטעמו כמו 'חמלה'. ובעבור שהשם חמל על בכוריהם , בעבור דם השה , נקרא השה פסח , כמו "ושחטו הפסח" (לעיל , כא). והגאון אמר , שהוא מגזרת "פִּסֵּחַ" (ש"ב יט , כז); כי הפִּסח ישען על רגלו התמימה , והמשחית כן עשה , שהשחית בכורי בית , ופסח על בית שכנו העברי ולא השחית; וכמוהו "עד מתי אתם פוסחים" (מ"א יח , כא). (כח) וילכו ויעשו בני ישראל - שלקחו שה בעשור לחדש (ראה לעיל , ג). כאשר צוה יי' למשה ולאהרן - "זאת חוקת הפסח" (להלן , מג) - כן עשו. (כט) ויהי בחצי הלילה - השני. אמר יפת , כי השבויים הטוחנים בריחים ביום בבית הסהר , יכניסם בבור בלילה , וישימו הריחים על פי הבור , וזהו "אשר אחר הריחים" (שמ' יא , ה); והנה הוא כמו בבית הבור. (ל) ויקם. הוא - בעצמו; כמו "ועבד הלוי הוא" (במ' יח , כג). כי אין בית - על הרוב ידבר. (לא) ויקרא. מדרך הסברא , כי משה ואהרן לא היו בליל חמשה עשר בארץ רעמסס עם בני ישראל , רק במצרים , שהיתה מקום המלוכה , שהיה שם פרעה. והנה יצאו הם מפתח ביתם במצות השם בחצי הלילה , ונתן להם רשות פרעה , שילכו ישראל לעבד את השם. והנה הלך משה עם עבדי פרעה לרעמסס , להוציא ישראל. וידוע היום , כי יש בין מצרים הישנה , שיש שם אוצרות יוסף ידועים עד היום , ובין רעמסס , שש פרסאות. והנה החלו לצאת בבקר , והוא עת עלות השחר , שיחל להראות אור השמש בעבים. והנה יש בין תחלת זה הרגע עד זרוח השמש , שעה ישרה ושליש שעה. והנה יש לנו 'בקר' - והחשך גדול , כמו "ותשכב מרגלותיו עד הבקר" (רות ג , יד) , ושם כתיב "בטרם יכיר איש את רעהו". והנה היה מישראל שיצאו בעלות עמוד השחר , ועודנו 'לילה' בדרך התורה , עד זרוח השמש. ואלה היו קרובים אל מצרים. והאחרים , שהם רחוקים , יצאו בו ביום; כי קהל רב היה , ויותר יש מתחלת רעמסס עד סופה משמונה פרסאות. על כן כתוב "הוציאך יי' אלהיך ממצרים לילה" (דב' טז , א) , וכתוב אחר "היום אתם יוצאים" (שמ' יג , ד); ועוד: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמ' יד , ח) , וכתוב שם: "ומצרים מקברים" (במ' לג , ד) - וביום יקברו. וכבר פרשתי גם אתם (שמ' ד , י). כדברכם - שתלכו דרך שלשת ימים (ראה שמ' ה , ג). (לב) גם. כאשר דברתם - "וגם מקננו ילך עמנו" (שמ' י , כו). וטעם וברכתם גם אותי - שיברכו אותו ויתפללו בעדו. וטעם גם - שגם נתן זבחים , כאשר אמר משה (ראה שם , כה). (לג) ותחזק מצרים - לשון נקבה , כי מדינת מצרים כוללת הכל. וטעם כלנו מתים - פירשתיו במלת "פן יפגענו" (שמ' ה , ג). (לד) וישא. משארותם - כלי עץ; כמו "טנאך ומשארתך" (דב' כח , ה). כי חמֹריהם היו טעונין בגדים ששאלו ממצרים. (לה) ובני. כל אחד שאל כפי מעלתו; כי הנה במעשה המשכן , הנשיאים לבדם הביאו האבנים היקרות והבשם והשמן (ראה שמ' לה , כז - כח). (לו) ויי'. לא מצאנו גזרת 'הצלה' מבניין ה'קל' , רק מה'נוסף' או ה'דגוש'; ושניהם פעלים יוצאים , כי אין הפרש בטעם בין וינצלו את מצרים ובין "ויצל אלהים את מקנה" (בר' לא , ט); רק בבניין ה'נוסף' יזכיר הפעול , ולא כן ב'דגוש'. (לז) ויסעו - היה הסמ"ך ראוי להדגש , בהתבלע הנו"ן; כמו "ויגשו" (בר' יט , ט); "ויתנו" (בר' לה , ד). אולי בא כן להקל על הלשון. רעמסס - בפתח תחת הרי"ש ושבא תחת העי"ן - שם מחוז , לא עיר (ראה שמ' א , יא). וזכר הגברים , ואין צרך להזכיר הנשים , כי כן הם כמוהם או יותר. (לח) וגם ערב רב - מאנשי מצרים שהתערבו עמהם , והם האספסוף שהתאספו עליהם (ראה במ' יא , ד). (לט) ויאפו - הנה הבצק שהוציאו ממצרים , לא היה בו שאור , ולא אפוהו עד שחנו בסכות (ראה לעיל , לז). (מ) ומושב - חשבונות רבים יש במקרא , לא ידענו למי הם סמוכים. והנה אזכיר במקצתם: "ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום" (ש"ב טו , ז) , ואבשלום לא היה בן ארבעים , גם לא נשלמה מלכות בית דוד (ראה מ"א ב , יא). ומפרשים אמרו , כי זה החשבון "מיום שבת הארון בקרית יערים" (ש"א ז , ב). וכתוב "ויהי בשלשים שנה" (יח' א , א); יש אומרין: בן שלשים שנה נתנבא; ויש אומרים: ליובל (ראה רש"י יח' א , ב); ויש אומרים (ראה סע"ר כו; ת"י): למציאת ספר תורה שמצא חלקיהו הכהן. ואני לא ידעתי , כי הם סברות בלי יסוד ומשענת. וכתוב "ובעוד ששים וחמש שנה" (יש' ז , ח) - וזאת הנבואה היתה בימי אחז (ראה שם , א) , ומלכותו היתה שש עשרה שנה (ראה מ"ב טז , ב); ובשנת שש לחזקיהו בנו גלתה שומרון (ראה מ"ב יח , י - יא). על כן הוצרכו המפרשים (ראה רש"י) לומר , כי תחילת "ובעוד ששים וחמש שנה" (יש' ז , ח) - מיום שנבא עמוס "וישראל גלה יגלה מעל אדמתו" (ז , יא); ואחרים אמרו (ראה ראב"ע יש' ז , ח): משנת הרעש. וכאשר חפשנו שנות שבת ישראל במצרים בימי יוסף ואחריו , הנה לא יגיעו במספר הכתוב. כי אין ספק , כי קהת היה מיורדי מצרים (ראה בר' מו , יא); ונחשֹב כי הוליד עמרם בנו (ראה שמ' ו , יח) בסוף ימיו , וגם עמרם הוליד משה (ראה שם , כ) בסוף ימיו , והנה מספר חיי שניהם מאתים ושבעים שנה (ראה שם , יח , כ); ומשה היה בן שמנים שנה בצאת ישראל ממצרים (ראה שמ' ז , ז); והנה הכל שלש מאות חמשים שנה - הנה חסרו לנו שמונים. והזקנים (ראה מגילה ט , א) הוסיפו: 'ובשאר ארצות'; כי "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו , יג) - (אין "ארבע מאות שנה") דבק עם "וענו" , רק הוא דבק עם "כי גר יהיה זרעך" (שם); וכמוהו רבים. ובפרשה הזאת: "מיום הראשון עד יום השביעי" (לעיל , טו). ואחר שמצאנו כתוב , שהשם אמר לאברהם בין הבתרים: "כי גר יהיה זרעך... ארבע מאות שנה" (בר' טו , יג) , ידענו , כי חשבון ומושב בני ישראל תלוי בקץ אברהם. והוצרך בעל סדר עולם (סע"ר א) לאמר , כי אחר שבא אברהם לארץ כנען , שב לחרן. והוצרכו המפרשים לומר , כי נבואת "אני יי' אשר הוצאתיך מאור כשדים" (בר' טו , ז) איננה דבקה עם פרשה הנזכרת. ואין צרך לכל זה. רק חשבון "ארבע מאות שנה" (בר' טו , יג) היא מיום שנולד יצחק. ואלה השלשים שנה הנוספים , מספרם מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו מאור כשדים ובא עם אביו אל חרן , כאשר כתוב "ויבאו עד חרן וישבו שם" (בר' יא , לא); ואברהם ישב עם אביו בחרן חמש שנים , ובא אל ארץ כנען והוא בן חמש ושבעים (ראה בר' יב , ד) , ולא שב אל חרן. והנה כאשר נולד יצחק , תמו שלשים שנה שיצא אברהם מארצו , כי הוא העיקר , כי לו נתנה ארץ כנענים. והוא פסוק "אני יי' אשר הוצאתיך מאור כשדים" (בר' טו , ז) - דבק עם כל הפרשה למטה ולמעלה. והנה פירוש ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים - שהיו גרים שם; גם אבותיהם היו גרים , ככתוב "כמעט וגרים בה" (תה' קה , יב); ואברהם אמר "גר ותושב אנכי עמכם" (בר' כג , ד). שלשים שנה וארבע מאות שנה - מיום שיצא אברהם אביהם מארץ מולדתו. (מא) וטעם ויהי מקץ שלשים שנה - להודיע , כי בעבור צעקתם אל השם לא יצאו , עד שהגיע הקץ שגזר עליהם. (מב) ליל - על דרך הפשט , בעבור שהזכיר ליל שמורים ליי' , ובסוף אמר שמורים לכל בני ישראל , נראה כי הטעם: בעבור שהשם שמרם , ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם לנגף (ראה לעיל , כג) , צוה שיהיה זה הלילה שמורים לישראל לדורותם; והטעם , שלא יִשנו , רק יודו ויספרו גבורות השם בצאתם ממצרים. וככה רמזו חכמינו ז"ל (הגדה של פסח): הגיע זמן קרית שמע שלשחרית. (מג) ויאמר יי' - בעבור שהזכיר "ליל שמורים" (לעיל , מב) שהוא ליל חמשה עשר , שבו יאָכל הפסח , השלים לפרש חוקות פסח דורות. והנה לא הזכיר דבר המשקוף והמזוזות , ולא הזכיר על מצות ומרורים , כי כבר הזכירו בפסח מצרים (ראה לעיל , ז - ח). והנה הטעם: תאכלו הפסח לדורות כפסח מצרים , והוסיף מצות אחרות. אבל מצות המשקוף אינה מעניין אכילת הפסח; הלא תראה תחלת הפרשה. כל בן נכר לא יאכל בו. ובן נכר - שאינו מזרע ישראל; או אם היה מישראל והוא עובד אל נכר. ואמר: לא יאכל בו , והטעם: כמו 'ממנו' , כי נכון הוא בלשון הקודש , גם בלשון ערבית , לומר ככה; וכמוהו "והנותר בבשר ובלחם" (וי' ח , לב). (מד) וכל. ומלתה אותו - ברצונו , שישוב לתורת ישראל אם הוא בן מצוה. ומשפט מקנת כסף או 'יליד בית' (ראה בר' יז , יב) - שוה , רק דבר הכתוב בהווה יותר. (מה) תושב - מישראל , או שכיר , לא יאכל בפסחו אם לא יכוס על השה כמשפט על העדה (ראה לעיל , ד). (מו) בבית - כפסח מצרים (ראה לעיל , ז , כב); והעד: לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. וקדמונינו ז"ל אמרו (מכיל' בא פסחא טו): בחבורה אחת; והוא הנכון. (מז) כל עדת ישראל - כל בני מצוה חייבים לעשות הפסח. וכאשר חפשתי התורה , מצאתי שלשה ועשרים כריתות האמורים בתורה , כלם הם במצות 'לא תעשה'; אבל במצות 'עשה' לא מצאתי , רק מן הפסח לבדו והמילה (ראה בר' יז , י). אולי היה כן , בעבור כי יציאת הפסח , להזכירה - חיוב (ראה שמ' יג , ג) , ואין 'זכרם' יותר מאכילת הפסח בזמנו; ובתחילת עשרת הדברים: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמ' כ , ב). (מח) וכי. טעם אתך - בארץ מצרים. וטעם ועשה פסח: והוא רוצה לעשות פסח - ימול בתחלה. וטעם וכל ערל לא יאכל בו - על ישראל שלא נמול , כמו "הילודים במדבר בדרך" (יהו' ה , ה). (מט) תורה. זה הגר הוא גר צדק , לא גר שער (ראה שמ' כ , י). (נ) ויעשו. טעם ויעשו כל בני ישראל , וכבר הזכיר זה למעלה (פס' כח , לה) - אולי זה על הפסח שעשו במדבר סיני (ראה במ' ט , ה) , שמלו הגרים. ואל תתמה בעבור שהוא כתוב במקום הזה; כי בפרשת רדת המן כתוב שיקח צנצנת אחת ויתן שמה מן ויניחנה לפני העדות (ראה שמ' טז , לג - לד) , ועוד לא צוה השם לעשות ארון העדות; וכמוהו "הוצאתי את כל צבאותיכם" (ראה לעיל , יז). (נא) ויהי. לפי דעתי , זה הפסוק דבק עם הפסוק הבא אחריו , שדבר השם למשה לקדש הבכורים (ראה שמ' יג , ב). ובחצי הלילה היתה מכת הבכורים (ראה לעיל , כט) , ובצאת ישראל ביום , צוה השם מיד לקדש הבכורים , בכורי ישראל ובכורי בהמתם.